בס"ד. שיחת ש"פ צו, שושן פורים, ה'תשי"ד.
בלתי מוגה
א. [כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. צוה לנגן "אַ פרייליכן ניגון". ואח"כ אמר:]
אודות פורים שחל בשבת (היינו בשושן ובשאר ערים המוקפות חומה שבהם יכול פורים לחול בשבת) – מצינו בירושלמי1 שיש כמה דעות כיצד צריך להיות סדר ההנהגה:
קריאת המגילה – אי אפשר לקיים בשבת, כיון ש"אין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב"2. ולכן בהכרח לקרותה בי"ד (יום ששי) או בט"ז (יום ראשון), וההלכה שקורין בי"ד3.
סעודת פורים – ג"כ אי אפשר לקיים בשבת, כיון שבשבת ישנו ענין השמחה, כמארז"ל4 "וביום שמחתכם אלו השבתות", ובפורים יש חיוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"5, "את ששמחתו תלוי' בב"ד, יצא זה (שבת) ששמחתו תלוי' בידי שמים"6. ולכן ההלכה היא שמקיימים את סעודת פורים בט"ז (יום ראשון)7.
אמנם, כל זה הוא בנוגע לשני ענינים אלו – קריאת המגילה (ועד"ז מתנות לאביונים ששייך לקריאת המגילה, "מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה"2) שמקדימין ליום ששי, וסעודת פורים (ועד"ז משלוח מנות, השייך לסעודה8) – שמאחרין ליום ראשון;
אבל "ועל הנסים" – אומרים בזמנו, ביום השבת7. והטעם לזה – בפשטות – מכיון שאין שום טעם שלא לאומרו ביום הפורים עצמו (דהיינו ביום השבת), לא משום עירוב שמחה התלוי' בב"ד בשמחה התלוי' בידי שמים, ולא משום חשש הוצאה בשבת (שהרי אין צורך בבקי כדי לומר "ועל הנסים", להיותו נוסח ידוע בתפלה), ולכן נשאר ענין זה בזמנו, ביום הפורים (דהיינו בשבת).
ועפ"ז מובן, שכל הענינים שבהם אין שייכים טעמים לשינוי הזמן – נשארים בזמנם, ביום הפורים עצמו.
והנה, הסדר הרגיל הוא שההתוועדות דיום הפורים9 קשורה עם אמירת מאמר חסידות. ומכיון שמצד טעמים מסויימים לא נאמר מאמר חסידות אתמול – יש לאומרו עתה.
ב. ניגנו ניגון ואח"כ אמר מאמר ד"ה מגילה נקראת.
* * *
ג. עיקר הענין דפורים הוא קריאת המגילה. והיינו, שאף שיש בפורים עוד כמה ענינים, משלוח מנות, מתנות לאביונים, ועוד, מ"מ, העיקר הוא קריאת המגילה.
ולכן, בהברכות דפורים – מברכים "על מקרא מגילה", ולא על שאר הענינים. ואף שיש לכוון להוציא גם את המצוות דמשלוח מנות ומתנות לאביונים כו'10 – הרי הברכה בפירוש היא "על מקרא מגילה" דוקא.
ויתרה מזו: גם ב' הברכות "שעשה נסים" ו"שהחיינו", שהן על "עיצומו של יום" (ולכן גם מי שנמצא במדבר ואין לו מגילה חייב לברך ב' ברכות אלו) – נתקנו בשעת קריאת המגילה דוקא, כיון שקריאת המגילה היא עיקר הענין דפורים, ובה מתבטא הענין ד"עיצומו של יום"11.
וכיון שכן הוא הדין ע"פ נגלה – הרי כן הוא גם בפנימיות הענין.
ד. אודות קריאת המגילה שנינו12: "מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו, ר"מ אומר כולה, רבי יהודה אומר מאיש יהודי13, רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה14".
ומבואר בגמרא12 בטעם הפלוגתא: "וכולן מקרא אחד דרשו, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף15, מ"ד כולה – תוקפו של אחשורוש, ומ"ד מאיש יהודי – תוקפו של מרדכי, ומ"ד מאחר הדברים האלה – תוקפו של המן, ומ"ד מבלילה ההוא16 – תוקפו של נס".
ומכיון שאנו פוסקים17 "הלכה כדברי האומר כולה"12 – נמצא שההלכה היא שבקריאת המגילה צריך להודיע גם "תוקפו של אחשורוש".
ופירוש הדברים – שכדי לדעת "תוקפו של נס", ולהבינו כדבעי בכל הפרטים, יש צורך להודיע "תוקפו של אחשורוש"18.
ה. וביאור הענין:
אחשורוש כפשוטו – הי' "מלך בכיפה"19, שמלך על העולם כולו, ומלכותו היתה באופן של התפשטות – כפי שמצינו20 שהשתמש בכלי המקדש ובגדי כהונה, וישב על כסא שלמה כו', ומצד גודל התפשטותו הי' ביכלתו לערוך משתה במשך "שמונים ומאת יום"21 – שלא מצינו במקום אחר משתה שנמשך זמן רב כ"כ, מלבד משתה זה, שמטרתו היתה להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"21 של אחשורוש.
ונוסף על גדולתו של אחשורוש למטה – הרי זה מורה גם על גדלותו של השר שלו למעלה, שכן, מצד גדלותו של השר למעלה היתה גדולתו של אחשורוש למטה.
[מאמר המוסגר:
המלכים שהיו פעם ברוסיא, הי' ביכלתם לעשות כל מה שלבם חפץ, כיון שלא הי' על גביהם שום "קאָנגרעס" וכיו"ב. בשנים האחרונות הי' קיסר רוסיא "שיכור", וכשרצו היהודים לפעול עליו בענין מסויים, היו יוצאים לקבל את פניו בספר-תורה.
באותה תקופה כיהן הרד"ץ22 ברבנות בטשערניגאָוו, וכשהגיע הקיסר לביקור בטשערניגאָוו, נהג הרד"ץ בהתאם לסדר הנ"ל, ויצא לקראת הקיסר כשהוא לבוש "סירטוק", ונושא ספר-תורה, וכשהגיע בסמיכות לקיסר – עמד על מקומו, הניח את ידו על מצחו [כך הי' סדר הנהגתו של הרד"ץ23: לפני שהי' מברך ברכה, הי' מניח את ידו על מצחו ומכוון כוונת הברכה – ש"הוי'" הוא "הי' הוה ויהי' כאחד"24, "אלקינו" הוא כחנו וחיותנו25 כו'], ובירך "שנתן מכבודו לבשר ודם" בקול רם, כדי שיענו אחריו אמן. הקיסר ראה שעומד לידו יהודי לבוש בצורה מוזרה ("עפּעס מאָדנע אָנגעטאָן"), אוחז בידו ספר-תורה, ומרים עליו את קולו ("און שרייט אויף אים")... עד שהסבירו לו את פשר הענין.
לאחר ששב הרד"ץ לביתו, פנה אליו אחיינו – שהי' "משכיל" במקצת ("אַביסל אַן אויפגעקלערטער") – ושאלו לאמר: "פעטער"! הרי יודע אתה שהקיסר הוא "שיכור" וכו', ואיך אפשר להתייחס אליו בצורה כזו – לברך ברכה, ולצאת לקראתו עם ספר-תורה וכו'? – ענה לו הרד"ץ: "פּעטאַך"! הרי יש לו שר למעלה26!].
ונוסף לגדולתו של אחשורוש (כנ"ל) – הי' גם רשע, במדה לא פחותה מהמן, וגם הוא חפץ בגזירה על בנ"י כמו המן27, וכפי שאמר למרדכי ואסתר "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב"28.
ואעפ"כ – מבלי הבט על גודל רשעותו של אחשורוש, ועל כך שמלך בכיפה, ולכאורה הי' ביכולתו להוציא לפועל את רשעותו באין מונע – הרי כיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"29, היתה הנהגתו של אחשורוש שלא ע"פ שכל – ש"הרג אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני אשתו"30, כיון שכך היתה הכוונה העליונה.
ו. וזהו הפירוש שע"י שמודיעים "תוקפו של אחשורוש" מודיעים את "תוקפו של נס" – שמבלי הבט על "תוקפו של אחשורוש", הרי "לב מלכים ושרים ביד ה'", ובזה ניכר "תוקפו של נס".
ונקודת הענין – שכאשר מדובר אודות בנ"י, אזי מתבטלים כל הענינים המנגדים כו', מבלי הבט על החוזק והתוקף שלהם,
ובפרטיות – הן כשמדובר אודות הצלת עם ישראל, והן כשמדובר אודות הרמת בנ"י למדריגה נעלית יותר31, שזהו כללות הענין דפורים, שע"י הגזירה נתגלה בבנ"י כח המס"נ, ועי"ז נפעל ענין עמוק יותר בקיום התומ"צ לדורות, כיון שעד אז הי' קיום התומ"צ באופן ד"אשר החלו לעשות"32 בלבד, כמארז"ל33 "מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שקבלוה באונס), ואילו בפורים הי' הענין ד"וקבל היהודים"32 ברצון ובמס"נ על כל הדורות.
ז. ויש להוסיף בפירוש הודעת "תוקפו של אחשורוש" – בעומק יותר:
למרות שאחשורוש "מלך בכיפה" והי' רשע כהמן – הרי לא זו בלבד שכאשר הי' מדובר בנוגע לבנ"י (בא' מב' התנועות דלעיל – הצלת בנ"י, והרמתם למדריגה נעלית יותר), נתבטל "תוקפו של אחשורוש", אלא יתירה מזו – שכאשר מדובר ע"ד בנ"י וע"ד רצונו של הקב"ה, הרי אחשורוש עצמו, שקודם לכן גזר גזירה על בנ"י, בהיותו עדיין בכל תוקפו ("תוקפו של אחשורוש"), אמר בעצמו "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם"28.
כלומר: אין הכוונה ש"תוקפו של אחשורוש" נתבטל לגבי "תוקפו של נס", אלא "תוקפו של אחשורוש" עצמו סייע והתנהג ע"פ הכוונה העליונה, דכיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'", הרי העולם עצמו מתנהג באופן שמסייע לקיום התומ"צ.
ח. ומכאן הוראה בכל דור ודור:
כאשר טוענים שהנהגת העולם היא סתירה או מניעה לקיום התומ"צ, הן בנוגע לפעולה עם עצמו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת – יש לדעת, שכאשר עומדים בתנועה של מס"נ ולא מתפעלים מהעולם, אזי נעשה העולם עצמו – כפי שהוא באופן ד"עולם כמנהגו נוהג"34 – סיוע לעבודת ה'.
וכפי שהי' "בימים ההם" – שעי"ז שבנ"י עמדו במס"נ כל השנה כולה, ו"לא עלה על דעת שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו"35 (ע"י ההתעוררות שעורר אצלם מרדכי, שעי"ז פעל שגם אלו ש"השתחוו כו'"36 עמדו במס"נ כל השנה כולה), גילו שאחשורוש עצמו אינו מנגד אלא מסייע,
כן הוא "בזמן הזה" – שכאשר אין מתחשבים ב"גזירות" שמצד העולם שנראה כמניעה לקיום התומ"צ, אלא פועלים הן בעצמו והן בהזולת שתהי' ההנהגה כרצונו של הקב"ה במס"נ – אזי גם העולם עצמו, באופן ד"עולם כמנהגו נוהג", מסייע לכך.
ט. ענין זה (שתוכנו היציאה מהמיצרים וההגבלות של העולם) התחיל בשעת מתן-תורה, שאז עמדו כל נשמות ישראל (אפילו נשמות הגרים)37, ושמעו מהקב"ה בכבודו ובעצמו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"38, שעי"ז ניתן הכח לכאו"א מישראל לצאת מהמיצרים וההגבלות של העולם.
אמנם, בשעת מ"ת היתה רק התחלת הענין, ואילו גמר וקיום הדבר הי' בפורים. ומיני אז יש לנו בפנימיות את הכח שלא להתחשב בהמיצרים של העולם ולעמוד במס"נ על עניני תומ"צ.
וכאשר כאו"א מישראל פועל בעצמו את הענין ד"יציאת מצרים", שלא להתחשב ב"מצרים" (מיצרים והגבלות) שלו, שאז רואה הוא בגילוי שגם חלקו בעולם מסייע לו בעבודתו (כנ"ל) – אזי יתגלה גם בכללות העולם הענין ד"דירה בתחתונים", כי, התגלות פנימיות הלב שבו, שזהו"ע משיח הפרטי39 – מהוה הכנה לביאת משיח הכללי, במהרה בימינו.
* * *
י. בשנותיו האחרונות של אדמו"ר האמצעי – התחילה כבר הגזירה של חטיפת ילדים יהודיים לצבא. ובענין זה ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי – ד"ה "להבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים"40.
ושם מבאר, שאף שאין ביכלתם לקיים מצוות רבות, מ"מ, היוקר שיש למעלה מאותן מצוות מועטות שהם מקיימים במס"נ [שהרי בנוגע לשאר המצוות לא תועיל אפילו מסירת נפש, כיון שאין זה בגדר האפשרות כלל, ורק מצוות מעטות מקיימים הם במס"נ], הרי זה שוקל ומכריע ("וועגט איבער") את כל שאר הענינים שאינם מקיימים.
יא. וענין זה הוא תירוץ גם בנוגע ל"תינוק שנשבה לבין העכו"ם"41:
לכאורה אינו מובן: כיון ש"תינוק שנשבה" אינו מקיים תומ"צ, הרי ירידתו לעולם הזה היא לכאורה ללא תכלית, וא"כ, למה ירדה נשמתו לעולם הזה?
בנוגע ליהודי סתם – הרי אפילו אם אינו מקיים תומ"צ כראוי, אין מקום לשאול למה ירדה נשמתו לעולם, כי, מה שאינו מקיים תומ"צ הרי זה מפני שיש לו בחירה, וכך הוא עושה בבחירתו, אבל כוונת ירידת נשמתו לעולם היא כדי שאכן יקיים תומ"צ; משא"כ "תינוק שנשבה לבין העכו"ם" ואינו יודע מאומה – הרי אי אפשר לדרוש ממנו לקיים תומ"צ, וא"כ אינו מובן, למה ירדה נשמתו לעולם?
והתירוץ הוא – ע"פ הנ"ל:
במשך הזמן – בוודאי יזמינו לו מלמעלה לכל הפחות ענין אחד שייוודע לו אודותיו ותהי' לו היכולת לקיימו. וכיון שכל ימיו (עד אז) לא ידע אודות שום מצוה, וגם מצוה זו (שעתה נודע לו עלי') יעשנה מתוך מס"נ, כיון שיהי' קשה לו כו' ("ס'וועט עם אָנקומען שווער") – הרי בוודאי יעשה את המצוה מתוך חיות ביותר. וענין זה הוא יקר ביותר למעלה – שכדאי להוריד נשמה לעוה"ז למשך כו"כ שנים, מצד היוקר באותה מצוה יחידה שיקיים בחיות ובמס"נ.
יב. ענין זה נוגע לא רק ל"תינוק שנשבה", אלא נוגע גם לכאו"א מישראל:
כיון ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"42 – אפילו להפירוש בתורת החסידות43 ש"יחטא" הוא מלשון חסרון, ובפרט שאצל חלק גדול מבנ"י הפירוש הוא כפשוטו... – הרי כאו"א הוא בבחינת "תינוק שנשבה".
– כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר44, ששנותיו של יהודי ("אידישע יאָרן") אינן נמנות לפי ה"פּאַספּאָרט"; יתכן שב"פּאַספּאָרט" נרשם שהוא בן שבעים שנה, אבל לפי שנותיו האמיתיות (השנים שהשתמש בהם לעניני תומ"צ) אינו אלא "תינוק". –
ועל זה אומרים ליהודי שאין לו להתייאש.
הן אמת שלא מדובר כאן אודות "תינוק שנשבה" בגשמיות, אלא אודות מי שהביא את עצמו – בבחירתו – למעמד ומצב של "תינוק שנשבה", אבל אעפ"כ, הרי מה שעבר כבר עבר, ומה שנוגע הוא רק מכאן ולהבא, דהיינו ההוה והעתיד, ובנוגע מכאן ולהבא, עליו ליקח מהעבר רק את המעלה והצד הטוב שבו – שמצד היותו במצב של "תינוק שנשבה", שצריך להתחיל "לקחת את עצמו" ("ער דאַרף זיך ערשט נעמען") ללימוד התורה וקיום המצוות – הרי זה יהי' בריבוי חיות ביותר, כמו בתינוק שנשבה בגשמיות.
ונקודת הדברים – שבאיזה מצב שרק נמצאים, אין להתייאש,
– ישנו פתגם ע"ד הצחות45 על יסוד לשון חז"ל46 "יאוש שלא מדעת", ש"יאוש" הוא "שלא מדעת", שכן, אילו הי' בו דעת, לא הי' מתייאש... –
אלא צריכים ללמוד תורה, עוד פסוק ועוד פסוק כו', וכן לקיים מצוה אחת, ו"מצוה גוררת מצוה"47, עד שיגיע לשלימות בכל רמ"ח המצוות.
* * *
יג. מסופר במדרש48 שהמן "הלך לו אצל מרדכי .. והי' יושב ותלמידיו לפניו .. אמר להם במה אתון עסקין, אמרו לו במצות העומר .. הלכות קמיצה49 .. שהיו קומצין מן העומר .. אמר להו בכמה הוא טימי' דידי' הוו (כמה שוויים)? אמרו לי' סגיין בעשרה מנין, אמר להם קומו דנצחון עשרה מנכון לעשרת אלפי קנטרין דכסף דילי".
מאורע זה – התרחש למטה. ועד"ז מסופר במדרש50 מה שאירע למעלה:
"באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה .. ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים. ועמד משה רבינו לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע, לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך הם, שרויים בתענית היום שלשה ימים ושלשה לילות" (וכמסופר לפנ"ז, ש"היו אמותיהם מביאות להם לחם ומים .. ונשבעים בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות", והמשיכו לשבת בתענית וללמוד תורה במס"נ, באמרם למרדכי "בין לחיים בין כו' עמך אנו"51), ועי"ז נתבטלה הגזירה.
מרדכי היהודי הי' "יושב בשער המלך"53, ולכאורה, כאשר מדובר בגזירת המלכות – הי' עליו לחפש קשרי היכרות ("באַקאַנטשאַפט") וכדומה, כדי לבטל את הגזירה?
אלא, מרדכי ידע שהגזירה למטה באה כתוצאה מהגזירה למעלה, ולכן פעל לבטל את הגזירה למעלה, כדי שעי"ז תתבטל בדרך ממילא הגזירה למטה.
משל למה הדבר דומה – למחלה רח"ל שנמצאת באבר מסויים בגלל סיבה מסויימת, ואם הרופא יסתפק בריפוי המסובב (דהיינו האבר הפרטי שבו נמצאת המחלה), ולא ירפא את הסיבה למחלה, עלולה המחלה להתעורר שוב. והרפואה האמיתית היא כאשר מרפאים את הסיבה למחלה. וכמו"כ רצה מרדכי היהודי לתקן את הסיבה לגזירה, שהיא הגזירה למעלה.
וכיצד פעל מרדכי ביטול הגזירה למעלה – עי"ז שקיבץ עשרים ושנים אלף ילדי ישראל ולמד עמהם תורה50, ומה למד עמהם – הלכות קמיצה דוקא54:
באותו זמן לא היו יכולים לקיים הלכות קמיצה – שהרי לא הי' אז ביהמ"ק55, ולא היו יכולים לחשוב אודות בניית ביהמ"ק, כיון שהי' אז בתוקף ה"כתב שטנה"56 שאסר על בניית ביהמ"ק. ומה גם שהילדים שלמדו עם מרדכי לא היו (בדוקא) כהנים, כך שאפילו לכשיבנה ביהמ"ק אין זה ענין שנוגע אליהם.
ואעפ"כ, למד מרדכי עמהם הלכות קמיצה – לכל לראש, מצד עצם מעלת לימוד ענין בתורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, גם אם ענין זה אינו נוגע לפועל, ועוד זאת, שעי"ז הדריך מרדכי את תלמידיו, שגם בזמנים הקשים והמרים ביותר אין להתייאש, וצריכים להתכונן לבנין ביהמ"ק, ואז אפשר שיזכו להיות מורי הוראה בישראל שיצטרכו לדעת הלכות קמיצה!
וע"י לימוד התורה של אותם תינוקות של בית רבן, שאמרו למרדכי "בין לחיים בין למות עמך אנו", וכשהביאו להם אמותיהם לחם ומים אמרו "מתוך תעניתנו נמות", ובה בשעה שאמרו "מתוך תעניתנו נמות", עסקו בהלכות קמיצה כדי שידעו את הדין לכשיבנה ביהמ"ק – בטלה הגזירה למעלה, ובמילא בטלה גם הגזירה למטה.
טו. ההוראה מהאמור בימינו אלה:
אמרו רז"ל57 "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". ישנם גזירות גלויות, וישנם גם גזירות נסתרות שאין חשים בהם (ע"ד מרז"ל58 "אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו"), אבל, כאשר רז"ל פוסקים ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אפשר לסמוך עליהם...
וכדי לבטל את הגזירות – העצה אינה להיות "יושב בשער המלך" וכדומה, ואפילו לא לעסוק בענינים של חידושים בתורה,
– וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהשיחה שבקונטרס)59, שכאשר מחברים חיבור, יש לדעת אם זהו "חיבור" או "חיסור"... –
אלא הדרך היחידה היא – לימוד תורה ע"י תשב"ר, ודוקא ענין זה בכחו לבטל את הגזירה.
כאשר ילמדו עם תשב"ר ללא פשרות והיתרים, מבלי להתחשב עם דעת העולם ("וואָס די וועלט זאָגט"), האם הדבר מתאים למנהג העולם או לא – אזי תתגלה האמת, שהעולם עצמו מתנהג כפי הנדרש ע"פ תורה (כנ"ל ס"ח),
וענין זה יביא את הגאולה השלימה, שאז יהי' הענין ד"לתקן עולם במלכות שד-י"60, "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"61 – כמבואר בדרושי חסידות62 ש"כל בשר" יראה שכל מציאות העולם אינה אלא "דבר ה'" המהווה אותו בכל שעה ורגע.
ודבר זה אינו צריך להימשך זמן רב, אלא יכול להיות בשעה ורגע אחד – במכ"ש וק"ו מ"מדת פורעניות", שהגיעו לאחרונה למצב שאפשר להחריב את העולם כולו ברגע אחד63, ועאכו"כ ב"מדה טובה", ש"מרובה ממדת פורעניות"64, שבודאי שברגע אחד יכול להתקיים הענין ד"לתקן עולם במלכות שד-י".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין"].
* * *
טז. ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי65, שבו מבאר את מעלת לימוד התורה דתשב"ר, שהוא "הבל שאין בו חטא", כדברי הגמרא66 "דידי ודידך מאי היא .. אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא".
ומבאר אדמו"ר האמצעי בהמאמר, שאע"פ שסיבת הלימוד דתשב"ר היא "מיראת הרצועה" וכדומה, והיינו, שאין זה לימוד התורה "לשמה", וגם הלימוד עצמו אינו בעיון כמו בלימודם של גדולים, אעפ"כ גדלה מעלת הלימוד דתשב"ר – מצד עצם ההבל, שהוא "הבל שאין בו חטא", "לא חטא ממש, רק שהוא מושלל מגשם הגופני החומרי, שבתינוק אין גופו גס כ"כ כי לא נתגשם ברוב ימיו .. מצד שזה מקרוב בא מעולם הרוחני לעולם הגשמי".
וענין זה מתאים להסיפורים ע"ד הצדיקים שנהגו ללכת ללמוד ביערות וכו'67, מקום שאין שם בני-אדם, והאוויר אינו מעופש כו', ולכן מעלת לימוד התורה במקום זה היא כמו מעלת לימוד התורה דתשב"ר, שהוא "הבל שאין בו חטא".
יז. ומזה מובן, שהענין ד"הבל שאין בו חטא" שבתשב"ר אינו בהכרח בתינוקות דוקא, אלא יכול להיות גם בגדולים – שכאשר לימוד התורה הוא באופן שמופשטים ("מען איז אויסגעטאָן") מכל עניני העולם – אזי הלימוד הוא "הבל שאין בו חטא", כיון שאין להלומד שייכות עם חומריות העולם.
ובכללות הרי זה החילוק בין "בעלי עסק" ל"יושבי אוהל" – שנוסף על מעלת הריבוי בכמות, ש"בעלי עסק" לומדים רק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"68, משא"כ "יושבי אוהל" שעיקר עסקם בתורה, הרי לימוד התורה של "יושבי אוהל" הוא לימוד באופן אחר לגמרי ("גאָר אַן אַנדער לימוד"), כמעלת הבל תשב"ר.
וכפי שרואים במוחש (לאו דוקא בתשב"ר, אלא גם בגדולים), שאלו שנמצאים עדיין בין כותלי הישיבה, או שלא עבר זמן רב מאז צאתם מכותלי הישיבה – נקל לפעול עליהם, וגם להם נקל לפעול על עצמם, יותר מאשר אלו שהם "בעלי עסק".
הן אמת שגם "יושבי אוהל" שייכים קצת לגשמיות, אבל אעפ"כ, כיון שעיקר עסקם בתורה, הרי גם הגשמיות שלהם היא באופן נעלה יותר.
וע"ד מעשר שני שצריך לאכלו "לפנים מן החומה"69 דוקא – שעם היותו כמו כל מאכל גשמי (שהרי אין מקריבין אותו על המזבח), מ"מ, כיון שאכילתו היא "לפנים מן החומה" הרי זה בכל זאת באופן נעלה יותר ("איז דאָס פאָרט אַנדערש").
ועד"ז בעניננו: כאשר עיקר העסק הוא בתורה, שהיא בדוגמת "חומה" (כמארז"ל70 "אני חומה זו תורה") – הרי גם הענינים הגשמיים הם "לפנים מן החומה"; וכאשר נמצאים במצב כזה, אזי יש בלימוד התורה המעלה ד"הבל שאין בו חטא".
יח. ישנם כאלו שאינם מרוצים מכך שהם "יושבי אוהל". הם היו מעדיפים לעסוק במסחר, להרוויח ממון רב, ואז יושיבום בראש ויכתבו עליהם ב"עיתונים" וכו', ואילו עתה (בהיותם יושבי אוהל) – לא עושים מהם שום "מציאות"!
אך האמת היא – שאשרי להם וטוב חלקם, לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות. עליהם להיות שמחים על כך שזכו להימצא בין כותלי בית-המדרש, ולא באויר המעופש שבעולם.
ובכלל – צריכה להיות העבודה בשמחה, וכפי שנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר71: "גיין מיט אַ מאַרש" (לילך עם שיר של נצחון).
אי לזאת אין לחשוב על שום חשבונות; לא "להתאונן" על כך שאין נמצאים באויר של חומריות העולם... ואפילו לא לחשוב על מצבו ברוחניות; אודות המציאות שלו – אין לחשוב כלל!
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ינגנו עתה את הניגון "ממצרים גאלתנו", ויפעלו את היציאה מכל המיצרים – בגוף ובנפש הבהמית ובחלקו בעולם.
* * *
יט. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר72, שלפני נישואיו הכינו עבורו מספר חדרים בדירתו של כ"ק אדמו"ר נ"ע, ולפני כניסתו לדור בדירה – הביאו ילדים מה"תלמוד-תורה" העירוני כדי שילמדו שם, ורק לאח"ז נכנס הרבי לדור בדירה.
והנה, מכיון שרבי הוא נשמה כללית, הרי כל הענינים שהיו אצלו הם ענינים הנוגעים לכאו"א. ומכיון שהרבי גם סיפר סיפור זה, הרי זה גם הוראה לכאו"א.
וההוראה היא – שכדי להכין דירה למושב אדם (כלומר: גם מצד אנושיות בלבד, ובפרט דירה כפי שצריכה להיות אצל יהודי), הרי ההתחלה לזה היא בלימוד תורה של תשב"ר.
כ. ובפרטיות יותר:
לכאורה יכול מישהו לטעון: איזו שייכות יש לו לילדים קטנים, ומדוע עליו להתעסק עמהם? – הרי הוא "אדם", שעליו נאמר73 "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ובפרט ע"פ פתגם הבעש"ט74 שכל יהודי יקר להקב"ה כמו בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, ועוד יותר מזה, וא"כ, מה חסר לו, ומדוע עליו להתעסק עם ילדים קטנים?!
עליו לדעת, שאפילו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהי' בנו יחידו של נשיא בישראל – לפני שנכנס לגור בדירתו, הביא לשם תשב"ר ללמוד תורה, ורק אח"כ הי' יכול להיכנס לגור בדירה.
ומה שטוען אודות שפלות הזולת כו', ולכן אינו רוצה להתעסק עמו – הרי ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע75 אודות מאמר רז"ל76 "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", שמעתה יש לשער עד כמה גדולה הרחמנות על מי שהתורה עצמה פוסקת שאסור לרחם עליו!... ועד"ז בנוגע להתעסקות עם הזולת שנמצא בשפל המצב.
ועי"ז שמרחם על הזולת, ומתעסק גם עם ילדים קטנים כו' – אזי ניתוסף אצלו, כנ"ל שדוקא ע"י לימוד ילדי ישראל בדירה יכול הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר להיכנס לדור בה. וע"ד שמצינו בדברי רז"ל77 בנוגע למשה רבינו, שדוקא עי"ז שטיפל בכבשים הקטנים כו', נבחר להיות רועה ישראל.
כא. ע"פ האמור יש לבאר דיוק הלשון5 "ומתנות לאביונים":
הלשון בכ"מ78 הוא "צדקה לעניים", ואינו מובן, מדוע דוקא כאן הלשון הוא "מתנות לאביונים" – (א) "מתנות" ולא "צדקה", (ב) "לאביונים" ולא "לעניים"?
והביאור בזה79:
החילוק בין "צדקה" ל"מתנות" הוא – ש"צדקה" הו"ע שהאדם אינו צריך ליתן, היינו, שמצד עצמו אינו חייב ליתן, אלא הנתינה היא רק בשביל הזולת; משא"כ "מתנה" הו"ע שנוגע לעצמו, כמרז"ל80 "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא".
והחילוק בין "עני" ל"אביון" הוא – ש"עני" אין פירושו שאין לו מאומה; יתכן שיש לו דברים אחרים, אלא שבנוגע לענין זה הרי הוא "עני", וע"ד שמצינו בדברי רז"ל81 "עני בדעת"; משא"כ "אביון" פירושו (כפירוש רש"י82) ש"תאב לכל דבר".
וזהו דיוק הלשון "מתנות לאביונים" – שגם כאשר עושים טובה (לא רק ל"עני", שהוא במדריגה נעלית יותר, אלא אפילו) ל"אביון", שאין לו מאומה – אין זה ענין של "צדקה", אלא ענין של "מתנה", שנעשה מזה "נייחא לנפשי'".
והיינו, שצריך להיות נחת רוח להנותן מזה גופא שהאביון מקבל ממנו את המתנה,
– ע"ד שמצינו בדיני קדושין, שאף שבדרך כלל צריך להיות "נתן הוא" דוקא, מ"מ, ב"אדם חשוב" מקודשת גם באומרת "הילך מנה ואקדש אני לך", "דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא לי' נפשה"83 –
כאמור לעיל שעשיית טובה להזולת, אפילו לילדים קטנים – נוגעת גם לעצמו.
חשבון זה שייך באמת גם בכל השנה, אלא שבפורים בפרט, שבו צריכים להיות במדריגת "עד דלא ידע"84, ולא לעשות חשבונות כו', נרגש יותר מעלת הזולת, וה"נייחא לנפשי'" שנעשה ע"י הנתינה לזולת, ולכן דוקא בפורים נאמר הלשון "מתנות לאביונים".
כב. דובר85 כבר, שתינוקות של בית רבן הם היסוד של בנ"י.
אודות מעלת הלימוד עם ילדים קטנים דוקא, מצינו בגמרא86: "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו".
מה היתה פעולתו של יהושע בן גמלא?
בתחילה הי' הסדר, ש"מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא הי' למד תורה". אח"כ "התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים". אח"כ "התקינו שיהו מושיבין (מלמדי תינוקות) בכל פלך ופלך", והיו לומדים עם כאו"א, "כבן ט"ז כבן י"ז". עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שבכל מקום, "בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר", ילמדו תורה בחינם לילדים בני חמש-שש שנים ומעלה87. ובגלל תקנה זו זכור הוא לטוב בכל הדורות.
כאשר הייבסקים-בולשביקים אסרו ללמוד תורה – לא אסרו את הלימוד לגמרי. הם טענו שכאשר הילד יגדל, יהי' בר דעת, ויבחר בעצמו ללמוד – מותר ללמוד עמו. האיסור שלהם הי' רק על לימוד עם ילדים קטנים88. ועל כך עמדו בתוקף ומסירת נפש הכי גדולים, כיון שכל קיומם של בנ"י תלוי בחינוך של שנות הילדות דוקא.
וכך גם עתה יש לעמוד בתוקף הכי חזק, שחינוך ילדי ישראל יהי' ע"פ תורה תמימה, בלי שום פשרות, כיון שבזה תלוי כל הקיום של בני ישראל.
* * *
כג. אודות הענין הבא לקמן – כבר כתבתי במכתב89. אמנם, ע"פ מ"ש בתניא90 ש"אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראי' וקריאה בספרים" – אחזור בהזדמנות זו על הענין בעל-פה:
אף ש"כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות"91 – הרי מצינו, שבמועדים דפסח, חנוכה ופורים, גם הן חייבות, כיון שמועדים אלו שייכים גם לנשים, ש"אף הן היו באותו הנס"92.
ובענין זה יש מעלה יתירה בפורים – שנוסף לכך ש"אף הן היו באותו הנס", שהלשון "אף" מורה שהן טפלות, הרי בפורים הנשים הם העיקר, כמודגש בכך שכל המגילה נקראת על שמה "מגילת אסתר".
והטעם לזה93 – לפי שבפורים כתיב32 "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", שזהו הגמר והקיום דמתן-תורה (כנ"ל ס"ט). ולכן, כשם שבמ"ת נאמר תחלה "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ורק אח"כ "ותגד לבני ישראל" (האנשים)94 – כך בפורים, שהוא גמר וקיום הדבר דמ"ת, העיקר הן הנשים. ולכן גם בגשמיות היתה ההצלה ע"י אסתר דוקא.
כד. והנה, אופן הצלת בנ"י ע"י אסתר הי' ע"י מסירות נפש:
בשעה שאסתר שמעה שיש גזירה על בנ"י – אזי "ותתחלחל המלכה"95, וזאת – למרות שהגזירה לא היתה נוגעת אלי' אישית, שהרי היתה בבית המלך, ואחשורוש לא ידע כלל שמוצאה מבנ"י (עד המשתה השני), ואעפ"כ, בשמעה שיש גזירה על בנ"י, אזי "ותתחלחל המלכה"; הענין נגע לה ("עס האָט איר דערנומען")!
ולכן הלכה לעצור את הגזירה מתוך מסירת נפש – דכיון ש"כל איש ואשה גו' אשר לא יקרא אחת דתו גו' ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום"96, הרי הליכתה אל אחשורוש היתה קשורה בסכנת נפשות ודאית, וע"פ דין הי' אסור לה להעמיד את עצמה בסכנה, כיון שע"פ דין97 אסור לאדם למסור נפשו בשביל אדם אחר!
אילו היתה אסתר שואלת "רב מתנגד" האם מותר לה ללכת אל אחשורוש – הי' בודאי פוסק לה שהדבר אסור, כיון שע"פ שו"ע חייב אדם לשמור את רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כפי שנצטווינו98 "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם";
ה"מזל" היחידי ("דער איינציקער גליק") הי' – שאסתר לא הלכה לשאול, ולא חשבה כלל אם מותר או אסור לעשות זאת, אלא בשעה שהי' מדובר אודות גזירה על בנ"י – התנהגה באופן של מסירת נפש.
כה. מהיכן נבעה הנהגה כזו אצל אסתר – מהחינוך שקיבלה בביתו של מרדכי, שהי' בעל מס"נ ("אַ מס"נ איד").
– מרדכי הי' חסיד, שהרי הוא תיקן את הענין ד"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"84, ומי הי' מעלה על דעתו לתקן תקנה לדורות שצ"ל ענין של "עד דלא ידע", אם לא חסיד?!...
[כדי שתהי' נתינת-מקום גם ל"מתנגדים" – ישנה עצה בשו"ע99 לקיים את הענין ד"עד דלא ידע" ע"י שינה... אבל אמיתית הענין הוא – יציאה מהגבלות100].
מקודם לכן לא הי' שום מקום בשו"ע לענין של "עד דלא ידע", שכן, אפילו שמחת יו"ט צריכה להיות במדידה והגבלה101. אלא שאצל חסיד ישנו הענין של יציאה ממדידה והגבלה, ולכן, מרדכי שהי' חסיד, תיקן לדורות את הענין ד"עד דלא ידע".
בבית חסידי – אין מתפעלים מהעובדה שאומרים "לחיים" גם באמצע השבוע ("אין אַ פשוט'ן מיטוואָך")... ובפרט בסעודת "מלוה מלכה", ומכ"ש – בפורים.
– בעיר102 שבה כיהן אאמו"ר ז"ל ברבנות, היו לו מנגדים רבים, כיון שהי' נוהג לחזור חסידות, והנהיג בעיר חומרות והידורים שונים.
פעם אחת הלשין אחד המנגדים בפני מושל המחוז ("גובערנאַטאָר"), על כך שהתאספו כמה יהודים ובחרו להם רב – אדם שמשתכר וקורע בגדים מעל אנשים!...
מפקד המשטרה התפלא מאד על כך שרוב יהודי העיר בחרו רב שכזה, ושלח אחד מפקידיו לבית אאמו"ר, כדי לבדוק מה מתרחש שם.
כשהגיע הפקיד לבית אאמו"ר – ראהו יושב ולומד תורה, בלי שום "משקה" על השולחן, והכל בסדר... הפקיד התפלא עוד יותר לפשר הענין ("וואָס פאַר אַ מעשה דאָס איז") וסיפר לאאמו"ר על ה"מסירה", ואאמו"ר ענה שאינו יודע כלל במה מדובר ("ער ווייס ניט פון קיינע מעשיות").
לבסוף התברר, שאכן הי' לסיפור זה יסוד. ומעשה שהי' כך הי': בי"ט כסלו התקיימה התוועדות, והנוכחים התוועדו היטב ("מען האָט זייער גוט פאַרבראַכט"). אאמו"ר חזר הרבה חסידות, הכל היו במצב-רוח מרומם ("אויפגעלייגט"), וההתוועדות נמשכה עד לשעות הלילה המאוחרות. פעם הי' סדר בהתוועדויות של חסידים, שלפנות-בוקר היו פושטים את הבגדים העליונים ("די זופּיצעס"), ויוצאים בריקוד ללא הבגד העליון. וכך נהגו גם באותו י"ט כסלו. כנראה שאחד המשתתפים לא רצה לפשוט את בגדו העליון מיד, ואאמו"ר – שלא הי' אז מוטרד מ"דאגות הפרנסה", זמן לא רב קודם לכן הגיע מליובאַוויטש, והי' במצב-רוח מרומם... – "סייע" לו להפשיט את ה"סירטוק", כך שהשרוול נשאר בידיו של אאמו"ר, וה"סירטוק" – אצל אותו אדם...
ונחזור לעניננו:
מרדכי חינך את אסתר באופן כזה, שכאשר מדובר אודות יהודים – אין לחשוב על שום ענינים אחרים, וצריך ללכת במסירת נפש. בשעת הגזירה אמרו מרדכי ואסתר: צומו יהודים בעיצומו של חג הפסח103!... שכן, כאשר ישנה גזירה על בנ"י, אין להתחשב בענין הפסח. וכך נהגה אסתר עצמה, שהעמידה את חיי' בסכנה והלכה אל אחשורוש.
ונוסף לזה שמרדכי ואסתר לא חשבו על עצמם, והתנהגו במס"נ – אספו גם עשרים ושנים אלף ילדי ישראל, ועוררו אותם שילמדו תורה במס"נ, וע"י תשב"ר עוררו את כח המס"נ אצל כל בנ"י (גם אלו ש"השתחוו לצלם" דנבוכדנצר, ו"נהנו מסעודתו של אותו רשע" – אחשורוש36), ש"לא עלה על דעת שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו"35 במשך כל השנה, ודוקא עי"ז ביטלו את הגזירה.
כו. וענין זה מהוה לימוד והוראה לנשי ובנות ישראל בכלל, ולנשי ובנות חב"ד בפרט104:
כאשר מדובר אודות חינוך הילדים – אין לחשוב אודות "תכלית", אלא יש לחנכם ברוח התורה.
ישנן כאלו המסתכלות על חברותיהן, שילדיהן יגדלו "מסודרים" ("פאַרזאָרגטע") – זה יהי' "רופא", זה יהי' "עורך-דין", וזה יהי' לפחות "מצחצח נעליים"...
– ב"אמריקא" ישנו פתגם, ש"מצחצח נעליים" הוא גם דבר חשוב ("איז אויך אַ זאַך"), שהרי "ראַקפעלער" הי' בתחילה "מצחצח נעליים", ואח"כ נעשה "גביר גדול"... –
ואילו הבן שלה – אם תשלח אותו לישיבה, יהי' "בטלן"... הוא לא יוכל אפילו לצחצח נעליים, כיון שאינו יודע איך לאחוז בידו את המברשת... ולכן חוששת היא לשלחו לישיבה – כי מנין תהי' לו פרנסה?!...
ובכן: יש לדעת שאין לעשות חשבונות שכאלו. יש לדעת שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל, ואין צורך "לסייע" לו ו"לחסוך לו עבודה" ("מען דאַרף אים ניט העלפן און פאַרשפּאָרן קיין אַרבעט")!
הדבר היחיד שצריך לעשות הוא – לחנך את הילדים בדרך התורה, ועי"ז יהי' להם אושר ועושר גם בגשמיות.
אין להביט לעבר דלתו של השכן, שבנו של פלוני יהי' לו בית משלו, רכב משלו, וכיו"ב, "אַן אַנדער שוואַרץ יאָר"...
אלא יש למסור את הילד ל"מלמד" שאינו יודע את "שפת המדינה", ואפילו אינו יודע את שמו של ה"פּרעזידענט" הנוכחי, ומי הי' ה"פּרעזידענט" לפניו, ונוסף לזה – מגדל הוא "זקן מלא"... ודוקא "מלמד" זה – יחנך את הילדים בדרך התומ"צ.
ודוקא עי"ז מצילים את הילדים שלהם, ועי"ז – גם את כל עם ישראל.
כז. וענין זה מהוה הוראה גם להעסקנים – שעליהם למסור את כל כחותיהם ויכולת ההשתדלות שלהם לטובת חינוך הכשר.
ואף שאין זה נוגע להם עצמם – עליהם ללמוד את ההוראה האמורה מאסתר, שאף שהגזירה לא היתה נוגעת לה כלל, הרי מיד כששמעה שישנה גזירה על בנ"י, אזי "ותתחלחל המלכה", והלכה במס"נ להגן על הגזירה, כיון שגזירה על בני ישראל (גם כשאינה נוגעת אלי') היתה בעיני' דבר שלה.
ועד"ז בעניננו: כאשר רואים כיצד מתחנך הדור הצעיר (שהוא ענין הנוגע לעתיד בני ישראל) – חוב על כאו"א להתייחס לזה כענין הנוגע אליו, ולפעול בכל כחותיו בענין החינוך הכשר.
כח. בגלל105 גודל חשיבות הענין דתינוקות של בית רבן, הרי כל מי שיכול לעשות ולסייע בזה, עליו להתייגע106 בממונו, בגופו ובנפשו, להרחיב את החינוך הכשר.
ישנם כאלו העושים "חשבונות", שענין זה אינו לכבודו, הוא צריך לעסוק בענין נעלה יותר. ללמוד עם ילדים "אלף-בית" – יכול גם אדם פשוט יותר; לדבר על כסף עבור "חדר" או ישיבה – הו"ע השייך ל"משולח" ולא אליו, וכדומה. – אומרים לו, שחשבון זה הוא בשנים כתקונם ("אין נאָרמאַלע צייטן"). בשעת שריפה רח"ל – אין עורכים "אסיפות" לדון מי יכבה את השריפה, אלא כל אחד עושה, כל אחד חייב לעשות מה שביכלתו כדי לכבות את השריפה107.
ישנם הטוענים, שכבר התייגע דיו בענין חינוך הכשר, ועכשיו – שיפעל מישהו אחר. אומרים לו: "אדם לעמל יולד"108, אדם צריך להתייגע תמיד.
כדי להצדיק את יסורי הנשמה, שסובלת תמיד על-ידי ירידתה בגוף109 – עליו להתייגע תמיד, כיון שבמשך הזמן שאינו מתייגע, הרי יסורי הנשמה הם לחינם.
וכשם שצריך להיות בנוגע לעצמו – כן צריך להיות גם110 בנוגע לזולתו, ובפרט בענין החינוך: יש להתייגע בענין זה תמיד.
* * *
כט. דובר בפורים בשנה שעברה111, שכאשר ישנם "עינים לראות ואזנים לשמוע גו'"112 – אפשר ללכת בדרכים חדשות, אבל כאשר ענין זה חסר – מוכרחים לצעוד בדרך סלולה. ולכן – יש לחזק את המנהגים הישנים.
ובנדו"ד: כיון שבפורים נהג כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לקבץ מעות עבור עניניו113 – הרי, אף שלא אערוך עתה מגבית, יגמור כאו"א עתה במחשבתו כמה בדעתו ליתן114.
וכאשר יעשו זאת בשעת ההתוועדות דפורים – יהי' זה בהצלחה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "קול ביער"115].
* * *
ל. ידוע116 מענה אדמו"ר הזקן על השאלה מה גדול יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל – שאהבת ישראל גדולה יותר, כיון ש"אוהב מה שהאהוב אוהב". ובפעם אחרת הוסיף117, ש"ואהבת לרעך כמוך"118 הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך"119.
וביאור הענין – ע"פ מה שמבאר אדה"ז בעצמו בתניא120 ש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית (דהיינו – אהבה באופן ד"כמוך", כפי שאוהב את עצמו) ביניהם", כיון שהגופים מחולקים. ורק כאשר עושים נפשם עיקר, דהיינו שמתחשבים עם השורש והכוונה כו' – אזי יכולה להיות אהבה אמיתית, כיון שאין זו אהבה לזולתו, אלא אהבה לעצמו, שהרי "אב אחד לכולנה".
וזהו ביאור הענין ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך" – כיון שאהבת ישראל קשורה עם הענין ד"אב אחד לכולנה".
ועפ"ז מובן, שאהבת ישראל צריכה להתבטא גם ברוחניות, דהיינו לעשות טובה ליהודי ברוחניות – דכיון שכל הענין דאהבת ישראל הוא מצד שהאדם עושה נפשו עיקר, הרי כן הוא גם בנוגע לזולתו (שהרי הוא אוהבו כמו את עצמו, כנ"ל), שנפשו של הזולת היא העיקר אצלו. ולכן, כאשר רואה יהודי אחר, וביכלתו לעשות לו טובה רוחנית, דהיינו טובה בנשמתו – ודאי יעשה זאת.
לא. ע"פ האמור יובן מאמר הגמרא121 ש"ואהבת לרעך כמוך" "זו היא כל התורה כולה" – דלכאורה קשה להבין122, שהרי הענין דאהבת ישראל נוגע, לכאורה, רק ל"מצוות שבין אדם לחבירו", ולא ל"מצוות שבין אדם למקום"?
אמנם, ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן הנ"ל – יובן הטעם לכך שאהבת ישראל היא יסוד כל התורה:
ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן בתוכן הענין דאהבת ישראל – הרי היסוד דאהבת ישראל הוא להתפשט ממציאותו ("אויסטאָן זיך פון דער אייגענער מציאות"), שכל מציאותו תהי' מילוי הכוונה העליונה, שכן, כאשר האדם עומד במציאותו, הרי הוא והזולת הם שני ענינים נפרדים, ואי אפשר שתהי' אהבה לזולת "כמוך"; כדי שיוכל לאהוב את זולתו "כמוך", הרי זה רק כאשר האדם מבטל את מציאותו, כך שכל מציאותו חדורה בביטול לאלקות.
– פעם123 הלכו חסידים בדרכם מהתוועדות חסידית, שנמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. בדרכם מההתוועדות, צעדו החסידים באמצע הרחוב – כפי שהיו נזהרים פעם מהליכה "בצדי דרכים"124 – וניגנו ניגון, שכנראה לא סיימו לנגנו בעת ההתוועדות. בינתיים התקרב אליהם פקיד מהמשטרה, ושאל אותם ברוסית: "קטאָ אידיאָט"? (מיהו ההולך?). אחד החסידים, שידע מעט רוסית והבין את שאלתו של הפקיד, ענה: "ביטול אידיאָט"! ("ביטול" הולך!). – החסיד הנ"ל הי' חדור בענינים אודותם דובר בעת ההתוועדות; "ביטול היש", "ביטול במציאות", "אין עוד" וכו', עד כדי כך שזו היתה כל מציאותו, ולכן ענה בפשטות (על שאלתו של הפקיד) – "ביטול" הולך! והפקיד – קיבל את המענה והלך לו...
יש צורך להיות חדורים לחלוטין ("דורכגענומען און דורכגעדרונגען") בענינים אודותם מדברים, עד שגם כאשר מתעסקים עם גוי, שפוגשים גוי ברחוב והוא שואל מיהו ההולך, יש לענות לו "ישר ולענין" ("צום פּוינט"), כפי האמת – "ביטול אידיאָט"!
וזהו שאהבת ישראל (שנעשית ע"י ביטול מציאותו) הוא כל ענין התומ"צ – שהרי ענין התומ"צ הוא עבודת הבירורים, בירור הניצוץ האלקי שבדבר הגשמי, דהיינו שיורגש בדבר הגשמי מציאותו האמיתית, שהיא אלקות.
וכסיפור הידוע125 ע"ד החסיד ר' בנימין קלעצקער, שפעם, כשערך חשבון בעניני עסקיו, הרי לאחר שסיים את החשבון והגיע ל"סך הכל" – רשם "אין עוד מלבדו"! כלומר: אין הכוונה שהוא לא. עשה את החשבון עצמו; הוא חישב נכון את כל המספרים, אלא ש"סך הכל" של המספרים עצמם הי' "אין עוד מלבדו", דהיינו, שבדבר הגשמי עצמו נרגש שמציאותו היא אלקות.
לב. וביאור הענין:
בכל הנבראים שברא הקב"ה בעולם ניכר שיש בהם ענין האחדות. וכפי שרואים במוחש – ששום נברא אינו יכול למלא את תפקידו בעצמו, ללא סיוע של נברא אחר, אלא כל נברא חייב להיזקק לנבראים אחרים, שבזה ניכר שכל הנבראים ממלאים יחד תפקיד אחד.
וטעם הדבר – דמכיון שכל הבריאה נבראה (ונבראת בכל רגע126) ע"י הקב"ה, שהוא "הוי' אחד"127, הרי ענינה של הבריאה הוא אחד – לפעול ולגלות את ענינו של הבורא, "הוי' אחד".
אלא שענין זה הוא בהעלם בהנבראים, וכדי שיבוא לידי גילוי, הרי זה ע"י פעולתם של בנ"י, שהם "גוי אחד"128, שענין האחדות הוא בגילוי אצלם, ולכן, עי"ז שבנ"י מקיימים את התורה, שגם היא "תורה אחת"129, ומתאחדים יחד ע"י הענין דאהבת ישראל – מגלים הם גם בנבראים את האחדות שבהם, היינו שהם מגלים את הענין ד"הוי' אחד" שבבריאה. וזהו הפירוש "גוי אחד בארץ"128 – שהם מגלים את הענין ד"אחד" גם "בארץ"130.
לג. נזכר לעיל (ס"ל), שע"פ פירוש אדה"ז שעיקר הענין דאהבת ישראל הוא להגביר את הנשמה על הגוף – הרי ענין זה צריך להתבטא לכל לראש ברוחניות, שכאשר יודעים אודות ענין טוב ברוחניות, יש לספר זאת גם לזולת.
אלא שבענין זה עצמו (הפעולה הנדרשת על הזולת) ישנם שני אופנים – האופן שע"פ שיטת חסידי פולין, והאופן שע"פ חסידות חב"ד:
אחד מאדמו"רי פולין שהי' ביחס פנימי עם אדמו"ר הצ"צ, אמר, שהוא זקוק למנין אברכים, כדי שעל ידם יגבי' את העולם כולו. כלומר: גם הוא שאף להגבי' את העולם כולו (היינו לפעול את ענין האחדות ד"גוי אחד", ועי"ז לפעול את הענין ד"אחד בארץ"); אלא שרצה לעשות זאת בדרך מקיף – להשפיע על מנין אברכים בלבד, ובדרך ממילא לרומם את כל העולם.
אבל חסידות חב"ד דורשת שבכל הענינים תהי' התעסקות בפנימיות דוקא, ובפרט בענין אהבת ישראל, שהוא יסוד כל התורה – דרשו רבותינו נשיאינו בכל דור ודור מחסידיהם שיהיו מחנכים. והיינו, שכאשר רואים יהודי שאינו יודע ע"ד תורת החסידות – יש להתעסק עמו בפנימיות ולהיות מחנך שלו, ללמוד עמו ולבאר לו את הטוב שבתורת החסידות. ועי"ז פועלים הענין ד"גוי אחד בארץ" – גילוי אחדות הוי' למטה, ועד שנעשה "דירה בתחתונים".
* * *
לד. כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב באחד ממכתביו131, שאף שמלאכת אפיית לחם היא "מלאכה הצריכה במאד", שאין העולם יכול להתקיים בלעדי' כו' – מ"מ, מי שמוכשר להיות "נוקב מרגליות" ונעשה "אופה לחם", אינו ממלא את תפקידו.
ובפרטיות יותר132:
הכשרונות שלו (שבגללם יכול הוא להיות "נוקב מרגליות") – ירש מהוריו, כמארז"ל133 "האב זוכה לבן .. בחכמה". ונוסף לזה, הרי כדי שהכשרונות יתפתחו עד לידיעת האומנות בפועל – היו לו מלמדים שלימדוהו את האומנות במשך זמן.
ונמצא, שאם אינו משתמש בכשרונו זה (להיות "נוקב מרגליות"), ובמקום זאת נעשה "אופה לחם" – הרי, ככל שאפיית לחם היא מלאכה חשובה כו', נחשב אדם זה פושע – כלפי הוריו, כלפי מלמדיו, וכלפי זמנו שלו (שהשקיע בלימודים), כיון שאינו מנצל את כחותיו כפי יכלתו!
וכן הוא ברוחניות:
כאשר אדם יכול לעבוד עבודה נעלית יותר, ומסתפק בעבודה במדריגה תחתונה יותר – הרי הוא פושע, לא רק כלפי עצמו (ש"החובל בעצמו פטור"134...), אלא גם כלפי הוריו ורבותיו.
ויתרה מזו: מכיון שכאו"א מישראל הוא חלק מכללות ישראל (כנ"ל (סל"ב) שבנ"י הם "גוי אחד") – הרי בכך שאינו מנצל את כחותיו וממלא את תפקידו כדבעי, הרי הוא פושע גם לגבי כללות ישראל, וממילא – לגבי כללות הבריאה.
לה. כלפי מה הדברים אמורים – כלפי ענין החינוך, שהוא הענין המדובר עתה ("מען רעדט דאָך אַלץ אין ענין החינוך"):
מי שביכלתו להיות מחנך בענינים גדולים יותר, ובמקום זאת מתעסק בענינים פשוטים יותר, כגון: שביכלתו ללמד "חומש", ומתעסק בלימוד "אל"ף-בי"ת" בלבד – הרי הוא בדוגמת "נוקב מרגליות" שמתעסק ב"אפיית לחם".
לימוד אל"ף-בי"ת הוא אמנם ענין חשוב ביותר, שהרי הוא התחלת לימוד התורה (כמו בכל חכמה, שההתחלה היא בלימוד הא"ב של אותה חכמה),
– וכמדובר לעיל (סכ"ב) בענין מעלתו של יהושע בן גמלא, שפעל את ענין הלימוד עם ילדים קטנים דוקא. ועד"ז נהגו רבותינו נשיאינו, שבכל מקום שבאו אליו ובכל מקום שהגיעו דבריהם, יסדו תחילה ישיבה ותלמוד תורה לילדים, כיון שבזה דוקא תלוי קיום עם ישראל –
אבל אעפ"כ, כאמור, מי שמוכשר ללמד ענינים גדולים יותר – אינו יכול להסתפק בלימוד אל"ף-בי"ת בלבד.
לו. ועד"ז בנוגע ללימוד תורת החסידות:
מי שזכה, מסיבות ידועות, שיש לו שייכות לתורת החסידות, ויש בו ניצוץ חסידי ("אַ חסיד'ישן פונק") שיש לו מזקניו, שבוודאי עתיד להתגלות בו,
– אמנם הוא עלול לחשוב: איזו שייכות יש לו לזקניו? הרי זקניו נמצאים כבר בגן-עדן, ואילו הוא נמצא בעולם הזה החומרי! אבל האמת היא שבנ"י הם מאמיני האחדות, דהיינו שכל הענינים שבעולם הם מאוחדים וישנה שייכות ביניהם, ולכן התפלות וההתעוררות רחמים של אבותיו בגן-עדן פועלים גם בעולם הזה.
והרי "לא ידח ממנו נדח"135; הקב"ה עומד וממתין לכאו"א מישראל עד שייכנס פנימה, וסוכ"ס ייכנס, אלא, שאם יזכה יגררו אותו פנימה דרך הדלת ("וועט מען אים אַריינשלעפּן דורכן טיר"), ואם לא, אזי יגררו אותו דרך חלון או דרך ארובה... אמנם הוא יתלכלך קמעא ("ער וועט זיך טאַקע פאַרדזשאַדען און אַיינשמירן זיך אַביסל"), אבל בסופו של דבר ייכנס פנימה –
בוודאי אין הוא יכול להסתפק בלימוד אל"ף-בי"ת בלבד, אלא עליו ללבות ולעורר את "ניצוץ החסידי" שבו, ולנצלו בשלימות, ולא רק לגבי עצמו, אלא שב"ניצוץ" זה יחנך גם את הזולת.
וכאשר כאו"א לא יסתפק בלימוד אל"ף-בי"ת בלבד, אלא ילבה את "ניצוץ החסידי" שלו וינצלו בשלימותו – הרי ע"י כל ה"ניצוצות" יחד תיעשה "אבוקה" גדולה, שעל ידה יוכלו להגיע לשלימות הכי נעלית.
לז. ובפרטיות יותר:
מבואר בחסידות136, שבכללות העולם ישנם ג' ענינים – עולם שנה ונפש. ובכל אחד מענינים אלו ישנה התחלקות לכמה מדריגות: המדריגה הנעלית ביותר ב"עולם" (מקום) – היא ביהמ"ק, ובביהמ"ק גופא – קדש הקדשים; המדריגה הנעלית ביותר ב"שנה" (זמן) – היא יום-הכיפורים; והמדריגה הנעלית ביותר ב"נפש" – היא שבט לוי בכלל, כהנים בפרט, וכהן גדול – בפרטי פרטיות. ונמצא, שהמדריגה הנעלית ביותר היא מדריגת כה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים137.
ובכן: כאשר כאו"א ינצל את כל כחותיו וכשרונותיו, הן לגבי עצמו והן לגבי חינוך הזולת – ביכלתו להגיע למדריגה שהיא בדוגמת מדריגת כה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים (תכלית השלימות בכל ג' הענינים דעולם שנה נפש).
וכפי שמצינו בהנהגתו של יהושע בן גמלא כהן גדול – שאף שלמד תורה עם ילדים קטנים (כנ"ל), מ"מ לא הסתפק בזה, אלא השתדל בכל כחותיו להיות כהן גדול138 ולעבוד העבודה ביוהכ"פ כו' (כולל הקטרת הקטורת מלא חפניו בידיו הקטנות139).
ובאופן כזה צריכה להיות הנהגת כאו"א – לנצל את כל כחותיו וכשרונותיו בכלל, ובפרט בענין החינוך.
לח. כבר דובר פעם140 ע"ד פתגם חסידי אדמו"ר הזקן141, שסדר בתורה גם הוא תורה, והמצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו"142, היינו, שהדבר הראשון הוא – שיהודי צריך לעשות עוד יהודי ("אַ איד דאַרף מאַכן נאָך אַ אידן").
ומזה מובן בנוגע להאמור שמי שביכלתו להיות "נוקב מרגליות" אינו יכול לצאת ידי חובתו ע"י "אפיית לחם" – שאם הדברים אמורים אפילו בעבודה עם עצמו, הרי עאכו"כ בענין ד"פרו ורבו" (עבודה עם הזולת), שזוהי המצוה הראשונה בתורה, שבזה בוודאי שצריך לנצל את כל כחותיו.
לט. ועד כדי כך יש לנצל את כל הכחות – שאפילו יהודי ש"צועק" שאינו מאמין ח"ו, יש לעשותו לירא-שמים ולחסיד, ועד שהוא עצמו יהי' בבחינת "טופח על מנת להטפיח"143.
ומה שלעת-עתה "צועק" הלה שאיננו מאמין – אין מה להתפעל מכך.
ובהקדם מה שמצינו באברהם אבינו, שנקרא בשם "העברי"144 (ועליו כתיב145 "בעבר הנהר ישבו אבותיכם"), כיון ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (כמ"ש במדרש146), שהי' היחיד שהאמין באחדות ה', ואעפ"כ בסופו של דבר הוא הי' המנצח, וכמ"ש147 "אחד הי' אברהם (ואעפ"כ) ויירש את הארץ".
וטעם הדבר – כי העיקר בכל דבר הוא האיכות שבו.
וכפי שמצינו בכח ההולדה, שהוא דבר שאי אפשר למודדו בכמות, שהרי יתכן שבאותה כמות (שע"ד הרגיל יש בה היכולת להוליד) לא תהי' היכולת להוליד (וכידוע שבחכמת הרפואה אין הסברה על זה) – כיון שזהו ענין התלוי בכח הא"ס148. והיינו, שזהו ענין שאינו נמדד בכמות, אלא באיכות שבדבר.
וכן נתגלה לאחרונה בענין ה"אטום"149 – שאף שבכמות הוא דבר מועט ביותר, מ"מ בכחו להחריב את העולם כולו, מצד האיכות שבו.
ועאכו"כ שכן הוא במדה טובה, וכנ"ל – שאע"פ ש"אחד הי' אברהם", מ"מ "ויירש את הארץ".
ועד"ז בעניננו – בנוגע להפצת תורת החסידות: אף שבגלוי הזולת הוא מנגד לתורת החסידות – אין להתפעל מזה, ויש להשתדל לעשותו לחסיד. ואף שלעת-עתה נמצא במעמד ומצב ד"מועט" לגבי המנגד – הרי כיון שהוא חזק יותר באיכות (ויתרה מזו – שגם האיכות של המנגד מסכימה לזה, כיון שבפנימיות אינו מנגד כו'), סופו לנצח ולעשות את המנגד לחסיד.
מ. ודאי הדבר שצריכים לגשת אל כאו"א בהתאם ל"כלים" המתאימים לו.
כשם שאי-אפשר לגשת לילד קטן, ולהסביר לו שעליו ללמוד תורה כיון שהיא חכמה גדולה ביותר, או כיון שהיא חכמתו ורצונו ית' – שהרי הסברים אלו לא ישכנעו אותו ("דאָס וועט אים ניט נעמען"), אלא הגישה לילד קטן צריכה להיות ע"י נתינת ממתקים כו'150, ותוך כדי כך מכניסים אותו לחדר – כמו כן כאשר רוצים לפעול על יהודי שילמד חסידות, העיקר הוא לשכנעו שלא יפחד מלימוד החסידות, כיון שאין "נכוים" מזה ("מען בריט זיך ניט אָפּ דערפון")...
– בילדותם151, שיחקו פעם אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע ואחיו הרז"א, במשחק של "רבי וחסיד": הרז"א – בתפקיד "רבי", ואדמו"ר נ"ע – בתפקיד "חסיד". התיישב הרז"א על כסא, ואדמו"ר נ"ע ניגש אליו ושאל אותו "שאלה": מכיון שנשמה היא "אש" – מדוע אינני נכוה כשאני נוגע בך? והשיב לו הרז"א: הרי גם אתה הנך "אש", ו"אש" איננו נכוה מ"אש"!...
ועד"ז בעניננו: חסידות אמנם היא גילוי אלקי הדורש ביטול (בדוגמת "אש" הגורמת "כוי'"), אבל נש"י הם כלים לגילוי זה, ולכן הגילוי אינו מכלה אותם, ואדרבה, מרומם אותם. –
ובמילא, צריכים לגשת לכאו"א ו"לקחת" אותו, והרי בתורת החסידות ישנם כמה וכמה ענינים שבהם ועל ידם אפשר לפעול כו';
אבל תכלית הכל היא – שבסופו של דבר יעשה הלה לחסיד, ומ"שפּיץ חב"ד"! – בניקולייב היו שני בתי-כנסת: "חב"ד", ו"שפּיץ חב"ד"...
*
מא. איתא בגמרא152, שהושע בן אלה נענש על כך "שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים".
וכן הוא כאשר יהודי אומר דברי מוסר: אם דבריו פועלים פעולתם – הרי זה טובה עבורו ועבור השומעים, ואם לאו – הרי זה בדוגמת דברי הגמרא בענין הושע בן אלה.
ובעניננו:
כאשר יושבים ומדברים בענין חינוך הכשר, לימוד החסידות וכו' – אם הדברים פועלים פעולתם, הרי זו טובה עבורי וטובה עבורכם. אבל אם לא – "למה להכניס ראש בריא למטה חולה"? ("וואָס דאַרף מען שטופּן אַ געזונטע קאָפּ אין אַ קראַנקע בעט"?)... וכפי שהי' כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר: שיישאר לשבת ב"חור" שלו ("זאָל ער זיצן באַ זיך אין קאַטוך")!
ולכן הנני מבקש מכם: מכיון שהנכם אנשים טובים, מסתמא תרחמו... ותצייתו – לעסוק בחינוך הכשר וללמוד חסידות!
מב. מלבד כל הנ"ל, הרי עתה נקל הרבה יותר לעסוק בהפצת תורת החסידות, כיון שכללות המצב הוא באופן ד"עולם הפוך"153, שהנהגת העולם היא שלא על-פי שכל.
– הייתי בצרפת בזמן המלחמה עם הגרמנים. בצרפת היו אז ביצורים חזקים, ואילו לגרמנים לא הי' שום דבר, ואעפ"כ – יצאו למלחמה עם צרפת. וכשהיו שואלים את הגרמנים: איך יוצאים אתם למלחמה באופן כזה? – היו משיבים תשובה, שאיני רוצה לחזור עלי' מצד הענין ד"ימחה154 שמו של עמלק"... אבל עכ"פ תוכנה הי' – שזהו ענין של תוקף שאין לו מקום בשכל. ואמנם בפועל – ניצחו הגרמנים את צרפת באותה מלחמה. ולאחרי "הצלחה פורתא" זו של הגרמנים (במלחמתם נגד צרפת) – הרי בשכל לא הי' שום מקום לסילוקם משם, כיון שלא היתה שום דרך לסלקם. ואעפ"כ הצליחו בזה כו'.
וכן המאורעות שהיו אח"כ בארץ ישראל – גם הם לא היו ע"פ שכל, הן זה שהאנגלים הסתלקו, והן זה שבנ"י תפסו את השלטון ומנהלים אותו כו'. וראי' לדבר – שבין בנ"י עצמם היו שטענו שאין לקחת את השלטון, כיון שלא יצליחו להחזיק מעמד כו' ("מען וועט ניט קאָנען איינהאַלטן"). ולמעשה – כבר למעלה מג' שנים (שג' שנים הם חזקה ע"פ דין155) שהמדינה מתנהלת, ובאופן שאינו ע"פ שכל, אלא בדרך נס.
ונמצא, שהמצב הוא באופן ד"עולם הפוך" – כל המאורעות שמתרחשים בעולם אין להם שום מקום בשכל.
ובכן: אינני יודע אם יש מעלה בהנהגה זו, אבל עכ"פ לגבי הפצת תורת החסידות – הרי זו מעלה גדולה:
כיון שהנהגת העולם היא שלא ע"פ שכל – הרי אין צורך להיכנס בוויכוחים ע"ד תורת החסידות (בדומה לכל הוויכוחים שהיו בעבר כו'), אלא כאשר מישהו בא בטענה נגד תורת החסידות כו' – יש לענות לו בפשטות: מהי התועלת בכל ה"סברות"; הנך רואה שהנהגת העולם היא שלא ע"פ שכל, וא"כ, במקום לעסוק ב"סברות שכליות" – הבט על המציאות, מה פעלה תורת החסידות!
בשנים עברו – הי' אפשרי להיות כדבעי, ואפילו להגיע למדריגות גבוהות, גם ללא תורת החסידות. אבל בימינו – הוכיחה המציאות שמוכרחים להגיע לתורת החסידות, וישנם כמה מופתים מוחשיים על כך. וא"כ, מה טעם בכל ה"סברות" וה"פלפולים" – כאשר רואים את המציאות!
הרמב"ם כותב156: "אין המציאות נמשכת אחרי הדיעות, אבל הדיעות האמיתיות נמשכות אחר המציאות". והיינו, שכאשר יש לאדם שיטה מסויימת, והוא רואה שהמציאות היא אחרת – עליו לשנות את דעתו על-פי המציאות, ולא לנסות "לחתוך" את המציאות כדי שתתאים לדעתו!...
ומלבד זאת, הנה כשם שאנו רואים בעניני העולם, שלא נוגע אם ענין מסויים יש לו מקום בשכל או לא, אלא כאשר הולכים בתוקף ובמס"נ מצליחים כו', ככל הדוגמאות הנ"ל – כן הוא גם בענין הפצת מעיינות תורת החסידות, שכאשר יעסקו בזה בתוקף ובמס"נ, אזי יצליחו.
ואז יתקיים הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"157, שיביא בדרך ממילא לקיום הענין ד"קאתי מר"158.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שלש תנועות – דהבעש"ט הה"מ ואדה"ז, ואח"כ ניגון "הבינוני"].
* * *
מג. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר כמה פעמים159, שתקופה זו היא הזמן האחרון של הגלות, ו"הנה זה – משיח – עומד אחר כתלנו"160.
והענין בזה:
"כתלנו" – קאי על הכותל המפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, שנעשה ע"י העוונות, כמ"ש161 "עוונותיכם היו מבדילים גו'".
וזהו "הנה זה עומד אחר כתלנו" – שמשיח כבר נמצא, אלא שהוא "עומד אחר כתלנו.", אחר הכותל שאנו הקמנו (ע"י העוונות), ועלינו רק לשבור את הכותל המפסיק, ומשיח יהי' אצלנו ("האָבן מיר משיח'ן")!
ענין המשיח – התחיל מיד בזמן החורבן, כמאמר הגמרא162 שכבר בשעת החורבן "נולד מושיען של ישראל". ומאז – הרי כמעט בכל דור ודור ישנו משיח163, אלא שהדור לא זכה שמשיח יתגלה.
ונוסף לזה (שמשיח נמצא בכל דור ודור, אלא שהדור לא זכה שיתגלה) – הרי ישנן בפרטיות שנים מסויימות, שעליהם היו "קיצים"164, וגם בשנים אלו לא זכה הדור שמשיח יתגלה.
וכידוע שהי' הקץ של רש"י165 שלא זכו שיתגלה בו משיח, וכן הקץ על שנת ת"ח מהזוהר166, שגם בו לא זכו שיתגלה משיח.
ועד"ז הי' המאורע עם שלמה מולכו167, שהי' מקובל גדול, ומסר נפשו להתווכח עם ה"אפיפיור" ברומי, ברצונו להביא את הגאולה. אלא שהדור לא זכה לכך, והוא עצמו זכה להישרף על קידוש השם (שבעל ה"בית יוסף" התפלל כל ימיו שיזכה לזה168). ונשאר ממנו ספר169, וכן "דגל" שתלוי בביהכנ"ס (של המהר"ל) בפּראַג, שזהו חיזוק לענין הגאולה170.
אלא שכל הנ"ל הוא בדורות שלפנ"ז, אבל עתה עברנו כבר כל ענינים אלו כו', "כלו כל הקיצין"171, וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר172, שעתה הצית כבר הקב"ה את חומות הגלות ("השי"ת האָט אָנגעצונדן די גלות ווענט").
על כל אחד לדעת שהדבר תלוי בו. ישנם עדיין "פכים קטנים" שצריכים לבררם, ועל כל אחד לדעת שהכוונה היא אליו – שהוא צריך לברר "פכים קטנים" אלו, ועליו מוטל התפקיד להפיץ את מעינות תורת החסידות.
ופעולות אלו – ישברו את ה"כותל" המפסיק, ונזכה לביאת משיח בגילוי, למטה מעשרה טפחים.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ג"פ), ואח"כ "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ בירך ברכת המזון].
* * *
מד. על173 הפסוק174 "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – איתא בירושלמי175: "תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה".
כמדובר כמ"פ, הרי כל הענינים והעבודות שבמשכן ומקדש הגשמי – ישנם גם במשכן ומקדש הרוחני, שנמצא בכאו"א מישראל.
המזבח הוא לב האדם. כשם שבמזבח הגשמי היו מזבח החיצון ומזבח הפנימי – כך ישנם גם בלב "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב"176. המזבח שעליו חל הציווי "אש תמיד תוקד על המזבח" הוא המזבח החיצון. וברוחניות: צריכה להיות התלהבות בגילוי, בחיצוניות הלב – שהלב יבער לאלקות.
"שבת" – הו"ע השביתה, התנתקות ("אָפּגעטראָגן") מהעולם, ולכן אסורים אז "עובדין דחול". פירוש הדבר בעבודה בנפש האדם הוא – השגה, "וקראת לשבת עונג"177, שמצד הגילוי אור שמשיג, מנותק הוא מכל עניני העולם. עלול הוא לחשוב, שמכיון שהוא עוסק בהשגה, עומד הוא למעלה מהתרגשות, אין הוא זקוק ל"אש". ולכן אומרים לו: "לא תכבה" – "אפילו בשבת".
ובקצה השני – מי שעומד בריחוק, עלול לחשוב שכבר אין לו שום שייכות ח"ו, ולכן אומרים לו: "לא תכבה" – "אפילו בטומאה". אל תביט על מצבך, אלא – לא תכבה, ראה שענין זה לא יכבה אצלך, אלא עליך ללבות ללא הפסק ("זאָלסט האַלטן אין איין אויפבלאָזן") ב"אש תמיד", האש האלקי שנמצא אצלך, שלא יכבה. וזה יביא להענין ד"לא תכבה" כפירוש המגיד ממעזריטש נ"ע178, שה"לא" – כל הענינים הלא-טובים – "תכבה", שיתכבו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "כי בשמחה תצאו".
אחרי תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד מהנאספים מ"כוס של ברכה"].
הוסיפו תגובה