בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, פרשת פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. על הפסוק "ויהי ביום השמיני" שבהתחלת פרשתנו, מפרש רש"י: "שמיני למילואים, הוא ר"ח ניסן, שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם"1.

והנה, פירוש רש"י זה מוקשה לגמרי, מתחילתו עד סופו:

א) פירוש רש"י הוא פשוטו של מקרא, ובנדו"ד, הרי הפירוש ד"ויהי ביום השמיני" הוא "שמיני למילואים", ולמה מוסיף רש"י "הוא ר"ח ניסן", ולא מסתפק בזה, אלא ממשיך ומוסיף "שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות כו'" – שכל זה אינו שייך לכאורה לפירוש הכתוב "ויהי ביום השמיני", שיהי' צורך לפרש באיזה חודש ובאיזה יום בחודש, ועאכו"כ להוסיף ולפרש המעלות המיוחדות של יום זה, "שהוקם המשכן .. ונטל עשר עטרות"?

[ואף שבתו"כ עה"פ נתפרש ש"אותו היום נטל עשר עטרות" – הרי התו"כ אינו מוגבל לפירוש הכתוב ע"פ הפשט, אלא יש בו גם ענינים ע"ד ההלכה כו', ועד שמצינו בגמרא2 בנוגע ל"סיפרא דבי רב" (תורת כהנים3) שעז"נ4 "והוא ירד והכה את הארי גו'", להיותו "חמור שבספרים"5; משא"כ פירוש רש"י שענינו הוא רק לפרש פשוטו של מקרא, הוצרך לפרש רק "שמיני למילואים"].

ב) גם אם רש"י צריך להוסיף ש"אותו היום נטל עשר עטרות", אינו מובן בנוגע לציון מקור הדברים – "השנויות בסדר עולם" (שתיבות אלו הם מדברי רש"י, ולא כבכ"מ שציון המקור אינו מדברי רש"י, שלכן בא בחצאי עיגול, ואינו בכל הדפוסים):

(א) רש"י אינו רגיל לציין את המקור לפירושו (אא"כ ציון המקור מוסיף בתוכן הפירוש)6, ולמה כאן ציין את מקור הדברים?

(ב) למה מציין רש"י ל"סדר עולם" דוקא, בה בשעה שענין זה נמצא גם בגמרא7, במד"ר8 ובתו"כ עה"פ; בשלמא בנוגע לגמרא – הרי מקור דברי הגמרא גופא הוא בסדר עולם (כלשון הגמרא9: "תניא בסדר עולם"); אבל בנוגע לתו"כ – גם אם מקור דברי התו"כ גופא הוא בסדר עולם, מתאים יותר להביא זאת מתו"כ, שמפרש זאת בפסוק זה, ובהמשך לפירושו ש"ויהי ביום השמיני" הוא "שמיני למילואים", במקום להביא זאת מסדר עולם, ששם נזכר כענין בפ"ע, ולא בשייכות לפירוש הכתוב?

(ג) מהו דיוק לשון רש"י "השנויות בסדר עולם", ולא (כהלשון הרגיל בכגון-דא10) כפי ששנינו בסדר עולם?

ב. יתירה מזה:

גם "שמיני למילואים" – שזהו הפירוש ד"ויהי ביום השמיני" – מיותר לכאורה, כיון שמובן מעצמו מפשטות הכתובים, שהרי בסוף פרשת צו11 אמר משה לאהרן ובניו "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", וכתיב12 "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה", ובהמשך לזה נאמר בריש פרשתנו "ויהי ביום השמיני", וא"כ, מובן מעצמו שהוא "שמיני למילואים"?

ואף שבתו"כ איתא "אין אנו יודעין אם שמיני למנין, אם שמיני לחודש" – הרי זה רק ע"ד ההלכה, אבל ע"ד הפשט אין מקום לקס"ד שהכוונה היא "שמיני לחודש", כיון שבפשטות הרי זה בהמשך להענין שאודותיו מדובר לפנ"ז.

וראי' לדבר – שהרי בתו"כ כאן מביא גם בנוגע לפסוק13 "ויהי ביום השלישי" שנאמר במ"ת, ש"אין אנו יודעים אם שלישי לשבת (לחודש14) או שלישי למנין", ואעפ"כ, לא הוצרך רש"י לפרש שהכוונה היא "שלישי למנין", כיון שמובן מעצמו מהמשך הענין. וא"כ, למה הוצרך לפרש כאן "שמיני למילואים"?

ג. ויובן בהקדם קושיא נוספת – "קלאָץ קושיא" – על פירוש רש"י ש"ויהי ביום השמיני" קאי על "שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן", שלכאורה הרי זה היפך פשוטו של מקרא:

בסוף פ' פקודי נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד"15, "ויהי בחודש הראשון .. באחד לחודש הוקם המשכן"16. וכיון שלאח"ז באה פרשת ויקרא ופרשת צו, ששם מסופר אודות שבעת ימי המילואים – מסתבר לומר שהתחלת ימי המילואים היתה בר"ח ניסן (ולא לפנ"ז), כשהוקם המשכן, שרק אז היו יכולים להתחיל לחנך את אהרן ובניו, ומובן שחינוך זה לא הי' יכול להיות בשדה, אלא דוקא במשכן (המקום שבו נעשית העבודה), ומה גם שמפורש בקרא כמ"פ "פתח (משכן) אוהל מועד"17; ובמילא, "ויהי ביום השמיני", "שמיני למילואים", הוא שמיני בניסן, ולא ר"ח ניסן.

וא"כ, מ"ש רש"י ש"שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן", הרי זה לכאורה היפך פשוטו של מקרא, ועד כדי כך, שבגלל זה צריכים לחדש: (א) ש"פרשה זו (דימי המילואים) נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן"18 בר"ח ניסן, (ב) ועיקר: שאף שציווי הקב"ה הי' להקים את המשכן בר"ח ניסן, הקדים משה והקים את המשכן שבעה ימים לפנ"ז (בכ"ג אדר), ו"כל שבעת ימי המילואים העמידו .. ופרקו בכל יום"19 – אף שלא מצינו בכתוב ע"ד הקמת המשכן לפני ר"ח ניסן!

ומ"ש הרמב"ן20 ש"לא הוצרך לצוות עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים, כי אמר לו מתחילה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר21, וכיון שפירש לו עתה כי ביום החודש הראשון תהי' הקמתו לעמדה, הנה ידע כי שבעת ימי המילואים יצטרך להקים ולהוריד", ומוסיף, "ואולי הי' כן להרגיל הלויים כו'" – הנה לכאורה אין זה פשוטו של מקרא, ובפשטות הכתובים היתה הקמת המשכן לראשונה בר"ח ניסן22.

ועפ"ז אינו מובן: למה מפרש רש"י ש"שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן" – הרי מוטב לפרש שהוא שמיני בניסן, שאז אין צורך לחדש שהיתה הקמת המשכן לפני ר"ח ניסן, ואין צורך לשנות את סדר הפרשיות?

ד. ואכן, בפירוש הראב"ע23 איתא: "הי' נראה לנו כי ביום השמיני שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחודש, רק המעתיקים (מעתיקי התורה, היינו, חכמינו ז"ל שקיבלו בעל-פה את פירושי התורה) אמרו שהי' ר"ח ניסן, ובשבעת ימי המילואים הי' משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו, כדי להרגיל בו וללמד".

אבל, כיון שרש"י מפרש פשוטו של מקרא, עכצ"ל, שהכרחו של רש"י לפרש ש"שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן", הוא (לא בגלל שכך מפורש בדברי חז"ל, אלא) מפשטות הכתובים.

[וכדמוכח מפירוש רש"י על הפסוק24 "ממחרת השבת": "ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו", היינו, שהכרחו של רש"י שהפירוש ד"ממחרת השבת" הוא "ממחרת יום טוב הראשון של פסח" הוא (לא מפני שכך פירשו חז"ל, אלא) מפשטות הכתובים – "שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו"].

ואין לומר שהכרחו של רש"י ש"ביום השמיני" אינו שמיני בניסן הוא מזה שנאמר "ביום השמיני" סתם, ולא נאמר בפירוש "בשמיני בחודש" (כדברי הגמרא25: "ואימא שני בחודש, א"כ שני בחודש בהדי' הוה כתיב ביה") – כי: (א) פרשה זו באה בהמשך למש"נ בפ' פקודי "ויהי בחודש הראשון .. באחד לחודש הוקם המשכן", ומעצמו מובן ש"ביום השמיני" הוא שמיני בחודש, (ב) יום זה הוא לא רק שמיני לחודש, אלא גם שמיני למילואים, ולכן נאמר "ביום השמיני" סתם, ולא נאמר "ביום השמיני לחודש", כדי שלא לשלול היותו גם "שמיני למילואים".

וכמו"כ אין לומר שהכרחו של רש"י ש"ביום השמיני" אינו שמיני בניסן הוא מהקרבנות שהקריבו הנשיאים בי"ב הימים שלאחרי הקמת המשכן26, כיון שעפ"ז נצטרך לומר שהקריבו גם בפסח, אף שקרבנות הנשיאים היו קרבן יחיד שאינו דוחה יו"ט, ולכן מוטב לומר שיום השמיני למילואים הוא ר"ח ניסן, שעפ"ז הסתיימה הקרבת קרבנות הנשיאים לפני חג הפסח – שהרי בלאה"כ הקריבו הנשיאים גם ביום השבת27 (שהרי הקריבו במשך י"ב הימים ללא דילוג, וכן נוהגים באמירת קרבנות הנשיאים בכל י"ב ימים ראשונים דחודש ניסן, ללא הפסק, גם ביום השבת), אף שאסור להקריב בו קרבן יחיד, ואיסורו חמור מיו"ט, כדמוכח משלמי שמחה שמותר להקריבן ביו"ט ואסור להקריבן בשבת28, ועכצ"ל, שבקרבנות הנשיאים הי' דין מיוחד (ולא כמו כל קרבן יחיד) שדוחים את השבת, ומכ"ש יו"ט.

ה. ויש לומר הביאור בזה:

בפ' פקודי מסופר שכאשר בנ"י סיימו והביאו למשה את עבודת המשכן, אזי "ויברך אותם משה"29, "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"30. ובהמשך לזה מסופר בפרשתנו אודות השראת השכינה "ביום השמיני" – "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו' וירא כל העם וירונו גו'"31.

ולכאורה: אם נאמר ש"יום השמיני" הוא בהמשך ל"אחד בחודש" שבו הוקם המשכן, היינו, שמיני בניסן – אינו מובן: מדוע היתה השראת השכינה – ע"י ירידת האש כו' – רק בשמיני בניסן, ולא מיד כשהוקם המשכן בר"ח ניסן?!

ולכן מוכרח רש"י לפרש "ויהי ביום השמיני", "שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום":

אע"פ שמהמשך הכתובים ("כי שבעת ימים ימלא את ידכם וגו'") מובן מעצמו ש"ויהי ביום השמיני" הוא "שמיני למילואים" (כנ"ל ס"ב), מ"מ, כיון ש"הי' נראה לנו כי ביום השמיני (הוא גם) שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד בניסן", ומסתבר לומר שרק אז התחילו שבעת ימי המילואים (כנ"ל ס"ד) – צריך רש"י להבהיר ש"ויהי ביום השמיני" פירושו (רק) "שמיני למילואים" (ולא גם שמיני לניסן, אלא) "הוא ר"ח ניסן", וההכרח לדבר – מזה שהשראת השכינה ("ותצא אש גו'") היתה "ביום השמיני" – כיון "שהוקם המשכן בו ביום" (ולא שהוקם בר"ח ניסן, ושרתה שכינה רק בשמיני בניסן, יום השמיני להקמתו);

ואילו בשבעת ימי המילואים היתה מציאות המשכן באופן של חינוך בלבד (כמו החינוך של אהרן ובניו)32, שלכן "העמידו .. ופרקו בכל יום", ומשום זה לא שרתה בו שכינה כל שבעת ימי המילואים, עד ל"שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום"33.

ולהעיר: גם בשבעת ימי המילואים היתה קדושת הקרבנות34, אף שעדיין לא הי' הענין ד"ותצא אש גו'" [וכמו הקרבנות שהקריבו בבית שני שבו לא היתה אש שלמעלה ע"ג המזבח35, ומ"מ היתה בהם קדושה, אם כי במדריגה פחותה מקדושת הקרבנות דבית ראשון], אבל אעפ"כ, לא היו בגדר של הקרבת קרבן במשכן, אלא רק ע"ד הקרבת קרבן בבמה36.

ו. אך עדיין אינו מובן:

הן אמת שמצד השראת השכינה ב"יום השמיני" צריך לומר ש"הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום", ולא שמיני בניסן, שאז יוקשה למה לא שרתה שכינה תיכף כשהוקם המשכן בר"ח ניסן – אבל לאידך, ישנו קושי גם בפירוש ש"יום השמיני" הוא ר"ח ניסן, שעפ"ז צריך לומר שפרשת שבעת ימי המילואים "נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן", שלא כסדר הכתובים?!

ואף שרש"י מביא את הכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"18, הרי ידוע מ"ש השל"ה37 שאין הכוונה שהתורה נכתבה ללא סדר ח"ו, אלא בודאי יש טעם לכך שפרשיות מסויימות נכתבו שלא לפי סדר הזמנים. וכדי לומר ש"פרשה זו (דשבעת ימי המילואים) נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן", שלא כסדר הכתובים, צריך להיות טעם לדבר.

וכיון שיש קושי בשני הפירושים [להפירוש שיום השמיני הוא שמיני בניסן – למה לא היתה השראת השכינה בר"ח ניסן, ולהפירוש דיום השמיני הוא ר"ח ניסן – למה נכתבו הפרשיות שלא כסדר הזמנים], א"כ, מאי אולמא של הקושיא למה לא היתה השראת השכינה בר"ח ניסן יותר מהקושיא למה נכתבו הפרשיות שלא כסדר הזמנים, שמצד זה הוכרח רש"י לפרש ש"שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום"?

ולכאורה – אדרבה: הקושיא למה נכתבו הפרשיות שלא כסדר הזמנים היא גדולה יותר מהקושיא למה לא היתה השראת השכינה בר"ח ניסן, כי, כתיבת הפרשיות שלא כסדר הזמנים היא היפך השכל, ואילו בנוגע להשראת השכינה בשמיני בניסן, הרי זה רק שאין אנו מבינים את הטעם מדוע לא שרתה שכינה במשך שבעת ימי המילואים, וכשם שאין אנו מבינים את הטעם שימי המילואים הוצרכו להיות שבעה ימים, כך אין אנו מבינים את הטעם שהקב"ה בחר להשרות שכינתו בשמיני בניסן דוקא, אבל אין זה היפך השכל.

ולכן לא מסתפק רש"י בהפירוש ד"שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום", ומביא ראי' נוספת שמדובר כאן אודות ר"ח ניסן – ש"נטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם", כדלקמן.

ז. בהמשך הפרשה38 מסופר אודות הקרבנות שהקריבו ביום השמיני: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף ויקצוף גו' לאמר מדוע לא אכלתם את החטאת .. הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי", "וידבר אהרן אל משה גו' הייטב בעיני ה'", "וישמע משה ויטב בעיניו".

ומפרש רש"י, ש"שעיר החטאת" ש"שורף" הי' "שעיר מוספי ר"ח, ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום, שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח, ומכולן לא נשרף אלא זה". ועל זה קצף משה רבינו באמרו "הי' לכם לאכלה אע"פ שאתם אוננים", "כאשר צויתי" "לכם במנחה" (מנחת שמיני ומנחת נחשון – "קחו את המנחה גו' ואכלוה"39). ועל זה השיב אהרן: "אם שמעת בקדשי שעה (מנחת שמיני ומנחת נחשון, ומזה מובן גם בנוגע לשעיר עזים ושעיר נחשון) אין לך להקל בקדשי דורות" (שעיר ר"ח).

ועכצ"ל, ש"יום השמיני" הי' ר"ח ניסן (ולא שמיני בניסן), שלכן הי' בו קרבן מיוחד – שעיר מוספי ר"ח40, שלא הי' בגדר "קדשי שעה" (כמו שעיר עזים ושעיר נחשון), אלא "קדשי דורות".

אך עדיין אינו מובן: הרי הציווי ע"ד קרבן ר"ח נאמר רק בפ' פינחס41, וא"כ, מנא לן ש"שעיר החטאת" ש"דרש דרש משה והנה שורף" הי' "שעיר מוספי ר"ח" שהציווי על הקרבתו נתפרש רק לאח"ז?

ועל זה מביא רש"י ש"נטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם"42.

* * *

ח. בהמשך לביאור בפירוש רש"י "שהוקם המשכן בו ביום", כיון שבשבעת ימי המילואים הי' המשכן רק פרט בחינוך אהרן ובניו, ולא ענין של הקמת המשכן (כנ"ל ס"ה)43, נתבאר, שהקמת המשכן בשבעת ימי המילואים, ולפנ"ז – נדבת כל בנ"י, העבודה במלאכת המשכן, וההבאה אל משה, היא רק הכנה מצד עבודת המטה (אתעדל"ת), ואילו בר"ח ניסן נעשית הקמת המשכן ע"י משה לבדו דוקא, והשראת השכינה מלמעלה (אתעדל"ע)44; וההוראה בעבודת האדם, שצריך לידע שעבודתו בכח עצמו היא רק הכנה, ועליו להביא כל עבודתו אל משה, שהו"ע המסירה ונתינה למשה שבדור, למלא השליחות בהפצת היהדות והמעיינות חוצה (ולא לטעון שרצונו להמתין עד שיונח אצלו בפנימיות שצריך לעסוק בהפצת המעיינות), ודוקא עי"ז נבנה גם המשכן שלו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס45 בלקו"ש חי"א ע' 182 ואילך.

ט. ויש להוסיף בהאמור לעיל בנוגע למילוי השליחות דהפצת המעיינות חוצה:

ידוע הפתגם46 שהיצה"ר מתלבש ב"איצטלא של משי" ("אין אַ זיידענע זופּיצע"), כיון שאינו יכול לבוא פתאום לשדל יהודי לעשות דבר הפכי, שהרי בודאי לא ישמע אליו, והוא עוד עלול להתרגל שלא לשמוע אליו.

ועד"ז בנדו"ד, שישנו מי שאינו מוכן לנסוע למרחקים כדי למלא את השליחות לעסוק בהפצת המעיינות, אלא שתולה זאת בטענה של קדושה, באמרו: ע"פ חסידות העיקר הוא עבודה בכח עצמו, ו"למעשה ידיך תכסוף"47, ולכן דורשת חסידות חב"ד שלא לסמוך על הצדיק ש"באמונתו .. יְחַי'"48, אלא הוא בעצמו צריך להתייגע ולפעול ("אליין דורכהאָרעווען און דורכטאָן") כל הענינים, ולכן אינו נוסע למרחקים למלא את השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר בהפצת המעיינות, אלא נשאר כאן עד לאחרי שיתייגע ויונח אצלו כו', ובינתיים, נהנה מטוב ארצות- הברית, שותה חלב כו', וקורא את העיתון... ובגלל זה צריכים כו"כ מבנ"י להמתין עד שיוכלו לשמוע דבר ה'!...

האמת היא, שהסיבה לכך שאינו נוסע למרחקים היא – בגלל אהבת עצמו, ועז"נ49 "על כל פשעים תכסה אהבה", היינו, שאהבת עצמו מכסה (לא רק על שגגות, אלא) גם על "פשעים", "אלו המרדים"50, כבנדו"ד, שהעובדה שאינו מוכן למלא את השליחות היא מרידה ברבי... למרות שהוא חושב שמרמה את העולם בכך שמצדיק זאת בתירוץ של "עבודה בכח עצמו", בה בשעה שבכגון-דא מתאים יותר הביטוי "סאַם סאַפּאָזשניק"51: הוא בעצמו "סנדלר", כך, שיש ביכלתו ליצור זוג תפילין!... – הוא לא עוסק ב"עבודה בכח עצמו" ע"פ חסידות, אלא בסנדלרות!...

ועל זה אומרים לו, שכל האפשרות לבחור באתערותא דלתתא ועבודה בכח עצמו מתחילה רק לאחרי הקמת המשכן ע"י משה; משא"כ קודם הקמת המשכן, בהיותו עדיין במדבר, מקום שיש בו "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"52, ולא עוד אלא שנמצא במעמד ומצב שהצמאון אינו נוגע לו, כיון שעסוק בדברים חשובים יותר...

וכבר הי' לעולמים אצל דור המדבר, שהיו "דור דעה"53, וקיבלו את התורה, ועשו את כל הענינים כדבעי, כמ"ש54 "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים גו'", באופן "שלא הטו ימין ושמאל", ואעפ"כ, לא היו יכולים להקים את המשכן בעצמם, אלא רק משה הי' יכול להקים את המשכן.

וזוהי גם ההוראה – שיכולים ללמוד נגלה וחסידות וכו', ואעפ"כ, יש צורך בהקדמת אתערותא דלעילא ע"י משה רבינו, כולל גם בנוגע ל"זקני ישראל", שאף שגדלה מעלתם, וכפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו55 מאמר המדרש56 שהזקנים הם בדוגמת הכנפיים שעל ידם פורח העוף, מ"מ, "קרא משה .. לזקני ישראל"23, שהו"ע האתערותא דלעילא כו'.

ודוקא באופן כזה יכולים לבוא להעילוי ד"יום השמיני", כמבואר בחסידות שהוא מלשון שומן57, ועד ל"ויברכם", "ברכת כהנים, יברכך יאר ישא"58.

* * *

י. בנוגע ללימוד הלקו"ת דפרשת השבוע59 – הרי כיון שדרושי הלקו"ת בפרשה זו הם מעט בכמות, בודאי ישנם הרבה שסיימו הלימוד, ולכן יאמרו עתה לחיים, וינגנו ניגון שמח, מתוך החלטה ללמוד ולסיים הלקו"ת דפרשת השבוע גם בשבתות הבאים.

* * *

יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה לויתן זה יצרת לשחק בו.

* * *

יב. בסיום פרשתנו נאמר "להבדיל וגו'" – שקשור עם ענין ההבדלה במוצאי שבת, אלא ששם נזכר ענין כללות ההבדלה בין קודש לחול, ואילו כאן נתבאר ענין ההבדלה בפרטיות: "בין הטמא ובין הטהור ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל".

ובהתאם לכך, הנה לפני אריכות הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "להבדיל גו'", יש להזכיר אודות אירוע שייערך במוצאי שבת לאחרי הבדלה – מסיבת "מלוה-מלכה" בקשר עם ענין ה"מעמד"60, וכידוע מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר61 ע"ד גודל חשיבות ענין ה"מעמד".

ויש להוסיף ולהעיר גם ממאמר רז"ל62 על הפסוק63 "את כל היקום אשר ברגליהם", "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו":

כאשר חז"ל אומרים אודות ממונו של אדם שמעמידו על רגליו – בודאי אין כוונתם לממון שמוציא האדם על אכילה ושתי', על קניית העיתון וכיו"ב; ממון זה אינו מעמיד את האדם על רגליו, והלואי שלא יגרום את ההיפך... אלא הכוונה היא לממון שהאדם נותן לצדקה, שזהו "ממונו של אדם" – "אתם קרויין אדם"64 – ש"מעמידו על רגליו".

ויובן בהקדם ביאור ענין הרגל:

ידוע שהנשמה המתלבשת בגוף נקראת בשם "רגל"65. ובפרטיות יותר, יש גם בנשמה שבגוף (שנקראת רגל) כל חילוקי הדרגות דראש גוף ורגל: ענין השכל (ראש), רגש שבלב (גוף), ועד לענין הקבלת-עול (רגל), כולל גם מעלת הרגל, שמעמיד את כל הגוף, גם הראש.

וכן הוא בנוגע לענין הצדקה – שיש אופן שנתינת הממון לצדקה היא מצד הבנה והשגה או מצד רגש הלב, ויש אופן שנתינת הצדקה היא מצד קבלת עול.

וזהו ענין ממונו של אדם שמעמידו על רגליו – שכאשר נתינת הצדקה היא מצד קבלת עול, שזהו"ע הרגל, הרי זה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

ועפ"ז יובן הקשר והשייכות של שני הפירושים בענין "בכל מאדך"66 (שזהו"ע "עושין רצונו של מקום"67): (א) ענין המסירת נפש68, (ב) "בכל ממונך"69 – כי, כאשר נתינת הממון לצדקה היא מצד ענין הקבלת עול, הרי זה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, כמו ענין המס"נ שהוא בלי גבול.

ובנוגע לפועל – בקשר לענין ה"מעמד" – הנה אם הי' מדובר רק אודות ענין של אכילה ושתי', הי' אפשר לעשות זאת ביום השבת עצמו, עליו נאמר70 "וקראת לשבת עונג", ששייך יותר לענין הבלי גבול ד"בכל מאדך"; אבל כיון שזהו ענין הקשור עם ממון, הרי זה מוכרח להיות לאחרי השבת, אלא שהנתינת-כח על זה היא מיום השבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"71.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז אודות ה"מלוה מלכה", המקום והזמן, וסיים בברכה שיהי' בהצלחה כו', וצוה לנגן ניגון72].

* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", "צ"ל בין חמור לפרה, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו", "ובין החי' הנאכלת", "צ"ל בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה" – דכיון שבהמשך הפסוק נזכר חי', מובן, שתחלת הפסוק קאי על בהמה, דבר המצוי. ובשניהם מדובר אודות מינים שדומים זל"ז: בבהמה – חמור ופרה, ובחי' – צבי וערוד, שלכן יש צורך להבדיל ביניהם. וכיון שמדובר אודות בהמות שמותרים באכילה (שהרי חמור ופרה "מפורשים הם"), ואעפ"כ נאמר לשון טומאה, אף שלא מצינו טומאה בבע"ח המותרים באכילה, עכצ"ל, שמדובר אודות נבלת בהמה טהורה – "נשחט חציו של קנה" – שמטמאת; והמשך הכתוב באיסור אכילה ("אשר לא תאכל") – קאי ב"נולדו בה סימני טריפה", אבל השחיטה כשרה, ולכן אינה מטמאת.

וע"ד ההלכה: (א) "נשחט חציו של קנה" – כי, בושט, אם ניקב כל שהוא (לא רק חציו) נעשית נבילה, ולא מתאים הלשון "להבדיל" בין "כל שהוא" ל"רובו". (ב) כיון שאי אפשר לצמצם, הרי גם ב"נשחט חציו" יתכן שנשחט יותר מחציו וכשר, ומ"מ, לשיטת רש"י73, ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה, ובפרט שהבהמה בחיי' היא בחזקת איסור.

וה"יינה של תורה": השייכות ד"להבדיל בין הטמא ובין הטהור" לפרשת "שמיני", מדריגה נעלית שבה "לא יגורך רע"74, כי, לצורך הבדלה במשהו וחוט השערה בלבד, יש צורך בנתינת כח מבחי' שלמעלה מהשתלשלות (שמיני) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 65 ואילך.