שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם.

* * *

ב. בקאַפּיטל תהלים1 הנזכר לעיל (במאמר2) נאמר3: "משביח שאון ימים שאון גליהם וגו'".

ומבאר הצ"צ – שיום ההילולא המאה שלו הוא ביום המחרת, שמתחיל כבר ביום הש"ק לאחרי חצות (כנ"ל במאמר4) – ברשימותיו לתהלים על הפסוק5, ש"ים" ("ימים") הו"ע עולם התהו [וכמבואר במ"א6 בפירוש דברי המדרש7 על הפסוק8 "יקוו המים", בענין "דיורים אלמים"], וזהו"ע "שאון ימים" – התגברות גלי הים, מצד שרשם בתהו שלמעלה מתיקון. אך עז"נ "משביח שאון ימים שאון גליהם", "כי אף שהם מבחי' גבוה, היינו מעולם התהו, ולכן מתגברים, אך הוא ית' משביח שאון ימים, כי אצלו, גם ריבוי האור דעולם התהו כלא חשיב".

ועפ"ז מבאר מ"ש במדרש9 "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה10, מים רבים אלו עובדי כוכבים, שנאמר11 כהמות ימים יהמיון כו', לא יוכלו לכבות את האהבה כו' ואוהב את יעקב כו'" – כי, שרש אוה"ע שנמשלו לשאון מים כבירים הוא מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון, ולכן רוצים להתגבר על בנ"י ששרשם מעולם התיקון; ואעפ"כ, "לא יוכלו לכבות את האהבה", כיון שהקב"ה "משביח שאון ימים", ע"י המשכת בחי' האור שלמעלה גם מעולם התהו.

וזהו גם מ"ש12 "הלא אח עשו ליעקב גו' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – שאפילו במדריגה שבה נאמר "הלא אח עשו ליעקב", כיון שלמעלה מהשתלשלות (ריבוי האור דתהו) אין תפיסת מקום גם ליעקב, שהרי "אם צדקת מה תתן לו גו'"13, הנה מצד פנימיות הכוונה – "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". וכיון ש"ואוהב את יעקב" הוא מצד העצמות, שלמעלה מתהו, לכן הנה גם "מים רבים (שמצד בחי' התהו) לא יוכלו לכבות את האהבה".

ויש לקשר ענין זה עם המוזכר לעיל (במאמר2) אודות הפסוק "לבשו כרים הצאן וגו'" שבקאַפּיטל הנ"ל14, שממנו למדים ש"בניסן נברא העולם"15, כדלקמן.

ג. ובהקדמה:

נתבאר לעיל (במאמר16) העילוי דחודש ניסן לגבי חודש תשרי, שבחודש תשרי ההמשכה היא בנוגע להנהגת העולמות בדרך הטבע, ובחודש ניסן שבו היתה היציאה ממצרים נמשכת ההנהגה שלמעלה מהעולם ולמעלה מהטבע.

ובעבודת האדם – הרי זה החילוק שבין עבד ובן:

תשרי – מדרגת העולם – הו"ע עבודת עבד, כי, התהוות העולמות היא מספירת המלכות, שהרי "אין מלך בלא עם"17, מלשון עוממות18, שלכן נתהוו מספירת המלכות עולמות נפרדים. וזהו גם ענינו של עבד – שהוא דבר נפרד מהאדון והמלך.

משא"כ ניסן – מדריגה שלמעלה מהעולם – הו"ע הבן, שהוא קשור עם האב, ואינו נפרד ממנו.

ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת19 בענין מעלת הנשמה, שעלי' נאמר20 "בנים אתם לה' אלקיכם", שאין זה "כמו הבן שנלקח ממוח האב ונפרד ממנו אח"כ", וכאשר יש צורך בענין של מסירת נפש בשביל אהבת אביו, הרי "אינו מחויב ע"פ הדין, כי חייך קודמין21, ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו'22, וזה מחמת שהוא נהי' מהות בפ"ע. אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל",

– וכידוע מ"ש באגרת הקודש דכ"ק מו"ח אדמו"ר23 בביאור לשון התניא24 "חלק אלקה ממעל ממש", שבתיבת "ממש" יש ב' ענינים הפכיים לכאורה: (א) "ממש" – מלשון ממשות (מציאות), היינו, דקאי על הנשמה כפי שנעשית מציאות נברא, ועד כפי שירדה למטה ונתלבשה בגוף גשמי, (ב) "ממש" – קאי אדלעיל מיני' – חלק אלקה ממעל, היינו, שהנשמה היא ממש חלק אלקה ממעל. ושניהם קשורים זב"ז: גם לאחרי שהנשמה נעשית בבחי' מציאות, "ממש" מלשון ממשות – גם אז היא חלק אלקה ממעל ממש –

"לכן מוכרח להיות לה אהבה אפילו בכל לבבך ובכל נפשך25, במס"נ ממש".

וא"כ מובן בודאי שבחי' בן היא למעלה מעולמות, כי, עולמות ענינם שהם נבראים נפרדים, ובעבודת האדם הרי זה בחי' עבודת עבד, משא"כ בן הוא בבחי' דביקות.

וזוהי מעלת חודש ניסן על חודש תשרי – שבתשרי העבודה היא באופן של קבלת עול, עבודת עבד, ואילו בניסן העבודה היא בבחי' בן.

ד. ולהעיר, שאף שמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו26 גודל המעלה דעבודת עבד, וכן מבואר בתניא27 שעבודת עבד דוקא היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – אין הכוונה שתכלית העילוי היא בעבודת עבד כשלעצמה, שהרי אדרבה: עיקר המעלה היא בחי' בן, וכנ"ל שעבד הוא נפרד, ואילו בן הוא דבוק, אלא, כדי שתהי' אמיתית השלימות של בן, צריכה להיות גם העבודה דקבלת עול, עבודת עבד, וכאשר ישנו לא רק הענין דבן כשלעצמו, אלא גם ענין העבד, "בן שהוא ג"כ עבד"28, הרי זה אמיתית העילוי של הבן.

וע"ד מ"ש הצמח-צדק (וכאמור לעיל (במאמר4) שביום הש"ק זה מתחיל כבר ענינו של יום ההילולא, והשנה היא שנת המאה להסתלקות- הילולא שלו) במאמרי מחר חודש29 בענין ירושה ומתנה, שירושה אין לה הפסק ומתנה יש לה הפסק (כפי שמציין לגמרא ושו"ע חו"מ30), ולאידך יש גם מעלה בענין המתנה, שבאה ממקום גבוה – מכח הנותן, אמנם, כאשר נתינת המתנה היא למי שראוי ליורשו אזי אין לה הפסק, ואז ישנם ב' המעלות – שבאה ממקום גבוה, ואין לה הפסק.

ועד"ז גם בענין בן ועבד:

עיקר המעלה היא בחי' בן, שהוא בדביקות, ואינו נפרד – בחי' ירושה שאין לה הפסק. אלא כיון שצריך להיות גם ענין הקבלת עול, שהיא ראשית העבודה כו', כי, דוקא קבלת עול, מצד הביטול שבה, הרי היא מגעת למעלה יותר – בדוגמת ענין המתנה שבאה מכח הנותן, לכן, הנה אמיתית המעלה היא בבן שהוא גם עבד, שאז ישנם ב' המעלות – בדוגמת מתנה למי שראוי ליורשו.

ה. ע"פ הנ"ל יובן גם מ"ש בהפטרת פרשת החודש – ההפטרה ששייכת לחודש ניסן, בחי' בן – בתחילתה וסיומה, בחלק שאמירתו היא ע"י הנשיאים31:

התחלת ההפטרה – "כל העם הארץ יהיו אל התרומה הזאת לנשיא בישראל"32: "עם" – מלשון עוממות18, שהם דברים נפרדים. ו"כל העם גו' אל התרומה גו' לנשיא" – הו"ע ההעלאה והרוממות (כידוע33 ש"תרומה לשון רוממות") של העם אל הנשיא.

וע"ד מ"ש34 "ארוממך אלקי המלך", שהו"ע העלאה מלמטה למעלה35, לרומם ולהעלות את בחי' אלקי המלך, כח הפועל שבנפעל שמספירת המלכות, לבחי' רוממות העצמי.

ולאח"ז באה ההמשכה מלמעלה למטה – כהפירוש השני35 ב"ארוממך אלקי המלך" – להמשיך בחי' רוממות העצמי בבחי' "אלקי המלך".

והמשכה זו היא בב' אופנים שאודותם מדובר בסיום ההפטרה: (א) "כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהי' אחוזתם היא בנחלה"36, וכנ"ל שירושה אין לה הפסק; (ב) "וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא"37, והיינו לפי שעבד הוא בחי' נפרד, ולכן אין זה ענין תמידי, וכנ"ל שמתנה יש לה הפסק.

ומסיים37: "אך נחלתו בניו להם תהי'". ולכאורה אינו מובן: מדוע חוזר וכופל ענין זה – לאחרי שכבר נתפרטו ב' האופנים הנ"ל?

אך הענין הוא – שבזה מוסיף שאמיתית מעלת הבן היא כאשר ישנו גם מעלת העבד:

"כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו גו'" – הרי זו מעלת הבן מצד עצמו. אבל עדיין אין כאן מעלת העבד. ולכן ממשיך: "וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו וגו'". ולאחרי כן חוזר ומסיים "אך נחלתו בניו להם תהי'" – שכאן מדובר אודות בן שיש לו גם מעלת העבד: עבד שהוא בן או בן שהוא עבד38, שאז ישנם ב' המעלות, כנ"ל.

ו. ובזה יובן גם מ"ש בסיום הפטרת פרשת השבוע – פרשת צו – "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'"39:

לכאורה אינו מובן: כיון שהתורה קוראת אותו בשם "חכם" "גבור" ו"עשיר", הרי מובן, שהוא אכן חכם גבור ועשיר באמת, והיינו, שאין זה באופן שרק נדמה לו שהוא חכם גבור ועשיר, אלא כן הוא ע"פ תורת אמת. וא"כ, מדוע "אל יתהלל גו'" – הרי חכמה גבורה ועשירות הם מעלות אמיתיות, שלכן אמרו רז"ל40 "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר", וכידוע שמעלות אלו הם בג' הקוין41: חכמה – בקו הימין, גבורה – בקו השמאל, ועשירות – בקו האמצעי (שעולה עד הכתר42, ולכן הרי זה ענין של עשירות, בלי גבול), וא"כ, מדוע "אל יתהלל גו'"?!

וידוע הביאור בזה במאמרו של רבינו הזקן43, שאין כוונת הכתוב לומר שענין ההילול צריך להיות רק ב"השכל וידוע אותי" ("בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי"), ואילו בחכמה גבורה ועשירות לא צריך להיות ענין ההילול כלל, אלא הפירוש הוא: "אל יתהלל חכם בחכמתו .. הגבור בגבורתו .. עשיר בעשרו", בחכמה וגבורה ועשירות בלבד; "כי אם בזאת יתהלל המתהלל גו'", שכאשר ישנו הענין ד"בזאת", שהו"ע הקבלת עול שבעבודת עבד – כדאיתא בזהר44 על הפסוק45 "בזאת יבוא אהרן גו'", "דא תרעא לאעלאה" – אזי "יתהלל המתהלל" גם "בחכמתו .. בגבורתו .. בעשרו".

וע"ד האמור לעיל שכאשר ישנו הענין דעבודת עבד, אזי גם הבחי' של בן היא בתכלית העילוי.

ז. וע"פ האמור לעיל, יש לבאר הקשר והשייכות בין הענין ד"בניסן נברא העולם" והענין ד"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שלמדים מהפסוקים שבקאַפּיטל הנ"ל:

ענינו של חודש ניסן הוא העבודה דבחי' בן דוקא, שזהו"ע עבודת הצדיקים – שזהו מה שמושרש בפנימיות הכוונה, וכנ"ל (במאמר46) בענין "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"47.

ועד כדי כך, שגם בנוגע לבריאת העולם, הנה מה ש"בניסן נברא העולם" הרי זה כפי שהעולם הוא מצד בחי' "כי חפץ חסד הוא"48, וכפי שהעולם הוא בעת שנמלך אודותיו בנשמותיהם של צדיקים.

וזוהי גם הסיבה לכך ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – כי, כללות ענין קדימת עולם התהו לעולם התיקון, שמצד זה נעשה ה"שאון ימים", הרי זה רק בדרגא ששייכת לעולמות כפי שהם באופן של מיצר והגבלה כו', שזהו כפי "שבתשרי נברא העולם"15; אבל כאשר מדובר אודות בריאת העולם כפי שהוא מצד ניסן, היינו, כפי שהעולם הוא מצד "כי חפץ חסד הוא", ומצד ההמלכה בנשמותיהם של צדיקים – אזי נרגשת מעלת הבן, שזהו ענינם של נש"י כפי שמושרשים בהעצמות, שלכן "ואוהב את יעקב" דוקא.

ח. עפ"ז יובן גם מה שמפרש רש"י49 על הפסוק14 "יתרועעו אף ישירו", "בניסן כשיגיע זמן הקציר והתבואה בקשים שלה, והרוח מנשבת והן נוקשים זו על זו, נשמע הקול, ונראות כמשוררות":

לכאורה אינו מובן: מדוע נעשית השירה דוקא עי"ז ש"הן נוקשים זו על זו", ולא ע"י כל אחד בפני עצמו?

אך הענין הוא – ע"פ הידוע בענין ההפרש בין תהו לתיקון50, שבתהו היו ענפין מתפרדין, שכל אחד הי' אומר "אנא אמלוך", מבלי לתת מקום לזולתו; לא זו בלבד שלא הי' סובל את זולתו, אלא עוד זאת, שהזולת אינו במציאות אצלו כלל. משא"כ בעולם התיקון ישנו ענין של התכללות, והיינו, שלא זו בלבד שמכיר בכך שישנה גם מציאותו של הזולת, אלא עוד זאת, שסובל את הזולת ומשפיע לו כו', ועד שנרגש אצלו שהשלימות שלו היא דוקא ע"י הזולת.

ומזה מובן גם בנוגע לשירת הקשים:

ובהקדמה – שע"פ נגלה, הרי זה רק באופן ש"נראות כמשוררות", כלשון רש"י, אבל ע"פ פנימיות התורה, הרי זה ענין של שירה ממש, כפשטות לשון הכתוב: "אף ישירו".

וענין שירת הקשים באופן ש"הן נוקשים זו על זו" דוקא, הוא – שכל אחד מרגיש שבהיותו בפני עצמו אין לו שלימות, אלא דוקא ע"י ההתכללות עם זולתו, "יתרועעו", אזי "אף ישירו".

וענין זה קשור עם כללות ענין השירה, שהו"ע הביטול במציאות, כמבואר בלקו"ת51 בענין שירת המלאכים. והרי ענין הביטול קשור עם ענין ההתכללות – שלעצמו אינו מציאות, וכדי שיהי' בבחי' מציאות, הרי זה ע"י הזולת דוקא.

וזהו ההמשך של הפסוק "לבשו כרים הצאן גו' יתרועעו אף ישירו" עם הפסוק "משביח שאון ימים גו'":

"ימים" – הו"ע התהו, ומצד קדימת התהו לתיקון נעשה "שאון ימים", שזהו"ע ה"מים רבים" שרוצים לכבות ח"ו את האהבה.

אך עז"נ "יתרועעו אף ישירו" – שע"י ההנהגה של התכללות ואחדות, בחי' התיקון, מעוררים את פנימיות הכוונה ששם הרצון הוא בבחי' התיקון דוקא, "ואוהב את יעקב" דוקא, ולכן הנה "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

ט. ענין הנ"ל קשור גם עם מ"ש14 "ועמקים יעטפו בר", כפירוש רש"י49 "שהזריעה צומחת":

זריעה – הו"ע הביטול, שהרי הזריעה היא באופן שהגרעין והתבואה הנזרעים צריכים להירקב. וזהו גם מה שהזריעה היא בארץ דוקא, שארץ מורה על ענין הביטול, וכמ"ש52 "ונפשי כעפר לכל תהי'".

ודוקא ע"י הביטול דזריעה נעשית אח"כ הצמיחה בתוספת מרובה על העיקר, כי, הביטול דתיקון מושרש בדרגא נעלית ביותר, שלמעלה מתהו ותיקון, ששם היא פנימיות הכוונה באופן ד"ואוהב את יעקב", ולכן באה משם הצמיחה בתוספת מרובה לאין שיעור.

וענין הזריעה והצמיחה שייך לגלות מצרים ויציאת מצרים – כנ"ל (במאמר2) שהזמן ש"לבשו כרים הצאן וגו'" הוא בחודש ניסן – כידוע בפירוש הפסוקים "וזרעתי' לי בארץ"53, "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל"54 (כפי שהצ"צ מבאר בארוכה55 בהגהותיו לד"ה הבאים ישרש יעקב56), דקאי על גלות מצרים ויציאת מצרים, שע"י הביטול של הזריעה וההשרשה בארץ, "כי תהיו אתם ארץ חפץ"57, דהיינו, שבנ"י הם בבחי' ביטול בדוגמת הארץ שהכל דורסין עלי', הנה עי"ז דוקא נעשית הצמיחה דיציאת מצרים ומתן תורה.

והביאור בזה:

הענין דיציאת מצרים וחג הפסח הוא בחי' בן (כנ"ל ס"ג), שזוהי הבחי' ד"ואוהב את יעקב", שרש התיקון. ולכן באה הגאולה דיצי"מ ע"י ענין הביטול, זריעה בארץ דוקא, בחי' התיקון.

לולי ענין הזריעה בארץ, הביטול דתיקון – הרי מצד הענין ד"שאון ימים", יכולים ה"מים רבים" לכבות ח"ו כו'. ולכן הנה דוקא ע"י הביטול וההתכללות דתיקון, שזה מעורר את בחי' האור שלמעלה מריבוי האור דתהו, ששם "ואוהב את יעקב" – הנה עי"ז באה הגאולה.

י. בהמשך השיחה נתבאר מה שמביא רש"י58 ממדרש59 שמשה רבינו "דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל", שדוקא החטא דלשון הרע מעכב את הגאולה יותר מכל שאר החטאים (אפילו חטא ע"ז, אף שחטא לשון הרע הוא רק "כאילו כפר בעיקר"60) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 8 ואילך.

יא. וזהו גם הטעם לכך שרבותינו נשיאינו – החל מרבינו הזקן – עוררו ודרשו בלהט רב ("האָבן זיך אַזויפיל געקאָכט") ע"ד ענין האחדות,

– כמבואר במאמר ד"ה החלצו לרבינו הזקן61, והרביים שלאחריו62, ועד למאמר ד"ה החלצו לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע63, וכן המאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר64 –

כיון שדוקא ההנהגה באופן של אחדות והתכללות מעוררת את הענין ד"ואוהב את יעקב", ופועלת את הגאולה.

וכן תהי' לנו – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"65, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"15, בקרוב ממש.

* * *

יב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק66 "המשיח תחתיו מבניו", "המשיח מבניו תחתיו", "כליל תקטר", "אין נקמצת להיות שירי' נאכלין אלא כולה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהי'", "כליל", "כולה שוה לגבוה",

– שחביתי כה"ג (שמת) מביא רק הכה"ג שנתמנה תחתיו, "המשיח מבניו תחתיו"67, ולא בניו סתם68 (ולא כדעת ר' יהודה69 שחביתי כה"ג שמת שבאים "משל יורשים" (סתם), "דהכי משמע, הכהן המשיח כשמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה"70), כיון שזהו קרבן ששייך לכה"ג שמביאו בתור שליח של כלל ישראל, כעין קרבן ציבור.

ולכן: מנחת כה"ג – "כליל תקטר", ש"אין נקמצת להיות שירי' נאכלין", אלא נקמצת באופן ש"כולה כליל", הקומץ לעצמו והשירים לעצמן, כי, להיותה ע"ד מנחת ציבור, חייבת בקמיצה, ככל המנחות; וכאילו מנחת כהן סתם, אינה נקמצת כלל, אלא "כולה שוה לגבוה", שנשארת בהווייתה ללא קמיצה71 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס72 בלקו"ש חכ"ב ע' 21 ואילך.

יג. ובהמשך לזה יש לבאר גם פירוש רש"י בפ' ויקרא73 – "(ואם לא תשיג ידו גו' והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת וגו') והיתה לכהן כמנחה", "ללמד על מנחת חוטא שיהיו שירי' נאכלין, זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו, והיתה לכהן, ואם חוטא זה כהן הוא, תהא כשאר מנחת נדבת כהן שהוא בכליל תהי' לא תאכל":

לפי פשוטו שבא ללמד על מנחת חוטא שיהיו שירי' נאכלין – אינו מובן: מהו הצורך בלימוד זה, בה בשעה שמפורש הדבר בפרשת צו74: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה (זו מנחת חוטא .. שאין בהן שמן – פרש"י) לכל בני אהרן תהי'"?

ולכן מוסיף רש"י "ורבותינו דרשו .. אם חוטא זה כהן הוא וכו'", שדין זה לא נתפרש בפ' צו, שבה מדובר רק אודות מנחת נדבת כהן, ולא אודות מנחה שמקריב הכהן על חטאו, ולכן יש צורך בלימוד מיוחד מהכתוב "והיתה לכהן כמנחה", שגם מנחת כהן חוטא דינה "כשאר מנחת נדבת כהן שהוא בכליל תהי' לא תאכל".

יד. ויש להוסיף ולבאר ההוראה מפירושי רש"י הנ"ל – בעבודת האדם לקונו, בשייכות לכאו"א מישראל, שנקרא "כהן", כמ"ש75 "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים":

ובהקדם ביאור מעלת מנחת כהן שהיא ב"כליל תהי'" לגבי מנחה ששירי' נאכלין – דאף שאכילת כהנים הו"ע נעלה, שהרי "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"76, אפילו אכילת כהן הדיוט, ועאכו"כ סגן כה"ג ועד לכה"ג עצמו, מ"מ, ישנו עילוי גדול יותר – "כליל תהי'".

ובענין זה ישנו חידוש במנחת חוטא – ע"פ דרשת רבותינו ("רבותינו דרשו") – ש"אם חוטא זה כהן הוא", אין שירי' נאכלין כמו כל מנחת חוטא, אלא "תהא כשאר מנחת נדבת כהן שהיא בכליל", היינו, שאצל כהן, הנה גם מנחת חוטא יש בה העילוי ד"כליל".

טו. והענין בזה:

לכאורה אינו מובן איך יתכן מציאות של כהן חוטא?!

ועאכו"כ כה"ג בנו של כה"ג – "הכהן המשיח תחתיו מבניו" (וכפירוש רש"י: "המשיח מבניו תחתיו"), שיש אצלו הן המעלה שנמשח בשמן המשחה (כמבואר בלקו"ת77 גודל העילוי דשמן המשחה, שהוא ממוצע בין פנימי למקיף כו'), והן המעלה שעומד תחת אביו ויורש ממנו את הכל78; ומצד גודל מעלת הכה"ג – אינו מובן: איך שייך מ"ש79 "אם הכהן המשיח יחטא"?!

[ועד"ז בנוגע לנשיא80, עליו נאמר81 "אנכי עומד בין ה' וביניכם"].

אך הענין הוא – כהמשך הכתוב – "אם הכהן המשיח יחטא (הרי זה) לאשמת העם", היינו, שאין זה מצד עצמו, שכן, להיותו כהן, ובפרט "הכהן המשיח", אינו שייך לענין של חטא, וכל האפשרות לענין של חטא אינה אלא מצד "אשמת העם"82.

אמנם, אע"פ שאין זה אלא מצד "אשמת העם", הרי זה83 חטא של הכהן המשיח... "הכהן המשיח יחטא"... והוא זה שלוקה ("שמייסן – שמייסט מען אים")...

וכידוע הסיפור אודות הצמח-צדק84, שבסוף ימיו ביקש ממנו ר' הלל לאמר דא"ח, ואמר, שאינו יכול... ובפשטות הי' זה מצד חלישות הגוף. ואח"כ ראו זאת גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשנותיו האחרונות סבל יסורים... – שזהו מצד "אשמת העם" שהוא ה"נשיא" שלהם, ובלשון הכתוב85: "והוא מחולל מפשעינו"...

ואעפ"כ, "רבותינו דרשו", שמצד גודל מעלת הכהן, הנה גם "אם חוטא", אין שירי מנחתו נאכלין, אלא "תהא כשאר מנחת נדבת כהן שהיא בכליל תהי' לא תאכל", כפי שנתפרש בדיני מנחת כהן שבפרשתנו.

טז. ויש להוסיף ולבאר הטעם שבפרשת ויקרא לא נתפרש ונתבאר ענין זה באריכות ובפרטיות, אלא בקיצור וברמז – "והיתה לכהן כמנחה", ורק "רבותינו דרשו: והיתה לכהן, ואם חוטא זה כהן הוא וכו'":

בפרשת ויקרא – די בכך שנזכרה האפשרות "אם הכהן המשיח יחטא (ביחד עם ההבהרה שזהו רק) לאשמת העם", אבל אם ימשיכו להאריך בענין זה – "וועט זיין ביטער"...

ואם רוצים לידע פרטי הדברים – אומר רש"י – יש לעיין בפ' צו [שממנה למדים שכתוב זה לא בא ללמד "על מנחת חוטא (סתם) שיהיו שירי' נאכלין", שהרי ענין זה נתפרש להדיא בפ' צו (כנ"ל סי"ג), אלא ש"אם חוטא זה כהן הוא וכו'"], כי, בפרשת צו מדובר אודות הקמת המשכן, שבו הי' העילוי היותר גדול ד"ושכנתי בתוכם"86, ובה נתבאר גם גודל העילוי של מנחת כהן, ש"כליל תהי' לא תאכל", "כולה שוה לגבוה" – שזהו מצד גודל מעלת הכהן (כנ"ל סי"ד); ולכן, ממנה יכולים רבותינו לדרוש ולבאר, שגם כהן חוטא, "תהא (מנחתו) כשאר מנחת נדבת כהן שהיא בכליל תהי' לא תאכל" (וכנ"ל87, שלא זו בלבד שאין שירי' נאכלין, "לא תאכל", אלא ש"כליל תהי'", ללא קמיצה כלל).

יז. ובענין זה יש לימוד והוראה ל"כהנים" – כל בנ"י שנקראו "ממלכת כהנים" – שעבודתם צריכה להיות באופן ד"כליל", "כולה שוה לגבוה", היינו, שלא ישאר שום דבר לעצמו (אפילו לא אכילת כה"ג שגדלה מעלתה ביותר, כנ"ל), כיון שאינו מציאות לעצמו כלל!

אלא שבענין זה גופא יש חילוק בין כה"ג לשאר הכהנים:

אצל כה"ג – צ"ל הענין ד"כליל תקטר" באופן תמידי, "בכל יום, שנאמר מנחה תמיד .. חק עולם"88; אבל בנוגע לשאר הכהנים – אי אפשר לתבוע מהם שהענין ד"כליל תקטר", ביטול במציאות, יהי' אצלם באופן תמידי, אלא רק בהתחלת העבודה ("ביום שהן מתחנכין לעבודה"88).

[וע"ד שגם אצל הכה"ג גופא ישנם חילוקים:

בכניסתו לקדש הקדשים ביוהכ"פ, לא הי' הכה"ג מציאות לעצמו כלל, כי אם שלוחם של כל ישראל,

– כולל גם אלו שהיו במדריגה הכי תחתונה, שיש להם שייכות עם אלו שלמטה מכל ה"עשרה יוחסין"89, וכמו בענין הקטורת שהיו בה "י"א סממנים"90 (כמבואר הענין בזה בדרושי חסידות91), וביניהם גם "חלבנה" (סממן הי"א שלמטה מהעשרה סממנין, בדוגמת אלו שיש להם שייכות עם אלו שלמטה מהעשרה יוחסין)92, ואם חסר אחד מכל סממני' – אפילו חלבנה – חייב מיתה93, היפך ענינו של הכה"ג שהוא "מחי' חיים"94 –

משא"כ לאחר גמר עבודתו בצאתו מן הקודש, אזי היו אצלו חילוקי דרגות – "בבוקר95 .. בערב" כו']96.