שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. על הפסוק1 "החודש הזה לכם גו'", איתא במדרש2: "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו (בעולמו) ר"ח של גאולה". וכיון שלא נתפרש יום פרטי בחודש שבו דוקא ישנו ענין הגאולה, הרי מובן, שחודש ניסן כולו נקרא "חודש של גאולה".

וכן הוא גם בנוגע לדברי הגמרא3: "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" – שלא נתפרש יום פרטי בחודש ניסן, אלא החודש כולו שייך לענין הגאולה.

וענין זה מתאים גם עם דברי השל"ה4 – שהובאו בסיום מאמר הצ"צ ד"ה החודש הזה לכם5 (שמדובר אודותיו לאחרונה, החל מפרשת החודש6, וכאמור, שישנו מאמר זה גם מאדמו"ר מהר"ש, משנת תרכ"ו7) – על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים", שבחודש ניסן כל החודש הוא כמו ר"ח, שכל יום הוא כמו ר"ח.

והרי ר"ח יש בו כמה מעלות לגבי יו"ט, כולל גם היו"ט דחג הפסח שהוא "ר"ה לרגלים"8, כדלקמן.

ב. ובהקדמה – שכל ענין בפנימיות התורה צריך להתבטא גם בנגלה דתורה9, אם ברמז, או עוד יותר מאשר רמז בלבד, וכן הוא בנוגע למעלה המיוחדת של ר"ח גם לגבי יו"ט, שמצינו זאת גם בנגלה, ועד לפסוק מפורש:

באחת ההפטרות שנאמרו לאחרונה כתיב10: "כה אמר ה' אלקים שער החצר הפנימית הפונה קדים יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח".

ומובן גודל העילוי דפתיחת שער זה – שהרי לפנ"ז כתיב11 "ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהי' לא יפתח ואיש לא יבוא בו כי ה' אלקי ישראל בא בו", והיינו, שזהו גילוי נעלה ביותר, וכיון שגילוי זה לא יכול להאיר בששת ימי המעשה, לכן שער זה "יהי' סגור ששת ימי המעשה", ורק "ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", שבהם יכול להתגלות גילוי נעלה זה.

וכיון שרק "ביום השבת יפתח וביום החודש (ר"ח) יפתח", ואילו ביו"ט הוא סגור – הרי מובן, שיש מעלה בר"ח לגבי יו"ט12.

ג. וכמו"כ מצינו בנוגע לגיהנם – שפעולתו היא בימי החול, אבל לא בשבת ור"ח, משא"כ ביו"ט13:

ובהקדמה – שאף שכללות העונש של הגיהנם הוא מעונשי התורה, שלהיותה תורת חסד, הנה כל עניני' הם עניני חסד, הרי ענין החסד הוא בנוגע למטרה ותכלית הדבר, שהכוונה בזה היא לטובה14, אבל הפעולה עצמה היא ענין של גבורות וצמצומים, והיינו, שרצון העליון יכול לבוא בקו הימין או בקו השמאל, וענין העונשים הוא מקו השמאל.

ולכן: בשבת שענינו בחי' החכמה15, שהיא בקו הימין – אין מקום ליניקה ללעו"ז, שהו"ע הגבורות.

משא"כ ביו"ט, שענינו בחי' בינה15 – שהרי ימים טובים הם "מועדים לשמחה", וזהו"ע הבינה, "אם הבנים שמחה"16 – "דינין מתערין מינה"17, שהו"ע הגבורות. ואף שגם ביו"ט אין בית-דין יושבים לדון דינין18, מ"מ, באיזה מקום שהוא ("ערגעץ וואוּ") יכול להשתלשל מבינה ענין הגבורות, ולכן יש ביו"ט ענין הגיהנם.

ומזה מובן גם בנוגע לר"ח, שכיון שגם הוא קשור עם בחי' החכמה, הנה גם בו אין פעולת העונשים דגיהנם.

ד. ומזה נמשך גם בנוגע לעבודת האדם:

כתיב19 "פרש חגיכם", "פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם"20 – כי, דוקא ביו"ט שהוא מבחי' בינה, יש מקום לגבורות וצמצומים, ולכן צריך לשלול ענין הפרש כו'.

וזהו גם מה שמצינו שדוקא ביו"ט צריך להדר בהכנסת אורחים21, וכמפורש בקרא22: "ושמחת בחגך אתה גו' והלוי והגר גו' אשר בשעריך", משא"כ בשבת לא מצינו ציווי מיוחד על זה, לא בתושב"כ ואפילו לא בתושבע"פ – כי, הענין של הכנסת אורחים הוא כדי לשלול את ענין היניקה כו', משא"כ בשבת שמלכתחילה אין מקום ליניקה, אין צורך לשלול זאת.

וזהו גם מה שמצינו שדוקא ביו"ט היו בית-דין שולחים שלוחים כו'23, כדי להבטיח ששמחת יו"ט תהי' באופן שלא יהי' ממנה יניקה ללעו"ז; משא"כ בשבת – הנה אף שגם בו יש שתיית יין ישן, כדאיתא בשו"ע24, ובלשון רבינו הזקן בתניא25: "שותה יין מבושם .. כדי לקיים מצות עונג שבת", ולכאורה גם מזה יכול לבוא דבר בלתי רצוי, מ"מ, לא הוצרכו ב"ד לשלול זאת.

וטעם הדבר – כאמור – לפי שיו"ט ענינו בחי' בינה, שזהו ענין של הבנה והשגה, שזהו ענין מוגבל, ולכן יכול להיות מזה יניקה כו', משא"כ שבת שענינו חכמה שלמעלה מבינה, וענינה הו"ע הביטול, כמבואר בתניא26 שמדריגת החכמה הוא הביטול ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו", ולכן, לא יכול לבוא מזה ענין של היפך הרצון כו'.

ה. ועדיין צריך להבין – כיצד מועיל ענין החכמה שבשבת:

כיון שבפועל ממש בגשמיות ישנו גם בשבת ענין של שתיית יין ישן (שהוא חזק יותר מיין סתם), הרי לכאורה, בנוגע לפועל ממש, עדיין יכול לבוא מזה ענין בלתי רצוי, וא"כ, מדוע "פרש שבתכם" לא קאמר?

אך הענין הוא13 – שבשבת נאמר27 "ויכולו השמים והארץ וגו'", שזהו"ע עליית העולמות מלמטה למעלה, כך, שלא מתעסקים כלל עם עניני העולם, ועד שאפילו עם-הארץ אינו עוסק בעובדין דחול; משא"כ יו"ט, שמותר במלאכת אוכל נפש, כי, ענין היו"ט אינו באופן של יציאה מהעולם (עלי' מלמטה למעלה), אלא אדרבה – המשכה בעולם, וכדאיתא בזהר28 בפירוש "מקראי קודש"29, שקוראים וממשיכים בחי' הקודש בעולם.

וכיון שביו"ט יש שייכות לעניני העולם – אזי יכול להיות שיכנסו לזה ויהיו משוקעים בזה, עד כדי כך, שכתוצאה מזה יהיו ענינים בלתי רצויים, שזהו הענין ד"פרש חגיכם"; משא"כ בשבת שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהעולם – הנה "פרש שבתכם" לא קאמר.

ו. אך עפ"ז צריך להבין בנוגע לר"ח:

נתבאר לעיל (ס"ב) שר"ח דומה לשבת – ש"שער החצר הפנימית .. ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", ולכן אין פעולת הגיהנם כו'.

ולכאורה אינו מובן: הרי בר"ח מתעסקים בעניני העולם יותר מאשר יו"ט, שביו"ט הותרה רק מלאכת אוכל נפש, ואילו ר"ח מותר בכל המלאכות (גם המלאכות שאסור לעשותם בחול-המועד כיון שאינם דבר האבד30), וא"כ, מהו הטעם שבר"ח לא יכולים להיות ענינים בלתי- רצויים?

אך הענין הוא – שכל המלאכות שנעשים בר"ח אינם נקראים בשם מעשה, שהרי ר"ח אינו בכלל "ששת ימי המעשה", שבהם "שער החצר הפנימית .. יהי' סגור", ואילו "ביום החודש יפתח", ועכצ"ל, שאין זה נחשב לענין של מעשה ששייך לעולם העשי', וטעם הדבר – כמבואר במאמר של הצ"צ31 שבר"ח ישנו עליית המלכות בחכמה.

וכיון שהמלכות עולה בחכמה, שממנה לא יכולה להיות יניקה לחיצונים לפי שענינה הו"ע הביטול (כנ"ל ס"ד) – לכן אין בו ענין הגיהנם כו'.

ומה גם שכיון שבר"ח אין חיוב לענגו בבשר שמן ויין ישן, כמו ביו"ט, לכן אין צורך בהשתדלות מיוחדת לשלול ענין של יניקה ללעו"ז, ובמילא, הרי זה דומה יותר ליום השבת.

ז. ובנוגע לעניננו:

אע"פ שכבר עברו ימי חג הפסח, כך, שחסרים לכאורה כמה ענינים כו' – הנה ע"פ דברי השל"ה שבחודש ניסן כל יום הוא כמו ר"ח, וע"פ משנת"ל גודל המעלה דר"ח, נמצא, שימים אלו יש בהם מעלה מיוחדת גם לגבי חג הפסח.

ובפרט ביום השבת, שבו נאמר27 "ויכולו גו'", שהו"ע העלי' והשלימות של כל ימי השבוע, כולל גם שביעי של פסח ואחרון של פסח, שגדלה מעלתם על הימים הראשונים של חג הפסח, שקשורים עם יצי"מ, שהיא חירות שיש אחרי' גלות, ואילו שש"פ ואחש"פ קשורים עם הגאולה העתידה32, שהיא חירות שאין אחרי' גלות33; ונוסף לזה שיום השבת כולל את ימי השבוע שלפניו, הרי הוא כולל גם את ימי השבוע שלאחריו, שחלקם שייכים עדיין לחודש ניסן, שכל יום שבו הוא כמו ר"ח, כנ"ל.

וביום השבת גופא – הרי זה שבת פרשת שמיני, שבה נאמר34 "ותצא אש מלפני הוי'" – למעלה משם הוי'35, ובאופן שנמשכה ופעלה בדברים גשמיים – "ותאכל גו' את העולה ואת החלבים"34; והרי ידוע שענין הגלות לא פגע מאומה ברוחניות הענינים, שישנם בפועל כמו מקודם.

ומזה מובן, שביום הש"ק זה ישנו כח חזק לבטל ("דורכברעכן") את כל המיצרים והגבולים, ולהביא את הגאולה העתידה.

ובפרט כשנמצאים בעקבתא דמשיחא, ובזה גופא – בימים האחרונים שבהם, הרי זה ע"ד שמצינו בנוגע לאור חוזר, שבנקודה התחתונה ביותר שנמשכת למטה ביותר, ישנו תוקף האור36, ובכח זה יוצא כל אחד מהמיצרים וגבולים שלו ("די אייגענע מיצרים וגבולים"), ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני גו'.

* * *

ט. דובר לעיל (ס"ז) שביום השבת ישנו הענין ד"ויכולו", שזוהי העלי' של כל ימי השבוע שלפניו, ובנדו"ד – הרי זה כולל גם את העלי' דאחרון של פסח.

וכיון שישנו מנהג רבותינו נשיאינו לשתות ארבע כוסות באחרון של פסח37, הנה כל ה"נמושות"38 שלא הספיקו לקיים מנהג זה באחרון של פסח, יכולים להשלים זאת עתה39.

* * *

י. דובר בהתוועדות דאחרון של פסח40 בנוגע לתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמוד השיעורים בחומש כו', ודובר41 אודות השיעור חומש דאחרון של פסח, משלישי עד רביעי בפרשת שמיני, שבו נזכר ענין המס"נ – "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"34, שזהו הענין ד"בכל מאדך"42, בלי גבול.

אמנם, זהו ענין הרצוא; ולאח"ז צריך להיות גם ענין השוב – שהרי הכוונה אינה שיהי' רצוא בלבד עד כלות הנפש, אלא דוקא באופן ד"נכנס בשלום ויצא בשלום"43, ולכן, הנה תיכף לאחרי המאורע דמיתת שני בני אהרן (שאצלם הי' ענין של רצוא בלבד), נאמר הציווי "יין ושכר אל תשת וגו'"44, עד "ולהורות את בני ישראל גו'"45.

וכיון שלימוד השיעור חומש צריך להיות עם פירוש רש"י (ומה טוב – עם פירושים נוספים, וכל המרבה כו', וכידוע שרבותינו נשיאינו היו מוסיפים בכל שנה עוד פירוש46) – נתעכב עתה על פירוש רש"י בשייכות לענין הנ"ל.

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק47 "ותצא אש" – דכיון שזה עתה נאמר "ותצא אש"34 בנוגע להשראת השכינה, עכצ"ל, שגם "ותצא אש" שנאמר במיתת בני אהרן הוא גילוי של קדושה, והיינו, שעבודתם כשלעצמה היתה עבודה קדושה, ולכן, "רבי אליעזר אומר, לא מתו48 בני אהרן אלא ע"י שהורו הלכה (דהקרבת האש) בפני משה רבן"49, כי, לדעת רבי אליעזר, "האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל"50, ועאכו"כ כשאומרו בפני רבו.

אבל עפ"ז אינו מובן: איך יתכן שעי"ז "תצא אש" שהיא מעין השראת השכינה?

ולכן מוסיף רש"י: "רבי ישמעאל (שהי' כהן, ו"כהנא מסייע כהני"51) אומר, שתויי יין נכנסו למקדש, תדע, שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש" – שמעדיף להקל בחטא בני אהרן, שלא עברו על ציווי ה' (למרות הדוחק בפירוש הכתובים שנענשו על דבר שלא נצטוו עליו). וממשיך לבאר טעם העונש – "משל למלך שהי' לו בן בית52 וכו', כדאיתא בויקרא רבה"53, ש"בן בית"54 צריך להבין מעצמו, גם ללא אזהרה מפורשת, שזהו היפך רצון המלך.

ואעפ"כ הפירוש הראשון הוא העיקרי, כיון שעפ"ז מובן הטעם שהעונש הי' ע"י "ותצא אש" דוקא.

והלימוד מזה – עד כמה נוגע הביטול לרבו, עד כדי כך, שנדב ואביהוא, שהיו גדולים ממשה ואהרן, נענשו ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן; וביחד עם זה צ"ל לימוד התורה בהבנה והשגה דוקא (ואילו האיסור דשתויי יין55, בינה, הבנה והשגה, הוא רק בהכניסה למקדש56, בעת התפלה57, אבל לימוד התורה צ"ל באופן דשתויי יין, וכפי שמצינו58 בר' יהודה ב"ר אילעי שפניו היו דומים לפני שתויי יין59, בגלל שהי' בבחי' שתויי יין ברוחניות60); כי, בנ"י הם "בן בית" אצל הקב"ה, ולכן נותן להם הכח לחבר ב' ההפכים: הבנה והשגה, יחד עם ביטול61 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 49 ואילך.

יב. בהמשך להאמור לעיל אודות הביטול לרבו – יש להוסיף:

ישנם הטוענים62: לשם מה צריך "רבי"?! – הרי גם הוא בעצמו "תלמיד חכם" ו"למדן" וכו', כך, שמצד גדלותו, יש ביכלתו "להתעסק" בעצמו עם הקב"ה, ללא צורך ב"ממוצעים" (כידוע דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בענין זה63); ישנה רק המציאות של הקב"ה – יש האמיתי, והמציאות שלו – יש הנברא, ומלבד זה אין שום דבר – אין באמצע...

ומסביר טענתו: כשיש לו שאלה בהלכה – יכול לעיין בגמרא, ואם דברי הגמרא הם באריכות יותר מדי – יכול לעיין בשו"ע עם באר היטב וכו'; וכשיש לו שאלה בעבודת ה', יראת שמים וכו' – יכול לעיין בחובת הלבבות, ועוד ריבוי ספרים, כך, שלא חסר לו "רבי".

בשלמא לפני הקמת המשכן – ממשיך לטעון – היו זקוקים למשה רבינו, שעל ידו דוקא נפעלה השראת השכינה למטה, כמבואר בארוכה במאמר ההילולא64 דברי המדרש65 שע"י החטאים נסתלקה השכינה מארץ לרקיע, ואח"כ עמדו כמה צדיקים והורידו את השכינה עד לרקיע הא', ודוקא משה הוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ, ופעל הענין ד"ושכנתי בתוכם"66, ודוקא על ידו הי' הענין דמ"ת – "משה קיבל תורה מסיני"67;

אבל לאחרי מ"ת – הרי הוא בעצמו יש לו כבר את כל התורה כולה, ובמילא, אינו זקוק לאף אחד; ישנו "קוב"ה", וישנה "אורייתא", ויש גם המציאות שלו – "ישראל", וכיון שכן, הרי "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"68, וחוץ מזה אין שום דבר!...

אך על זה באה ההוראה – שכבר הי' לעולמים אצל נדב ואביהוא, שאף שהיו בתכלית השלימות, מ"מ, כיון שהורו הלכה בפני משה רבן, הרי זה גרם לענין המיתה.

וכפי שרואים אצל רבי אליעזר – שלמרות ש"האבן הזאת (שישב עלי' ר"א) דומה להר סיני", והי' יכול "לומר דברי תורה יותר ממה שקבלו מסיני"69, הנה כשבאו אליו וביקשו ממנו לומר מה הדין בענין פלוני, אמר, שאינו יכול להשיב, כיון שלא שמע זאת מרבו, ו"האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל"!...

והרי המדובר הוא לאחרי מ"ת, ואעפ"כ, בהכרח שתהי' השמיעה מפי רבו, כי, גם לאחרי מ"ת צ"ל ענין של ממוצע – "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'"70, ולולי זאת, "גורם לשכינה שתסתלק מישראל"; אם אין לו רבי, לא יכולה להיות אצלו שכינה!...

יג. עפ"ז יש לבאר מאמר תמוה בגמרא במסכת מנחות71:

"בשעה שעלה משה למרום .. אמר לו (הקב"ה), אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו, רבש"ע, הראהו לי .. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא הי' יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו, רבי, מניין לך, אמר להן, הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".

ולכאורה אינו מובן:

משה רבינו הי' בתכלית הביטול, כמ"ש72 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", וכמבואר בחסידות73, שזהו "מפני שידע אשר כל עניני מעלותיו .. הוא מה שניתן לו מלמעלה .. וחשב דאילו היו אלו הכחות אצל אחר, הי' ג"כ במדריגה ומעלה זו, ואפשר דאחר .. הי' מגלה את הכחות יותר". וכיון שבמשך כל ימי חייו הי' בתכלית הענווה, איך יתכן שכאשר בא לידי פועל וראה שישנו מי שיודע יותר ממנו כו', אזי "תשש כחו"?!

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל:

הסיבה לכך ש"תשש כחו" היא (לא בגלל שראה שרבי עקיבא יודע יותר ממנו – שהרי ענין כזה בודאי לא שייך אצל משה רבינו, אלא) בגלל שראה בלימודו של ר"ע רק את ענין ההבנה והשגה, ללא ענין הביטול וענוה וקבלת עול, ובראותו שיכולים להגיע לאמיתתה של תורה, ובדרגא נעלית יותר ממשה רבינו, ע"י הבנה והשגה בלבד, ללא ביטול וקב"ע – אזי "תשש כחו".

אך בראותו שר"ע משיב לתלמידיו (על שאלתם "רבי מניין לך") "הלכה למשה מסיני" – אזי "נתיישבה דעתו", בראותו שלאחרי כל גדלותו של ר"ע בהשקו"ט בתורה באופן של הבנה והשגה, שיושב ודורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"74, יש אצלו גם ענין הביטול – לא רק לציית להקב"ה, דמאי קמ"ל, אלא גם לקבל "הלכה למשה מסיני", ללא נפק"מ אם הוא מבין זאת בשכלו אם לאו.

יד. ויש להוסיף, שכללות ענין הביטול יחד עם הבנה והשגה, מודגש גם בענינים שהזמן גרמא:

באים אנו זה עתה מחג הפסח, שבו ישנו החיוב דאכילת מצה, שצריכה להיות "לחם עוני"75 דוקא, שענינו בעבודה הו"ע הביטול והקבלת עול, ללא ה"געשמאַק" שבענין ההבנה וההשגה, שלכן צריכה להיות העבודה באופן של אתכפיא דוקא, כמשנת"ל בארוכה76.

[ומכאן נבוא גם להמשך הביאור בענין מצה עשירה – כיון שהגיעו אלי שאלות כו', כפי שיתבאר לקמן].

ולאידך גיסא – עומדים אנו בימי ספירת העומר, שענינה בעבודה הוא בירור וזיכוך המדות, ועד למעמד ומצב דאתהפכא77, שענין זה קשור דוקא עם הבנה והשגה, ענין היין כו'.

והרי התכלית של ספירת העומר היא – מתן-תורה [כמ"ש הר"ן78, שמצד גודל התשוקה של בנ"י למ"ת, היו סופרים את הימים כו'], שבו מודגשים ב' הענינים:

מחד גיסא – ענינה של התורה הוא הבנה והשגה, כמ"ש79 "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"; וביחד עם זה, הנה דוקא "משה קיבל תורה מסיני"67: "משה" – שהי' "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"72, ו"מסיני" – ד"מכיך מכל טוריא"80.

וכמודגש גם בכך שההכנה למ"ת היתה דוקא ע"י הקדמת נעשה לנשמע81, שזהו"ע הביטול והקב"ע דוקא, שעוד לפני שיודע מה שיצוו עליו, אם יבין זאת בשכלו אם לאו, ה"ה מקבל עליו לקיים זאת, וכסיפור הגמרא82: "ההוא צדוקי דחזיי' לרבא .. אמר לי' עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו .. איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו", והשיב לו רבא: "אנן דסגינן בשלימותא (התהלכנו עמו בתום לב), כתיב בו83 תומת ישרים תנחם".

ולהעיר, שזו היתה תשובתו של רבא, שדרכו בלימוד התורה היתה באופן של הדגשת העריבות בהבנה והשגה, עד כדי כך, שהיו רגילים לומר לתלמידים "אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא" (עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות, כלומר, ללמוד שלא לשובע, בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא)84, וביחד עם זה, הדגיש את גודל החשיבות של ענין הביטול והקב"ע.

ונקודת הענין – שבמ"ת נתבטלה הגזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים"85, ע"י גילוי אור נעלה ביותר שהוא למעלה מענין ההשגה, שבזה מתבטא החילוק שבין העליונים לתחתונים, ולזה באים ע"י ענין הביטול – אין האמיתי, שעי"ז לוקחים את היש האמיתי, בחי' העצמות.

* * *

טו. המשך הביאור בהמדובר באחרון של פסח בענין מצה עשירה – נכלל בשיחת אחרון של פסח (סכ"ד ואילך). ובסיום הענין אמר:

וההוראה מזה היא – גודל מעלת העבודה דאתכפיא דוקא, שזו היתה אופן העבודה ביצי"מ, שהוצרכה להיות באופן ד"כי ברח העם"86, ו"כהרף עין"87, ועד כדי כך, שאילו היו נשארים במצרים עוד רגע אחד, אזי היו נשקעים למטה יותר ממ"ט שערי טומאה, ושוב לא היו יכולים לצאת משם88 (ובלשון ההגדה: "אילו הי' שם לא הי' נגאל"), גם לא ע"י משה, שעליו נאמר89 "ותחסרהו מעט מאלקים", כיון שנמסרו לו "חמשים שערי בינה .. חסר אחת"90, והיינו, שנחסר אצלו שער הנו"ן דקדושה.

וענין האתכפיא – לאו מילתא זוטרתי הוא, שהרי מבואר במאמר של הצ"צ91 שדוקא עי"ז באים להעילוי ד"בכל מאדך"42, בלי גבול.

ויש להוסיף, שגם בימי ספה"ע שבהם העבודה היא בבירור וזיכוך המדות לבוא לבחי' אתהפכא [וכמודגש גם בענין הקרבת העומר, שבא משעורים, מאכל בהמה92, ומזה עושים מאכל אדם, ש"רוח בני האדם העולה היא למעלה"93], ישנו עדיין גם הענין דאתכפיא – כי, העבודה דספה"ע היא באופן שבכל יום מבררים ומזככים מדה אחת, ולדוגמא: ביום הראשון דספה"ע העבודה היא בבירור וזיכוך מדת החסד שבחסד דלעו"ז, להפכה למדת החסד שבחסד בקדושה, ונמצא, שבנוגע למדה שכבר נתבררה, נמצאים אמנם במעמד ומצב של אתהפכא, אבל בנוגע להמדות שלא נתבררו עדיין, ישנו העילוי שבעבודה דאתכפיא דוקא, וכיון שכן, הרי צריך לנצל זאת כו'.

ומזה מובן גם בנוגע לכללות העבודה בזמן הזה – שהיא בדוגמת העבודה דספה"ע שהיא הכנה למ"ת (כנ"ל סי"ד), וכן העבודה בזמן הזה היא הכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא – שצריכים לנצל את מעלת העבודה דאתכפיא שישנה בזמן הזה, קודם שיבואו ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"94, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר95, שאז יתגעגעו לעבודה שהיתה בזמן הגלות.

והעיקר – שנזכה כבר לגילוי פנימיות התורה דלעת"ל, שעז"נ96 ד"ישקני מנשיקות פיהו", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.