שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. בהתחלת הפרשה מפרש רש"י: "ולא נחם – ולא נהגם, כמו לך1 נחה את העם, בהתהלכך2 תנחה אותך".

וצריך להבין:

א) מדוע צריך רש"י להביא ראי' משני פסוקים ("לך נחה את העם", ו"בהתהלכך תנחה אותך"), ואינו מסתפק בא' מהם. ובלשון הגמרא בכמה מקומות: "מאי ואומר"?

ב) קושיא גדולה יותר: לכאורה הי' רש"י יכול להביא ראי' ש"נחם" פירושו "נהגם" ממ"ש בפ' בשלח גופא (ומיד בפרשה הראשונה, לפני שני) – "לנחותם הדרך"3, וכפי שרש"י עצמו מפרש: "כמו להנחותם", שזהו"ע של הנהגה; ובמקום להביא ממ"ש בסמוך – מביא רש"י ראי' מפסוק שנאמר כמה פרשיות לאח"ז, וראי' נוספת מפסוק בספר משלי!

ב. ויש לומר הביאור בזה:

ובהקדמה – שתיבות התורה שהם בלשון הקודש (שאינו לשון הסכמי) הם בדיוק, ולכן, אף שהפירוש ד"נחם" הוא "נהגם", מ"מ, עדיין יש חילוק בין לשון הנחה ("נחם") ללשון הנהגה ("נהגם"), וכיון שבכתוב לא נאמר "נהגם", אלא "נחם", עכצ"ל, שלמרות שפירושו הוא "נהגם", נשארת עדיין גם המשמעות של הנחה כפי שאינה מלשון הנהגה.

וראי' לדבר: בנוגע למ"ש בביכורים4 "והנחתו לפני ה' אלקיך", איתא בגמרא5: "ר' יהודה אומר והנחתו זו תנופה", ומפרש רש"י: "והנחתו לשון ולא נחם אלקים וגו', שהוא מנחה (כלומר: מנהיג, מניף) אותו לארבע רוחות ומעלה ומוריד". ובהמשך דברי הגמרא: "אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש, כשהוא אומר6 והניחו, הרי הנחה אמור, הא מה אני מקיים והנחתו, זו תנופה". ונמצא, שגם לדעת ר' יהודה שמפרש "והנחתו" מלשון "ולא נחם אלקים" שפירושו הנהגה, עדיין נשאר מקום לפירוש ד"הנחה ממש".

ובנוגע לעניננו: אף שהפירוש ד"נחם" הוא "נהגם", מ"מ, כיון שלשון הכתוב הוא "נחם", ולא "נהגם", נשארת גם המשמעות של הנחה – שההנהגה היא באופן של נחת ומנוחה, והיינו, שאע"פ שהליכה בדרך היא היפך המנוחה, וכמארז"ל7 שהדרך ממעטת כו', מ"מ, בצאת בנ"י ממצרים הנהיג הקב"ה את בנ"י באופן שהליכתם היתה בנחת ומנוחה.

ג. ועפ"ז יש לבאר הטעם שרש"י מביא ראי' לפירושו ש"לא נחם" פירושו "לא נהגם", ממ"ש "לך נחה את העם" ו"בהתהלכך תנחה אותך" – שמזה מוכח ש"נחם" הוא מלשון של הנהגה, וההנהגה היא באופן של מנוחה:

מהפסוק "לך נחה את העם" יודעים (רק) שזהו לשון הנהגה – שהרי אי אפשר לפרש מלשון הנחה ממש, שהקב"ה אמר למשה שיניח את בנ"י במדבר, במקום להוליכם לארץ ישראל, ועכצ"ל ש"נחה" הוא מלשון הנהגה; אבל עדיין לא יודעים אם זוהי הנהגה באופן של מנוחה ונחת או לא, שהרי "לך נחה גו'" נאמר בארבעים יום האמצעיים שהיו בכעס (לא כמו הארבעים יום הראשונים והאחרונים שהיו ברצון)8, וא"כ, יש מקום לומר שענין הכעס התבטא גם בנוגע לענין ד"לך נחה גו'", שההנהגה לא הי' באופן של מנוחה ונחת.

ולכן מביא רש"י גם את הפסוק "בהתהלכך תנחה אותך", שמזה מוכח שזוהי הנהגה באופן של נחת ומנוחה – שהרי כוונת הפסוק לבאר את מעלת התורה שהיא מנהיגה את האדם באופן של מנוחה כו'.

אבל בפסוק "בהתהלכך תנחה אותך" יש מקום לפרש שהוא רק מלשון מנוחה, ולא מלשון הנהגה – כי, אע"פ שתיבת "תנחה" באה בהמשך לתיבת "בהתהלכך", יש לפרש שאין הכוונה להליכה עצמה, אלא לזמן ההליכה, דהיינו, משך הזמן דעוה"ז9, וכמו בהמשך הפסוק2: "בשכבך תשמור עליך", שפירושו, שהתורה שומרת את האדם לאחרי ק"כ שנה9, כך גם "בהתהלכך תנחה אותך", שהתורה מביאה מנוחה לאדם במשך ימי חייו עלי אדמות.

ולכן, לאחרי שיש ראי' מהפסוק "לך נחה את העם" שזהו מלשון הנהגה, אזי יכולים לפרש בפסוק "בהתהלכך תנחה אותך" שזהו גם מלשון הנהגה (ולא רק מלשון מנוחה), היינו, שההנהגה בדרך היא באופן של מנוחה. ובהתאם לכך, הנה גם הפירוש ד"נחם" הוא הנהגה באופן של מנוחה.

וזהו גם הטעם שרש"י אינו מביא ראי' ממ"ש "לנחותם הדרך" שפירושו מלשון הנהגה, כי, גם כאן אפשר לפרש ש"לנחותם" הוא רק מלשון מנוחה, ופירוש "לנחותם בדרך" הוא, שבהיותם בדרך, יביאם הענן למקום מנוחה, אבל לא שההליכה בדרך עצמה תהי' באופן של מנוחה; ורק לאחרי שמצינו במקומות נוספים – וגם בפרשתנו: "ולא נחם" – שזהו מלשון הנהגה, אזי מפרש רש"י שגם "לנחותם" הוא "כמו להנחותם".

וכמו"כ לא מביא רש"י ראי' מהפסוק "והנחתו" שנאמר בביכורים, שנתפרש בגמרא ש"זו תנופה" ("והנחתו לשון ולא נחם אלקים וגו'") – כיון שזהו דרש בנוגע להלכה, ובלשון רש"י10: "והדרשה תדרש", ואין זה שייך לפשוטו של מקרא.

ד. ועדיין צריך להבין:

בהתחלת פירושו מעתיק רש"י את התיבות "ויהי בשלח פרעה וגו'".

ואין לומר שכוונת רש"י לציין שכאן מתחילה פרשה חדשה, דא"כ, הי' לו להתחיל פירושו בכל פרשה בהעתקת התחלת הפרשה11.

ולכאורה, כיון שרש"י מפרש רק את התיבות "ולא נחם", "ולא נהגם כו'" – למה העתיק תחילה את התיבות "ויהי בשלח פרעה וגו'"?

ויש לומר, שכוונת רש"י לתרץ שאלה בכללות הפסוק:

הטעם ש"לא נחם גו'" הוא – כמפורש בהמשך הפסוק: "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

ולכאורה אינו מובן: כיצד יתכן שבנ"י ירצו לחזור למצרים – הרי בהיותם במצרים סבלו צרות רבות, כיון שפרעה שיעבד אותם בעבודת פרך, ולא רק את האנשים, אלא גם את הנשים, כמארז"ל12 "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים", וגם הילדים הקטנים, השקיעו אותם בבנין13, ועד שפרעה הי' רוחץ בדמם14, וא"כ, איך יש מקום לחשש שירצו לשוב מצרימה?!

ומ"ש הראב"ע "וידענו כי השם יודע העתידות בלי ספק וידע שינחמו כו'" – הנה אע"פ שהראב"ע הוא מפשטני המקרא, אין זה מחוור כ"כ בפשוטו של מקרא.

ושאלה זו מבהיר רש"י בהעתקת התיבות "ויהי בשלח פרעה את העם" – שמזה מובן, שהיו כאלו מבנ"י שלא רצו לצאת ממצרים, עד שפרעה הוצרך לשלחם, וכמשנת"ל15 בפירוש הפסוק16 "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", ובנוגע אליהם ישנו החשש "פן ינחם העם גו' ושבו מצרימה", ולכן "לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו'".

ועפ"ז מתורץ גם מדוע נאמר כאן "ויהי בשלח פרעה את העם" – הרי ענין זה (שפרעה שלח את בנ"י) נאמר כבר בפרשה שלפנ"ז, וא"כ, הי' הכתוב צריך לומר ויהי בצאת ישראל ממצרים וכיו"ב, ומדוע צריכה התורה לחזור ולכפול שפרעה שלח את העם? – אלא שזהו הקדמה לבאר הטעם ש"לא נחם גו' פן ינחם העם ושבו מצרימה", כיון שיש כאלו שמלכתחילה לא רצו לצאת ממצרים, כנ"ל.

ה. ובענין זה רואים דבר נפלא באופן הנהגתו של הקב"ה עם בנ"י – שאפילו כאשר מדובר אודות אלו מבנ"י שיצאו ממצרים רק בגלל שפרעה שלח אותם משם, הנה לולי החשש "פן ינחם גו'", הי' הקב"ה מנהיג גם אותם באופן של נחת ומנוחה.

וזוהי גם הוראה לכל אחד מישראל:

גם יהודי שמצבו הרוחני הוא באופן שחסר אצלו הרצון לצאת ממצרים, "ערות הארץ"17 – עדיין מתנהגים עמו מלמעלה בתכלית הטוב, באופן של נחת ומנוחה;

ואם רואה מצב של העדר המנוחה וקשיים בעבודתו, צריך לידע, שזהו רק בגלל החשש ש"בראותו מלחמה" (אפילו אם לא יבוא לידי מלחמה בפועל, כי אם ראיית המלחמה בלבד), יתיירא וישוב מצרימה, ולא ירצה להתמודד עם הקשיים שישנם בדרך לקבלת התורה.

וכיון שמלמעלה רוצים לעורר אצלו את העבודה שמצד פנימיות הנפש, לכן לא מנהיגים אותו במנוחה ובדרך קרובה, אלא מעמידים בפניו נסיונות שונים, שעי"ז מתעוררים אצלו כחות מפנימיות הנפש לעבוד עבודתו מבלי הבט על כל הקשיים – שזוהי תכלית הנסיונות, כמ"ש18 "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם גו'", היינו19, לא בגלל שחסרה ח"ו אצל הקב"ה הידיעה אם יוכל לעמוד בנסיון, אלא בכדי שע"י הנסיון יתעורר אצל האדם ההרגש ד"הישכם אוהבים גו'".

והעצה לזה – שיפעל על עצמו להחליט בתוקף לעבוד עבודתו מבלי להתפעל מקשיים כו', ולהיות מוכן אפילו למלחמה בעת הצורך, ודי בהחלטה זו כשלעצמה, שלא יהי' צורך להביא אותו לידי נסיון ומס"נ בפועל. והיינו, שעצם העובדה שהוא אוחז בעבודה דאתכפיא, מחליפה כבר את ענין המס"נ, כי, "מה לי קטלא פלגא מה לי קטלא כולא"20, ואז ההנהגה עמו מלמעלה היא בנחת ומנוחה.

ובאופן כזה יוצאים מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה לזכות לגילוי פנימיות התורה (כמו שע"י גלות מצרים זכו לקבלת התורה הנגלית21, כמ"ש22 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), וכמ"ש23 "בשובה ונחת תוושעון".

* * *

ו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי בשלח פרעה את העם.

* * *

ז. המשך ה"הדרן" על מסכת מכות – י"ל בפ"ע24.

* * *

ח. הביאור בפירוש רש"י בסיום הפרשה, "ויאמר – משה, כי יד על כס י-ה – ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית .. נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם וכו'"25 – שבאמירה "כי יד על כס גו'" קיים משה את הציווי26 "ושים באזני יהושע" (שהי' צריך לקיימו מיד, ללא עיכוב27), לעוררו לצוות את ישראל לשלם לו את גמולו, גם לאחרי ש"ויחלוש יהושע את עמלק"28, "עד שימחה שמו של עמלק כולו", בגלל שבועתו של הקב"ה להיות לו מלחמה ואיבה עולמית, שפועלת שיהי' רגש השנאה בתוקף גם בזמנו של יהושע, אף שהמלחמה תהי' לאחרי זמן רב; והרמז בר"ת "ואיבה"29, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא"30, "ואתחנן" בגימטריא תקט"ו, חיבור מוחין (ט"ו31) ומדות (ת"ק), היפך ענינו של עמלק (שהי' משרש נחש, עליו נאמר32 "ואיבה אשית גו'") שגורם הפסק בין מוחין למדות (הפסק בין י"ה לו"ה, שלא יהי' שמו שלם) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 95 ואילך.