הנה ישכיל עבדי, אחרון של פסח, ה'תשל"ב

בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד1, ואיתא במדרש2, ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב כו', עד וגבה מאד, אותיות אדם, שיהי' למעלה מבחי' אדה"ר, ומבחי' משה רבינו ע"ה3. והיינו, שנוסף על המבואר במק"א מעלתו של משיח בנוגע לפעולה בכללות העולם, עד להפיכת הטבע כו', כמו מ"ש4 וגר זאב עם כבש וגו', ועד לפתן וצפעוני כו', הנה בפסוק זה קאי במעלת משיח עצמו, שזהו מה שנוגע לישראל ותורה שהם תכלית הבריאה [כמ"ש5 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שבריאת השמים והארץ וכל צבאם (את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'6 ) היא בראשית, ב' ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית7 ], דכיון שתגדל מעלתו ביותר, למעלה מהאבות ולמעלה אפילו ממשה, לכן ילמד תורה לכל ישראל8, כולל גם האבות ומשה כו'.

ב) אך צריך להבין מהו העילוי והחידוש שיתוסף בלימוד התורה ע"י משיח3, והלא אז בתחיית המתים יקומו גם כל הגדולים שכבר יודעים את כל התורה כולה (כפי שמצינו בכמה תנאים ואמוראים שלמדו את כל התורה כולה9 ), ועאכו"כ משה רבינו, המקבל הראשון שקיבל תורה מסיני ומסרה כו'10 עד סוף כל הדורות, ובפרט ע"פ הפתגם הידוע11 שמ"ת לא יהי' עוד פעם. ומבאר בלקו"ת3, שאז יהי' הלימוד בפנימיות התורה, שארוכה מארץ מדה12, ויש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית. ולהעיר ממ"ש רבינו הזקן בהלכות ת"ת (ובקונטרס אחרון13 ) שגם בנגלה דתורה יכול להיות הלימוד בעיון ופלפול (פלפולא דאורייתא) בעמקי ההלכות עד אין קץ ותכלית, כך, שהחידוש של משיח יכול להיות גם בנגלה דתורה. אבל עיקר החידוש של משיח בהבל"ג דתורה הוא בפנימיות התורה.

אך עדיין צריך להבין, הרי בתחיית המתים יקומו כל בנ"י מכל הדורות שלפנ"ז, ויהיו לאלפי אלפים רבבות לאין שיעור, וא"כ, איך יתכן שמשיח ילמד את כולם, איך יוכל האחד לשאת ריבוא רבבות אנשים. אך הענין הוא, שלימוד התורה ע"י משיח יהי' באופן של ראי', כמ"ש14 אראנו נפלאות, אראנו דייקא, בבחי' ראי' ממש, שלמעלה מבחי' שמיעה והבנה שהיא ע"י אותיות, שלכן אינו דומה כלל שמיעה לראי'15. וענין ראי' זו הוא בבחי' חכמה עצמה ממש. ויובן ע"ד מ"ש בפע"ח16 גבי האריז"ל שבשעת השינה ביום השבת שמע בישיבה של מעלה בפ' בלק ובלעם דברים נפלאים מה שלא יוכל לפרשם בשמונים או ששים17 שנים רצופות. וזה תמוה לכאורה, איך יכול לתפוס במחשבתו בשעה א' מה שצריך לומר בדיבור פ' שנה, דעם היות שבמחשבה משיג במעט זמן מה שצריך על זה בדיבור זמן רב, הרי זה במדה ושיעור שבערך זל"ז, וכמו כלל ופרט, שהכלל הוא בערך לפרטים18, והיינו, שמשיג במחשבה ברבע שעה מה שצריך לדבר שעה או שתים, אבל שישיג במחשבה בשעה א' מה שצריך לומר ס' או פ' שנה, שזהו באופן שאינו בערך כלל. אך הענין הוא, שהשגתו היתה בבחי' ראי', דהיינו ראיית עצמיות החכמה, למעלה מעלה מבחי' השכל כמו שמלובש בבינה והשגה בבחי' אותיות, עד שיתכן שמה שמשיג בבחי' ראיית החכמה בשעה ושתים, כשירצה להלבישה באותיות יצטרך על זה זמן ס' או פ' שנה. וזהו גם מה שביקש משה אעברה נא ואראה את הארץ19, כי במשה כתיב20 וירא ראשית לו, שמשה זכה לבחי' ראי'21, ורצה להמשיך בחי' זו בכנס"י שנקראת ארץ חפץ22, ולא פעל (כי אם בדרך מקיף23, וביחידי סגולה בלבד), ולכן נאמר24 ועתה ישראל שמע כו' (כמבואר בלקו"ת פ' ואתחנן25 ), כי אם לעתיד יהי' גילוי בחי' זו בכנס"י ע"י משיח.

וענין זה שהחידוש דלעתיד לבוא הוא בענין הראי' יהי' לא רק בלימוד התורה ע"י משיח, אלא יומשך גם בעולם, כמ"ש26 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, וראו דייקא, ולא רק במין המדבר, אלא גם במין החי והצומח והדומם, שזהו הדיוק וראו כל בשר, שהבשר הגשמי יראה בגלוי את כח הפועל בנפעל בגלוי27 [ולהעיר גם מהסיפור28 אודות הבעש"ט שבעת תפלת קבלת שבת היו העיזים נעמדים על רגליהם האחוריות כו'].

אמנם ע"פ האמור לעיל בנוגע להאריז"ל שהשגתו בשעה ושתים מה שצריך ס' או פ' שנה היתה באופן של ראי', צריך להבין מהו החידוש בלימוד התורה דמשיח באופן של ראי', מאחר שמצינו שענין זה הי' כבר לפנ"ז, אצל האריז"ל, ועד"ז שאר יחידי סגולה שאצלם פעל משה ענין הראי', ועאכו"כ בנוגע למשה רבינו בעצמו.

ג) ויש להקדים תחילה ביאור מעלת ראי' על שמיעה, שלכן אינה דומה שמיעה לראי'. דהנה29, בשמיעה תופסים את פרטי הענינים, פרט אחר פרט כו', עד שלאחרי משך זמן תופסים את הענין כולו, אבל גם אז תופסים רק את מציאות הדבר, ולא את מהותו, דאע"פ שגם הפרטים הם מעצמות הדבר, מ"מ, תופסים על ידם רק את מציאות הדבר, ולא את מהותו. משא"כ בראי' הנה ברגע אחד רואים מיד את עצם מהות הדבר, וכאשר הרואה ירצה לספר לאחרים מה שראה, יצטרך משך זמן ארוך כדי שיוכל לספר את כל פרטי הדברים, וגם אז לא יוודע לשומעים מהות הדבר כמו אצל הרואה. וכמשל30 אדם שראה את המלך בכבודו בהיכלו פנימה, ויוצא לחוץ ומספר הכל, שצריך להאריך בסיפור זה ברוב דברים לכל מי שלא ראה, אבל מי שהי' בהיכל המלך פנימה, אינו צריך לדבר בזה כלל, כי ראה הכל ברגע אחד. וזהו גם מה שדוקא ראי' פועלת תוקף התאמתות הדבר שלא בערך יותר מאשר ע"י שמיעה, שלכן אין עד נעשה דיין, דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה31, וכיון דחזיוהו כו' לא מצו חזו לי' זכותא32, משא"כ כשהדיינים שומעים מהעדים, אף שברור להם שהעדים אומרים אמת, חזו לי' זכותא, שזהו לפי שדוקא ע"י הראי' מתאמת הדבר בתכלית באופן שאי אפשר להפריכו ע"י קושיות כו'. וכן הוא במשל הנ"ל מהרואה את המלך, שדוקא ראיית המלך פועלת שמתבטל ממציאותו לגמרי כו'.

והענין בזה33, ששמיעה תופסת דבר רוחני (שהרי הדבר הנשמע הוא רוחני לגבי הדבר הנראה), ולכן התפיסה היא רק במציאות הדבר, ולא בעצם מהותו, דכל תפיסה רוחנית היא בבחי' המציאות בלבד. משא"כ ראי' תופסת דבר גשמי, והתפיסה בזה היא באופן שנתפס עצם מהות הדבר. וחילוק זה הוא גם באופן ההתלבשות בדבר הנשמע או הנראה, שבראי' הנה כל עומק מחשבתו וכל עצמות נפשו נמשך ונדבק בזה, משא"כ בשמיעה מלובשת רק בחי' חיצונית מהנפש. והיינו, שמחד גיסא, כח הראי' הוא בעומק ועצם הנפש יותר מכח השמיעה, ולאידך גיסא, ה"ה נמשך למטה עד לדבר גשמי. אך היא הנותנת, שכיון שכח הראי' הוא למעלה יותר בנפש, לכן בכחו ויכלתו להגיע עד למטה בגשמיות כו'.

ד) והנה כשם שאינה דומה שמיעה לראי', כן הוא גם בענין ההבנה וההשגה34, שאינה דומה הבנת השכל לראיית עין השכל, כמו איזהו חכם הרואה את הנולד35, וכמו שחכמי ישראל נקראים עיני העדה36, שרואה בעיני שכלו את אמיתת הדבר כו'. ובזה גופא, יש ראיית עין השכל באופן שרואה את נקודת השכל שכוללת את כל הפרטים, שאז יצטרך זמן רב כדי לגלות זאת בדיבור, אבל עדיין אריכות זמן שלפי ערך כו'. אך יש ראיית עין השכל באופן שרואה את מהות ועצם החכמה (שלמעלה גם מנקודת השכל כפי שכוללת את כל הפרטים כו'), שכדי לגלות זאת בדיבור יצטרך אריכות זמן שלא בערך לגמרי, כנ"ל בנוגע לאריז"ל שראה ברגע א' מה שצריך לבוא בדיבור במשך ס' או פ' שנה.

וענין זה הוא ע"ד מה שמצינו באד"ר37 שר' חזקי' פתח ואמר מסתכל הוינא כו', ואמר לו רשב"י נושא עון חמית כו', שראה התיקון דנושא עון מי"ג מדה"ר. והענין בזה, דהנה, ראי' זו בודאי לא היתה בבחי' ראי' דנבואה, שהרי שרש הנבואה אינו אלא בבחי' נצח והוד דאצילות38 כפי שמתלבשת בנצח והוד דבי"ע, ועד שאפילו משה רבינו, רבן של כל הנביאים39, ראה רק בבחי' אור אבא שבנצח דז"א כו', ואיך ראה ר' חזקי' בחי' נושא עון שהיא בתקו"ד דא"א. ועכצ"ל, שראי' והסתכלות זו היתה בבחי' ראיית אור החכמה, אלא שהיתה בבחי' פנימיות ועצמיות החכמה שלמעלה מבחי' השגת השכל (גם לא בראיית עין השכל בבחי' נקודת השכל שכוללת את כל הפרטים), שאם ירצה לדבר בזה, יצטרך לריבוי זמן שלא בערך כלל.

ה) אמנם לאחרי גודל הפלאת מעלת ראיית עין השכל במדריגה היותר נעלית הנ"ל, הנה סוכ"ס הרי זה רק ראיית עין השכל, שאינה ראיית עצם המהות ממש, ואין זה מגיע לעילוי שבראיית העין בראי' מוחשית ממש40. וזהו החידוש בענין הראי' בתורה שילמד משיח את כל העם, שאין זה לימוד באופן של הבנה והשגה, כולל גם ראיית עין השכל (באופן היותר נעלה), שעז"נ41 ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, אלא באופן שיַראה להם את עצם המהות ממש בראי' מוחשית, כמו פעולתו בכללות גילוי אלקות בעולם באופן של ראי' מוחשית, כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו', ראי' מוחשית בעיני בשר ממש, ששייכת לגוף דוקא, ועל ידו יומשך עילוי זה גם בנשמה42, שזהו מה שאמרו43 שלעת"ל תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף44.