בס"ד. שיחת ש"פ צו, ט"ז אדר-שני, ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
א. על הפסוק "צו את אהרן" – דלכאורה אינו מובן: מדוע נאמר הלשון "צו", ולא "דבר" או "אמור", כלשון הרגיל בתורה – מפרש רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות, אמר ר' שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
וצריך להבין:
א) בפרשיות שלפנ"ז מצינו כמ"פ (לא רק דיבור או אמירה, אלא גם) לשון ציווי – "כאשר צוה ה' את משה"1, וכן "ואתה תצוה"2. ואם יש קושי בלשון ציווי – הי' רש"י צריך לפרש זאת בפרשיות שלפנ"ז?
[ומ"ש השפתי חכמים (לתרץ "למה לא פי' רש"י זה לעיל אקרא דפרשת תצוה") ששם מובן מעצמו הצורך בזירוז "משום שצריך אומנות יתירה לגרגרו בראש הזית ולכותשו במכתשת שיהי' בלא שמרים" – אינו מובן, שהרי רש"י לא בא לפרש הטעם שיש צורך בזירוז3 (שאז הי' אפ"ל שבפ' תצוה אין צורך לפרש טעם הזירוז, כיון שמובן בפשטות שהזירוז בא משום שצריך אומנות יתירה), אלא גם עצם הפירוש ד"צו" שהוא "לשון זירוז", וא"כ, הי' צריך להקדים ולפרש זאת ב"ואתה תצוה"].
ב) קושיא גדולה יותר: כללו של רש"י "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות", אינו מתאים לכאורה בנוגע ללשון ציווי שנאמר במעשה המשכן ("כאשר צוה ה' את משה"), שהרי עשיית המשכן וכליו היתה רק פעם אחת, ואינה ציווי לדורות?
ג) דרכו של רש"י לפרש פשוטו של מקרא על אתר, ולא לקבוע כללים ששייכים גם לפסוקים אחרים (אא"כ ניתוסף עי"ז בפירוש כתוב זה). ועפ"ז, הי' צריך רש"י לפרש תיבת "צו" כאן, שהיא "לשון זירוז", ולמה אומר בלשון של כלל, "אין צו אלא לשון זירוז"?
ד) גם צריך להבין: מדוע מזכיר רש"י את שמו של בעל המאמר – "אמר ר' שמעון", הרי רש"י מביא רק מה שנוגע לפירוש הכתובים, שלכן, גם כשמביא מדרשי חז"ל, משמיט רש"י את הענינים שאינם נוגעים לפשטות הכתובים, וא"כ, הי' יכול להביא רק המאמר "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", מבלי להזכיר שם בעל המאמר?
ב. והביאור בזה:
לשון ציווי שמצינו בפרשיות שלפנ"ז הוא בדרך סיפור – כמו "כאשר צוה ה' את משה", וכן "ואתה תצוה", כפי שמפרש רש"י על הפסוק "צו גו' ויקחו אליך שמן גו'" שבפ' אמור4: "זו פרשת מצות הנרות, ופ' ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה, וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בנ"י על כך"; ואילו בפרשתנו – נאמר לשון ציווי (לא בדרך סיפור, אלא) בדרך הוראה.
וכיון שבפרשתנו נאמר לראשונה לשון ציווי (לא בדרך סיפור, אלא) בדרך הוראה (אף שבדרך כלל באים הוראות התורה בלשון דיבור או אמירה), לכן צריך רש"י לפרש: "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות"; משא"כ בדרך סיפור משתמש הכתוב בלשון ציווי גם בענין שאין בו זירוז מיד ולדורות (כבסיפור אודות מעשה המשכן, כנ"ל).
ולהעיר, שבמסכת קידושין5 שנינו "כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז, מיד ולדורות, זירוז דכתיב6 וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (וכן הוא בספרי על הפסוק6), מיד ולדורות דכתיב7 מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם", ופסוקים אלו הם בדרך סיפור. אבל, אין להקשות מחלק ההלכה שבתורה על חלק הפשט שבתורה, כמדובר כמ"פ8 שכל חלק בתורה יש לו כללים משלו.
ועפ"ז מובן גם מדוע רש"י לא מביא ראי' לדבריו מהפסוקים שנזכרו בקידושין (ובספרי), כפי שכותב בכ"מ "וכן הוא אומר" וכיו"ב (וכאשר אין ראי' ממק"א, כותב רש"י "אין לו דמיון במקרא"9) – כיון שפסוקים אלו נאמרו בדרך סיפור, ואילו בפירוש רש"י ע"ד הפשט הרי זה דוקא כאשר הלשון ציווי בא בדרך הוראה, ולא בדרך סיפור.
ולכן כותב רש"י פירושו בלשון של כלל, "אין צו אלא לשון זירוז כו'" – כדי להדגיש את החידוש שבפסוק זה לגבי הפסוקים שלפנ"ז שבהם נזכר לשון ציווי (שלכן צריך רש"י לפרש פסוק זה דוקא), שממנו דוקא למדים כלל ש"אין צו אלא לשון זירוז כו'", כיון שנאמר בדרך הוראה, ולא בדרך סיפור.
ג. וממשיך רש"י, "אמר ר' שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס":
בביאור מאמר ר"ש – כתב הרמב"ן: "אמר תנא קמא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר, שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשה מיד וינהג הדבר לדורות, יאמר בהן צו, ובשאר הפרשיות יאמר דבר אל בני ישראל או אמור להם. ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבוא הלשון הזה ("צו") בדבר שאינו מיד ולדורות, בעבור שיש בו חסרון כיס".
אבל, עפ"ז צריך ביאור – מהו ה"חסרון כיס" שבהקרבת התמיד?
וכפי שמצינו שקו"ט בזה במפרשי רש"י:
א) יש מפרשים שה"חסרון כיס" הוא בגלל שזהו קרבן שהקריבו ב' פעמים בכל יום, או בגלל הצורך בריבוי עצים (כמ"ש האוה"ח "שהוא על התמדת העצים .. שתהי' האש אוכלת עצים כל הלילה כו'").
ואינו מובן: כיון שהעולה והעצים היו באים מממון הציבור, ולא מממון הכהנים, הרי "חסרון כיס" זה הי' נוגע בעיקר לישראלים, ולא לכהנים (ובפרט לפי הדעה שכהנים אינם חייבים ליתן מחצית השקל10), וא"כ, אין מקום לומר "צו את אהרן ואת בניו" – שיהי' צורך לזרז את הכהנים בגלל ה"חסרון כיס" של הישראלים?
ב) יש מפרשים11 שה"חסרון כיס" של הכהנים התבטא בכך שלא קיבלו חלק מקרבן התמיד, כיון שהי' קרבן עולה, "כולה כליל"12 (ובכמה דפוסים הכניסו זאת בפירוש רש"י בחצאי עיגול).
וגם תירוץ זה אינו מספיק, כי: נוסף לכך שגם בקרבן עולה קיבלו הכהנים עור העולה13 – הרי ענין זה אינו הפסד, אלא מניעת הריוח בלבד (וגודל החילוק שביניהם – שנוגע לכו"כ הלכות – מובן גם בשכל הבריא), ואילו הלשון "חסרון כיס" מורה על הפסד, ולא רק על מניעת הריוח?
יש מפרשים14 שמביאים ראי' שגם מניעת הריוח נחשבת לחסרון כיס, ממ"ש בירושלמי15 "המבטל כיס של חבירו (שמעכב ומחזיק את כספו של חבירו, שלא ברצונו, למשך זמן, שעי"ז מבטל את הריוח שחבירו הי' יכול להרויח מכספו במשך זמן זה) אין לו עליו אלא תרעומת". אבל באמת, לא זו בלבד שאין זו ראי', אלא אדרבה – שהרי לשון הירושלמי הוא "המבטל כיס", ולא המחסר כיס, היינו, שמניעת הריוח נחשבת רק לביטול כיס, ולא לחסרון כיס.
ואפילו את"ל שגם מניעת הריוח יכולה להקרא בשם "חסרון כיס", הרי בודאי אין זה פשטות הלשון ד"חסרון כיס", שמשמעותו לא רק מניעת הריוח אלא גם הפסד16. וכיון שפירוש רש"י הוא ע"ד הפשט, בשביל בן חמש למקרא שלומד פשוטו של מקרא, הרי גם לשון רש"י צריך להיות כפשטות הלשון. ואם כוונת רש"י היא למניעת ריוח – לא הי' לו לכתוב זאת בלשון "חסרון כיס".
ג) הרמב"ן כתב: "ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים בעבור זה קרבן אהרן ובניו17 הנמשך בצוואה זו".
אבל, כיון שרש"י כתב פירושו ע"ד הפשט (כנ"ל), הרי אם כוונת רש"י ב"חסרון כיס" היתה למ"ש לאח"ז "זה קרבן אהרן ובניו", בודאי הי' כותב זאת בפירוש, כדי שהבן חמש למקרא (או גם המלמד...), לא יהי' במצב של מבוכה.
ד. ויש לומר הביאור בזה:
לשון רש"י הוא "אמר ר' שמעון" – כגירסת התו"כ כאן, ולא "ר' שמעון אומר" – כגירסת הספרי18. ומזה מוכח, שר"ש אינו חולק על ת"ק (וסובר שפעמים יבוא הלשון הזה ("צו") בדבר שאינו מיד ולדורות, בעבור שיש בה חסרון כיס, כפי' הרמב"ן), אלא רק מוסיף על דבריו, והיינו, שגם ר"ש סובר ש"אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות", אלא שמוסיף, שגם "במקום שיש בו חסרון כיס" (גם בענין שאינו "מיד ולדורות") "צריך הכתוב לזרז", אם כי לא בלשון "צו".
והטעם שרש"י בוחר גירסא זו (שר"ש אינו חולק על ת"ק, אלא רק מוסיף על דבריו) – בגלל שזוהי משמעות הלשון "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
ונמצא, שמאמר ר"ש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", הוא ענין בפני עצמו, שאינו שייך לפירוש ד"צו", וכמ"ש הרמב"ן ש"מדרשו של ר"ש אינו על זו הצוואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה".
ועפ"ז, אין צורך בכל השקו"ט הנ"ל מהו החסרון כיס שבקרבן התמיד, כי, מש"נ "צו" בקרבן תמיד הוא (לא בגלל חסרון כיס, אלא) בגלל ש"צו" הוא "לשון זירוז, מיד ולדורות".
ה. אך עפ"ז אינו מובן: מדוע מביא רש"י מאמרו של ר"ש, בה בשעה שאין זה נוגע להפירוש ד"צו את אהרן גו'", שאין זה מקום שיש בו חסרון כיס?
בשלמא התו"כ והספרי, להיותם ספרי הלכות, לכן מביאים מאמר ר"ש, כיון שזוהי הוראה עבור הרב, כיצד להתנהג עם בני עדתו, וכן מלמד בנוגע לתלמידיו, וכל מדריך ומחנך בנוגע למודרכיו ומחונכיו, שבמקום שיש בו חסרון כיס צ"ל זירוז ביותר; משא"כ רש"י שמפרש פשוטו של מקרא, לא הי' צריך כלל להביא מאמרו של ר"ש.
ו. ויש לומר, שבהבאת מאמרו של ר"ש בא רש"י להבהיר ענין אחר – ובהקדים:
במסכת חגיגה19 שנינו: "עולת תמיד העשוי' בהר סיני20, רבי אלעזר אומר, מעשי' נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר, קרבה ושוב לא פסקה וכו'", והיינו, שלדעת ר"א לא הקריבו במדבר קרבן תמיד, ולדעת ר"ע הקריבו קרבן תמיד גם במדבר.
ויש מפרשים21, שהפלוגתא דת"ק ור"ש (לפי גירסת הספרי) תלוי' בפלוגתא דר"א ור"ע: ת"ק שס"ל "אין צו אלא .. מיד ולדורות", ע"כ ס"ל כר"ע שגם במדבר הקריבו התמיד, ואילו ר"ש שס"ל שהלשון "צו" נאמר "במקום שיש בו חסרון כיס" גם אם אינו "מיד ולדורות", יכול לסבור גם כר"א שבמדבר לא הקריבו התמיד.
ועפ"ז נמצא שהפירוש "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" תלוי במחלוקת, ואינו לכו"ע.
וכדי להבהיר שהפירוש ד"צו את אהרן" "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" הוא אליבא דכו"ע – מוסיף רש"י "אמר ר' שמעון (ולא ר"ש אומר) ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", היינו, שעיקר כוונת רש"י היא (לא לתוכן מאמרו של ר"ש, שאינו שייך לנדו"ד, אלא) להורות שר"ש לא פליג על ת"ק, ונמצא, שהפירוש "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" הוא לפי כל הדעות שנזכרו בתו"כ בפירוש פסוק זה.
ויש להוסיף, שענין זה (נוגע לא רק לפשוטו של מקרא, שזהו עיקר ענינו של פירוש רש"י, אלא) יש בו גם נפק"מ להלכה:
בנוגע לפלוגתא דר"א ור"ע הכלל הוא אמנם שהלכה כר"ע מחבירו22, ולדעת ר"ע היתה הקרבת התמיד מיד (גם במדבר);
אבל בנוגע לדרשת הספרי – אם נאמר שר"ש פליג על ת"ק, וס"ל שלשון "צו" יכול להאמר גם בדבר שאינו "מיד ולדורות" (ובמילא אפ"ל שס"ל שהקרבת התמיד לא היתה מיד, כדעת ר"א שלא הקריבו התמיד במדבר) – הרי יתכן שת"ק הוא ר"מ (כמו במשנה, שסתם משנה ר"מ23), ור"מ ור"ש הלכה כר"ש24; משא"כ ע"פ האמור שר"ש לא פליג על ת"ק, הרי לכו"ע "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".
ז. בהמשך השיחה – שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"ז ע' 30 ואילך – נתבאר הטעם שבציוויי התורה (משא"כ בסיפורים) נאמר לשון "צו" רק בציווי שהוא באופן של "זירוז מיד ולדורות", ע"פ פנימיות התורה25 ("יינה של תורה" שבפירוש רש"י):
כללות ענין המצוות הוא צוותא וחיבור עם הקב"ה, אלא שבציוויים שנאמרו בלשון "דבר" או "אמור", שבהם נשארת ליהודי בחירה מוחלטת, ישנו רק הצוותא וחיבור שע"י עצם הציווי (גם אם ח"ו לא יקיימם בפועל, שגם אז ישאר צוותא וחיבור באופן שלילי עכ"פ, דאע"פ שחטא ישראל הוא26); משא"כ בלשון "צו."27, שמורה שיש למצַוה (קצת) ממשלה שיהי' מוכרח לקיים הציווי – נעשה כבר צוותא וחיבור בדרך חיוב, כמו בעת קיום המצוה28.
ואף שקיום כל המצוות הוא בבחירה חפשית – יש חילוק בין מצוות שבקו הימין, שנאמרו בלשון "אמור", ומצוות שבקו השמאל, שנאמרו בלשון "דבר", למצוות שנאמרו בלשון "צו"*, שהם בקו האמצעי (תפארת)**, כי, מעלת קו האמצעי שעולה עד פנימיות הכתר29, ומבריח מן הקצה אל הקצה, והיינו, שמצוות אלו נוגעים למעלה בפנימיות הרצון וגם בפנימיות הנפש, ולכן בטוחים שיתקיימו בפועל, כי מצד קו האמצעי, הנה התוקף דפנימיות הנשמה – שבוחרת תמיד רק בטוב – נמשך וחודר גם בכחות הגלויים.
*) ומה שיש מצוות שנאמרו בב' לשונות, כמו "צו גו' ואמרת"30 – הרי בקו האמצעי (וכן בת"ת וכיו"ב) יש ע"ס וכו'.
**) ואף שב"צו את אהרן" מדובר אודות קרבנות, קו העבודה (גבורה) – הרי כאן מדובר לא. במדרגת העבודה בכלל, כי אם בקרבן מסויים, וכמו דפשיטא ששלמים – תפארת, פסח – מלכות וכו'.
וזהו תוכן הענין ד"אין צו אלא לשון זירוז" – בנוגע לאופן ההמשכה בכחות הנפש עד למעשה בפועל, וגם בעולם – "מיד ולדורות".
ו"ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס" – כי ענין הצדקה קשור עם "בכל מאדך"31; ע"י הצדקה עולה כללות נפשו החיונית, דכיון שבמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו הרי נותן חיי נפשו לה' ("חסרון כיס"), וגם חלקו בעולם ("במקום")32, ולכן ה"ז צ"ל מפנימיות הנשמה (זירוז) ביותר.
והשייכות לר' שמעון דוקא – כיון שאצלו היתה תכלית ההתקשרות באופן ד"בחד קטירא אתקטרנא"33, והמשיך זאת בעולם, חיבור מעלה ומטה.
* * *
ח. בהמשך להמדובר בשבתות שלפנ"ז34 אודות לימוד הלקוטי- תורה השבועי – הנה בשבוע זה, מלבד המאמרים השייכים לפרשת השבוע, צריכים ללמוד גם מאמרי חג הפסח; לכל הפחות – לקבל על עצמם ללמדם בימי חג הפסח (וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע35, שכאשר מקבלים החלטה ברבים, אזי נקל יותר לקיימה בפועל), ומה טוב – אם יכולים ללמדם במשך שבוע זה, דכיון שהצ"צ קבע אותם בפרשת צו, מוכח, שגם הם שייכים לפרשת צו36.
וכרגיל, הנה אלו שסיימו לימוד הלקו"ת, וכן אלו שיסיימו עד הבדלה – יאמרו "לחיים" כולם ביחד, ותהי' זו גם נתינת כח להמשיך ולסיים לימוד הלקו"ת בכל שבוע.
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בלילה ההוא גו'.
* * *
י. כיון שבשנה זו עוסקים בלימוד פירוש רש"י על התורה – הרי זה כולל גם פירוש רש"י על מגילת אסתר:
על הפסוק37 "הרצים גו' יצאו מבוהלים", מפרש רש"י: "ממהרים אותם לעשות מהרה, לפי שלא הי' להם פנאי, שהי' להם להקדים רצים הראשונים להעבירם" – שזהו חידוש גדול, שהרי במדרשי חז"ל38 משמע שבלאה"כ לא הי' צורך לבטל אגרות הראשונות, כיון שמלכתחילה לא התייחסו אליהם.
אך עדיין צריך להבין סדר הכתוב: "הרצים גו' יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך (ואח"כ) והדת ניתנה בשושן הבירה" – דלכאורה: הצורך לשלוח "רצים" הוא בנוגע למקומות הרחוקים, ששם לא ידעו מה קורה בשושן הבירה, ולכן הוצרכו לשלוח רצים כדי להודיע על ביטול הגזירה; משא"כ בשושן הבירה, שבה נודע מיד ע"ד ביטול הגזירה. וא"כ, סדר הכתוב הוצרך להיות להיפך: תחילה "הדת ניתנה בשושן הבירה", ואח"כ "הרצים .. יצאו" להודיע דבר המלך בכל קכ"ז מדינות המלך?!
אך הענין הוא – שבענין זה יש הוראה ולימוד, שדוקא כאשר "הרצים .. יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך", מלכו של עולם39, אזי פועלים ש"הדת ניתנה בשושן הבירה" אודות ביטול הגזירה.
לאחרי כל העבודה של מרדכי ואסתר ש"הפכו עולמות" – תענית של שלשה ימים, וקיבוץ כ"ב אלף תינוקות של בית רבן לעסוק בלימוד התורה עד שקולם ("קול גדיא") בקע את כל הרקיעים40 – נתבטלה הגזירה רק למעלה; וכדי להמשיך ולפעול ביטול הגזירה למטה – הרי זה דוקא עי"ז ש"הרצים .. יצאו מבוהלים ודחופים בדבר המלך", שאינם חושבים על עצמם, אלא רצים מבוהלים ודחופים – ללא חשבונות, מתוך מס"נ – לעזוב את שושן הבירה שבה נמצאים מרדכי ואסתר, "והעיר שושן צהלה ושמחה"41, בשביל יהודים נוספים שנמצאים במקומות הרחוקים, שגם הם ידעו אודות שמחת פורים; ודוקא אז – "הדת ניתנה (גם) בשושן הבירה".
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
נמצאים כאן אלו שלקראת ימי הפורים נסעו למקום רחוק42, כדי לקיים "דבר המלך" – לפרסם ולהביא לידי פועל את הוראת רבינו נשיאנו ש"אמריקא איז ניט אַנדערש"43, ולבטל את הטענה שכאשר יהודי נמצא בצבא אזי אינו בעה"ב על עצמו, כיון ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"44; ובשביל זה "יצאו מבוהלים ודחופים", ללא חשבונות שכליים45 – שהרי אילו היו עושים חשבונות, שמדובר אודות מקום רחוק שבכלל אינו ידוע ושייך אליהם כלל, ובשביל זה יצטרכו לוותר על שמחת פורים כאן, אזי לא היו נוסעים...
ושלא כדעת הטועים שצריכים דוקא להדחף ("שפּאַרן זיך") ב"שושן הבירה", ועי"ז מקיימים את הרצון העליון, וחושבים שהנמצאים כאן מקבלים את ה"סמעטענע"46, ואילו הנוסעים יש להם רק "שיריים", אלא אדרבה: יש להכיר טובה לה"רצים" ש"יצאו דחופים ומבוהלים בדבר המלך", מתוך מס"נ לעזוב את שושן הבירה שבה נמצא מרדכי הצדיק47, ולידע שדוקא הם אלו שפועלים ש"הדת ניתנה בשושן הבירה".
ובכן, יאמרו עתה "לחיים", וינגנו ניגון שמח, ומהם יראו וכן יעשו מכאן ולהבא.
(ואח"כ אמר:)
אלו שנשארו כאן – ערכו סעודת פורים באווירה חגיגית ("אין אַ יו"ט'דיקע שטימונג"), ב"משתה ושמחה"48, ובאופן של הידור, שהרי זוהי מצוה... וכמו"כ היתה להם אפשרות לישון, ולקיים עי"ז המצוה49 ד"עד דלא ידע"...
משא"כ אלו שנסעו למקום רחוק כדי לפרסם "דבר המלך" – לא היו יכולים לישון, וגם האכילה והשתי' היתה אצלם בצמצום.
ינגנו איפוא עתה הניגון "עסן עסט זיך שלאָפן שלאָפט זיך", עבור אלו שנשארו כאן...
* * *
יא. בסיום פרשתנו, על הפסוק "ויעש אהרן ובניו", מפרש רש"י: "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל".
כלומר: הקושי בפסוק זה הוא – מאי קמ"ל קרא שאהרן ובניו עשו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה, הרי זה דבר הפשוט?!
וע"ד המבואר באגה"ק50 בנוגע לענין העקדה, ש"אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה, בשגם כי ה' דבר בו .. והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם". ובפרט שבנדו"ד לא מדובר אודות ענין הכרוך עם מס"נ, שהרי הציווי על המינוי לכהונה הו"ע שגם נפש הבהמית מסכימה לקיימו. וא"כ, מהו החידוש בכתוב "ויעש אהרן ובניו גו'"? – ובגלל קושי זה יש צורך בפירוש הפסוק.
אבל, עדיין אינו מובן: כיצד מתרץ רש"י קושיא זו ע"י פירושו "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל" – הרי עדיין נשארת אותה קושיא: מהו השבח של אהרן ובניו "שלא הטו כו'"?!
גם צריך להבין: מהו דיוק לשון רש"י "שלא הטו ימין ושמאל", ולא "שלא שינו" – כלשון רש"י בפרשת בהעלותך51 "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"?
ונוסף לזה – "קלאָץ קשיא":
אם יש צורך לבאר מהו החידוש ד"ויעש גו'", הי' רש"י צריך לפרש זאת לפנ"ז52 – בפסוק "ויעש משה גו'" שבפ' פקודי53, וכן בפרשתנו נאמר כבר לפנ"ז54 "ויעש משה גו'"?
ובפרט שבנוגע למשה, הקושיא מהו החידוש ד"ויעש גו'" גדולה יותר מאשר בנוגע לאהרן – כי: (א) אהרן שמע הציווי ממשה, ואילו משה שמע הציווי מהקב"ה בעצמו, (ב) אף שמשה ואהרן הם שקולים55, הרי בענין קבלת התורה גדלה יותר מעלת משה, להיותו המקבל הראשון מהקב"ה ואח"כ מסר לאהרן כו'.
בפ' פקודי ולעיל בפרשתנו, לא צריך רש"י לפרש מדוע נאמר "ויעש משה גו'" – כיון שיש צורך בזה בשביל המשך הענין: בפ' פקודי – כאשר התורה מספרת אודות ציווי הקב"ה למשה57 "תקים את משכן אוהל מועד", "ושמת שם את ארון העדות וגו", וכל שאר פרטי הענינים, ואח"כ מסופר ש"הוקם המשכן" – צריך להוסיף באמצע "ויעש משה ככל אשר צוה ה' גו'", כדי שלא יחסר בהמשך הענין. ועד"ז בפרשתנו – כאשר התורה מספרת אודות ציווי הקב"ה למשה58 "ואת כל העדה הקהל גו'", ואח"כ מסופר "ותקהל העדה גו'" – הנה בשביל המשך הענין צריך להוסיף באמצע "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו".
משא"כ הפסוק "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" – אינו לצורך המשך הענין, שהרי פסוק זה הוא בסיום הפרשה, ולאח"ז מתחיל ענין חדש: "ויהי ביום השמיני וגו'", ועכצ"ל, שהמכוון בפסוק זה הוא לגופו של ענין59.
יג. ועל זה מפרש רש"י – "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל":
בפרשה זו מדובר אודות שבעת ימי המילואים שבהם נתחנכו אהרן ובניו לעבודת הכהונה – כמובן בפשטות שמצד קושי העבודה וריבוי הפרטים שבה יש צורך בחינוך במשך שבעת ימים.
וזהו שבחן של אהרן ובניו – הן אהרן והן בניו (שלכן מעתיק רש"י מהפסוק גם את התיבות "אהרן ובניו", ולא רק "ויעש גו'") – שמיד ביום הראשון, עוד לפני שנתרגלו במשך שבעת ימי המילואים, הנה כאשר משה אמר להם כו"כ ענינים, "בשלו את הבשר וגו' ושמרתם את משמרת ה'"60, לא זו בלבד שהיו חפצים לקיים ציווי ה' בתכלית הדיוק (דמאי קמ"ל), אלא עוד זאת, שעלה בידם לקיים בפועל – "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" – לא רק ללא שינוי, שפוסל בעבודה (כיון שע"י השינוי הרי זה נעשה ענין אחר, שלכן שינוי קונה61), אלא בתכלית הדיוק בכל הפרטים, ללא הטי' ימין ושמאל [דכיון שמדובר אודות צדיקים, יש לדרוש לשבח באופן היותר נעלה, היינו, שלא זו בלבד שלא שינו, אלא עוד זאת "שלא הטו ימין ושמאל"] – בל תוסיף או בל תגרע62 – אפילו בנוגע לדקדוק קל שאינו מעכב63.
יד. וההסברה בזה:
כתיב64 "לא יאונה לצדיק כל און", והיינו, שלא זו בלבד שצדיק אינו נכשל בענין של חטא בשוגג – שענין זה צ"ל מושלל אפילו אצל בינוני, שהרי "השגגות הן מהתגברות נפש הבהמית"65 – אלא עוד זאת, שלא יארע אצלו ענין של "און" כלל*, אפילו לא באופן של "מתעסק", בדרך ממילא.
*) עיין אגה"ק ס.ו"ס כו: "שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור כי לא יאונה כו'"66.
ועד"ז באופן חיובי – "מחזיקנא טיבותא לרישי' דכד מטא למודים מנפשי' כרע"67, וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר68 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שלקראת הבר-מצוה פעל על עצמו שגופו הגשמי יתנהג בדרך ממילא ע"פ הוראת השו"ע.
ויתירה מזה – כפי שמצינו אצל האבות, ש"הן הן המרכבה"69, שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה70, והיינו, שאף שעדיין לא ניתנה התורה, לא רק למטה, אלא אפילו למעלה, מ"מ, כיון שהיו מרכבה לרצון העליון, הנה בדרך ממילא היתה הנהגתם באופן המתאים לרצון העליון, עוד לפני הציווי.
[וע"ד הסיפור הידוע71 שרבינו הזקן הי' נרדם בערב שבת לפנות ערב, בגלל שזהו זמן שינה למעלה72 – שזהו ענין שאין עליו ציווי כו', אלא שלהיותו בבחי' "מרכבה", היתה הנהגתו בדרך ממילא כפי אופן ההנהגה למעלה].
וזהו גם הביאור בנוגע לשבחן של אהרן ובניו, שתיכף ביום הראשון, עוד לפני שנתרגלו בעבודה במשך שבעת ימי המילואים, עלה בידם לעשות את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה בתכלית הדיוק, באופן "שלא הטו ימין ושמאל" מרצון העליון.
טו. וענין זה מהוה גם הוראה בעבודתינו:
ובהקדים – שיש חילוק בין ענין שצריך להיעשות בפעם הראשונה, לענין שכבר נפעלה בו פתיחת הצינור (כתורת הבעש"ט73 בפירוש מארז"ל74 "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", ש"שביל הוא צנור, שפתח צנור ושביל השפע"), שאז יכולים כולם לילך בדרך הסלולה כו'.
וכפי שמצינו בנוגע לכללות התגלות תורת החסידות – שבתחילה הי' הדבר כרוך עם יסורי מות, מסירה ותפיסה כו', שרבינו הזקן הוצרך לעמוד בהם (כמסופר בפרטיות במכתבים, שיחות ורשימות של כ"ק מו"ח אדמו"ר75), משא"כ בדורות שלאח"ז כו'.
ועד"ז בנוגע ל"שבחן" של אהרן ובניו "שלא הטו ימין ושמאל" – שלאחרי הנהגת אהרן ובניו בתור כהנים שהם שלוחים של כל ישראל, יכולים גם כל ישראל – שנקראים "ממלכת כהנים"76 – לבוא להנהגה זו, ולא עוד אלא שהנהגה זו יכולה להיות אצלם תיכף בתחילת העבודה.
ובפרטיות יותר:
ישנם הטוענים, שכאשר נמצאים בהתחלת העבודה (ועד"ז בכל יום – מיד לאחרי אמירת "מודה אני"), יש להבטיח לכל לראש את הענינים העיקריים, ורק אח"כ יכולים לחשוב גם אודות דקדוקים כו', עד לדקדוק קל של דברי סופרים.
הוא יודע אמנם שגם הציוויים שמדרבנן יש להם תוקף של ציווי מדאורייתא, כמ"ש77 "לא תסור גו'", ועד שאפילו בנוגע ל"קדש עצמך במותר לך"78 אומר רבינו הזקן79 "שהוא מדאורייתא", אבל אעפ"כ – טוען הוא – מהו ההכרח להתחיל מיד בכל הענינים?!
ועל זה באה ההוראה ממ"ש "ויעש אהרן ובניו גו'" – שמיד בהתחלת העבודה, עוד בהיותם במעמד ומצב של חינוך, "לא הטו ימין ושמאל".
וכאמור לעיל, שלאחרי שאהרן ובניו עשו כן, הרי זה שייך גם לכאו"א מישראל, ועד שביכולת כאו"א מישראל להיות במעמד ומצב ש"לא יאונה לצדיק כל און", ובדרך ממילא תהי' כללות הנהגתו באופן המכוון ומתאים לרצון העליון, כולל גם בנוגע לקיום הוראות רבותינו נשיאינו, שאינו ממתין עד שיקראו לו בפרטיות ויורו לו כל פרטי העבודה כו'80, אלא באופן שמכוין מעצמו כו'.
ואף שזוהי הנהגה ששייכת לאופן העבודה של צדיק ("לא יאונה לצדיק כל און"), שזהו ענין שניתן מלמעלה – הנה כאשר יהודי מעמיד את עצמו בציור של צדיק, ועושה מצדו כל התלוי בו, "ויעש גו'", אזי נותנים לו מלמעלה כו'81.
טז. זאת ועוד:
כיון שכל הפרשה כולה – כולל גם סיום הפרשה: "ויעש אהרן ובניו" – נקראת בשם "צו", ש"אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות", הרי מובן, שגם הענין ד"ויעש אהרן ובניו", "שלא הטו ימין ושמאל", צריך להיות באופן של "זירוז, מיד ולדורות".
והיינו, שאין זה ענין שנוגע רק לחינוך הילדים, או ענין שאפשר לדחותו לאחרי ארבעים שנה, כשיבוא לארץ ישראל82, אלא ענין שצריך להיות באופן של "זירוז מיד", ועי"ז נעשה גם "לדורות".
ומזה באים לפרשה שלאח"ז – "ויהי ביום השמיני", שזהו"ע הקשור עם המעמד ומצב דלעתיד לבוא, שאז יהי' כינור של שמונה נימין83, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.
______ l ______
הוסיפו תגובה