בס"ד. שיחת* ליל ג' פ' תולדות, כ"ח מרחשון ה'תשנ"ב.

– בקשר לכינוס השלוחים העולמי –

בלתי מוגה

א. "פותחין בברכה"1 – כציווי (שהוא גם נתינת-כח) התורה, ועד שהתורה עצמה (מראה דוגמא עי"ז) שפותחת באות ב' ("בראשית"), ר"ת ברכה2, וברכה כפולה, ב' ראשית, תורה וישראל (שבשבילם נברא העולם)3, וישראל קדמו לתורה4.

ומתחיל מהברכה המיוחדת לכינוס השלוחים הקשורה עם הפרשה בתורה דמינה אזלינן – פרשת חיי שרה – שבה מדובר אודות השליחות דאליעזר עבד אברהם לפעול השידוך דיצחק ורבקה, יחוד מ"ה וב"ן, שזהו תוכן כללות השליחות דעבודת בנ"י בעולם, נשמות בגופים, לעשות לו ית' דירה בתחתונים (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז5).

וקשור גם עם פרשת השבוע – פרשת תולדות – שבה מדובר אודות לידת יעקב ועשו, שבשרשם הם תיקון ותוהו (מ"ה וב"ן), ודוגמתם בכאו"א מישראל הם הנשמה והגוף, שע"י עבודתם ממשיכים האורות דתוהו בכלים דתיקון, בחייהם הפרטיים, ועי"ז גם בכללות העולם, כפי שיתגלה בפועל בהגאולה האמיתית והשלימה (לאחרי הקדמת הגאולה הפרטית) כשהעולם יהי' דירה לו ית'.

ב. [(דובר בארוכה אודות תולדות יצחק ותולדות נח6, וסיים:) ויש להאריך בכל זה, אבל, לא רוצים לעכב את הקהל כדי שיוכלו להמשיך בכינוס השלוחים].

ויה"ר שיהי' זה כינוס אמיתי, "כינוס לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם"7, שעל ידו יתוסף ביתר שאת וביתר עוז בעבודתם של השלוחים במעשה בפועל, דאף שגם עד עתה פעל רבות כל שליח בפ"ע, ושני שלוחים יחדיו פעלו יותר מכפלים8, ועאכו"כ בכינוס של שלוחים, הרי, הצלחת הפעולה עד עתה מעוררת ומגבירה את רצון האדם9 להוסיף ולפעול עוד יותר, כמארז"ל10 "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות".

ולהעיר מהשייכות לפרשת השבוע דמינה אזלינן – שבה מוזכר העילוי ד"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"11 (כמבואר גודל הענין בדרושי חסידות12).

והקב"ה עוזר לכאו"א שיוכל להמשיך ולהוסיף עוד יותר ("מאתיים רוצה ארבע מאות") במילוי השליחות עי"ז שנותן לו אריכות ימים ושנים טובות – "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", כשני חיי שרה, ו"מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים"13, כשני חיי אברהם (כהתחלת וסיום פרשת חיי שרה),

– ובאופן ד"זקן ושבע"14, ו"בא בימים"15, ימים ושנים מלאים בכל עניני העבודה בתכלית השלימות, כמרומז בפרטי המספרים דשני אברהם ושרה: "מאה שנה", שרומז על הכתר (רצון ותענוג), "עשרים שנה", שרומז על בחי' המוחין, ו"שבע שנים", שרומז על בחי' המדות, ובפרטיות יותר כפי ששבעת המדות כלולים מעשר, "שבעים שנה", ובאופן שנמשך ופועל בעבודה בעולם, שזהו"ע ד"חמש שנים", שרומז על הה"א (חמש) שבו נברא עולם הזה16

שעי"ז ניתוסף עוד יותר באריכות ימים ושנים טובות – "מאת שנה ושמונים שנה"17, כשני חיי יצחק, ועד לחיים נצחיים דלעתיד לבוא.

וכל זה ניתן לכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, שעוד בהיותו תינוק ניתנת לו אריכות ימים ושנים טובות כדי לעסוק בכל עניני העבודה בשלימות – כמרומז בפרשת השבוע (פרשת תולדות) בנוגע לאברהם אבינו, היהודי הראשון, "עקב אשר שמע אברהם בקולי"18, "חושבני' מאה ושבעין ותרין", "כמנין עק"ב שנים שמע אברהם בקולי, וכל שנותיו היו קע"ה, אלמא בן שלש שנים הכיר את בוראו"19.

ולהוסיף, שהעזר והנתינת-כח דהקב"ה מרומז גם בהקדימה דפרשת נח לפרשת תולדות20 – שעוד לפני העבודה ("תולדות", "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"21) מקדים הקב"ה ונותן מנוחת הנפש ומנוחת הגוף ("נח", "נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים"22) כדי שיוכלו לעסוק בכל עניני העבודה כדבעי (ע"ד מ"ש הרמב"ם23 בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה).

ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד ממש נפעלת התכלית והמטרה דכללות עבודת השליחות: "להביא לימות המשיח"24, "להביא" דייקא (ולא בלשון הרגיל בכגון-דא, "לרבות", וכיו"ב), שכאו"א בעצמו עושה כל התלוי בו "להביא לימות המשיח" (ולא שסומך שמשיח יבוא, ולאח"ז יצטרף ויהנה גם הוא), ובפרט כשמצטרפים שני יהודים יחדיו, ורבים מישראל יחדיו, ומתוך התוועדות חסידית בשמחה וטוב לבב פועלים יחדיו "להביא לימות המשיח" בפועל ממש.

ג. וכדי למהר ולזרז עוד יותר – מקשרים זה עם נתינת צדקה, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"25 (כרגיל בכגון-דא),

ונוסף לזה – נתינת קונטרס של פנימיות התורה כפי שנתבארה באופן ד"יתפרנסון"26 בתורת חסידות חב"ד, כידוע27 שלימוד פנימיות התורה מביא ("להביא") לימות המשיח,

וגם – נתינת "לעקאַח", ע"ד שמצינו במנהג ישראל בהכנסת ילד יהודי ל"חדר", שנוסף לכך שמתחילים באמירת פסוק בתורה מספר של תורה (חומש28 וכיו"ב), נותנים לו גם "לעקאַח", שרומז על מ"ש29 "כי לקח (כמו "לעקאַח"30) טוב נתתי לכם תורתי גו'",

ודוגמתו בנדו"ד – שנתינת ה"לעקח" רומז על ההכנה והכניסה להשלימות דלימוד התורה ("לקח טוב") לעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא"31, "מאתי" דייקא, ועד"ז "לקח טוב נתתי לכם", שקאי על לימוד פנימיות התורה מהקב"ה בעצמו, כפירוש רש"י על הפסוק32 "ישקני מנשיקות פיהו": "מובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", שלימוד זה יהי' באופן ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"33, היינו, שהקב"ה בעצמו ילמד את כאו"א מישראל פנימיות התורה, וגם פנימיות התורה כפי ששייכת לנגלה דתורה, וגם נגלה דתורה ממש, כיון שבתקופה הראשונה דימות המשיח ("ימות" לשון רבים, שרומז על ב' תקופות) יהי' (לכל הדעות) קיום המצוות בפועל ע"פ ההלכות בנגלה דתורה34.

ולהעיר מהשקו"ט בפוסקים35 בנוגע לפסק הלכה ע"י הקב"ה (כבפלוגתא בין מתיבתא דרקיע להקב"ה36), כיון שהפס"ד צ"ל ע"י נשמה בגוף דוקא (ועד שנחלקו בהפס"ד שאמר רבה בר נחמני בשעת יציאת נשמה אי חשיב פס"ד ע"י נשמה בגוף37), ולא באופן של נבואה ש"רוח ה' דיבר בי"38, ועאכו"כ "דבר ה'" בעצמו. אבל, כשם שכללות הענין דמתן-תורה הוא באופן ש"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"39, שאין זה בגדר "דבר ה'" דנבואה, אלא בגדר של "דבר ה' זו הלכה"40, כפי שמתלבשת בפס"ד להלכה בפועל בעולם, "הליכות עולם לו"41, כך תהי' גם "תורה חדשה מאתי תצא" באופן ד"וידבר אלקים את כל הדברים האלה": "וידבר אלקים" – כידוע42 ש"אלקים" כאן הוא למעלה משם אלקים (סתם) שבכל התורה, ולמעלה אפילו מ"הוי' הוא האלקים"43 (כולל גם פרטי העליות דהוי' הוא האלקים ז"פ44), ו"הדברים האלה" – כיון שמיוסדת על כללי התורה שלא תהא מוחלפת45.

ועוד והוא העיקר – שתיכף ומיד ממש, בלילה זה, ועוד לפני המשך הדברים, זוכים לשמוע באוזן הגשמי דיבורו של הקב"ה, "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" ד"תורה חדשה מאתי תצא", תיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכאו"א מהאנשים והנשים והטף שיחיו – קונטרס סיום והכנסת ספר תורה, פרוסת "לעקאַח", ושתי שטרות של דולר].