בלילה ההוא, ש"פ צו, ט"ז אדר-שני, ה'תשכ"ה

בס"ד. ש"פ צו, ט"ז אדר-שני, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

בלילה1 ההוא נדדה שנת המלך2, ונתבאר לעיל במאמר דפורים (מיוסד על מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר3) טעם המנהג4 שמבלילה ההוא צריך להגבי' קולו בקריאתו, לפי שזהו עיקר הנס, היינו, שתקפו של נס התבטא בכך שבלילה ההוא נדדה שנת המלך5, מלכו של עולם6, דאף שהי' אז מעמד ומצב של לילה, שהוא זמן שינה, שזהו כללות ענין הגלות, אני ישנה7 בגלותא8, ולא עוד אלא שהלילה גופא הי' באופן דלילה ההוא, שמורה על תכלית ההעלם, הסתר אסתיר9 (הסתר כפול), מ"מ, נדדה שנת מלכו של עולם.

ב) ויש להוסיף ולבאר כללות ענין הלילה שהוא זמן השינה, כפי שהוא בנוגע לעבודת האדם, שעי"ז נעשה כן גם למעלה. והענין בזה, דהנה, גם בשעת השינה ישנם כל האברים בשלימות, אלא שיש שינוי שניכר בעיקר בעין, שהעין היא סגורה ואינה רואה, ועד"ז האוזן אינה שומעת כו'. וענינו בעבודת האדם, דהנה כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה10, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה11, ועד"ז בנוגע לכל פרטי הענינים דמה רבו מעשיך הוי'12 ומה גדלו מעשיך הוי'13, ופרטי הענינים דהשגחה פרטית כו'. וכן אמרו רז"ל14 איזהו חכם הרואה את הנולד, וכפירוש רבינו הזקן15, שרואה כל דבר איך הוא נולד ונתהווה מאין ליש כו', והיינו, שרואה שיש בעה"ב לבירה זו16, ובאופן שהבעלות היא לא רק פעם אחת, אלא בכל רגע ורגע, כיון שברגע זה ה"ה מהוה ומקיים ומחי' אותו מאין ליש (כמבואר בשער היחוד והאמונה17), ובמילא הבעלות היא באופן אחר לגמרי. ועי"ז נעשה אצלו ענין השמיעה וההבנה בנוגע לתכלית בריאתו בעולם, שאני לא נבראתי אלא לשמש את קוני18, והיינו לפי שעלה ברצונו שהעולם יהי' מכון ודירה לו ית'19, וענין זה יכול להיות ע"י ושכנתי בתוכם20, בתוך כל אחד ואחד מישראל21, שבשביל זה צריך להיות ענין החיים ע"פ התורה וקיום מצוותי', שזהו כללות ענין עבודת ה' בפרטי הענינים דסור מרע ועשה טוב ובקש שלום22, שעי"ז נעשה ושכנתי בתוכם, ובזה הוא משמש את קונו למלא ולהשלים את הרצון העליון שהעולם יהי' דירה לו ית'. וזוהי כל תכלית בריאת האדם, כמ"ש23 אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, והיינו, שכל ענין עשיית הארץ הוא בשביל האדם24, וענין האדם הוא בשביל בראתי, בגימטריא תרי"ג (כמבואר בקבלה ובחסידות25). וענין זה מרומז גם במארז"ל26 בראשית27 בשביל ישראל כו', דמ"ש27 ברא אלקים את השמים ואת הארץ, הרי זה כולל את כל הבריאה, מהעולמות הרוחניים העליונים עד למטה מטה בשמים וארץ כפשוטם, וכולל גם ענין הספירות, כמבואר בזהר28. ועז"נ בראשית, שכל זה הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית, וישראל גופא, תכלית בריאתם היא בשביל התורה שנקראת ראשית26. וזהו כללות ענין הראי' ושמיעה, שעל ידם נעשים כל עניני העבודה כדבעי. ומזה מובן שענין השינה בעבודת האדם היינו כאשר חסר ענין הראי' ושמיעה הנ"ל.

וזהו גם ענין הלילה (שאז הוא זמן השינה) בעבודה, כמובן מהחילוק שבין יום ולילה (שעז"נ29 ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ואיתא בזהר30 שכדי שיהי' יום אחד צריך להיות ערב ובוקר, יום ולילה), שביום יש אור בעולם, ואז רואים את כל הענינים כפי שהם על מקומם כו', והיינו, שהאור שנמשך מלמעלה, כמו אור השמש (ועד"ז בשאר עניני אור), אינו בורא את הדבר הנראה באור זה, אלא שע"י האור רואים את הדבר וכל הנעשה מסביבו כו'. משא"כ בלילה, הנה אף שלא נעשה שינוי בהדברים עצמם, מ"מ, האדם שנמצא במחיצתם אינו רואה אותם כמו שהם, וצריך שקלא וטריא וחיפוש מחיפוש31 כדי לברר מהותו של כל דבר, מקומו וענינו, וכיצד צריך להתנהג עמו כו'. ועד"ז בעבודת האדם, שיום מורה על מעמד ומצב שמאיר אצלו שמש הוי'32, שאז כל הענינים מוארים אצלו, ולכן רואה בבירור שדבר זה הוא חיים וטוב ודבר זה הוא הפכו, כמ"ש33 ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו', ומובן במה יבחור, ובחרת בחיים34. משא"כ בלילה, כאשר השמש הוי' היא אצלו בהעלם והסתר (מצד איזה סיבות שתהיינה), אזי נעשה מעמד ומצב דהעם ההולכים בחושך35, ומצד זה הרי הם אומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר36.

וזהו כללות ענין השינה ולילה (זמן השינה), שמזה נעשה ענין הגלות (אני ישנה בגלותא) בעבודה, והיינו, שנשמתו, שהיא חלק אלקה ממעל ממש37, ותכלית בריאתו לשמש את קונו, נמצאים אצלו בגלות, בגופו ונפשו הבהמית, שאז אותותינו לא ראינו38, והיינו כחולמים39. ומזה נשתלשל גם גלות חיצוני, שזהו כללות הענין דמפני חטאינו גלינו מארצנו40, גלות כפשוטו, שבנ"י נמצאים בגלות בין אומות העולם.

וסיבת הדבר היא לפי שענין השינה בעבודת האדם פועל ענין השינה למעלה כביכול. ויובן ענין השינה למעלה מענין השינה למטה, דהנה, בשעה שהאדם הוא ער, אזי הנהגתו היא ע"פ השכל, שתופס מקום אצלו בראש ובראשונה, משא"כ כשהוא ישן, הנה גם השכל שיש בו הוא שכל בלתי מסודר, ועוד זאת, שחסר גם השפעת השכל על הכחות זולתו, שלכן יכול להיות בחלום ענין של חיבור הפכים, וענינים שהם היפך השכל, אפילו כפי שהשכל הוא בשעת השינה. ומזה מובן גם ענין השינה למעלה כביכול, שהו"ע הסתלקות המוחין דלעילא (ועד למעמד ומצב שעזב הוי' את הארץ41 כביכול). ולכן, הנה אף שמצד היות בנ"י בנים אתם לה' אלקיכם42 מגיע להם כל טוב רוחני וכל טוב גשמי, הרי כשיש למעלה הסתלקות המוחין כביכול, היינו, שההנהגה אינה כפי שצ"ל ע"פ הבנה והשגה, הרי זה פועל אצל ישראל מעמד ומצב דגלינו מארצנו, וכאשר גלו לאדום, גלו לבבל וגלו לעילם, אזי שכינה עמהם43, שכינתא בגלותא44.

ג) וזהו תקפו של נס, שבלילה ההוא, תכלית ההעלם, נדדה שנת המלך, ונעשה תכלית הגילוי45. והיינו, שאין זה באופן שעי"ז שנדדה שנת המלך נתבטל הלילה וההעלם, אלא בלשון הכתוב ב.לילה ההוא, שבלילה ההוא גופא בהיותו בתכלית ההעלם, נפעל הענין דנדדה שנת המלך46. ולכן הובא על נס פורים המשל מצבי, שגם בשעה שישן (ועינו אחת קמוצה) עינו אחת פתוחה47, היינו, שביחד עם ההעלם דבלילה ההוא, ישנו גם הענין דנדדה שנת המלך, תכלית הגילוי48. והענין בזה, שנדדה שנת המלך קאי על גילוי אור אלקי שנמשך גם בהעלם הלילה, ואפילו בהעלם הכפול דלילה ההוא, שענין זה גופא מורה על גודל העילוי שבו, ששרשו מבחי' החושך שלמעלה מאור, שזהו"ע לילה ההוא למעליותא (למעלה גם מיום ההוא דקאי על עצם האור), כמשנת"ל בארוכה.

והענין בזה, דהנה, אור שנקרא יום הוא אור מוגבל, ולכן אינו יכול להיות נמשך בהעלם הלילה (אפילו בלילה סתם), כי העלם הלילה מנגד אליו. אמנם, נדדה שנת המלך מורה על אור בלתי מוגבל, שכלפי אור זה הנה ההעלם אינו מנגד, ולכן נמשך גם בלילה ההוא49. ויש להוסיף, שהמעלה דנדדה שנת המלך לגבי יום, מובנת גם בפשטות. דהנה, זמן היום, בדרך כלל, אינו זמן שבו ישנים50. אבל, העדר השינה ביום שונה לגמרי מהעדר השינה כשנודדת בלילה, כי, העדר השינה ביום הוא מצד אור היום, שזהו דבר שמחוץ להאדם, משא"כ נדידת השינה בלילה היא בגלל המצב (הנפשי51) של האדם גופא. ועוד זאת, שביום, אין זה באופן שאור היום אינו מניח לישון52, אלא פועל רק שהאדם לא ירצה לישון, משא"כ כאשר השינה נודדת, שאז נמצא האדם במצב שאינו מאפשר ענין של שינה, ובמצב כזה אין חילוק בין יום ללילה, כי, המצב דנדדה שנת הוא התעוררות כזו שלגבי' אין מציאות של שינה (העלם), ולכן לא שייך שהעלם הלילה (ואפילו לילה ההוא) ינגד על זה.

וזהו גם הטעם שצריך להגבי' את הקול בקריאת בלילה ההוא נדדה שנת המלך. דהנה, הגבהת הקול בעת הדיבור קשורה עם ב' ענינים. הא', שדיבור זה חודר באדם בפנימיות נפשו, כפי שרואים בחוש שכאשר מדבר אודות ענין שנוגע לו ביותר, אזי אינו יכול להיות במנוחה ולדבר בקול נמוך, אלא דבריו נאמרים בקול גבוה. והב', שדיבור זה נשמע למרחוק יותר, וככל שהקול גבוה יותר ישמע למרחוק יותר. וכן הוא גם בהמשכת האור דנדדה שנת מלכו של עולם, שהאור נמשך ממקום נעלה ועמוק ביותר שבו לא שייך גדר ההעלם (כנ"ל), ונמשך למרחוק ביותר, גם בהעלם היותר תחתון, ועד להעלם דלילה ההוא. וכדי שהקריאה דבלילה ההוא נדדה שנת המלך תמשיך ותפעל ענין זה (כידוע53 בפירוש נזכרים ונעשים54, שכאשר נזכרים אזי נעשים), צריכה להיות הקריאה בהגבהת הקול, שיש בה ב' מעלות הנ"ל, ועי"ז פועלים ב' ענינים אלו גם למעלה55.

ד) ובעומק יותר, הנה לא זו בלבד שלגבי הגילוי דנדדה שנת המלך אין ביכולת לילה ההוא להעלים, ולכן נמשך גם בלילה ההוא, אלא יתירה מזה, שההעלם דלילה ההוא גופא הוא הסיבה שמעוררת וממשכת הגילוי דנדדה שנת המלך. ויובן ממשל נדידת השינה אצל בו"ד, שענין זה שייך בלילה דוקא, ולא ביום שאינו זמן שינה כלל. ומזה מובן גם ברוחניות הענינים, שדוקא בגלל גודל ההעלם והסתר דלילה ההוא [שבו נמצאו בנ"י בזמן גזירת המן, שלכן נקראת אז56 כנס"י בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר] נפעל הגילוי דנדדה שנת מלכו של עולם. וכן הוא גם בענין הגבהת הקול, שכאשר האדם רוצה שדבריו יהיו נשמעים למרחוק, אזי מגבי' קולו, ונמצא, שהריחוק הוא הסיבה שמעוררת הגבהת הקול, וככל שהריחוק גדול יותר (בלילה ההוא) תהי' הגבהת הקול יותר (תקפו של נס).

והענין בזה, דלפי הביאור שלילה ההוא אינו יכול להעלים על הגילוי דנדדה שנת המלך, ולכן נמשך גם בלילה ההוא (אבל לא שגילוי האור מתעורר בסיבת לילה ההוא גופא), הגילוי דנדדה שנת המלך אין לו שייכות פנימית עם לילה ההוא גופא, והיינו, שהלילה עצמו, בפנימיותו, נשאר ענין של העלם, ואין זה אלא שהאור, להיותו בלתי מוגבל, נמשך גם בו57 [והרי זה מורה שהאור יש לו איזה גדר, שמוגדר בענין האור, ולכן אינו שייך לחושך גופא עד שיוכל להפוך החושך לאור, ואין זה אלא שבענין האור והגילוי גופא ה"ה בלתי מוגבל, עד שלגביו אין החושך מעלים]. משא"כ לפי הביאור שההעלם דלילה ההוא מהוה סיבה שמעוררת הענין דנדדה שנת המלך, מובן, שגם פעולת האור היא בההעלם עצמו, שלילה ההוא גופא נהפך לאור, והיינו, לפי שלילה ההוא מביא את האור, וא"כ ה"ה נעשה אור. וענין זה מורה שהמדריגה דנדדה שנת המלך אינה מוגדרת בהגדרים של העלם וגילוי, ולכן על ידה יכול להיות מחושך אור.

ה) ויש להוסיף בהאמור לעיל (שלא זו בלבד שהגילוי דנדדה שנת המלך נמשך בלילה ההוא שאינו מעלים עליו, אלא עוד זאת, שלילה ההוא גופא מעורר את הגילוי דנדדה שנת המלך), בהקדם תוספת ביאור בענין ד' המדריגות דיום הזה יום ההוא לילה הזה ולילה ההוא, ושרשם58 בבחי' אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית59, שהשרש דיום הוא מהבחי' שאוא"ס הוא למטה עד אין תכלית, והשרש דלילה הוא מבחי' שאוא"ס הוא למעלה עד אין קץ. והרי הבחי' שאוא"ס הוא למעלה עד אין קץ היא בעומק ובעילוי יותר מהבחי' שאוא"ס הוא למטה עד אין תכלית, וכידוע ששרש ההסתר הוא למעלה משרש הגילוי.

והענין בזה, דהנה ידוע60 שבכללות האורות הנמשכים מלמעלה יש אור ישר ואור חוזר. אור ישר הוא האור שמאיר מלמעלה למטה, כמו אור השמש כו', ונקרא בשם יום, והו"ע מה שאוא"ס הוא למטה מטה עד אין תכלית, כמשנת"ל61 (מהמשך ההילולא באתי לגני דיו"ד שבט62) שהו"ע התפשטות האור האלקי עד למטה מטה63. ואור חוזר הוא מה שע"י עבודת האדם בעולם למטה באופן של העלם והסתר ומיצר, צרה ועקתא, נמשך מהבחי' דלמעלה מעלה עד אין קץ, שמצד כח הגבורה והצמצום וההעלם, שכללותו נקרא בשם לילה, היפך האור והגילוי. וכל זה הוא לפי שתכלית הבריאה הוא בבירור המטה דוקא, שהרי הנשמה לא ירדה למטה כדי לתקן את עצמה, אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם64, שעי"ז נעשה בירור הניצוצות שנפלו למטה בשבירת הכלים. ובשביל זה יש צורך בעבודה באופן של יגיעה (יגעת כו'65) דוקא, וכמו בב' אופני העבודה הנ"ל66 דעול דרך ארץ ועול תורה (שע"י שניהם נעשית תכלית שליחות הנשמה בעלמא דין, לברר את הגוף ונה"ב כו', ולכן יכולים להחליפם זב"ז), שהעבודה בעול דרך ארץ היא ע"י יגיעת הגוף כפשוטו, שמתייגע בפרנסה עד לאופן של פיזור הנפש כו', וכמו קושי השעבוד במצרים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה באופן של עבודת פרך67, ועד"ז בנוגע ליסורי הגלות, וכללות ההעלם וההסתר של העולם, כאשר המכוון בכל זה הוא כדי שעי"ז יהי' הענין דפקוד פקדתי68 ועד ליציאה מן הגלות. וכן העבודה בעול תורה היא באופן של יגיעה ועבודת פרך דוקא, כפירוש הזהר69 בעבודה קשה דא קושיא, בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא (כמבואר בארוכה בתורה אור בדרושי פ' שמות70 פרטי הענינים שבזה), שזהו ענין הגלות בתורה, מצד אריכות הפלפול שבתלמוד בבלי בריבוי הקושיות כו', והיינו, שקודם שמוצא את התירוץ לקושיא הרי הוא במעמד ומצב שרע ומר לו, ומתמרמר על זה שנאבדה לו הסברא הקודמת, ועדיין לא הגיע אל הסברא הנכונה, מצד ההעלם וההסתר של הקושיות. אך דוקא ע"י היגיעה ומתוך החושך וההעלם וההסתר של הקושיות כו', ה"ה בא לידי ליבון הלכתא, ועד שבא להעילוי דיעשה למחכה לו71, למאן דדחקין במילי דחוכמתא72. וכללות הענין בזה, שהמשכת אור חוזר שנעשית ע"י העבודה והיגיעה מתוך ההעלם וההסתר והחושך, לילה (שצריך לפעול בו המשכת האור והגילוי73, ועד שלילה כיום יאיר74), היא למעלה יותר מאור ישר שנמשך ע"י עבודת האדם במעמד ומצב שאין צורך ביגיעה, כמו בתלמוד ירושלמי (כמבואר בארוכה בכ"מ75, וגם בד"ה חייב איניש לבסומי לכ"ק מו"ח אדמו"ר משנת תרפ"א76).

ובפרטיות יותר, הנה גם באור ישר גופא (שהוא האור שנמשך מלמעלה להאיר את העולם, וכן בעבודת האדם, להאיר את העולם קטן זה האדם77, שתהי' עבודתו באופן של אור וגילוי, אַ ליכטיקע עבודה), שנקרא בשם יום, יש ב' אופנים, יום הזה ויום ההוא. יום הזה, היינו, שהאור האלקי מתפשט למטה בגילוי באופן שגם למטה יודעים שזהו אור אלקי [ומזה נמשך בעבודה דתומ"צ מ"ש78 היום הזה הוי' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה וגו', שבכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם79]. ולמעלה מזה הוא הענין דיום ההוא (למעליותא), שזהו כפי שהאור הוא קודם שנמשך למטה מטה, אלא הוא עדיין למעלה, ועד כפי שהוא כלול ובטל בשרשו ומקורו, שאז אי אפשר להורות עליו ולומר זה, כיון שאינו באופן של גילוי. וכמו"כ יש ב' אופנים בהמשכת האור חוזר, שנקרא בשם לילה, לילה הזה ולילה ההוא. לילה הזה הוא הגילוי (זה) דאור חוזר (שבא מתוך ההעלם והחושך, לילה), ששרשו למעלה יותר גם מהשרש דאור ישר (יום ההוא). ויש בחי' נעלית יותר, לילה ההוא, היינו, שמגיעים לבחי' שלמעלה לגמרי מכל ענין וגדר הגילויים דיום (אור ישר) ולילה (אור חוזר), כיון שזהו בחי' המאור (שלמעלה מאור, כולל גם אור חוזר), ועד למעלה גם מבחי' מאור (כמשנת"ל בארוכה).

ועז"נ ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. דהנה, מבואר בתורה אור80 שביום ההוא קאי על לעתיד לבוא, כמ"ש81 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה, שאז יהי' הגילוי (זה) דבחי' ביום ההוא, היינו, בחי' האור (הן אור ישר שנקרא יום, והן אור חוזר שנקרא לילה) כפי שהוא בשרשו ומקורו (אור ישר – יום ההוא, ואור חוזר – לילה הזה). ונוסף לזה יהי' אז (לעת"ל, ביום ההוא) גם הגילוי דבחי' פני, שהיא באופן דהסתר אסתיר לגבי יום ההוא (היינו שבחי' ביום ההוא אינו מרגיש הבחי' דפני, וע"ד רישא דלא ידע ולא אתיידע מה דהוה ברישא82) – לילה ההוא (שהוא כמו הסתר אסתיר, שההסתר עצמו מוסתר, כנ"ל ס"א). וכל זה נעשה ע"י העבודה בזמן הגלות, לילה, ובלילה גופא דוקא בתוקף הלילה, בדרא דעקבתא דמשיחא, במעמד ומצב דהסתר אסתיר כפשוטו, לילה ההוא לגריעותא, שדוקא עי"ז באים ללילה ההוא למעליותא, בחי' שלמעלה מלילה ויום, כנ"ל.

ו) והנה ע"פ האמור לעיל במעלת אור חוזר על אור ישר, יש להוסיף בביאור העילוי דפורים גם לגבי הלכות, שעל שניהם אמרו רז"ל83 שאין עתידין ליבטל, גם כאשר כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח. והענין בזה, דהנה, בהטעם שמגילת אסתר והלכות אין עתידין ליבטל, מבואר בתורה אור84, שזהו לפי שהנס של פורים הי' מלובש בדרך הטבע, ומזה מובן שנס זה נמשך ממדריגה נעלית ביותר, שמצד גודל מעלתה יכולה לבוא למטה ביותר, ועד להתלבש בלבושי הטבע, כמשל חבית של יין שנתמלאה על כל גדותי' עד שנשפך לחוץ. וכן הוא גם בענין ההלכות, שבהם ישנה התלבשות בחי' חכמה עילאה בדברים גשמיים [וזהו שגם בנוגע להלכות מובא85 משל הצבי שמחזיר ראשו לאחוריו כו'86, בדוגמת משל הצבי שעינו אחת קמוצה ועינו אחת פתוחה שהובא בנוגע לפורים, כנ"ל ס"ג]. אבל יש חילוק גדול ועיקרי בין ההמשכה דהלכות לההמשכה דפורים, שההמשכה דהלכות היא באופן של אור ישר, מלמעלה למטה, והיינו, שזהו רק מה שהאור נמשך ויורד עד למטה מטה, בדברים הגשמיים שבהם נתלבשו ההלכות, משא"כ ההמשכה דפורים היא באופן של אור חוזר, מלמטה למעלה, וכנ"ל שהנס דפורים בא מצד ההסתר גופא. וזהו הטעם שענין ההלכות מתייחס למרדכי87, ואילו נס פורים מתייחס לאסתר, כי, ענינו של מרדכי הוא המשכה מלמעלה למטה (אור ישר), שזהו שבחינתו היא בחי' יסוד אבא88, אלא כיון שיסוד אבא ארוך89, הרי זה נמשך גם למטה מטה, משא"כ ענינה של אסתר הוא הסתר אסתיר, בחי' אור חוזר90.

ז) ויש להוסיף ולקשר כל הנ"ל עם ב' הענינים דפורים שנתבארו בלקו"ת91 פרשת צו92 (שזוהי הפרשה שקורין בכמה שנים בסמיכות לפורים93, שזה מורה על שייכותה לפורים94), ענין הא', בד"ה ביאור מעט ע"פ ואכלתם אכול (שבו נתבאר הפסוק95 זה קרבן אהרן ובניו), ששם96 כותב הצ"צ בהגהה "ועיין מ"ש בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות"97, וענין הב', בד"ה והי' אור הלבנה (הקשור עם ענין שבעת ימי המילואים98), שבו99 מציין הצ"צ "וכמ"ש סד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא, דלכך אין שום שם במגילת אסתר"100.

ובהקדים שב' ציונים הנ"ל מורים לכאורה על ב' ענינים שהם הפכיים זמ"ז. דהנה, בד"ה ביאור מעט ע"פ ואכלתם אכול, מבואר, שאצילות אינו התחדשות יש מאין כמו בריאה, אלא נמשך מההעלם אל הגילוי, ועל זה מציין הצ"צ לביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות, שבו נאמר101 שראשית הגילוי של הקו הוא בחכמה (דאצילות). ואילו בד"ה והי' אור הלבנה מבואר שבחי' קול חתן וכלה אינה בגילוי עתה, ועל זה מציין הצ"צ לסד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא, ששם נתבאר102 הטעם לכך שבמגילת אסתר לא נזכר שום שם משמות הקדושים, לפי שנס פורים הי' מלובש בטבע, וכמשל החתן שהולך ללון בבורסקי כו', והיינו, שאין זה גילוי אלא התלבשות כו'. אבל באמת, כיון שב' הציונים מופיעים באותה פרשה, ושניהם מדרושי פורים, צ"ל שיש צד השוה ונקודה משותפת שמקשרת ומחברת ב' הענינים שבציונים הנ"ל. ומרומז הדבר בדברי הצ"צ, שבב' הציונים (לאחרי שמביא הענינים שנוגעים (בגלוי) להמדובר בלקו"ת) מוסיף "עיין שם", די"ל, שב"עיין שם" שלאחרי הציון לביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות (שמשם מעתיק התיבות "והיא ראשית הגילוי בחכמה"), כוונתו לרמז למ"ש שם שהקו וחוט הי' "ע"פ103 צמצום ומקום פנוי .. שלא להיות בגלוי בחי' א"ס כו'", והיינו, שהגילוי שנמשך בחכמה בא ע"י צמצום. וב"עיין שם" שלאחרי הציון לסד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא (שמשם מעתיק "דלכך אין שום שם במגילת אסתר.. מלובשים בהעלם כו'") מרמז גם להמבואר שם ש"ענין קריאת המגילה104 הוא כמו קורא בתורה שקורא וממשיך גילוי האור", והיינו, שמההעלם "שאין שום שם במגילת אסתר", הנה ע"י קריאת המגילה נמשך גילוי אור, ואדרבה, הגילוי שבא מזה הוא גילוי מעצמות א"ס ב"ה ש"למעלה מבחי' שמות".

והענין בזה, דהנה, בד"ה יביאו לבוש מלכות84 מבואר שיתרון המעלה דפורים הוא בזה שהנס הי' מלובש בטבע, כנ"ל (ס"ו). ובהמשך לזה, הנה ב"תוספת ביאור לד"ה יביאו לבוש מלכות", נתבאר בענין הקו שבא "ע"פ צמצום ומקום פנוי", שכיון שאור הקו בקע את הצמצום, הרי זה מורה שיש בו תוקף גדול ביותר105, ובזה יש גם יתרון לגבי האור שהי' ממלא מקום החלל קודם הצמצום – בדוגמת האמור לעיל (ס"ג) שנדדה שנת המלך מורה על גילוי אור ממדריגה נעלית ביותר, שלכן נמשך גם בההעלם דבלילה ההוא. אמנם, גילוי זה הוא בבחי' אור ישר, בחי' מרדכי. ועל זה מוסיף בד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא ענין נעלה יותר בפורים106, ששם נתבאר107 המעלה היתירה דהדור קבלוה בימי אחשורוש לגבי הקדמת נעשה לנשמע שהיתה בזמן מ"ת108, שהקדמת נעשה לנשמע היתה מצד הגילוי אור שמלמעלה, ואילו הדור קבלוה בימי אחשורוש108 הי' בדרך אתערותא דלתתא מצד עצמם. וכיון שהאתעדל"ת באה מצד זה שבנ"י היו אז במצב דהסתר אסתיר, וענין זה עורר אצלם את הענין דקבלוה באופן נעלה יותר ממ"ת, בדרך אור חוזר, הרי מובן שההסתר גופא נתהפך לאור – ע"ד האמור לעיל (ס"ד) שההסתר דלילה ההוא גופא עורר את (ובא לידי) גילוי האור דנדדה שנת המלך. ולכן, בסיום מאמר זה, מבאר, שהענין שמגילת אסתר לא תיבטל הוא מצד העילוי שישנו בההסתר שבמגילה, ומהסתר זה בא (ע"י קריאת המגילה) גילוי העצמות109 שלמעלה משמות.

וזהו גם מה שנקראת מגילת אסתר, כי, תכלית ההסתר הוא לעורר את שרשו ולגלות את פנימיותו, וזהו"ע מגילת אסתר, דהיינו, ההתגלות (הפנימיות) דאסתר, שההסתר גופא יאיר (לא רק שיאיר בו אור שמחוצה לו), ועד שלילה כיום יאיר74, שזהו ע"ד מ"ש110 והי' אור הלבנה כאור כחמה (שזהו הפסוק שבו מתחיל המאמר), שיהי' לה אור עצמי כמו אור החמה111, ובמילא הנה אור הלבנה הוא כמו אור החמה112, ויתירה מזה, שהלילה יאיר עוד יותר מאשר היום113.