בס"ד. מוצש"ק פ' צו, אור לי"ג ניסן (מאמר ב), ה'תשכ"ו
– מאה שנה להסתלקות-הילולא של אדמו"ר ה"צמח-צדק" –
(הנחה בלתי מוגה)
איתא בזהר1 על הפסוק2 ויהיו חיי שרה מאה שנה גו', מאה שנה כללא דכולא כו' מאתר עילאה סתימא דכל סתימין כו', שזהו בחי' הכתר. ומבאר בזה בעל ההילולא3, בהקדם ביאור המאמר דפתח אליהו4, אנת הוא חד ולא בחושבן כו' אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן, והיינו, שאע"פ שאנת הוא חד ולא בחושבן, שזהו למעלה מכל עניני מספר, מ"מ, נמשכים ממנו עשר ספירות. ומבאר5 שקאי על הכתר שהוא ממוצע בין המאציל לנאצלים6, וכלול משניהם, דהיינו, שפנימיות הכתר הוא בחי' תחתונה שבמאציל, וחיצוניות הכתר הוא שרש הנאצלים, וא"כ, מצד שיש בו מבחי' תחתונה שבמאציל, הרי זה בחי' חד ולא בחושבן, ומצד שיש בו מבחי' שרש הנאצלים, שייך בו בחי' חשבון דעשר ספירות. ועפ"ז מבאר מ"ש ויהיו חיי שרה מאה שנה, שכאשר נמשך במלכות דאצילות, הנק' שרה, מבחי' הכתר (אתר עילאה סתימא דכל סתימין), הרי זה המספר דמאה, שכולל כל הע"ס דאצילות בשלימות היותר משובח, עד שגם כל א' כלול מעשר, שלכן הוא מספר מאה. ומוסיף בהגהה7, ר"ל שכל בחי' מע"ס שבו שקולה כנגד כל הע"ס דאצילות. אמנם, המספר מאה הוא מצד קבלתה מבחי' שרש הנאצלים שבכתר, שלכן הוא בגדר מספר הספירות, אבל מצד בחי' התחתונה שבמאציל, הרי אינו בגדר ספירות כלל. וזהו שנאמר בהם (מאה) שנה, לשון יחיד, שזהו מצד קבלתה גם מבחי' תחתונה שבמאציל שבכתר, שמתלבש בבחי' שרש הנאצלים שבכתר, והיו לאחדים ממש, עד שהמאה הם בחי' שנה, לשון יחיד ממש. ודוקא מצד היותן שנה, לשון יחיד, שמקבלים מבחי' חד ולא בחושבן, לכן הם במספר גדול, שהוא מספר מאה, שזהו כפי שמספר עשר הוא באופן היותר שלם ומשובח, שכל א' ג"כ כלול מעשר, אלא שהמאה הם לשון יחיד, שמתאחדים ומתכללים בבחי' יחיד ממש (והיינו, שמאה שנה הוא מספר אחד שכולל שני ענינים, הן הריבוי דמאה, והן הענין דשנה לשון יחיד, כשם שספירת הכתר היא ספירה אחת שכוללת שני ענינים, שרש הנאצלים, ובחי' התחתונה שבמאציל).
ב) וע"פ האמור מתבאר גם כללות היחוס והמעלה דמספר מאה. ובהקדים, שבנוגע לשלימות ענין המספר מצינו שזהו המספר עשר, כמבואר בארוכה בפרדס בתחילתו8 (וכן הוא ע"פ חקירה), שהטעם שהספירות הם במספר עשר, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר9, הוא, לפי שהשלימות של כל ענין, הן רוחני והן גשמי, היא כפי שמורכב וכלול מעשר (כפי שמבאר בארוכה בכמה פרטים ובכמה אופנים). ולכן מצינו במדרש (וגם בספרי חקירה)10 שכאשר נשלם מספר עשר, אזי חוזרים ומתחילים מאחד. וזהו גם הטעם שיש רק עשר ספירות, אף שיש ע"ס באצילות, וגם בבריאה וביצירה ועשי', ולכאורה, הרי ע"ס דבריאה אינם כמו ע"ס דאצילות, ועד"ז בנוגע לע"ס דיצירה ועשי', וא"כ, הוצרכו להיות ארבעים ספירות, ולא רק עשר ספירות11. אך הענין הוא, שלאחרי ע"ס דאצילות, מתחיל סדר חדש בענין העשר ספירות, כפי שהם בעולם הבריאה, ועד"ז ביצירה ועשי', וכידוע12 המשל מאותיות החותם כפי שנחקקים ע"ג השעוה, ואח"כ נמשכים למטה יותר כו' (כמבואר בארוכה בהמשך דר"ה13 מכ"ק מו"ח אדמו"ר). ועפ"ז נמצא ששלימות המספר הוא עשר. ולאידך גיסא מצינו ששלימות המספר הוא המספר אלף, וזהו גם מה שאֶלף אותיות אַל"ף14, כי, לאחרי שמגיעים למספר אלף, שזהו שלימות המספר, אזי חוזרים ומתחילים מאחד (אַל"ף)15. וכן הוא בענין המספרים לפי סדר אותיות הא"ב (דכשם שאותיות הא"ב הם אותיות בלשון הקודש, שאינו לשון הסכמי, אלא ניתן מהקב"ה, כן הוא גם בנוגע למספרים שע"פ סדר הא"ב), שלפי הסדר דאי"ק בכ"ר16 [כמובא גם בלקו"ת17, ובארוכה בדרושי הצ"צ בענין קדש לי כל בכור18 (שזהו"ע השייך ליצי"מ)], הנה סיום כ"ז האותיות (ביחד עם האותיות הסופיות) הוא באות צ' סופית, שמספרה ט' מאות19, ולאח"ז חוזרים ומתחילים מאות אלף, שזהו המספר דאלף, כנ"ל [וכמו"כ ישנו המספר דרבבה, שיש בו ב' פירושים, הא', מלשון ריבוי20, והב', שזהו מספר ריבוא (וכמ"ש21 ורבו רבבן קדמוהי יקומון) שהוא עשרת אלפים22]. אבל לכאורה אינו מובן מהו הענין המיוחד שבמספר מאה. אך הענין הוא, שמספר מאה הוא השלימות היותר משובח שבמספר עשר, שכל א' כלול מעשר, כנ"ל.
ג) וממשיך במאמר5, שעפ"ז יש לבאר מאמר המשנה23 בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם, שנתקשו המפרשים מה בא להשמיענו. אך הענין הוא, שבן מאה שנה היינו שניתנו לו מאה שנה לעבוד בהן את הבורא ית', שבהם מברר את כל עשר כחות נפשו, ובאופן שהבירור הוא בשלימות, שזהו כפי שכל א' מכחות הנפש כלול מעשר, שבשביל זה ניתנו לאדם מספר השנים, החל משבעים שנה, כמ"ש24 ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כנגד ז' המדות כפי שכל א' כלולה מעשר, ויתירה מזה, אם בגבורות שמונים שנה24, שזהו כאשר ניתוסף גם הבחי' השמינית, ויהי ביום השמיני25, וכיון שכל א' כלולה מעשר, אזי נעשה המספר דשמונים שנה, ועד שבאים לתכלית השלימות דמספר מאה, שזהו מצד ההתכללות דעשר בכל א' מעשר כחות הנפש, וכמו לעתיד לבוא, שאז תהי' השלימות של כל העשר בחי', שזהו"ע דכינור של עשר נימין26. וזהו בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם27, כיון שהעולם שלו נתברר בתכלית השלימות28, שנתבטל ההעלם כו'29 (עולם מלשון העלם30). ועפ"ז יובן מה שלא נימנו במשנה מספר שנים לאחרי בן מאה שנה, דלכאורה, הרי גם בזמן הזה ישנם כאלו שמאריכים ימים יותר ממאה שנה, ועאכו"כ בזמן המשנה, וכמו רבי עקיבא [שעליו נאמר במסכת סנהדרין31 (בהמשך להכלל שסתם מתניתין רבי מאיר וכו' סתם ספרי רבי שמעון) כולהו אליבא דרבי עקיבא] שחי מאה ועשרים שנה32, וכן הלל הזקן32 כמו משה רבינו שהיו ימיו מאה ועשרים שנה33 [כפי שנרמז34 גם בפסוק35 בשגם הוא בשר, בשגם בגימטריא משה, וכתיב שם35 והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וכך היו ימי חיי משה], וא"כ, היתה המשנה צריכה להמשיך ולבאר גם בנוגע למספר השנים שלאחרי מאה שנה. אך הענין הוא, שבמשנה מדובר רק בנוגע לסדר העבודה בבירור העולם כו', ולכן נימנו מספר השנים עד מאה שנה, שאז נשלמת העבודה בבירור העולם, אבל גם לאח"ז יכולה להיות אריכות ימים ושנים, אלא שאז מתחילה עבודה אחרת כו'.
ד) ועפ"ז יובן גם גודל העילוי דמאה שנה לענין ההסתלקות. ובהקדים, שגם לאחרי ההסתלקות ישנו הילוך ועליית הנשמה מחיל אל חיל, כמארז"ל בסיום וחותם מסכת ברכות, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר36 ילכו מחיל אל חיל. ובנוגע לנשיא ומנהיג ישראל, הנה הליכתו ועלייתו היא באופן שבתר רישא גופא אזיל37, והיינו, שהולכים ומתעלים עמו כל החסידים והמקושרים, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה38, אם הוא רק רוצה לפנות (זיך אַ קער טאָן) ולילך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו39. ומובן, שכאשר נשלמו מאה שנה מיום ההסתלקות, הרי בודאי הי' אצלו הענין דמאה שנה בתכלית השלימות. וכיון שלא יעזוב צאן מרעיתו40, הרי עילוי זה נמשך גם למטה, וכמו כל הענינים הקשורים עם פנימיות התורה, שלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו'41, ולא העלם והסתר, הרי זה נמשך למטה מעשרה טפחים בדרכי נועם ובדרכי שלום, אלא שצריך להוציאו מן הכח ולהביאו אל הפועל (שהרי לא נוטלים את ענין הבחירה כו').
ובזה גופא יש ענין מיוחד בנוגע לשנת המאה להסתלקות-הילולא של הצמח צדק, שענינו בספירות הוא ספירת הדעת (כידוע42 שענינו של רבינו הזקן הוא חכמה, ואדמו"ר האמצעי ענינו בינה43, שלכן הי' אצלו הענין דרחובות44 הנהר45, הרחבה גדולה בענינים של הבנה והשגה דתורת החסידות, ולאח"ז בא ענינו של הצ"צ, ספירת הדעת, מפתחא דכליל שית46), וע"פ המבואר במאמר הצ"צ47 בענין דעת זה סדר טהרות48 (תכלית השלימות דשיתא סדרי משנה), הרי זה סיום הבירור (לא רק של בחי' הפנימיות, אלא) גם של בחי' המקיפים דקליפה, ובמילא נעשה קיום היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ49, ולאח"ז יכולה להיות רק עבודת הצדיקים, כיון שאין צורך בענין של מלחמה (שהרי את רוח הטומאה אעביר מן הארץ), וכמ"ש50 ונתתי שלום בארץ גו', וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב של שלום51, כי אם פדה בשלום נפשי52, כפי שהי' בזמן שבו התחיל הענין דהפצת המעיינות53, ונמשך עתה באופן שמגיע גם חוצה, ועי"ז קא אתי מר דא מלכא משיחא54, בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים.
הוסיפו תגובה