שיחת ש"פ תזריע, פרשת החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ה

ראה גם לעיל ס"ע 98 ואילך.

ברכות כא, ב. וש"נ.

מצורע טו, יט ואילך.

פרש"י עה"פ.

"יצירתו" דייקא, היינו, כפי שהנבראים הם בגילוי; אבל מצד הבריאה, היינו, תחילת ההתהוות, כפי שהיא מצד הכוונה – האדם קודם ובאין ערוך לכל הנבראים, כמארז"ל (ב"ר פ"ח, ז. רות רבה פ"ב, ג) "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, כמ"ש (דברי הימים- א ד, כג) עם המלך במלאכתו ישבו שם", וכל כוונת הבריאה אינה אלא בשביל האדם, כפירוש רש"י על הפסוק (בראשית א, א) "בראשית ברא גו'", "אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני .. בשביל ישראל שנק' ראשית" ("ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו כו'", עד "נעשה אדם" שבא באחרונה – שהרי נאמר "בראשית ברא", תחילת וכוונת ההתהוות, ומצד הכוונה קודם האדם לכל הבריאה).

סנהדרין לח, א. ועוד.

דיוק הלשון "נתפרשה" – כי, גם תורת בהמה חי' ועוף היא חלק מתורת ועבודת האדם, כיון שאינם יכולים להתברר בעצמם, אלא ע"י האדם (ואפילו המלאכים שנקראים בשם "חיות", אינם יכולים להתעלות למדריגה עליונה יותר ממה שנתהוו, והבירור ועלי' שלהם היא רק ע"י עבודת האדם, ולכן אמרו רז"ל (חולין צא, ב) ש"אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלקים"), אלא שבפרשה זו "נתפרשה" תורתו של אדם – בנוגע לבירור האדם עצמו (וראה לקמן הערה 10).

כמסופר בגמרא (פסחים סב, ב. נתבאר בארוכה בלקוטי לוי"צ על פסוקי תנ"ך ומחז"ל ע' קיג ואילך) "רבי שמלאי אתא לקמי' דרבי יוחנן, אמר לי', ניתני לי מר ספר יוחסין, אמר לי' מהיכן את, אמר לי' מלוד, והיכן מותבך, בנהרדעא, אמר לי' אין שונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא", ובפירוש רש"י: "לדחוי' איכוון, לישנא אחרינא, לפי שאינן מיוחסין".

ויש לבאר בנוגע לפירוש הראשון – דלכאורה אינו מובן:

בשלמא פירוש השני, "לפי שאינן מיוחסין" – הרי זה ע"ד שמצינו שהמחוסר אבר רח"ל אין לקרותו לתורה בפרשה שמדברת אודות חסרון זה, משום "לועג לרש" (ראה ס"ח ר"ס תשסח. הובא במג"א סו"ס קלח). ואף שבנדו"ד, שר"ש בעצמו ביקש מר"י שילמד עמו ספר יוחסין, לא שייך הטעם דלועג לרש – יש טעם נוסף: ר"י חשש שמפני שר"ש אינו מיוחס, יש אצלו נטי' למעט במעלת היוחסין, ולכן ילמד ספר יוחסין שלא כדבעי, ולכן לא רצה ללמדו, מצד "ולפני עור לא תתן מכשול" (קדושים יט, יד); אבל הפירוש הראשון, "לדחוי' איכוון" – אין לו הבנה כלל, ולכאורה, גם אם לא רצה לומר לו הטעם האמיתי, הי' צריך לומר לו איזה טעם אחר שיונח אצלו, ולא לדחותו בקש?!

ויובן בהקדם מארז"ל (ע"ז יט, א) "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ" – שלמרות שמדובר אודות ענין שכלי ששייך למוח שבראש, הנה כאשר לבו חפץ בזה, אזי הרצון מושל ושולט על כח השכל, ואז נעשית פעולת כח השכל באופן אחר לגמרי, וכפי שרואים במוחש (ראה גם תו"מ חל"ז ריש ע' 123. וש"נ).

[ואין זה בסתירה למארז"ל "כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר כו'" (שבת ל, ב), ו"זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג, ב), והרי "לבו חפץ" הוא היפך הכיווץ והביטול – כי, תנועת הכיווץ והביטול היא רק הקדמה לקבלת הלימוד מהרב, ואילו קבלת הלימוד מהרב, שענינה הוא התפשטות כח שכלו של התלמיד בהסברא שקיבל, הרי זה תלוי בחפץ לבו].

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לתלמיד המקבל, כן הוא גם בנוגע לרב המשפיע – שאמיתית ההשפעה היא דוקא כאשר הרב הוא בתנועה של התקשרות אל המקבל, מתוך אהבה ורצון, וכמו עד"מ בהשפעת הטיפה כו', כמבואר באגה"ק (סט"ו).

[ואף שהשפעת השכל יכולה להיות גם בדרך הכרח (ורק בגשמיות הרי זה באופן ש"אין קישוי אלא לדעת" (יבמות נג, ב), משא"כ בענינים רוחניים), וכפי שמצינו ברבי עקיבא, שאף שלכתחילה לא הסכים ללמד תורה, הנה כאשר איימו עליו שימסרוהו למלכות, אזי לימד תורה (ראה פסחים קיב, א) – מ"מ, ההשפעה שבהכרח אינה דומה ואינה בערך כלל להשפעה שברצון].

ועפ"ז יש לומר בנוגע לב' הפירושים שברש"י – ששניהם אמת, אלא שמדברים בשתי מדריגות – שבתחילה (שזהו הפירוש הראשון) הי' אצלו רק רצון וכוונה לדחותו (שלא רצה ללמדו ולהשפיע לו), ולאחרי כן (שזהו "לישנא אחרינא") נמשך ובא רצון זה גם בטעם ושכל – "לפי שאינן מיוחסין" (מצד "לפני עור", כנ"ל).

ולהעיר מהמסופר בגמרא (ברכות כז, סע"ב) שהחליטו למנות את ר' אלעזר בן עזרי' לנשיא בגלל ש"אית לי' זכות אבות", ולא את ר' עקיבא "דלית לי' זכות אבות", אף שמצד עבודתו גדלה ביותר מעלת ר"ע, עד כדי כך, שאפילו משה רבינו לא הי' יכול להשיג את דברי ר"ע (ראה מנחות כט, ב. וראה גם תוד"ה דחשיב – כתובות קה, א).

שזוהי המעלה בתורת האדם עצמו לגבי עבודתו בתורת בהמה חי' ועוף (ראה לעיל הערה 7) – כי, עבודת האדם "להבדיל בין הטהור ובין הטמא" בבהמה חי' ועוף, הנה אפילו בהעלאת הטוב שבנוגה (נוסף על דחיית האסור והרע) ע"י אכילת המאכל שנעשה דם ובשר כבשרו של האדם, ועי"ז שמברך עליו בתחילה ובסוף ה"ה מתעלה למעלה יותר, הרי נוסף לכך שגם קודם הבירור יש למאכל ערך אל האדם להיותו ראוי למאכל אדם, הנה כיון שזהו רק דברי הרשות (שנעשים "לשם שמים", ועד ש"בכל דרכיך דעהו"), ולא מצוה, אין בזה גילוי רצון העליון; ואילו ע"י תורת האדם בעצמו, שזהו"ע קיום המצוות, נעשית העלי' לבחי' רצון העליון, שזהו עילוי שבאין ערוך, כריחוק הנברא מן הבורא.

כמדובר כמ"פ (ראה תו"מ חמ"א ע' 264 ואילך. ועוד) ששמות הסדרות שבתורה אינם לשם סימן בלבד, אלא הם מורים על תוכן הסדרה, כמו כללות ענין השמות.

וכדמוכח גם בנגלה דתורה – מדיני גיטין, שכאשר יש טעות בשם, הנה גם כאשר לאחרי הטעות יודעים בבירור מי הוא המגרש (כגון שיש לו כמה שמות, והוחזק בשם אחד, וכתבו בגט את כל שאר השמות, מלבד השם שהוחזק בו), אזי הגט פסול (ראה שו"ע אה"ע סקכ"ט ס"ב), ועכצ"ל, שהשם אינו סימן בעלמא, שהרי לא יתכן שטעות בענין חיצוני תפסול את הגט.

ובפרט ע"פ המבואר בקבלה וחסידות (נסמן בתו"מ שם), שע"י השם נמשך חיות הדבר, הרי בודאי שהשם קשור ומורה על תוכן הדבר הנקרא בשם זה.

ראה גם לעיל ע' 127. וש"נ.

נדפס לעיל ע' 130 ואילך. עוד ענינים מהמאמר – נדפסו בלקו"ש חי"ב ע' 65 ואילך, וע' 70 ואילך.