בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשכ"ו

(הנחה בלתי מוגה)

והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים גו' והיתה מסלה לשאר עמו גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים1. וצריך להבין, דהנה, הצורך בבקיעת הנהר (נהר פרת2) ע"פ פשטות הכתובים הוא כדי שיעברו בו גלויות ישראל האמורות למעלה (מאשור וממצרים וגו'3) בדרכם לארץ ישראל, ולכאורה, הרי נוסף לכך שכמה מהארצות האמורות למעלה אינם מאותו הצד דנהר פרת4, וכדי שיבואו בנ"י משם אין צורך בבקיעת נהר פרת, הנה גם בנוגע לארצות שמהם צריכים לעבור דרך נהר פרת, אין הכרח בבקיעת הנהר (שהוא ע"ד הפך ים ליבשה5) כדי שיעברו בו ברגל (והדריך בנעלים, לדרוך בנעלים אשר ברגליהם כי תשוב להיות יבשה6) דוקא, שהרי אפילו בים הגדול יכולים לעבור באופן דיורדי הים באניות7, ועאכו"כ שאפשר לעבור באניות בנהר. גם צריך להבין אומרו כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, שמלשון זה משמע שהעילוי דבקיעת הנהר לעתיד לבוא הוא בהדמיון וההשוואה ליום עלותו מארץ מצרים, היינו, שהעיקר הוא יום עלותו מארץ מצרים, והעילוי דלעתיד לבוא הוא שגם אז יהי' כמו שהי' ביום עלותו מארץ מצרים. וכן משמע גם בנוגע לכללות הגאולה העתידה, ממ"ש לעיל מיני'3 והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו', שהגאולה העתידה היא שנית (כמו טפל) להיציאה ממצרים (כמו שקנאם ממצרים2), כיון שיצי"מ היא העיקר. וכמובן גם ממ"ש8 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, היינו, שהעילוי דהגאולה העתידה הוא שגם אז יהי' אראנו נפלאות כמו שהי' בימי צאתך מארץ מצרים. ולכאורה אינו מובן9, הרי ידוע שהגאולה העתידה תהי' באופן נעלה ביתר שאת מהגאולה ממצרים, וכמבואר בהפטרת היום (עוד היום בנוב גו' ויצא חוטר מגזע ישי וגו'10) גודל הפלאת הגאולה העתידה שתפעל שינוי אפילו בגשמיות העולם, וגר זאב עם כבש וגו' וארי' כבקר יאכל תבן גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את הוי' וגו'11, שזהו"ע שבאין ערוך לגבי הגאולה ממצרים, ולכן, מה שמזכירין יצי"מ לעתיד לבוא, ה"ז בדרך טפל בלבד12, כיון שהגאולה העתידה היא באופן נעלה יותר באין ערוך. ועד"ז גם בנוגע לבקיעת הנהר דלעתיד לבוא, שהו"ע נעלה יותר מקריעת ים סוף ביציאת מצרים, כמובן ממ"ש5 הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, וידוע הפירוש בזה13, שהפך ים ליבשה, בלשון עבר, קאי על קריעת ים סוף, ובנהר יעברו ברגל, בלשון עתיד, קאי על בקיעת הנהר לעתיד לבוא, ועז"נ שם נשמחה בו, שדוקא בבקיעת הנהר לעתיד לבוא יהי' הענין דנשמחה בו (בעצמותו כו'14), ולא בקריעת ים סוף ביצי"מ15. וא"כ אינו מובן למה מדגיש הכתוב שבקיעת הנהר לעתיד לבוא תהי' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, וכן בנוגע לכללות הגאולה העתידה מדגיש הכתוב שהיא שנית ליצי"מ, כימי צאתך מארץ מצרים, שמזה משמע שהעיקר הוא הענין דיצי"מ דוקא.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה ביאור ענין המצה שעי"ז נעשה כללות הענין דיצי"מ, כמ"ש16 בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה כו'17, היינו, שענין המצה הוא הכח והעוז לבחי' יצי"מ, ובמילא נעשו עי"ז גם שאר הענינים שבאים בהמשך ליצי"מ, עד למתן תורה, שהוא התכלית והמטרה דיצי"מ, כמ"ש18 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

ויובן ע"פ המבואר במאמר של הצמח צדק ד"ה הא לחמא עניא19 (בביכל שיצא מגלות לגאולה והגיע לכאן זה עתה20), ומביא הקושיא שנזכרה בספרים21 מהו אומרו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, הרי כתיב22 ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות וגו', שלא הי' זה אלא ביציאתם ממצרים. ומוסיף, ועוד קשה, דבפרשת ראה23 שנזכר שם לחם עוני, נאמר לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, ופירש רש"י ולא הספיק בצק להחמיץ, א"כ מבואר דהמצה שנקראת לחם עוני היינו מה שאכלו כשיצאו ממצרים (כנ"ל), וא"כ קשה מ"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ויש לומר בביאור הוספת קושיא זו, דלולי זאת הי' אפשר לחלק ולומר שהמצות שאפו ביציאתם ממצרים, בהיותם במצב של חירות, אינם נקראים לחמא עניא, וכנגדם הם המצות שאוכלים כל שבעת הימים זכר ליציאת מצרים, ונוסף לזה יש מצה שהיא לחמא עניא שאכלו בהיותם במצרים, וכנגדה היא המצה שאוכלים בלילה הראשון, ועל זה אומרים הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ועל זה מביא שמפורש בקרא לחם עוני על המצה שאפו כשיצאו ממצרים, וא"כ קשה מהו אומרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ומביא גם הקושיא שהקשה בספר עבודת הקודש24 (הובא בשל"ה25) על זה שהתורה ייחסה כל המצוות ליצי"מ, זכר ליציאת מצרים, דלכאורה, הלא התורה קדמה לעולם אלפים שנה26, ובודאי גם אם לא הי' גלות ושעבוד מצרים לא הי' שינוי בפרטי המצוות.

ג) וממשיך בהמאמר, שלהבין זה יש להקדים תחילה ענין יציאת מצרים שבכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו היום יצא ממצרים, וגם מזכירים יצי"מ בק"ש בבוקר ובערב. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל27 בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ומוסיף אדמו"ר הזקן בתניא28 שחיוב זה הוא בכל יום ויום, ומבאר שהו"ע יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף כו' ליכלל ביחוד אור א"ס ב"ה כו' בקבלת עול מלכות שמים בק"ש (בבוקר ובערב29) שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' באמרו ה' אלקינו ה' אחד, שלכן תיקנו פרשת יציאת מצרים בשעת ק"ש דוקא, אף שהיא מצוה בפני עצמה ולא ממצות ק"ש, כדאיתא בגמרא ופוסקים30, אלא מפני שהן דבר אחד ממש. [ולהעיר מדיוק לשון אדמו"ר הזקן שהן דבר אחד, ולא ענין אחד, כי, בענין אחד יכולים להיות כמה דברים שונים, ועד לדברים הפכים מן הקצה אל הקצה, ולכן מדייק שהן דבר אחד, ומוסיף ממש]. ובפרטיות יותר, הנה אמרו חז"ל31 למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות. והענין בזה, שקבלת עול מלכות שמים בפרשה ראשונה דק"ש קשורה עם האהבה דבכל מאדך, כמ"ש32 ואהבת גו' בכל מאדך, בלי גבול, שאהבה זו מעוררת בחי' בלי גבול האמיתי שלמעלה. ואח"כ באה קבלת עול מצוות, שעל ידה נמשכת בחי' הבלי גבול דלמעלה בכלים הנעשים ע"י התומ"צ. וזהו שחותמים בק"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים33, שהו"ע היציאה מכל הענינים שהם באופן של מיצר וגבול לגבי בחי' הבלי גבול דלמעלה שנמשך ומתגלה ע"י האהבה דבכל מאדך.

ד) וביאור הענין, דהנה, בפסוק ואהבת שבפרשה ראשונה דק"ש נזכרו ג' מיני אהבות, בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך. והחילוק שביניהם, דבפירוש בכל לבבך אמרו חז"ל34 בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, דהיינו, שגם היצה"ר שמצד עצמו נמשך ומתאווה לתאוות עוה"ז כאש בוערה כו', יתהפך לאהבה את הוי'. והדרך לבוא לידי אהבה זו היא מ"ש35 ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים לאהבה וגו', דלכאורה אינו מובן מהו הצורך בציווי ובחרת בחיים, דמי הוא זה שלא יבחר בחיים, אך הענין הוא36, שאין הכוונה לחיים ומות כפשוטו, אלא להרוחניות והגשמיות שיש בכל דבר בעוה"ז, שהרוחניות והחיות אלקי הוא חיים וטוב, והגשמיות הוא מות ורע, להיותו כלה ונפסד כו', ומזה מובן שגם בעת קיומו אינו מציאות אמיתי, אלא כל מציאותו הוא הרוחניות והחיות אלקי שמהוה ומחי' ומקיים אותו. וזהו ראה וגו', שיתבונן ויראה שכמו שהגשמיות דכל דבר בטל לגבי הרוחניות המחייהו, כן ויותר מכן הוא ביטול כל הרוחניות והגשמיות לגבי א"ס ב"ה שהוא מקור וחיי החיים, ומזה יבוא לאהבת ה' בכל לבבך, שגם היצה"ר יתהפך לאהבה את ה' כיון שהוא חייך37. וזהו גם מ"ש ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך, שאהבה זו באה עי"ז שנרגש אצלו שהוי' הוא אלקיך, כחך וחיותך38. והנה, אהבה זו דבכל לבבך שבאה ע"י התבוננות הנ"ל היא מלמטה למעלה. ואח"כ באה ההמשכה מלמעלה למטה, להיות נמשך גילוי אלקות ע"י קיום התומ"צ בכל כחות ולבושי הנפש, שזהו"ע בכל נפשך. אמנם, כללות האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך היא בדרגת האלקות שנמשכת ומתלבשת בעולמות להחיותם, שאינה אלא זיו והארה בלבד, ובאה באופן של הבדלה ממקורה, ובמדידה והגבלה, שלכן גם האהבה שבאה על ידה היא במדידה והגבלה בלבד. ולמעלה מזה היא האהבה דבכל מאדך, שבאה ע"י ההתבוננות שחיות כל העולמות אינה אלא מבחי' זיו והארה בלבד שבאה במדידה והגבלה, ואילו המקור שממנו נמשך הזיו וההארה כו' הוא מובדל מהעולמות, והוא למעלה ממדידה והגבלה, כמ"ש39 כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, היינו שגם בחי' שמו הוא נשגב לבדו, ורק זיו והארה מבחי' שמו נמשך להחיות העולמות40, ומזה יבוא לאהבה בכל מאדך, אהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה. וכללות ההפרש בין בכל לבבך ובכל נפשך לבכל מאדך הוא ע"ד ההפרש שבין בחי' ממכ"ע לבחי' סוכ"ע ועד לבחי' שאינה בגדר עלמין כלל, אפילו לא בבחי' סובב בלבד, למעלה ממכ"ע וסוכ"ע גם יחד.

אמנם כדי לבוא לאהבה דבכל מאדך צ"ל היציאה מהמיצרים וגבולים, שזהו"ע יצי"מ. והענין בזה, שהאהבה דבכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, שייכת לבעלי תשובה דוקא, לפי שאצלם ישנו הענין דיתרון האור מן החושך41, שעי"ז שישים אל לבו כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו מיום היותו עד היום הזה אשר לא לה' המה, שהם חושך ממש והסתר פניו ית', אזי תתרבה ותתגדל התשוקה להוציא נפשו ממאסרה להשתפך אל חיק אבי' ולדבקה בו, באהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה של כלים. ועל זה אמרו חז"ל42 מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, כי העבודה דצדיקים גמורים היא באהבה דבכל לבבך ובכל נפשך שהיא מוגבלת בכלים, וכמרומז גם בזה שנקראים צדיקים גמורים, מלשון כלי שנגמר מלאכתו, היינו, שהם עדיין בבחי' כלי, ולכן, כדי שיבואו לאהבה דבכל מאדך צ"ל אצלם ענין של יציאה מהכלים. ומביא בהמאמר43, שזהו ששנינו44 כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה, כי, תרומה היא הפרשת הארה בלבד, בחי' ממכ"ע, שזוהי מדריגתם של צדיקים גמורים, שהם בבחי' כלים הנגמרים בטהרה. אבל כדי שיבואו לבחי' קדש, מלה בגרמי'45, צריכין טבילה, אותיות ביטול46, שהו"ע היציאה ממציאותו (אַרויסגיין פון די אייגענע מציאות), לצאת מהמדידה וההגבלה שבאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך להאהבה דבכל מאדך, ע"ד האהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה דבעלי תשובה. וזהו"ע יצי"מ שבק"ש, שהן דבר אחד ממש, כי הפירוש דיצי"מ הוא לצאת מן המצרים וגבולים המגבילים האהבה, שלא תהי' בכל לבבך ובכל נפשך בלבד, אלא גם בכל מאדך. ומזה נמשך הענין דיצי"מ בכאו"א כפי בחינתו, גם בהמון עם, ועד לאלה שנמצאים בדרגא הכי תחתונה, שמצד גודל החושך נעשה אצלם יתרון האור באהבה רבה שלמעלה ממדידה והגבלה, כנ"ל.

ה) והנה היתרון שבהיציאה מן המצרים וגבולים המגבילים האהבה ולבוא לאהבה בלי גבול דבכל מאדך, הוא (לא רק בעבודת האדם מלמטה למעלה, אלא) גם בהמשכה מלמעלה למטה שע"י קיום התומ"צ, והיינו, שההמשכה מלמעלה למטה ע"י קיום התומ"צ (קבלת עול מצוות) שבאה לאחרי הקדמת האהבה דבכל מאדך (קבלת עול מלכות שמים) היא באופן נעלה יותר מההמשכה מלמעלה למטה שע"י קיום התומ"צ בכל כחות ולבושי הנפש, בכל נפשך, לאחר הקדמת האהבה דבכל לבבך בלבד.

ולבאר זה מקדים בהמאמר47, שלפעמים מצינו שהתורה נקראת חתן וישראל נקראים כלה, כדרשת חז"ל48 ביום חתונתו49 זה מתן תורה, דמשמע50 שכנס"י נקראת כלה, וא"כ התורה נקראת חתן. ולפעמים מצינו להיפך, שישראל הם החתן והתורה היא הכלה, כדרשת חז"ל51 עה"פ52 תורה צוה לנו משה מורשה, א"ת מורשה אלא מאורסה. אך הענין הוא, ששניהם אמת, שהם ב' אופנים בלימוד התורה. דהנה, איתא בגמרא53 שרב ששת אמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי (בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי), ומבואר בגמרא שם שענין זה הוא בהתחלת הלימוד, מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד, אבל אח"כ צריך להיות לימוד התורה לשמה דוקא. והענין בזה, שכאשר לימוד התורה הוא באופן שאדעתא דנפשי' קא עביד, אזי הנפש היא בחי' מקבל מהתורה שהיא בחי' המשפיע, ואז נקראת התורה חתן וכנס"י כלה. אבל כאשר לימוד התורה הוא לשמה, לשם התורה עצמה, להמשיך אוא"ס ב"ה בתורה, כמו דוד שהי' מחבר תורה עם הקב"ה54, אזי ישראל הם בחי' חתן המשפיע וממשיך בהתורה שהיא הכלה. וענין זה בא ע"י הקדמת העבודה דבכל מאדך, בלי גבול, שעי"ז נעשה לימוד התורה שלו באופן שמעורר בחי' אוא"ס הבלי גבול שיומשך בתורה שמבחי' החכמה (דאורייתא מחכמה נפקת55), שנחשבת לגבי הקב"ה כעשי' גופנית56, כמ"ש57 כולם בחכמה עשית. וכמו שהוא בלימוד התורה כן הוא גם בקיום המצוות, כידוע58 שיש ב' בחינות במצוות, מצוות הוי'59, ומצוותי60 סתם. מצוות הוי' קאי על המצוות כפי שקשורים ונמשכים משם הוי'61 (וכמרומז בתיבת מצוה, כי, מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה62, וא"כ, מצו"ה היא שם הוי'63), שיש בו ד' אותיות, וכל אות היא בציור מוגבל כו', ולכן גם המצוות שנמשכים מהם הם בהגבלה. ולמעלה מזה הו"ע מצוותי סתם, בחי' המצוות כפי שהם למעלה ממדידה והגבלה.

וזהו ההפרש בין בחי' קבלת עול מצוות שבאה לאחר קבלת עול מלכות שמים באופן דבכל מאדך, לבחי' בכל נפשך שע"י התומ"צ שבאה לאחר האהבה דבכל לבבך בלבד, שכאשר העבודה היא בכל לבבך, במדידה והגבלה, אזי גם ההמשכה שע"י התומ"צ היא במדידה והגבלה (שהתורה היא מבחי' החכמה בלבד, והמצוות הם מצוות הוי'), אבל כאשר העבודה היא בכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, אזי גם ההמשכה שע"י התומ"צ היא למעלה ממדידה והגבלה (שנמשך בתורה מבחי' אוא"ס שלמעלה מהחכמה, והמצוות הם מצוותי סתם).

ועפ"ז מתורצת גם הקושיא שהקשה בעבודת הקודש (ובשל"ה), מהו הענין שהתורה ייחסה כל המצוות ליצי"מ, זכר ליציאת מצרים, דלכאורה, הלא התורה קדמה לעולם, ובודאי גם אם לא הי' גלות ושעבוד מצרים לא הי' שינוי בפרטי המצוות (כנ"ל ס"ב), כי, גם אם לא הי' הענין דיצי"מ בגשמיות, הי' הענין דיצי"מ ברוחניות, וזהו עיקר תכלית התומ"צ, לצאת מן המיצרים וגבולים ולהמשיך בחי' אוא"ס הבלי גבול, שזהו"ע דיצי"מ, שנעשה ע"י העבודה דבכל מאדך שבק"ש, שהן (יצי"מ וק"ש) דבר אחד ממש.

ו) וע"פ משנת"ל בענין יצי"מ שבק"ש בכל יום סדר העבודה דבכל לבבך גו' עד שבאים להעילוי דבכל מאדך באופן של יציאה מהמיצרים וגבולים, יובן ג"כ ענין בחי' המצה שהוא הכח והעוז לבחי' יצי"מ, ובמילא גם להתכלית ומטרה דיצי"מ שהו"ע מ"ת, כולל גם הענין דספירת העומר שהוא ההכנה למ"ת.

וביאור הענין, דהנה, מ"ש ואהבת גו' בכל לבבך בשני יצריך, שגם היצה"ר יתהפך לאהבה את ה', הוא כללות הענין דספירת העומר, כידוע64 שהעומר שבא מן השעורים65, מאכל בהמה66, רומז על נפש הבהמית, שיש בה שבע מדות רעות, וכל אחת כלולה מכולם, שהם במספר מ"ט, וזוהי העבודה דשבעה שבועות תספר לך67, שהם מ"ט ימים, שבכל יום ממ"ט הימים מבררים ומהפכים מדה פרטית ממ"ט פרטי המדות דנה"ב, עי"ז שממשיכים בהם גילוי אור הוי', שזהו"ע וספרתם לכם68, וספרתם לשון הארה ואור69. והמשכה זו היא מבחי' שלמעלה מהמדות, היינו, מבחי' המוחין, שעי"ז יתהפכו המדות דנה"ב לאהבה את ה' כו'. וזהו שמצינו בפע"ח70 ב' כוונות בספה"ע, כוונה הא', שהשבעה שבועות הם ז' מדות, וכוונה הב', שהם המשכות מוחין. והענין בזה, ששניהם אמת, והא בהא תליא, שגילוי אור הוי' מתלבש במוחין חב"ד, כמ"ש71 הוי' בחכמה, וע"י גילוי אור זה נעשה התהפכות המדות. וזהו שאומרים בספה"ע היום יום אחד (שני ימים וכו') לעומר, כי יום הוא בחי' גילוי והארה, כמ"ש72 ויקרא אלקים לאור יום, וגילוי זה ממשיכים לבחי' עומר (יום כו' לעומר) שעורים מאכל נה"ב, להפוך את נה"ב. ונמצא, שספה"ע הוא בחי' ומדריגת ואהבת גו' בכל לבבך בשני יצריך.

אך אי אפשר לפעול התהפכות המדות דנה"ב (אתהפכא) ע"י ספה"ע אלא לאחר הקדמת העבודה דאתכפיא באופן של ביטול הרצון בלבד, שזהו"ע המצה, שאין בה שום הגבהה, שמורה על השפלות וההכנעה דביטול הרצון73. והענין בזה, דהנה, ידוע שאי אפשר להיות הולדה מיש ליש אא"כ יתבטל יש הראשון ויבוא לבחי' אין. והמשל לזה מענין הצמיחה, שכאשר זורעים גרעין בארץ צ"ל תחילה רקבון הגרעין, שמתבטל ממציאותו והי' כלא הי', ואז דוקא מתלבש בו כח הצומח שבארץ להצמיח ממנו בתוספת מרובה כו', משא"כ כשהוא עדיין בבחי' יש, לא יהי' ממנו שום צמיחה. וכמו כן הוא במין החי, כמארז"ל74 לענין יציאת האפרוח מן הביצה, אימת גדלה לכי מסרחא כו' עפרא בעלמא הוא. ומזה מובן גם בעבודה, שאי אפשר לפעול במדות דנה"ב שיתהפכו לאהבה את ה', שזהו"ע תולדת ברי' והוי' חדשה, אלא ע"י הקדמת הביטול להיות בבחי' אין, שהו"ע ביטול הרצון באופן של אתכפיא כו'. וזהו ענין אכילת מצה בשבוע הראשון דספה"ע, ועוד לפני ספה"ע (בלילה הראשון דחג הפסח שהוא לפני ספה"ע), כי, מצה הו"ע הביטול, ביטול הרצון דאתכפיא, שעי"ז יוכל לבוא להתהפכות המדות ע"י ספה"ע. וכמו ביצי"מ כפשוטה, שכיון שהוצרכו לצאת מהמעמד ומצב דעבדי פרעה75, ולבוא לקבלת התורה, הי' צ"ל אין באמצע, שזהו"ע הביטול שע"י המצה כו'.

ולאחר העבודה במשך השבעה שבועות דספה"ע שהיא בבחי' ואהבת גו' בכל לבבך, שגם נה"ב תתהפך לאהבה את ה' (שבאה לאחר הקדמת הביטול ואתכפיא דמצה), אזי באים ביום החמישים לגילוי שער הנו"ן, שזהו הענין דמתן תורה76, שהוא ע"ד הענין דבכל מאדך. והענין בזה, דהנה, ההתחלה דמ"ת היא אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים77, וידועה קושיית המפרשים78 למה לא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, שהרי בריאת שמים וארץ מאין ליש הוא פלא גדול יותר מהנסים דיצי"מ79. אך הענין הוא, שיסוד ועיקר ותכלית כל התומ"צ הו"ע יציאת מצרים, לצאת מכל בחי' מיצר וגבול, ולהמשיך גילוי בחי' אוא"ס הבלי גבול – ע"י קבלת עול מלכות שמים באופן דבכל מאדך, שעי"ז מעוררים וממשיכים בקיום התומ"צ (קבלת עול מצוות) בחי' אוא"ס הבלי גבול (כנ"ל ס"ה). וזהו שהתחלת מ"ת היא אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהו"ע היציאה מכל המיצרים וגבולים לבוא לבחי' אנכי, אנכי מי שאנכי80, שלמעלה מהגבלת הכלים כו'. והנה, גם הענין דמ"ת בא ע"י הקדמת בחי' המצה, כי, נוסף לכך שהמצה היא הקדמה לספה"ע שעל ידה באים למ"ת, הנה עוד זאת, שהביטול דמצה כשלעצמו הוא הכנה למ"ת, כמ"ש81 ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך, היינו, שכדי להיות פתח לבי בתורתך, שהו"ע מ"ת, צ"ל ונפשי כעפר לכל תהי', שהו"ע הביטול שבמצה.

ומזה מובן, שעם היות בחי' המצה ענין הביטול ואתכפיא בלבד, שאינו אלא הקדמה לענין האתהפכא שבספה"ע (ולמטה ממנו), מ"מ, בהביטול ואתכפיא שבמצה יש גם יתרון לגבי האתהפכא שבספה"ע, כי, ענין האתהפכא שבספה"ע שהו"ע ואהבת גו' בכל לבבך, אין בזה ביטול מציאותו (דכיון שהוא בבחי' אתהפכא אינו צריך לבטל מציאותו כו'), וזהו היתרון בענין הביטול והאתכפיא שבמצה, שלהיותו בבחי' אין, שזוהי תנועה של יציאה ממציאותו (אַרויסגיין פון זיך), יש בזה מעין ודוגמת האהבה דבכל מאדך שהיא למעלה מהגבלת הכלים, שעל ידה מתעורר ונמשך בחי' בלי גבול שלמעלה. וזהו שהמצה היא הכנה (לא רק לאתהפכא שבספה"ע, אלא יתירה מזה, שיש בה מעלה לגבי האתהפכא שבספה"ע, שהיא הכנה) למ"ת שענינו הוא גילוי בחי' אנכי גו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, יציאה מכל ענין של מיצר וגבול כו'.

ז) ולהבין בתוספת ביאור מעלת הביטול והאתכפיא שבמצה (שהיא מעין האהבה דבכל מאדך) לגבי האתהפכא שבספה"ע (שהו"ע ואהבת גו' בכל לבבך), יש להוסיף בביאור כללות החילוק שבין ההמשכה מלמעלה שנעשית ע"י העבודה דבכל לבבך להמשכה שנעשית ע"י העבודה דבכל מאדך (כנ"ל ס"ה). והענין בזה, דהנה, ידוע82 שיש ב' מיני העלאות מ"ן, הא', העלאת מ"ן לבחי' התיקון שהוא בחי' ממכ"ע (אור מוגבל), והב', העלאת מ"ן לבחי' אורות דתהו, שהוא בחי' סובב כו' (אור בלי גבול). והחילוק באופן העלאת המ"ן הוא בהתאם להחילוק בהבחי' שמעוררים וממשיכים ע"י העלאת המ"ן. דהנה, החילוק בין תהו לתיקון הוא, שבתיקון יש אורות מועטים וכלים מרובים, ובתהו יש כלים מועטים ואורות מרובים, וידוע83 שאין הכוונה לריבוי בכמות בלבד, אלא העיקר הוא הריבוי באיכות, היינו, שהם אורות שלמעלה מגדר התלבשות בכלים כו'. ולכן, העלאת מ"ן לבחי' התיקון היא ע"י עשיית ריבוי כלים, והו"ע בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים שבהם נתלבשו עניני התומ"צ, להעלותם למעלה להיות מהם בחי' כלים שבהם יומשך האור דתיקון. אך העלאת מ"ן לבחי' התהו היא ע"י ענין שלמעלה מהכלים, והו"ע אהבה רבה דבכל מאדך שלמעלה מהגבלת הכלים (משא"כ האהבה דבכל לבבך, שלהיותה אהבה המוגבלת בכלים, ה"ה העלאת מ"ן לבחי' התיקון בלבד). וכמו כן במצות אכילת מצה, כיון שענינה הוא ביטול ואתכפיא, להיות בבחי' אין, שזוהי תנועה של יציאה מהכלים, ה"ז העלאת מ"ן לבחי' התהו, שעי"ז מעוררים וממשיכים מבחי' הבלי גבול שלמעלה. ומצד זה יש עילוי במצה (עם היותה בחי' אתכפיא בלבד) לגבי ספה"ע שהו"ע דאתהפכא, ע"ד משנת"ל במעלת בעלי תשובה, שעבודתם היא באופן של יציאה ממציאותם (ביטול ואתכפיא), לגבי צדיקים גמורים, שאף שעבודתם היא בכל לבבך בשני יצריך (אתהפכא שלמעלה מאתכפיא) ה"ה בהגבלת הכלים. אמנם, תכלית הכוונה היא שיהיו שניהם יחד, הן הענין דאתכפיא שבמצה והן הענין דאתהפכא שבספה"ע, שעי"ז ממשיכים האורות דתהו בכלים דתיקון דוקא.

ועפ"ז מובן גודל הענין דאכילת מצה שעל ידה נעשה בכחו וביכלתו של כאו"א מישראל, גם בהמון עם ואנשים פשוטים, לעורר ולהמשיך הגילוי היותר נעלה שנמשך ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, היינו, שגם אלה שלעת עתה אינם שייכים שתהי' אצלם התגלות האהבה רבה דבכל מאדך, מ"מ, יוכלו גם הם להמשיך את הגילוי מלמעלה שנמשך ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, ע"י קיום מצות אכילת מצה בגשמיות. ועד"ז בספירת העומר, שגם היא מצוה שקיומה בפועל ממש, שעל ידה ממשיכים את הגילוי מלמעלה שנמשך ע"י האהבה דבכל לבבך, גם אלה שעדיין לא הגיעו להתגלות האהבה בלב. ועוד זאת, שע"י קיום המצוות מעשיות דמצה וספירת העומר, ניתן כח ועוז לבוא להתגלות האהבה בלב, הן האהבה דבכל לבבך ע"י מצות ספה"ע, והן האהבה דבכל מאדך ע"י מצות אכילת מצה.

ח) וזהו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. והענין בזה84, דהנה, יש ב' בחי' מצה. יש מצה שנקראת לחם עוני, ויש מצה עשירה שנילושה ביין ושמן ודבש וחלב85. והחילוק ביניהם, שהמצה שנקראת לחם עוני אין בה התנשאות להיות תופח ועולה, ואין בה טעם, משא"כ מצה עשירה יש בה התנשאות (שאפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה, אין זה חמץ ומותר לאכלה בפסח, אלא שאינו יוצא בה י"ח מצה86), ויש בה טעם. והא בהא תליא, שמי שאין בו התנשאות, אינו מחפש למצוא טעם על כל דבר וענין, אלא עבודתו היא באופן של אתכפיא וביטול, וזהו"ע לחם עוני, משא"כ מצה עשירה מורה על בחי' אתהפכא, כי מצה עשירה נילושה ביין ושמן דבש וחלב, וידוע שיין ושמן הם בחי' חכמה ובינה, ודבש וחלב הם בחי' חסד וגבורה שנמשכים ממוח הדעת [וזהו גם מה שארץ ישראל נקראת ארץ זבת חלב ודבש87], והיינו שמצה עשירה מורה על התהפכות המדות ע"י גילוי המוחין (ע"ד משנת"ל (ס"ו) בענין ספה"ע), ולכן אינה באה לידי חימוץ, להיותה בבחי' אתהפכא. והנה, אף שעפ"ז גדלה מעלתה של מצה עשירה שהיא בבחי' אתהפכא על המצה דלחם עוני שהיא בבחי' אתכפיא בלבד, מ"מ, אין יוצאים ידי חובת מצה אלא בלחם עוני שיכול לבוא לידי חימוץ דוקא, כי, דוקא הביטול דאתכפיא שהוא באופן של יציאה ממציאותו מעורר וממשיך את הבלי גבול שלמעלה, כמו ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, שעי"ז דוקא נעשה הענין דיציאת מצרים, יציאה מכל ענין של מיצר וגבול כו'. אמנם, כיון שעדיין אין זה אלא באופן של אתכפיא בלבד, ולא בא עדיין לבחי' אתהפכא, שלא נתהפכו המדות רעות אלא נשארו בתקפם כו', לכן אומר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, היינו, שהיו עדיין בארץ מצרים, מקום הרע והטומאה כו', אלא שהי' אצלם הביטול דאתכפיא, שהו"ע היציאה ממציאותם, ועי"ז נמשך להם הגילוי דבחי' הבלי גבול שלמעלה באופן של יציאה מכל המיצרים וגבולים. ונמצא, שהענין דיצי"מ (יציאה מכל המיצרים וגבולים שע"י האהבה רבה דבכל מאדך) נעשה אצלם ע"י המצה לחם עוני שאכלו בהיותם בארץ מצרים. וזהו מש"נ בכתוב23 לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, כי, ענין החפזון הוא הבריחה מן הרע בהיותו בתקפו, כמ"ש88 כי ברח העם, ומבואר בתניא89 שזהו מפני שהרע שבהם הי' בתקפו, היינו, שלא הגיעו עדיין להתהפכות המדות (שזה נעשה אח"כ ע"י ספירת העומר), אלא עבודתם היתה בבחי' אתכפיא בלבד, לחם עוני. אך דוקא עי"ז זכו ליצי"מ, מצד מעלת הביטול שבאתכפיא באופן של יציאה ממציאותו, שעי"ז נמשך הבלי גבול דלמעלה כמו ע"י האהבה רבה דבכל מאדך, כנ"ל90.

ט) והנה כשם שנת"ל שענין המצה, ביטול ואתכפיא, הוא הכנה ונתינת כח להענין דיצי"מ ומ"ת, שהו"ע גילוי הבלי גבול דלמעלה, אף שאין ערוך ביניהם כלל [שהרי הבלי גבול דלמעלה הוא באין ערוך כלל לא רק לתנועת הביטול והאתכפיא דמצה שהיא מעין האהבה רבה דבכל מאדך, אלא גם להאהבה רבה דבכל מאדך, שאין זה אלא מאד שלך91 בלבד, אלא שאעפ"כ ה"ז אתעדל"ת לעורר ולהמשיך בחי' הבלי גבול דלמעלה], כמו כן כללות הענין דיצי"מ הוא הכנה ונתינת כח לגאולה העתידה, אף שתהי' באופן נעלה יותר באין ערוך. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דאף שהגאולה העתידה תהי' באופן של נפלאות לגבי יצי"מ92, מ"מ, ההכנה והנתינת כח להגאולה העתידה היא מיצי"מ דוקא. והענין בזה, שביצי"מ נתחדש ענין עיקרי והוא פתיחת הצינור דגאולה93, וידוע94 גודל העילוי והחידוש שבפתיחת צינור, עד כדי כך שבכח זה פועלים שלאח"ז יוכל להיות אותו הענין גם אצל אחרים, וללא יגיעה כו'. וכמו שמצינו95 ברבי פנחס בן יאיר שאמר לגינאי נהרא חלוק לי מימיך וחלק לו מימיו, שזהו כענין קריעת ים סוף96. ולכאורה, איך יתכן שענין כזה, שבהתאסף יחד משה רבינו וששים ריבוא ישראל, הי' זה דבר פלא97, והוצרך לזה רוח קדים וגו'98 – פעל רפב"י לבדו. אלא, שלאחר פתיחת הצינור בקריעת ים סוף, הי' יכול להיות ענין זה גם ע"י רפב"י. וכידוע גם פירוש הבעש"ט99 במארז"ל100 כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, ששביל הוא צינור, והיינו, פתיחת צינור ושביל השפע לעולם. ומבאר101 שכן הוא גם בנוגע ללימוד התורה, כידוע102 בשם הרב בית יוסף שטרח ויגע עד שבא על פירוש איזה מאמר, ואח"כ שמע אותו פירוש מאחרים ג"כ, ונצטער, ואמר לו האריז"ל אתה פתחת הצינור. וכן מצינו103 בהנהגת המגיד, שכשנפלה לו איזה השגה במוחו הי' אומרה בפה, כדי להמשיך את ההשגה בעוה"ז ע"י הדיבור בפה, שאז יוכל גם אחר שנמצא בסוף העולם להשיג השגה זו ע"י יגיעתו בתורה, כיון שכבר נמשכה בעולם כו'. ומצד גודל הענין דפתיחת הצינור דגאולה שנעשה ביצי"מ, ה"ז גם הכנה ונתינת כח לגאולה העתידה שתהי' נעלית יותר באין ערוך.

ועד"ז בנוגע למ"ת שהוא התכלית דיצי"מ, שהוא הכנה ונתינת כח גם לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא. והענין בזה, דהנה, ידוע104 בפירוש הכתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שכמו שכל עיקר תכלית המכוון בגלות מצרים הי' בכדי לזכות לקבלת התורה, שלזה הוצרך להיות הקדמת הבירור והזיכוך דכור הברזל105 בשעבוד מצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים גו'106, כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא, כי במ"ת הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימיות וטעמי התורה (שעז"נ ישקני מנשיקות פיהו גו'107) יהי' הגילוי שלהם לעתיד לבוא, ועל זה נאמר אראנו נפלאות. אלא שבגלות הזה נעשה הזיכוך ע"י היגיעה בלימוד התורה, עבודה קשה דא קושיא, בחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא כו'108, שעי"ז זוכים לגילוי פנימיות התורה להיות אראנו נפלאות בגאולה העתידה, כאשר יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו', וכפי שהובטח עוד קודם הירידה למצרים, כמ"ש109 ואנכי אעלך גם עלה, ב' עליות, שהעלי' הא' היתה ביצי"מ, והעלי' הב' רומזת על הגאולה העתידה. אמנם, אף שגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא הוא באופן נעלה יותר ממה שנתגלה במ"ת, שעל זה נאמר אראנו נפלאות, ועד שאמרו חז"ל110 שהתורה שאדם למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח, מ"מ, ידוע המאמר שלא יהי' עוד הפעם מ"ת111, והיינו, שבמ"ת ניתן גם הכח לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא.

ומזה מובן גם בנוגע לקריעת ים סוף, שהוא גם הכנה ונתינת כח לבקיעת הנהר לעתיד לבוא. והענין בזה, כידוע112 שהצורך דקריעת ים סוף הי' בשביל ההכנה למתן תורה, כי, במ"ת נפעל ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים113, ובאופן דאני המתחיל, שנאמר114 וירד הוי' על הר סיני, וכתיב115 ואל משה אמר עלה אל ה'. וההכנה לזה היתה ע"י קריעת ים סוף, שעל ידו הי' החיבור דאצילות ובי"ע, וכידוע ב' הדעות בזה, דעת הזהר116 שהחיבור הי' מלמטה למעלה, ודעת האריז"ל117 שהחיבור הי' מלמעלה למטה. ושניהם אמת118 (שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים119), שהי' החיבור הן מלמעלה למטה והן מלמטה למעלה, כמו במ"ת שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים. וכשם שהוצרך להיות הענין דקריעת ים סוף קודם מ"ת, כן צ"ל הענין דבקיעת הנהר קודם גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא. אמנם, אף שבקיעת הנהר לעתיד לבוא היא באופן נעלה יותר מקריעת ים סוף, שהרי בקיעת הנהר היא הכנה להתגלות פנימיות התורה באופן של אראנו נפלאות, מ"מ, ההכנה והנתינת כח לבקיעת הנהר היא ע"י קריעת ים סוף, וזהו אומרו והניף ידו על הנהר גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, שאז היתה הנתינת כח בנוגע לכל הענינים דלעתיד לבוא.

י) ויש לקשר זה עם מ"ש בתהלים120 משביח שאון ימים שאון גליהם גו'. והענין בזה, דהנה, שאון ימים שאון גליהם, שהו"ע המיית הים וגליו, קאי על עולם התוהו, שהאורות הם בתוקף ובהתגברות121. וענינו בעבודה הוא תוקף הרצוא דבכל מאדך, בדוגמת גלי הים שמתעלים ונגבהים כו'122, שהו"ע העלאת מ"ן לאורות דתוהו (כנ"ל ס"ז). והוא ע"ד מ"ש במדרש123 עה"פ124 יקוו המים, משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכה אלמים כו', כך מתחלת ברייתו של עולם לא הי' קלוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים, הה"ד125 מקולות מים רבים אדירים משברי ים וכו'. והיינו, שהמים נקראים אלמים, שזה מורה על תוקף הרצוא כו'. ועז"נ משביח (שפירושו משקיט126) שאון ימים שאון גליהם, היינו, התגברות השוב על הרצוא דתהו, שעי"ז תוכל להיות המשכת האורות מרובים דתוהו (שאון ימים שאון גליהם) בכלים דתיקון, שזוהי תכלית הכוונה כנ"ל (ס"ז). וזהו גם כללות הענין דבקיעת הנהר לעתיד לבוא, שנוסף על הענין דקריעת ים סוף, הפך ים ליבשה, להיות התגברות השוב (יבשה) על הרצוא (ים)127, תהי' בקיעת הנהר לעתיד לבוא לשבעה נחלים דוקא, כמבואר בשער האמונה128 שהו"ע ז' מדות דתהו כו', שגם הם יומשכו בכלים דתיקון. ומצד גודל העילוי דבקיעת הנהר גם לגבי קריעת ים סוף, נאמר דוקא על בקיעת הנהר דלעתיד לבוא (בנהר יעברו ברגל) שם נשמחה בו, בו דייקא, היינו במהותו ועצמותו. וזוהי ההכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, אשר התורה דעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה.