"הדרן" על מסכת מכות

בס"ד. "הדרן" על מסכת מכות.

– משיחות יו"ד שבט, וש"פ בשלח י"ג שבט, ה'תשכ"ה* –

בלתי מוגה

א. בסיום מסכת מכות שנינו:

"וכבר הי' רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי1 מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו הללו כושיים2 שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו3 והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, דכתיב4 ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי', באורי' כתיב5 לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'], בזכרי' כתיב6 עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי', הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי', עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי', בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו"7.

והנה, במפרשי הש"ס והע"י ישנם כמה דיוקים בסוגיא זו, ויש להוסיף עליהם עוד כו"כ דיוקים8 – שיתורצו כולם לאחרי הקדמת ביאור תוכן הסוגיא ע"ד כללות ענין החורבן והגלות, והתיקון לזה בנחמת הגאולה, כדלקמן.

ב. בסוגיא זו ישנם שני סיפורים שבהם נחלק ר"ע עם שאר התנאים שהיו מהלכין עמו (ר"ג וראב"ע ור"י) – ש"התחילו בוכין", בראותם את גודל הירידה דהחורבן והגלות, ו"ר"ע משחק", בראותו את התוכן הטוב שבדבר שיתגלה בעתיד (בהתאם לשיטתו "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד"9). ויש להתעכב לכל לראש על הדיוקים שבשני הסיפורים ביחס זל"ז, ולאח"ז גם על הדיוקים שבכל סיפור בפ"ע:

א) בשני הסיפורים מודגש החידוש שבהנהגת ר"ע (שהי' משחק) לגבי שאר התנאים שהנהגתם ("התחילו בוכין") היתה כפי שמתנהגים כל בנ"י במצב כזה. ואינו מובן: לשם מה נתפרשו כאן10 שמותיהם של שאר התנאים – שמצד עצמם לא הגיעו לעומק דעתו של ר"ע (והוכרחו להודות לו באמרם "עקיבא ניחמתנו") – ולא נאמר (כפי שמצינו בכ"מ11) "כבר היו ר"ע וזקנים מהלכין כו'", וכיו"ב?

ב) תוכן שני הספורים שוה, לכאורה, ומהו החידוש וההוספה שבסיפור הב' לגבי סיפור הא'?

ג) סדר הסיפורים: כיון שמקומם של ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע הי' בארץ ישראל12, מובן, שהליכתם (כולם יחד) בדרך לחוץ-לארץ13, לרומי14, הוא מאורע בלתי-רגיל, ובודאי שאינו רגיל כמו המאורע ש"היו עולין לירושלים". וע"פ הכלל "תדיר קודם"15, יש להקדים, לכאורה, סיפור המאורע ש"היו עולין לירושלים" לפני סיפור המאורע שהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי"?

ד) בשני הסיפורים קיבלו ר"ג ראב"ע ור"י את תשובתו של ר"ע "לכך אני משחק כו'" (והראי' שלא השיבו דבר לשלול ולהפריך את דבריו), וא"כ, למה אמירתם "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" היתה רק בסיפור השני, ולא בסיפור הראשון16?

ג. ויש לדייק גם בפרטי הסיפור הראשון:

ה) מהו דיוק הלשון "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך כו'"17, ולא (כהלשון הרגיל בכ"מ18) "פעם אחת כו'"?

ו) כאשר תלמידי חכמים (אפילו שנים, ועאכו"כ ארבעה) מהלכין בדרך, בודאי שבלכתם בדרך עוסקים בתורה מבלי להפסיק בענינים אחרים, וכמפורש במשנה19 "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו'". ואיך יתכן שבעסקם בתורה בלכתם בדרך "שמעו קול המונה של רומי" – הרי העסק בתורה הי' צ"ל באופן כזה שיהיו שקועים בלימודם עד שלא ישמעו קול המונה של רומי?

ז) זה ש"הללו .. יושבין בטח והשקט" – במה נחשב הוא ואיזה תפיסת-מקום יש לזה (בכלל, ובפרט אצל ר"ג ראב"ע ור"י) לעומת חורבן ביהמ"ק ("אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"), שדוקא ראיית דבר זה (ש"הללו .. יושבין בטח והשקט") תוסיף בהצער עד כדי בכי'?

ח) מהו הדיוק "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים (ולא מסתפק בזה, אלא מוסיף) ומקטרים לעבודת כוכבים" – קטורת דוקא?

ט) הניגוד לזה שאוה"ע "יושבין בטח והשקט", הוא, שבנ"י הם בגלות (בלשון חז"ל20 "ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין כו'"), ולמה מסיים ("ואנו כו'") בנוגע לביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"?

י) מהו הדיוק לקרוא לבית-המקדש בשם "בית הדום רגלי אלקינו" ("ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש") – שם בלתי-רגיל כלל?

יא) מהי ה"נחמה" שבדברי ר"ע "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – וממה-נפשך:

בשביל להביא ראי' והוכחה על הטובה העתידה לבוא לישראל ("בנים אתם לה' אלקיכם"21), "עושי רצונו" – אין צורך בקל-וחומר מטובתם של "עוברי רצונו" ("המונה של רומי" ש"יושבים בטח והשקט"), שהרי מקרא מלא הוא22 "אם בחקותי תלכו וגו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'"23, וכמבואר בדרשות חז"ל אופן קיום יעודים אלה לעתיד לבוא24, ובפרט בנוגע לירושלים שנאמר בה "וראמה וישבה תחתי'"25, ודרשו חז"ל26 "עתיד הקב"ה להגבי' את ירושלים ג' פרסאות למעלה", ו"עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים (דהויא תלתא פרסי) אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו' וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה" (ש"היו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה"), וכתיב27 "ורחבה ונסבה למעלה", ודרשו חז"ל28 ש"הקב"ה מרחיב את ירושלים .. עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שלא בערך כלל ל"המונה של רומי".

וכיון שר"ג ראב"ע ור"י "היו בוכין" למרות שידעו ההבטחות שבתנ"ך ע"ד הטובה העתידה לבוא לישראל – מה נתחדש אצלם בענין הנחמה ע"י הקל-וחומר "אם לעוברי רצונו כך כו'"?

ד. וכן יש לדייק גם בפרטי הסיפור השני:

יב) למה רק כ"שהגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין (ור"ע משחק)", ואילו לפנ"ז, כ"שהגיעו להר הצופים" – שאף ש"קרעו בגדיהם" ("דדינו ליעבד הכי"29, כפי ששנינו30 "כיון שהגיע לצופים קורע") משום צער החורבן שנוגע עד נקודת הנפש, מ"מ, לא היו בוכין?

ויתירה מזה: בסיפור הראשון, כש"שמעו קול המונה של רומי .. התחילו בוכין" – והרי הדברים קל-וחומר: אם שמיעת קול המונה של רומי בלבד, מביאה לידי בכי', כשנזכרים אודות המעמד ומצב ד"בית הדום רגלי אלקינו כו'" – כשמגיעים להר הבית, ועוד לפנ"ז, כשמגיעים להר הצופים, "מקום שיכול לראות ביהמ"ק"31, ומשם רואים ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" (שלכן "קרעו בגדיהם") – על אחת כמה וכמה שצריך הדבר להביא לידי בכי'; ומפשטות הלשון משמע שגם כשהגיעו להר הבית עדיין לא היו בוכין, ורק כש"ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים – התחילו הן בוכין"!

יג) מהי שאלתו של ר"ע (במענה לשאלתם "מפני מה אתה משחק") "מפני מה אתם בוכים" – והגע עצמך: זה עתה – כ"שהגיעו להר הצופים" – קרע (גם) ר"ע את בגדיו32, לאבילות על חורבנה של ירושלים, ועכשיו, כש"הגיעו להר הבית (ו)ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", בראותם גודל החורבן דביהמ"ק (שחמור יותר מחורבנה של ירושלים33) – עומד ר"ע, בבגדים קרועים (שזהו סימן על היפך השמחה – ענין הבכי') ותמה על חבריו "מפני מה אתם בוכים"?!...

ובתשובתו של ר"ע "לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' .. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – צריך להבין:

יד) מה ראה ר"ע להביא ראי' מנבואה זו דוקא (שבה מתייחס ישעי' לנבואת הגאולה של זכרי', ומקשרה עם נבואת החורבן של אורי') – בה בשעה שהגאולה העתידה לבוא ע"י המלך המשיח היא מעיקרי האמונה, כפס"ד הרמב"ם34 "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר וכו'", ומוסיף35, ש"בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראי'36, שכל הספרים37 מלאים בדבר זה"?!

טו) כיצד שייך הגדת עדות ("ואעידה לי עדים נאמנים") ע"י שני עדים, שלא זו בלבד שהיו בזמנים שונים (כהשאלה בהמשך דברי ר"ע: "וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני"), אלא עוד זאת – והוא העיקר – שמעידים על שני ענינים שהם בסתירה זל"ז, שהרי אורי' מעיד על החורבן, וזכרי' מעיד על הגאולה38?!

טז) "תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' .. עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי'" – היכן מצינו שנבואה אחת של נביא אמת תלוי' בחברתה, ובפרט נבואה לטובה שתהי' תלוי' בנבואה של פורענות, ועד שיש מקום להתיירא שלא תתקיים הנבואה לטובה, היפך הכלל ש"כל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר"39?

יז) מהו הטעם שמכל הנבואות של פורעניות ונחמות בחר ר"ע בפסוקים "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" (באורי'), "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (בזכרי') – אף שיש פסוקים אחרים שלכאורה מתאימים לתוכן הענין כאן יותר מפסוקים אלה:

בנוגע לפורענות – "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" – ה"ז ממש לשון הפסוק40 "(על הר ציון ששמם) שועלים הלכו בו", ובודאי שמתאים יותר מהפסוק "ציון שדה תחרש וגו'"?

ובנוגע לנחמה – ישנם כו"כ פסוקי נחמות שמדברים (ישירות) אודות בנינה של ירושלים ובנין ביהמ"ק41, ולמה הובא דוקא הפסוק "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שתוכנו הוא ע"ד ישיבת הזקנים וזקנות ברחובות ("ר"ל לא ישיגם החולשה לשבת בית כ"א ברחובות ישבו כדרך הבחורים"42), אלא שנזכר (כבדרך אגב) גם בנינה של ירושלים43 בכך שמדובר אודות "רחובות (של) ירושלים"?

[ולהעיר: בתוס'44 מוכיח ש"אותה נבואה דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות היא לעולם הבא" (דלכאורה "דלמא היא בעולם הזה קודם גאולה") – מהא "דקאמר45 עתידים צדיקים שיחיו מתים, דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וילכו על משענותם, ועל אלישע שהחי' המת כתיב משענתו, וגמרינן משענת דהאי קרא ממשענת דאלישע, מה להלן החי' המת אף כאן תחיית המתים, וא"כ, ע"כ האי נבואה לעתיד לבוא, שהרי עבר בית ראשון ובית שני שלא היתה תחיית המתים", והיינו, שנבואה זו קאי אודות זמן הגאולה שבו יהי' לא רק בנין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישראל (כפסק הרמב"ם46), אלא יתוסף גם הענין דתחה"מ.

אבל, הענין דתחה"מ גופא הוא גם עיקר בתורה (כפי שמונה הרמב"ם בין י"ג העיקרים) שלא תהי' מוחלפת47, ואין צורך בהוכחה על זה מקיום נבואתו של אורי'. ועכצ"ל, שמדובר אודות דבר חידוש בתחה"מ גופא, שקיומו תלוי בקיום נבואתו של אורי'].

יח) "בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" – מהו הדיוק48 "בלשון הזה אמרו לו" (סגנון בלתי-רגיל בש"ס), ומהו הדיוק בכפל (כל) הלשון "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ עקיבא, וב"פ ניחמתנו49)? – בשלמא בנוגע להכפל ד"ניחמתנו" מבאר המהרש"א בחדא"ג50 ש"מצינו כל הנחמות בלשון כפול, נחמו51 נחמו עמי", אבל מהו הכפל ד"עקיבא .. עקיבא", ובפרט שבמק"א בש"ס52 מצינו "בלשון הזה אמר לו (ר"י) עקיבא (פ"א) נחמתני נחמתני"?

ה. יט) גם יש להתעכב – כנהוג ב"הדרן" – על הקשר שבין סיום המסכת עם תחילתה:

התחלת מסכת מכות היא – "כיצד העדים נעשים זוממין כו'". ונוסף לזה, ע"פ המבואר בראשונים53 שמסכת מכות מחוברת (ומהוה המשך וסיום) למסכת סנהדרין, נמצא, שהתחלת המסכת היא בפרטי החילוקים דבתי-דינים, "בשלשה כו'", "בעשרים ושלשה" ("סנהדרין קטנה"), ועד ל"בית דין של שבעים ואחד" ("סנהדרין גדולה").

ולכאורה – לא זו בלבד שלא מצינו קשר ושייכות בין הסיום להתחלה, אלא אדרבה – תוכנם הפכי, כי:

התוקף והשלימות של הסנהדרין (סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה) – תלוי בבנין ביהמ"ק, כיון שמקומם של הסנהדרין הוא בלשכת הגזית שבביהמ"ק, כדרשת חז"ל54 "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח", "וקמת ועלית אל המקום55, מלמד שהמקום גורם" (גבי סנהדרין לא מקרי מקום אלא לשכת הגזית סמוך למחנה שכינה)56, ולכן, כש"גלתה לה סנהדרין", אפילו "מ' שנה עד שלא חרב הבית", "לא דנו דיני נפשות"57; ובמילא בטל גם דין עדים זוממין בדיני נפשות.

ונמצא, שסיומה של מסכת מכות בענין חורבן ביהמ"ק – "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" – הוא היפך תוכן התחלת המסכת בענין סנהדרין ודין עדים זוממין בכל התוקף והשלימות.

כ) גם צריך להבין: כיון שסוגיא זו עוסקת בסיפורים אודות ארבעה מגדולי התנאים, אשר, "אם ראשונים בני מלאכים אנו וכו'"58, ובפרט בדור יתום זה, דרא דעקבתא דמשיחא – מהו הביאור בסוגיא זו (חלק בתורה59) ע"ד המוסר, והלימוד וההוראה בעבודת ה' (תורה מלשון הוראה60) ב"המעשה הוא העיקר"61, בחיי היום-יום, לכאו"א מישראל גם בימינו אלה (שהרי התורה היא נצחית62).

ו. ויש לומר תוכן ונקודת הביאור בכהנ"ל:

תוכנה של מסכת מכות – על-דרך המוסר וההוראה בעבודת ה' – קשור עם כללות ענין החורבן והגלות, כמרומז בהשם "מכות", ובפרט בפרק "אלו הן הגולין", ועד"ז "אלו הן הלוקין"63, וכמפורש בסיום וחותם64 המסכת אודות נצחונה של רומי ("קול המונה של רומי", "יושבין בטח והשקט") בניגוד ל"סוכת דוד הנופלת"65 – חורבן ירושלים וביהמ"ק ("בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", ועד ש"שועלים הלכו בו").

אמנם, התכלית והמטרה ד"מכות"66 אינה אלא כדי לבטל הענינים הבלתי-רצויים שגרמו הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"67), ועד שלא ישאר מהם רושם – כמודגש בסיום (גמר ושלימות, שזהו גם תכלית ומטרת) המסכת במשנה68: "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, שנאמר69 ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך"70.

ומבואר ומפורש עוד יותר בסיום המסכת בגמרא (שמבארת ומפרשת דברי המשנה) בשני סיפורים הנ"ל – ש"ר"ע משחק" על החורבן והגלות כיון שרואה בזה את העילוי והשלימות שבהגאולה;

ועד להסיום וחותם ממש – "ניחמתנו" (וב"פ), ש"נחמה" – כמו "וינחם ה'", "נחמתי"71 (ועד"ז "לא ישקר ולא ינחם"72), שפירושו "לשון מחשבה אחרת", ויתירה מזה, "נהפכה מחשבתו"73 – לאמיתתה ובשלימותה, היא, לא רק ביטול הצער ע"י ביטול הענינים הבלתי- רצויים, אלא גם הפיכתם לטוב74, שמהפכים הבכי' לשחוק75, ע"ד מ"ש בנבואת הגאולה76 "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני";

ואז יהי' גם ענין הסנהדרין (התחלת המסכת) בתכלית השלימות – כמ"ש77 "ואשיבה שופטיך כבראשונה גו'", ש"נעתקין למקדש"78, ביהמ"ק השלישי79.

וסדר העבודה בזה מבואר בארוכה ובפרטיות בשני הסיפורים שבסיום המסכת אודות ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, שבהם מרומז סדר העבודה דכללות בנ"י [שמתחלקים לד' סוגים כלליים שמיוצגים ע"י ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע80 – כהנים (ראב"ע, שהי' כהן מיוחס81), לוים (ר"י, מן המשוררים82) ישראלים (ר"ג, נשיא, משבט יהודה) וגרים83 (ר"ע, שהי' בן גרים84) – ובכך סללו את הדרך לעבודתם של כל בנ"י] לבטל סיבת החורבן והגלות (סור מרע) ולפעול בנין ביהמ"ק (עשה טוב)85, אשר, הגישה לזה היא בשני הקוין דבכי' ושחוק – "הן בוכין ור"ע משחק", ולאח"ז שואלים זה את זה "מפני מה אתה משחק", "מפני מה אתם בוכים", ועד שבאים לשלימות הענין ד"עקיבא ניחמתנו", כדלקמן.

ולאחרי הקדמה זו נתחיל לבאר כל פרטי הענינים שבשני הסיפורים הנ"ל, באופן שיתורצו כל השאלות והדיוקים האמורים לעיל.

ז. "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך":

נוסף על כללות הענין דהליכה בדרכי ה' (כמ"ש "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"86, "הדרך ילכו בה"87), הנה בפרטיות יותר, בזמן הגלות (שאז אירע סיפור זה) – קאי "מהלכין בדרך" על "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"88, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות, ובדרך ממילא בטל גם המסובב, הגלות, ואז תהי' ההליכה בדרכי ה' בקיום התומ"צ בתכלית השלימות – "חוזרין כל המשפטים .. מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה"34, "כמצות רצונך"67.

וביאור הענין ד"מהלכין בדרך" – כללות העבודה דזמן הגלות:

אמרו חז"ל89 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ומבואר בדרושי חסידות90 שאין הכוונה רק לגרים כפשוטם (שמספרם מועט), אלא גם ובעיקר לבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, ועל זה אמרו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"89, "אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא"91 – כדי שיבררו את ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו92. וכאשר בנ"י מסיימים את בירור והעלאת כל ניצוצות הקדושה, ללקטם ולקבצם מכל העולם כולו, אזי מסתיימת הגלות, ונעשה קיבוץ גלויות דכל בנ"י ("קבץ נדחי ישראל"34), "האובדים93 בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"94.

וזהו תוכן הענין ש"ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" לכיוון רומי, לפני ש"היו עולין לירושלים" – שלכל לראש צ"ל הליכתם של כללות בנ"י (המיוצגים ע"י ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע, כנ"ל ס"ו) לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם, עד להמקום היותר תחתון, רומי (הלעו"ז דירושלים), ואי-אפשר שכללות ישראל יהיו "עולין לירושלים" (סיפור הב') – לראות ולבחון המעמד ומצב דירושלים וביהמ"ק, אם יכולים כבר לבנותו כו' – ללא ההקדמה ד"מהלכין בדרך", בירור ניצוצות הקדושה שבכל העולם, שבשביל זה גלו ישראל לבין האומות.

ועפ"ז יש לבאר גם דיוק הלשון "וכבר הי' ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך" (שמשמעותו שמהלכין בדרך משך זמן מקודם לכן) – כיון שההליכה בדרך דכללות בנ"י לברר הניצוצות שבכל העולם מתחילה מהרגע שלאחרי החורבן (שברגע שלאח"ז נולד מושיען של ישראל95, ומיד מתחילה העבודה ד"בקולו תשמעו" לבטל סיבת הגלות, שאז תבוא הגאולה96), ויתירה מזה – בכללות יותר – החל מירידת הנשמה למטה (מתחלת ברייתם97), שלא ירדה כדי לתקן את עצמה, אלא כדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם98, שבשביל זה "פיזרן לבין האומות".

ח. וכיון ש"מהלכין בדרך" כדי לברר ניצוצות הקדושה שבעולם (כנ"ל) – "שמעו קול המונה של רומי":

אף שגם בעת ההליכה בדרך עוסקים בתורה, ולא עוד אלא ש"תלמוד תורה כנגד כולם"99, מ"מ, בזמן הגלות (כש"מהלכין בדרך") גם העסק בתורה גופא100 הוא (לא באופן של ניתוק מהעולם, בבחינת "אני את נפשי הצלתי", מתוך מנוחה ושלוה101, אלא) באופן שיודעים שהולכים בדרך בשליחותו של הקב"ה לברר ניצוצות הקדושה שבעולם102, ובמילא, צריכים להקשיב ולשמוע מה נעשה בעולם – ולא רק בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבעולם, אלא גם ב"המונה של רומי" – לידע היכן נמצא (יהודי או) ניצוץ קדושה אובד או נדח, כדי לברר ולהעלות ניצוץ זה לקדושה (גם אם בשביל זה צריכים מס"נ103 כדי להפסיק מלימוד התורה104).

וכאן ישנם שתי גישות – "התחילו בוכין ור"ע משחק":

ההנחה הראשונה, מצד מושכל ראשון ("התחילו") – שמצב כזה מעורר ומביא לידי בכי' ("בוכין"), בגלל גודל הצער שבהליכה בדרך105, החל מכללות ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא106, לעוה"ז הגשמי107 והחומרי (עולם הקליפות וסט"א, שהרשעים גוברים בו108), ובמכ"ש וק"ו מצד גודל הירידה שבזמן ומעמד ומצב הגלות.

אמנם, רק ר"ג וראב"ע ור"י (כהן לוי וישראל) "התחילו בוכין", משא"כ ר"ע (בן גרים) הי' משחק, כי:

ר"ע, שהי' בן גרים, ונעשה מגדולי התנאים109, וכאשר "הי' העולם שמם" העמיד את התורה (ע"י תלמידיו) עבור כל הדורות הבאים110, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"111 – ידע והרגיש גודל החשיבות שבבירור ניצוצות הקדושה, הנקראים "גרים"112, שהרי לולי הגירות מי יודע היכן הי' הוא בעצמו!

ולכן מרגיש הוא גם גודל הצורך בהליכה בדרך (עד לרומי) כדי לברר ניצוצות הקדושה שבכל העולם (שהרי לולי זאת, מי יודע אם הניצוץ קדושה יתברר ויתעלה לקדושה113), כך, שכל הקשיים הכרוכים בזה אינם נחשבים לגבי גודל העילוי דבירור הניצוצות.

ט. ובזה שקו"ט ר"ג ראב"ע ור"י עם ר"ע – "אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים":

ר"ג ראב"ע ור"י אומרים לר"ע: הן אמת שכאשר נמצאים בגלות מוכרחים לילך בדרך לעסוק בבירור והעלאת ניצוצות הקדושה, אבל, מהי השמחה שבדבר – הרי בודאי מוטב הי' אילו בנ"י לא היו גולים, אלא היו יושבים על אדמתם ועוסקים בתומ"צ מתוך מנוחה ושלוה (ובירור ניצוצות הקדושה הי' נעשה באופן שהניצוצות היו מתקבצים מאליהם ונכללים באור האבוקה)?!

ועל זה משיב ר"ע לר"ג ראב"ע ור"י – כדרכם של יהודים שמשיבים על שאלה בשאלה: מה נתחדש אצלכם זה-עתה (בשמיעת "קול המונה של רומי") שבגלל זה התחלתם לבכות – בכי' דייקא, שבאה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש לפתע באופן בלתי-צפוי – הרי כל משך ההליכה בדרך יודעים כולנו שבנ"י נמצאים בגלות ואוה"ע יושבין בטח והשקט וכו'114?!

י. ונקודת הביאור בתוכן המענה של ר"ג ראב"ע ור"י (על שאלתו של ר"ע "מפני מה אתם בוכים") – "אמרו לו וכו'":

כיון שההליכה בדרך היא כדי לברר ניצוצות הקדושה, צריכה להיות אפשרות להבחין ולהכיר ("דערהערן") הניצוץ קדושה, שרק אז יכולים לבררו ולהעלותו לקדושה.

וכיון ש"שמעו קול המונה של רומי" בלבד, מבלי "לשמוע" (להבחין ולהכיר) "קול" הניצוצי קדושה שנמצאים שם – הבינו עד כמה גדלה ירידת הגלות ביותר.

ומזה נתעוררה אצלם תמיהה הכי גדולה וצער הכי גדול: מהי התועלת בהליכה בדרך כדי לברר ניצוצות הקדושה – במצב ירוד כזה שלא "שומעים" את ניצוצות הקדושה, כך, שלא נראית האפשרות לבררם?!

וגודל הצער והתמי' על דבר שאינו מובן בשכל כלל (גם לא בשכלם של תנאים) היא סיבת הבכי'115.

יא. ובפרטיות יותר – "(אמרו לו) הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט":

בניצוצות הקדושה שבעולם – יש מהם שנמצאים בדברים הגשמיים שהם עניני הרשות, ויש מהם שנפלו למטה יותר – בדברים האסורים, ועד לתכלית הירידה – "משתחוים לעצבים" – ע"ז (ניגוד למהותו ועצמותו ית'), שרש וכללות116 שבע מצוות ב"נ117.

ובע"ז גופא ישנה ירידה הכי גדולה – "מקטרים לעבודת כוכבים" – כי: הקטורת היא "חביבה מן כל הקרבנות"118, ועד שהעבודה היחידה שהיתה נעשית בקדש הקדשים (אחת בשנה, ע"י הכה"ג)119 היא עבודת הקטורת דוקא, וכידוע120 שבה מתבטאת ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא"121. ונמצא, ש"מקטרים לע"ז" הוא הניגוד וההיפך לגמרי – קישור וחיבור לע"ז.

[ויש להוסיף, שמהענינים המיוחדים שבעבודת הקטורת הוא בירור והפיכת הלעו"ז, שלכן, בין י"א122 סממני הקטורת הוא "מור", שלכמה דעות הוא דם חי' שאינה טהורה123, אע"פ שבכל שאר הענינים "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך"124. ובזה מודגש גודל הירידה שב"מקטרים לע"ז" – שתמורת הפיכת הלעו"ז לקדושה ע"י הקטורת בביהמ"ק, מנצלים את ענין הקטורת לע"ז].

וע"פ הידוע125 שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר, כמשל האבן שבראש החומה שנופלת למטה בריחוק יותר, מובן, שנפילת ניצוצי הקדושה למטה ביותר – "משתחוים לעצבים", ויתירה מזה: "מקטרים לע"ז" – מורה ששרשם של ניצוצי קדושה אלה גבוה ביותר.

וכיון שכן, הי' צריך להשמע ה"קול" דניצוצות הקדושה שצריכים ורוצים וחפצים להתברר ולעלות לקדושה126, ולא עוד אלא שמצד גודל מעלת ניצוצי קדושה אלה ששרשם גבוה ביותר, ונפלו למטה ביותר, הי' צריך להשמע קולם (רצונם וחפצם להתברר ולעלות לקדושה) מתוך רעש ("שטורעם") גדול כו'; ואעפ"כ, לא זו בלבד שלא נשמע קולם של ניצוצות הקדושה מתוך רעש כו', אלא אדרבה – "יושבין בטח והשקט", ומה ששומעים אינו אלא "קול המונה של רומי"!

יב. ויתירה מזה – "אנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש":

ובהקדם הטעם שביהמ"ק נקרא "(בית) הדום רגלי (אלקינו)" – כמ"ש127 (בחורבן ביהמ"ק) "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו", "אין הדום זה אלא ביהמ"ק"128, וכמ"ש129 "השמים כסאי והארץ הדום רגלי130 אי זה בית131 אשר תבנו לי".

ויש לבאר זה ע"פ המבואר בתורה אור בתחלתו, ש"השמים כסאי" קאי על תורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה שנשפלו וירדו למטה לדבר ולדון בענינים גשמיים – כמשל היושב על הכסא שעי"ז נשפל קומתו למטה, ו"הארץ הדום רגלי" קאי על מצוות, שבהם ההשפלה למטה גדולה יותר מההשפלה דתורה (שרק מדברת בענינים גשמיים), כיון שנתלבשו בדברים גשמיים ממש (ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכיו"ב), ועי"ז יתעלו למעלה – בדוגמת "הדום" שהוא כמו שרפרף, כסא קטן שמעמידין תחת הרגלים להגביהם מעל הארץ. ועפ"ז יש לבאר הטעם שביהמ"ק נקרא "בית הדום רגלי אלקינו" – לפי שהגילוי דהשפלת אלקותו ית' בעוה"ז הגשמי ("הדום רגלי"132) הוא (בעיקר) בבית המקדש133.

וזהו שבזמן הגלות (רק) "בית הדום רגלי אלקינו (ולא "השמים כסאי") שרוף באש" – כידוע שהחורבן והגלות נגע רק במצוות ("הדום רגלי")134, שמכל רמ"ח מ"ע נשארו רק פ"ז מצוות135, משא"כ בתורה ("השמים כסאי"), שגם לאחרי החורבן136 "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"137, ולכן לא שייך בזה הענין ד"שרוף באש"138 ח"ו.

ועפ"ז יש לבאר המשך דברי ר"ג ראב"ע ור"י לר"ע "הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש":

ר"ג ראב"ע ור"י אינם מזכירים כאן את הצער דקושי שעבוד הגלות בניגוד לשלוותה של רומי, כי, מה שנוגע להם (עד כדי בכי') הוא (לא הצער הגשמי שלהם ושל כללות בנ"י, אלא) הצער דגלות השכינה139, שמתבטא גם בנפילת ניצוצות הקדושה למטה מטה ביותר – "משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים", עד שלא נשמע קולם ("יושבין בטח והשקט").

ויתירה מזה – טוענים ר"ג וראב"ע ור"י לר"ע: ניצוצות אלה (לא רק שנתרחקו ביותר עד שנחשך אורם לגמרי140, אלא עוד זאת) – במקום להכלל באבוקה דאש הקדושה – נכללו ונשרפו באש דלעו"ז (אש דרומי), כמו "בית הדום רגלי אלקינו" [שבזה נכלל גם ירידת ניצוצות הקדושה בדברים הגשמיים כדי להעלותם לקדושה ע"י קיום המצוות] ש"שרוף באש", כך, שלא נראית אפשרות לבררם ולהעלותם לקדושה ע"י ההליכה בדרך.

יג. ויש להוסיף בזה:

שריפת "בית הדום רגלי אלקינו" – אינה בגלל חזקם ותקפם של נבוכדנאצר, אספסיינוס או טיטוס, ריבוי חילותיהם עם כל מכונות המלחמה כו'; זוהי "כפירה" לומר כן; גם אם היו מתקבצים כל מלכי מזרח ומערב לא היו יכולים, מצד עצמם, להחריב את ביהמ"ק ולהגלות את ישראל מעל אדמתם, כיון שאין לאוה"ע שליטה על בנ"י,

ובפרט שגם מצד עצמם "אינם יכולים (אוה"ע) לעבור כלל על רצונו ית' .. שהוא חיותם וקיומם", "אינם משנים תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם", וגם אם עובדים ע"ז, "קרו141 לי' אלקא דאלקייא"142, ובמילא, גם אם היו יכולים להעמיד צלם בהיכל [כפי שמצינו בהנהגת כמה ממלכי רומי שחפצו שביהמ"ק ישאר לעמוד על תלו אלא שיעמידו בו צלם143], שענינו שיתוף שם שמים ודבר אחר144 – לא היו יכולים לשרוף ההיכל, כיון שזהו בסתירה למציאותו ית';

אלא הסיבה לכך היא בגלל הנהגתם של בנ"י145 ("מהרסיך146 ומחריביך ממך יצאו"147) – כדאיתא בגמרא148 "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו149 ע"ז וג"ע150 ושפ"ד .. מקדש שני .. מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם" (וזהו הטעם ש"ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם") – שכיון שניתנה להם בחירה חפשית שאין בה הגבלות151, לכן, ביכלתם לגרום שאוה"ע יציתו אש בהיכל152 עד שיהי' "בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש".

ועד"ז בנוגע לניצוצות הקדושה שנכללו ונשרפו באש דלעו"ז ("משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים") – שלולי התערבותם של בנ"י אין זה בכח הקליפה וסט"א מצד עצמה.

ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון "ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"153 – שבזה מרומז שהאפשרות ל"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" היא ההתערבות מצדם של בנ"י – "אנו".

וזוהי טענתם של ר"ג ראב"ע ור"י – כשהיו "מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי", ש"משתחוים כו' ומקטרים כו' ואנו כו' שרוף באש" – מהי התועלת בהטירחא והיגיעה והצער שבהליכה בדרך במעמד ומצב ירוד ביותר?! – טענה שנאמרת מתוך רגש של צער גדול ביותר עד כדי בכי' – "ולא נבכה" (בתמי').

יד. ועל זה משיב להם ר"ע ("אמר להן") "לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" – שהחידוש בזה הוא, שמכאן רואים שהנהגתו של הקב"ה אינה ע"פ מדידה והגבלה:

מצד מדידה והגבלה – כהסדר הרגיל ב"מדתו של הקב"ה" שהיא "מדה כנגד מדה"154 – לא יתכן שאוה"ע "עוברי רצונו" (שמתנהגים היפך טבעם ש"אינם יכולים לעבור כלל על רצונו ית'"), ש"משתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים" [לא רק שלא יבטלו ממציאותם כיון שפגעו ב"חיותם וקיומם", אלא עוד זאת] יהיו "יושבין בטח והשקט", ויתירה מזה, בתוקף גדול ביותר עד כדי כך ש"שמעו קול המונה של רומי .. ברחוק מאה ועשרים155 מיל"!

– חורבן ביהמ"ק הוצרך אמנם להיות באופן ש"הלבנון באדיר (דוקא) יפול"156, אבל, יכול הדבר להתקיים ע"י מלכות שאינה עוברת על רצונו ית' בענין הכי חמור של ע"ז, ועכ"פ לא באופן ש"מקטרים לעבודת כוכבים".

וכיון שרואים ש"לעוברי רצונו כך", הנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה – "לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה למעלה ממדידה והגבלה.

ולכן, למרות גודל הירידה שבמצב ההוה עד שגרמו לכך ש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש", הרי, כשיעשו ישראל תשובה ויגאלו, תהי' הטובה שלהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שלא בערך ל"עוברי רצונו".

ולא רק בענינים שדוגמתם ניתן לעוברי רצונו, כמו שמיעת קול המונה של רומי בריחוק ק"כ מיל, ויתירה מזה בירושלים: "וראמה וישבה תחתי'", "ורחבה ונסבה למעלה", שהיא עצמה תתפשט ותתרחב157 "ג' פרסאות למעלה", "אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים וכו'", "עד שעולה לשמים", "עד כסא הכבוד" – שהרי, ענינים אלה אין להם תפיסת-מקום ביחס לטובתם האמיתית דבנ"י, שלהיותם "בנים אתם לה' אלקיכם", ו"ברא כרעא דאבוה"158, אינם מסתפקים בדברים מוגבלים, אלא רצונם וחפצם בבלי-גבול, ועד לבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'!

אלא מאי, השאלה היא (מצד ב"ד של מעלה) אם מצד עבודתם159 ראויים הם לכך160 באופן של "מדה כנגד מדה"161 – הנה על זה בא הק"ו "אם לעוברי רצונו כך (שההנהגה עמהם אינה ע"פ מדידה והגבלה) לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שתהי' ההנהגה עמהם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, עד להבלי-גבול האמיתי דמהותו ועצמותו ית'.

ועל זה אומר ר"ע "לכך אני משחק":

שחוק (שמחה) – בא בגלל חידוש מפתיע בלתי-צפוי (כמו הפכו, הבכי', כנ"ל ס"ט). ולכן, כל ההבטחות ויעודי הגאולה שנתפרשו בדברי הנביאים אינם מביאים אותו לידי שחוק, כיון שהדברים ידועים לכל, שהרי "כל הספרים מלאים בדבר זה".

אבל, כשראה חידוש מפתיע בהנהגה שאינה ע"פ מדידה והגבלה, עד לשמיעת "קול המונה של רומי .. ברחוק ק"כ מיל" אצל "הללו שמשתחוים לעצבים וכו' ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש"162 – הי' משחק, באמרו: הן אמת שנמצאים עתה במצב הכי ירוד, אבל אעפ"כ, "לכך (דוקא) אני משחק", כיון שמענין בלתי-רצוי זה גופא למדים163 חידוש בנוגע להגאולה העתידה, שלא נתפרש ביעודי הגאולה – שההנהגה עם בנ"י תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.

טו. ולאחרי סיום הסיפור הראשון כשהיו "מהלכין בדרך", בא הסיפור השני – "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים":

הלשון "שוב פעם אחת" מורה על עבודה מיוחדת בפ"ע – לא העבודה ד"מהלכין בדרך", בירור והעלאת ניצוצות הקדושה שבעולם, שעי"ז מבטלים סיבת הגלות ("לא הגלה כו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ניצוצות הקדושה), "סור מרע" – שכבר סיימו עבודה זו (כדלקמן), ולאחרי' התחילו עבודה מיוחדת בפ"ע – "עולין לירושלים", עבודה הקשורה עם בנין ירושלים וביהמ"ק, "עשה טוב".

ויש לומר, ש"שוב" הוא גם מלשון שיבה וחזרה, בניגוד ל"מהלכין בדרך" (כמו "הלוך ושוב"), היינו, שלאחרי סיום העבודה (עבודת פרך) ד"מהלכין בדרך", מיד שבו ("שוב") מהליכתם בדרך ו"היו עולין לירושלים".

והענין בזה – שר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, גדולי הדור, סיימו עבודתם בביטול סיבת הגלות (בירור ניצוצות הקדושה), ומצדם היו מוכנים כבר להגאולה, שלכן "היו עולין לירושלים"; אלא, כנראה שרוב הדור (שנדון אחר רובו164) לא הי' ראוי לכך165, או שנתערבו ענינים אחרים מן הצד כו' (ע"י אלה שניצלו הכח דבחירה חפשית באופן בלתי-רצוי).

[ועד"ז י"ל בנוגע לכל הקיצין166 שנאמרו ע"י גדולי ישראל בעלי רוח הקודש וכו', כמו: הרס"ג167, רש"י168, הרמב"ם169 וכו', ועד להקיצין שנאמרו ע"י גדולי ישראל בדורות שלאח"ז על השנים האחרונות170 – דלכאורה איך יתכן שעברו קיצין אלה171 ומושיען של ישראל עדיין לא בא172?! – שהבטחתם של גדולי ישראל היתה אמיתית, משום שמצדם ואופן הנהגתם173 יכול וצריך הי' להיות אותו קץ בעת ההיא ("בעתה"174), אלא שמצד סיבות כו' נתארך הזמן].

טז. וכש"היו עולין לירושלים" – "כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין":

הטעם שלא היו בוכין (אף ש"קרעו בגדיהם") כשהגיעו להר הצופים, וגם לא כשהגיעו להר הבית (לולי ראיית השועל שיצא כו', אף שראו "הר ציון ששמם"175) – יש לומר, משום שבכי' באה בסיבת מאורע לא טוב שמתרחש באופן בלתי-צפוי (כנ"ל ס"ט), ואילו בנדו"ד, אף שראו החורבן כו' [ולכן "קרעו בגדיהם", "דדינו ליעבד הכי"], לא הי' הדבר חידוש אצלם.

ומה גם שהיו חדורים באמונה שלימה שתיכף ומיד תבוא הגאולה – "אחכה לו בכל יום שיבוא"176, ו"זכו אחישנה"177, וכפי שהבטיחה תורה שישראל עושין תשובה – בשעתא חדא וברגע חדא178, ע"י הרהור תשובה שנעשה צדיק (גמור)179 – "ומיד הן נגאלין"180, ולא עוד אלא שאפילו יחיד מישראל, כש"עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"181.

ובפרט בידעם שהחורבן אינו אלא בביהמ"ק הגשמי, משא"כ ביהמ"ק הרוחני שבכאו"א מישראל182 בלבו פנימה, ועאכו"כ קדש הקדשים (נקודת היהדות) הוא בשלימות183, וכיון שאצל בנ"י הרוחניות עיקר והגשמיות טפל (נשמתם עיקר וגופם טפל184), בודאי ששלימות המקדש הרוחני תביא גם בנין ושלימות המקדש הגשמי.

אבל כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין" – כי, בראיית המאורע ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", שזהו דבר נוסף שאינו מוכרח מצד כללות הענין דחורבן ביהמ"ק [שהרי גם כש"בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש" אין הכרח כלל ששועלים יהלכו בו, ועאכו"כ בקדש הקדשים שבו185], נתחדש אצלם עד כמה גדולה וחמורה הירידה דהחורבן והגלות (בגלל גודל וחומר הירידה במעמדם ומצבם של בנ"י186), ועל זה "התחילו הן בוכין".

יז. וההסברה בזה:

"קדשי הקדשים" – שנוסף על הקדושה ד"הר הבית" כולו187, הרי בביהמ"ק גופא הוא המקום המקודש ביותר (תכלית השלימות ד"עשר קדושות"188) – הוא מקום הארון189, ש"אין190 בארון רק שני לוחות האבנים"191, שלימות התורה, חכמתו של הקב"ה, ובזה גופא – פנימיות החכמה, שעלי' נאמר192 "ופני לא יראו", להיותה "שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה .. ואהי' אצלו שעשועים193, אצלו דוקא"194; והאפשרות שבנ"י יוכלו לקחת דבר קדוש כזה היא – מצד קדש הקדשים שבנפשם, בחי' היחידה, שמתאחדת עם הקב"ה ע"י התאחדותה עם התורה (לאחרי הקדמת התפלה195, שזהו"ע ד"ברכו196 בתורה תחילה"197) באופן של אותיות החקיקה198.

ו"את זה לעומת זה עשה האלקים"199 – "שועל", שהוא "פיקח שבחיות"200, שלימות החכמה, אבל, לא חכמה ד"אדם", "אתם201 קרויין אדם"202, ע"ש "אדמה לעליון"203, אלא חכמה ד"חיות", היינו, שבין ה"חיות" גופא ה"ה "פיקח", שאינו מונח כ"כ בתאוות, אכילה ושתי' ודומיהן, אלא בעניני השכלה.

והנה, בזמן הגלות, שהסדר הרגיל הוא "ואספת דגנך גו'"204, "מלאכתן נעשית ע"י עצמן"205, "וברכך206 ה' אלקיך בכל אשר תעשה"207 – יש אמנם צורך והכרח להשתמש גם בשכל ("פיקח") בשביל המלאכה208, אבל, כל זה אינו אלא באותו זמן שע"פ תורה עוסק הוא בעניני העולם – "פיקח שבחיות" (ולא בזמן שבו עוסק בתורה – בהיותו ב"קדש הקדשים").

אבל כאן ראו "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – שב"קדשי הקדשים" (לא רק בחוץ לארץ, בארץ ישראל, בהר הבית, ואפילו בהיכל, אלא ב"קדשי הקדשים" דוקא) הסתנן וחדר ("האָט זיך אַריינגעכאַפּט") "שועל" (לא בעל-חי אחר, אלא "שועל" דוקא209), ולא עוד אלא "שיצא מבית קדשי הקדשים", דבר המורה על מצב של ניצול "קדשי הקדשים" גופא (שזוהי ירידה גדולה יותר מאשר החורבן דקד"ק) לענינים השייכים ל"פיקח שבחיות".

יח. ויש להוסיף ביאור בתוכן הענין ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים" – ע"פ המסופר במסכת ברכות200 אודות ה"שועל" ביחס להנהגתם של בנ"י בלימוד התורה בזמן הגלות:

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר לו, אי אתה מתיירא מפני מלכות, אמר לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהי' מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום (רצים לכאן ולכאן210), אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה211 כי הוא חייך ואורך ימיך, כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה".

כלומר: השועל יודע ומבין שמקומם של הדגים הוא במים, אבל, טענתו היא, שכאשר רואים שבהיותם במים הם במצב של העדר המנוחה ("רצים לכאן ולכאן", ו"בורחים .. מפני רשתות כו'"), יש לתלות את סיבת הדבר (לא בדגים, אלא) במים, ולכן מציע להם לצאת מן המים ולעלות ליבשה, ושם ידורו במנוחה כמותו. ודוגמתו בהנמשל: בודאי צריכים בנ"י (שנמשלו לדגים212) לעסוק בתורה (שנמשלה למים213), אבל כשנמצאים בזמן הגלות, בשעבוד מלכיות, במעמד ומצב של ריבוי דאגות וטרדות הפרנסה כו'214 ("רצים לכאן ולכאן") – טוען השועל שהסיבה לכך היא [לא משום שזהו חלק בלתי נפרד מכללות המעמד ומצב ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו", אלא] משום שבחרו להיות באהלה של תורה (מים), ששם אין כסף לשלם למורים, והילדים גדלים ומתחנכים באופן שאין בידם אומנות המפרנסת את בעלי' בכבוד וכו', ואם רק יצאו מאהלה של תורה – מסיים השועל דבריו (שבהשקפה ראשונה אינם דברי שטות, אלא דברי פיקחות) – אזי יוכלו לחיות (כמותו) חיי מנוחה ושלוה, שזהו דבר טוב וחיובי ע"פ תורה שציוותה "ונשמרתם גו' לנפשותיכם"215.

[ועל זה משיבים הדגים להשועל: "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה אלא טפש אתה" – שגם ביחס ל"חיות" טפש הוא – כי, ה"מים" (העסק בתורה) הם "מקום חיותנו" ("חייך ואורך ימיך"),

ולא רק בנוגע לענינים של רוחניות וקדושה, אלא גם החיים הגשמיים כפשוטם נמשכים ע"י העסק בתורה, ולולי העסק בתורה לא יתכן אצל יהודי מעמד ומצב ד"שלום יהי' לי"216 (גם אם הוא במעמד ומצב ש"התברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך")217, כיון שהשפעת החיות ליהודי מסטרא דקליפה (כמו שאר בעלי-חיים), אינה אלא לפי שעה, ובהכרח שתופסק ההשפעה218, וכיון שהתורה היא "חיותנו", צריכים אנו להתאים את עצמנו אל התורה – ללמדה ולהתנהג ע"פ הוראותי', שעי"ז נהי' כלים לקבל "חיותנו" (ולא להיפך, להתאים את החיות אלינו), ובודאי תמצא הדרך להנצל מהגזירות וכו'].

ונמצא, שענינו של השועל הוא שמנצל את התורה (קדשי הקדשים) גופא לענין שהוא היפך התורה, באמרו שהשהות באהלה של תורה (במים) היא הסיבה לקושי הגלות, ולכן צריכים לצאת מאהלה של תורה (לצאת מן המים) – "שועל ש(רוצה לפעול ש)יצא מבית קדשי הקדשים"219 – לצאת ח"ו מבית קדשי הקדשים, ולהתנהג כ"שועל", "פיקח שבחיות" (אף שלאמיתתו של דבר אינו אלא טפש).

יט. ולכן, כש"ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין":

כל זמן שהאמינו וידעו ש"קדש הקדשים" שבביהמ"ק הפנימי שבכאו"א מישראל הוא בשלימות, היתה תקוותם חזקה ששלימות המקדש הרוחני תביא בקרוב גם בנין ושלימות המקדש הגשמי; אבל כשראו שה"שועל" נגע ב"בית קדשי הקדשים" (פנימיות הנפש, נקודת היהדות, הקשורה עם נקודת התפלה והתורה ואחדות הפשוטה של הקב"ה), ולא עוד אלא שמנצל זה באופן הפכי – "התחילו הן בוכין".

"אמר להם (ר"ע) מפני מה אתם בוכים"220 – מהי התועלת בבכי'?! במקום לבכות, צאו לרחוב ותפעלו על יהודי הנמצא בחוץ עד שתשיבוהו ותכניסוהו לבית קדשי הקדשים!

"אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה" (בתמי'): מהי התועלת בפעולתנו להשיב יהודי ל"קדשי הקדשים" – בה בשעה שנעשה שינוי, רח"ל, בהמקום דקדשי הקדשים, שתמורת היותו "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת" (שאסור לזר להכנס בו, ולא עוד אלא שענשו הכי חמור), הנה "עכשיו שועלים הלכו בו", ולא רק דבר חד-פעמי שאירע באקראי ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"), אלא ש"(שועלים) הלכו בו", שנעשה – לדאבוננו ולמגנת לבנו – דבר הרגיל, ואיך לא נבכה.

"אמר להם (ר"ע) לכך אני משחק" – כי, היא הנותנת:

כל זמן שלא נוגעים בנקודת היהדות, יכולה להכנס אצל יהודי "רוח שטות"221 ("טפש אתה") לעבור עבירה, ולדמות לעצמו "שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל"222, וכך, יכול לילך ולהתמשך ח"ו מעמד ומצב הגלות "מפני חטאינו";

אבל כשנוגעים בנקודת היהדות – כשאינו יכול לרמות את עצמו ש"עודנו ביהדותו" – הרי אפילו אצל קל שבקלים "ניעורה (נקודת היהדות) משנתה ופועלת פעולתה .. להתגבר על הקליפות .. ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו"223. כלומר, דוקא תכלית הירידה למטה ביותר, עד לנגיעה בנקודת היהדות – היא זו שמעוררת ומביאה את העלי', התיקון והשלימות.

ועד"ז – אומר ר"ע – בנדו"ד: עד עכשיו היו יכולים כמה מבנ"י לדמות לעצמם שסיבת הגלות היא מפני ש"אתם המעט מכל העמים"224, "מי יקום יעקב כי קטן הוא"225, ולכן נוצחו ע"י מלכות רומי מצד כחם ועוצם ידם; אבל עכשיו, שרואים "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת .. שועלים הלכו בו" – דבר שאינו שייך כלל לפעולת מלכות רומי – בודאי יכירו ויודו כולם ש"יד ה' עשתה זאת", וכתוצאה מזה יתעוררו מנקודת פנימיות נפשם לשוב בתשובה, ואז תבוא הגאולה. ו"לכך אני משחק" – כיון שדוקא תכלית הירידה למטה ביותר בענין החורבן היא זו שתביא את הגאולה ובנין ביהמ"ק.

וענין זה שייך לר"ע דוקא – להיותו בן גרים:

במסכת סנהדרין226 (שהמשכה וסיומה מסכת מכות, כנ"ל ס"ה) איתא: "חזון עובדי' כה אמר ה' אלקים לאדום וגו'227, מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי', והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" (מעצמו של יער (אבא) יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער, וכן עובדי' לאדום).

ועד"ז אומר ר"ע – בן גרים – אודות הירידה הכי גדולה בהחורבן ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים") – שממנה גופא ("מיני' ובי'") תבוא הגאולה ובנין ביהמ"ק.

וממשיך ר"ע, "דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכיהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי', באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים .. משנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – שהחידוש בנבואה זו דוקא ("ואעידה לי עדים נאמנים גו'", "תלה הכתוב כו'") לגבי שאר נבואות הגאולה, הוא, שקיום נבואת הגאולה תלוי' בקיום נבואת החורבן, ובתכלית הירידה דוקא ("ציון שדה תחרש"), שמזה דוקא תצמח הגאולה, כדלקמן.

כ. וביאור הענין:

הנבואה "בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" – אף שנאמרה ע"י אורי' שהי' במקדש ראשון, לא נתקיימה בחורבן מקדש ראשון, אלא בחורבן מקדש שני דוקא (דבי' עסקינן) – כדאיתא בירושלמי228 "אבותינו (בחטאם) העבירו את התקרה (שלא החריב נבוכדנצר אלא התקרה של ביהמ"ק, והשאיר היסודות, שנאמר229) ויגל את מסך230 יהודה, אבל אנו (גרם עוונותינו ש)פעפענו את הכתלים (שבחורבן בית שני החריבו גם היסודות, כדכתיב231) האומרים ערו ערו עד היסוד בה"232.

[ולהעיר, שבבית ראשון נשארו לא רק היסודות, אלא גם הכתלים (שהרי רק בבית שני "פעפענו את הכתלים"), ולא עוד אלא שגם אפר הפרה שהי' בתוך הכתלים ("קילולות של אבן היו קבועין בכותל .. ובתוכן אפר מכל פרה ופרה"233) נשאר בשלימות ובטהרתו, ועל ידו נטהרו "כשעלו מן הגולה"233 (כי, "כשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכתלים הניח"234)].

ואף שבחורבן בית שני היתה ירידה גדולה יותר (שהחריבו גם היסודות) – הרי, כיון שהירידה היא לצורך עלי', מובן, שגודל הירידה ביותר מביאה ופועלת עלי' גדולה יותר.

ויש לבאר זה ע"פ דברי המדרש235 בפירוש הפסוק236 "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך", "לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף .. כך אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו ("כלה ה' את חמתו"237) על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל", היינו, שחורבן ביהמ"ק הי' הצלה לבנ"י שעי"ז נשארו בקיומם238 (ואז יכולים הם לפעול גם בנין ביהמ"ק מחדש239).

ויש לומר, שבחורבן בית ראשון שחרבה רק התקרה, לא שפך כל חמתו על העצים ועל האבנים, וכיון שנשארה עדיין חימה, יש אפשרות שתשפך על ישראל ח"ו (ולכן חסר גם בשלימות הגאולה וביהמ"ק240); משא"כ בחורבן בית שני ששפך כל חמתו על העצים ועל האבנים עד שחרבו גם הכתלים והיסודות – כלתה חמתו ("כלה ה' את חמתו"), ובמילא נשללה האפשרות דשפיכת חימה על בנ"י, ואז יכולה לבוא שלימות הגאולה241.

ועפ"ז יש לבאר מ"ש בתוספתא ברכות242: "לפי שהוא אומר243 על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני, יכול אף עכשיו הרי היא בחמה, ת"ל ההר חמד אלקים לשבתו244, הרי היא בחמדה ובתאוה, מלמד שכפר לה חורבתה, שאין שכינה חוזרת עד שתעשה הר .. מאימתי משנעקרו יסודותי' .. ערו ערו עד היסוד בה"245 – שדוקא "משנעקרו יסודותי'" (בחורבן בית שני) "כפר לה חורבתה", ומאז "הרי היא בחמדה ובתאוה".

וענין זה מודגש ביותר בנבואתו של אורי' – "ציון שדה תחרש":

"שדה תחרש" – מורה על החורבן בתכלית, שלא נשאר מאומה מבנין ביהמ"ק ("ציון"246), ע"ד "ערו ערו עד היסוד בה", ויתירה מזה, שפגע (לא רק בהעצים והאבנים שנעשו לעיים, אלא) גם בהמקום ("שדה") שבו עמד ביהמ"ק וקד"ק – שנעשית בו חרישה247 ("תחרש") "דמרפי ארעא"248, שמורה על ביטול המציאות הקודמת דהשדה – "שועל שיצא מבית קדשי הקדשים".

ולאידך גיסא – "שדה (דייקא) תחרש" (ולא "עיין תהי'"249, "כמו עיים .. גלי אבנים"250), שחרישה בשדה, היא הכנה לזריעה251 (שאינה אלא בשדה, ולא ע"ג אבן או סלע צחיח), שעל ידה תבוא הצמיחה252 כמה פעמים ככה ("כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין"89), ועד"ז בנדו"ד, שחורבן ביהמ"ק באופן ד"שדה תחרש" מהוה הכנה והתחלה (זריעה253) דבנין ביהמ"ק השלישי (ע"ד "סותר על מנת לבנות"254) שיהי' נעלה יותר באין ערוך ("גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"255), "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"256, "בנינא דקוב"ה"257, בית נצחי (שאין אחריו חורבן).

ונמצא, שבנבואה זו כשלעצמה מודגש שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן מתהפך לטוב – שהחורבן עצמו הוא הכנה והתחלת בנין ביהמ"ק השלישי.

כא. וענין זה מודגש גם בנבואת זכרי' – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". ובהקדמה:

לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד258 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"259, יתבטל ענין המיתה בעולם260, כמ"ש261 "בלע המות לנצח", ויהיו חיים נצחיים. ומזה מובן שלא יהי' גם ענין של חלישות מצד הזקנה262, כי, ההכרח דטבע החלישות הוא מצד הכליון דמיתה, שלא בא בבת אחת אלא לאט לאט (וע"ד מאמר הבחיי263 "התינוק מיום הולדו מתחיל להתייבש"), וכיון שיבטל הכליון דמיתה, תבטל גם החלישות דזקנה.

אמנם, בנוגע לתחיית המתים אומר זכרי' בנבואתו264 ש"ישבו זקנים וזקנות* .. ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (שלכן "יהיו צריכים למשענת בידם"265) – שלא יקומו מיד כ"בחורים" (כמו בתחילת הבריאה, "כבני עשרים שנה נבראו"266), כי אם "זקנים וזקנות" ש"יהיו צריכים למשענת בידם", ואעפ"כ "ישבו ברחובות ירושלים", ש"לא ישיגם החולשה לשבת בית כי אם ברחובות ישבו כדרך הבחורים"267.

*) ומ"ש "ונשיהם לבד" (זכרי' יב, יב. וראה סוכה נב, רע"א – היינו קודם תחה"מ (וכמש"נ (זכרי' שם) "וספדה") משא"כ קרא ד"ישבו זקנים וזקנות" – לאחר תחה"מ.

(מרשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א)

[וע"ד המבואר במסכת סנהדרין268 ש"עומדין במומן ומתרפאין .. אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא269, אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחי', והדר מה שמחצתי ואני ארפא" (שלאחר כן מתרפא). ועד"ז במדרש270: "כשם שאדם הולך הוא בא. הולך עור ובא עור, חרש ובא חרש, אלם ובא אלם. כשם שהוא הולך לבוש בא לבוש כו'", ומוסיף לבאר טעם הדבר – "ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא" – "שלא יאמרו, כשהם חיים לא ריפאן, משמתו ריפאן הקב"ה ואח"כ הביאן (בתמי'), דומה שאינן אותן לא אלו אחרים הם, אמר הקב"ה אם כן יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן"].

ויש להוסיף בביאור המעלה והחידוש271 בכך ש"עוד ישבו זקנים וזקנות (דוקא) ברחובות ירושלים"272 – דלכאורה: מצד השלימות דלעתיד לבוא (שאז יהיו כל הענינים בתכלית השלימות) מתאים יותר שענין התחי' (שעיקרו בשביל נצחיות השכר) יהי' באופן שיקומו לכתחילה במצב של שלימות כבחורים273 – כי, בזה שיקומו "זקנים וזקנות" ואעפ"כ "ישבו (באופן של קביעות, "אין ישיבה אלא לשון עכבה"274) ברחובות ירושלים", "כדרך הבחורים" – מודגש בתמידות (לא רק באופן חד-פעמי) העילוי דאתהפכא. ומזה מובן גם בנוגע לשאר יעודי הגאולה שיהיו באופן של אתהפכא, שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן והגלות (לא רק יתבטל, אלא גם) יתהפך לטוב.

וכיון שכל עניני העולם תלויים בעבודתם של ישראל (ע"ד ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"275, שכל עניני העולם ישנם תחילה בתורה) – הנה כאשר עבודתם של ישראל היא באופן של אתהפכא, שתמורת זה ש"בגללכם ציון שדה תחרש", נעשה הענין ד"הזורעים בדמעה (ועי"ז) ברנה יקצורו"252, אזי נעשים גם יעודי הגאולה ועד להענין דתחה"מ (ושלימות השכר באלף השביעי276) באופן של אתהפכא.

כב. עפ"ז יש לבאר תוכן דברי ר"ע – "דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' .. ואת זכרי' .. תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי'":

החידוש בנבואה זו לגבי כל ריבוי הנבואות של ישעי' אודות הגאולה, הוא, שאורי' וזכרי' – שהיו בזמנים שונים והתנבאו נבואות שונות והפכיות זמ"ז, נבואת אורי' על תכלית הירידה277 דהחורבן, ונבואת זכרי' על תכלית העלי'277 דהגאולה – הם כמו שני עדים (גופים נפרדים) שעדותם מצטרפת ונעשית מציאות אחת של הגדת עדות278, שתוכנה, שתכלית העלי' דהגאולה תלוי' בהקדמת תכלית הירידה דהחורבן, כי, החורבן אינו ענין בפ"ע (שצריך להתבטל לגמרי, ולאחריו בא הפכו, הגאולה), אלא הוא ענין אחד עם הגאולה, להיותו הכשר והכנה ועד להתחלת הגאולה.

וכיון שהא בהא תליא, שתכלית העלי' תלוי' בהקדמת תכלית הירידה, לכן, "עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' (בנוגע לתכלית הירידה דהחורבן) הייתי מתיירא שלא תתקיים279 נבואתו של זכרי'" (בנוגע לתכלית העלי' דהגאולה).

ואף ש"כל דבר טוב שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר" – הרי, נוסף לכך שיש אופנים שאפשר שלא יתקיים הדבר הטוב, וכדאיתא בשבת280 "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה .. (משום) שהי' בידם למחות ולא מיחו" [ועד"ז מצינו281 ש"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר282 היו שרי' כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה"], יש לומר, שבנדו"ד אין זה "תנאי", שמצד עצמו הו"ע צדדי, ונצטרף להגזירה על דבר טוב שמצ"ע יכול להתקיים גם ללא התנאי, כי אם ענין אחד שנחלק לב' פרטים התלויים זב"ז, כיון שגודל הירידה דהחורבן ("ציון שדה תחרש") הוא (בדוגמת חרישה שמהוה הכנה לזריעה בשביל הצמיחה) התחלת גודל העלי' דהגאולה באופן של הפיכת הענינים הבלתי-רצויים283 (כמודגש בענין האתהפכא שבתחה"מ – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"), ואי אפשר להפריד ביניהם284.

ורק "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת" – דכיון ששתי נבואות אלה הן עדות אחת, נמצא, שקיום נבואת אורי' מהוה גם התחלת קיום נבואת זכרי', וכיון שהותחל קיומה, בידוע שמתקיימת בשלימותה, ע"ד שמצינו285 בכמה נבואות שבהם נצטווה הנביא לעשות פעולה גשמית להבטיח את קיומה של הנבואה בפועל ממש (לא רק ברוחניות), שפעולה זו היא כמו התחלת קיום הנבואה, ואז בידוע שתתקיים בשלימותה.

כג. ולאחרי דברי ר"ע הנ"ל – "בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו":

"נחמה" ("ניחמתנו") – לאמיתתה ובשלימותה – היא כאשר הענין הבלתי-רצוי נהפך לטוב, עד שאומרים "אודך ה' כי אנפת בי" (כנ"ל ס"ו). ולכן, כשר"ע אמר להם "לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים .. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת", שתוכן הדברים הוא שהחורבן עצמו נהפך לטוב (כנ"ל בארוכה) – אזי "אמרו לו עקיבא ניחמתנו", נחמה שענינה הפיכת הצער לשחוק; משא"כ בסיפור הראשון שלא מצינו בדברי ר"ע ("אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו") הענין דהפיכה לטוב (שהרי לא נזכר מאומה ע"ד הפיכת "המונה של רומי", כי אם שמזה למדים ע"ד הטובה לישראל), לא הי' שם ענין של נחמה (ולכן לא אמרו לו ניחמתנו).

ומדייק הש"ס "בלשון הזה אמרו לו" – כי, מהחילוקים שבין תושב"כ לתושבע"פ, שההדגשה על דיוק הלשון ביותר עיקרה בתושב"כ, ולא כ"כ בתושבע"פ, שבה העיקר הוא תוכן הענין286, ולכן, כשנוגע ביותר הדגשת לשון מסויים דוקא, אומרת הגמרא: "בלשון הזה אמרו לו" – שלשון זה הוא לעיכובא.

והלשון הוא "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" – ובכפל לשון, שהכפל כשלעצמו מדגיש שענין זה הוא לעיכובא, ע"ד "שנה הכתוב עליו לעכב"287, והוא גם "לשון חבה"288, וי"ל שהא בהא תליא, שמצד החביבות ה"ז לעיכובא.

ובפרטיות יותר – הכפל הוא בשתים, הן בנוגע להשם ("עקיבא"), והן בנוגע לענין הנחמה ("ניחמתנו"):

"ניחמתנו .. ניחמתנו" – נחמה בכפליים, ע"ד מ"ש51 "נחמו נחמו עמי", וכדאיתא במדרש289 "חטאו בכפליים .. לקו בכפליים .. ומתנחמים בכפליים", שהפירוש ב"מתנחמים בכפליים" הוא לא רק ב"פ ככה, כנגד זה ש"לקו בכפליים", "מדה כנגד מדה" – דמאי קמ"ל – אלא "כפליים" מלשון ריבוי מופלג עד בלי גבול290, באופן שבאין ערוך לגמרי, שאז דוקא הנחמה היא בשלימותה.

וההקדמה לזה – "עקיבא (ניחמתנו) עקיבא (ניחמתנו)" – כאמור לעיל (סי"ט) שהפיכת הענין הבלתי-רצוי לטוב (ענין הנחמה), "מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא", שייכת לרבי עקיבא דוקא, להיותו בן גרים, ולכן, כשמדובר אודות הפיכת דבר בלתי-רצוי בתכלית הירידה ביותר ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים"), שלזה צריך תוספת-כח ביותר, אזי חוזרים וכופלים "עקיבא .. עקיבא".

כד. ויש להוסיף ולהמתיק דיוק הלשון "עקיבא .. עקיבא" (ב"פ) – שמצינו בזה ג' אופנים:

א) במסכת ר"ה291 במשנה, כשחלק רבי יהושע על רבן גמליאל בנוגע לקידוש החודש, "שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך, הלך ומצאו ר"ע (לר"י) מיצר (על שהנשיא גזר עליו לחלל יוה"כ), אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשוי, שנאמר292 אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם (בקריאת ב"ד תלאו הכתוב), בין בזמנן בין שלא בזמנן" – שכאן לא נזכר שר"י אמר לו "עקיבא ניחמתני" (אף שקיבל את דבריו).

ב) בגמרא שם: "תניא הלך ר"ע ומצאו לר"י כשהוא מיצר, אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר, אמר לו (רבי) עקיבא ראוי לו שיפול למטה י"ב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו, א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני, אמר לו אמור, אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים (שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם .. וקרי בי' תקראו אתם), אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני" (עקיבא פ"א).

ג) בסוגיין: "בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו" (עקיבא ב"פ).

וההסברה בזה – ע"פ האמור לעיל:

החילוק בדברי ר"ע בענין קידוש החודש בין המשנה לגמרא – שבמשנה נתפרש עיקר הדין שקידוש החודש תלוי (לא בהחשבון, אלא) בקריאת ב"ד, "בין בזמנן בין שלא בזמנן", ובגמרא ניתוסף גם האפשרות לענין בלתי-רצוי אצל ב"ד (שקידשו שלא בזמנן) – "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין כו'", שגם "השוגגין צריכים כפרה"293, לפי ש"השגגות הן מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה"294 (בגלל שהי' מושקע בגשמיות וחומריות), ואילו הי' מתנהג כדבעי, לא הי' בא לידי שוגג, שהרי "לא יאונה לצדיק כל און"295, ועאכו"כ "מזידין" – ענין בלתי-רצוי שלא שייך אצל יהודי מצד נפשו האלקית296 [כי אם מצד העלם והסתר שע"י ההתלבשות בגוף ונה"ב, "הגוי אשר בקרבך"297, שלהיותה מקליפת נוגה שיש בה תערובות טוב ורע, יכול להיות גם התגברות הרע (כמ"ש298 "ולאום מלאום יאמץ")], ולכן לא נזכר במשנה שהיא "דבר ברור"299 (ע"ד שעוה"ב נקרא "עולם ברור"300), כי אם בגמרא, עלי' נאמר301 "במחשכים הושיבני", שעל ידה נעשה מ"מחשכים" – "תורה אור"302.

וענין זה "אפילו שוגגין כו' אפילו מזידין כו'" אומר ר"ע לר"י – כי, להיותו "בן גרים" יכול הוא לראות ולהבחין אצל הזולת ענין בלתי-רצוי שבא מה"גוי אשר בקרבך" (בגלל שגם אצלו303 הי' מעמד ומצב שלפני הגירות304), משא"כ ר"י שהי' צדיק מעיקרו, ועליו נאמר305 "אשרי יולדתו" (היפך לגמרי מגר), ולא עוד אלא שהי' משבט לוי82, ע"ש "ילוה אישי אלי"306 – אינו רואה גם אצל הזולת ענין בלתי-רצוי307.

ועל זה אומר ר"ע "הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים, אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין" – שגם מעמד ומצב בלתי-רצוי ד"שוגגין .. מזידין כו'" יכולים להפוך ולעשות מזה פס"ד בתורה אשר על פיו תהי' קביעות המועדים308 לכל בנ"י (וגם בנוגע להקב"ה וב"ד של מעלה)309.

וכיון שמדובר כאן אודות הפיכת ענין בלתי-רצוי – לכן "בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני" (משא"כ במשנה, שגם ר"ע, בן גרים, אינו מזכיר ע"ד ענין בלתי-רצוי).

אמנם, בענין זה מדובר אודות הפיכת שוגג ואפילו מזיד של בנ"י, אשר, "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"310, וכפס"ד הרמב"ם311 שבשעת מעשה "הוא רוצה להיות מישראל .. להתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו", ונמצא, שמעשה העבירה אינו "מלאכת מחשבת", ובמילא אין זו עבירה אמיתית312, ולא עוד אלא שאפילו בשעה שנהנה מהחטא, לבו נוקפו313, בידעו שעושה עוולה כו'314. ולכן, כדי להפוך ("נחמתני") שוגג או אפילו מזיד של יהודי – מספיק "עקיבא" (בן גרים) פעם אחת.

משא"כ כשצריכים להפוך ענין בלתי-רצוי שבעולם, ב"המונה של רומי", ועד לתכלית הירידה למטה ביותר ("שועל שיצא מבית קדשי הקדשים") – לא מספיק הכח של "עקיבא" פעם אחת (שבכחו להפוך ענין בלתי-רצוי של בנ"י), אלא יש צורך בתוספת-כח יתירה – "בלשון הזה (דוקא) אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ)315.

כה. וכל זה מהוה הוראה בנוגע למעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות לכאו"א מישראל316:

נוסף לכך שכללות ישראל נחלקים לד' הסוגים דכהן לוי ישראל וגר (שמיוצגים ע"י ר"ג ראב"ע ר"י ור"ע, כנ"ל ס"ו), הרי, מצד ענין ההתכללות שבישראל יש אצל כל אחד (לא רק ה"ישראל" שבו, אלא) גם ה"כהן" שבו – שהרי כל ישראל נקראים "ממלכת כהנים"317; ה"לוי" שבו – כפס"ד הרמב"ם318 "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש כו'"; וגם ה"גר" שבו – עניני אכילה ושתי' ודומיהן, מהדברים שבהם "דומים לבהמה"319, "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"320, וצריך "לגיירם", לפעול שגם הם יהיו חדורים ביהדות, ועד שיהיו ראויים ל"ממלכת כהנים" (ולדוגמא: שאכילתו נעשית ע"ד ובדוגמת אכילת הכהנים בקדשים321).

וכיון שעיקר העבודה בזמן הגלות היא בבירור העולם, צריך כל אחד מישראל לקבץ כל כחות נפשו ("בכל לבבך ובכל נפשך גו'"322), הכהן הלוי הישראל והגר שבו, שכולם יחדיו יהיו "מהלכין בדרך", למלא שליחותו של הקב"ה323 בחלקו בעולם (כולל גם "רומי" שבחלקו בעולם), עד שיהיו "עולין לירושלים", החל מהגאולה הפרטית דכאו"א מישראל [בעת התפלה324 – שבה מברכים בשם ומלכות "גואל ישראל"325, כיון ש"אין כאן שום ספק כלל"326, ובפרט כשתפלתו היא "עד מיצוי הנפש"327], ובצירוף עוד כו"כ מישראל נעשית גם הגאולה הכללית דכל בנ"י.

ונקודת ההוראה משני הסיפורים – שאין להתפעל ובודאי שלא להתייאש ח"ו מזה ששומעים "קול המונה של רומי", ואפילו כשרואים את גודל הירידה אצל כו"כ מבנ"י עד למעמד ומצב ד"שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", שכן, אף שישנו וצ"ל רגש הצער עד כדי בכי' ("התחילו בוכין"), ה"ז באופן ש"בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"328 ("ר"ע משחק"), שכן, דוקא גודל הירידה ביותר מעוררת ופועלת ועד שנעשית כבר התחלה לעלי' גדולה ביותר, בדוגמת הביטול שבחרישה וזריעה שמביא לידי צמיחה ("ציון שדה תחרש"), ובאופן שלא זו בלבד שמבטלים הענינים הבלתי-רצויים, אלא אדרבה, שמהפכים אותם לטוב ("ניחמתנו") – ע"י התשובה329 (שפועלת את הגאולה), שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים330, כיון שעבודתם היא באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא, "זדונות נעשו לו כזכיות"331, "אותן332 מצעות שהציעה לו באיסור333 הציעה לו בהיתר"334, "גם אויביו ישלים אתו"335, "זה336 הנחש"337 (לא רק כמו דוד שאמר338 "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצה"ר, לפי שהרגו בתענית339, אלא כמו אברהם, ש"עשה יצר הרע טוב, דכתיב340 ומצאת את לבבו נאמן לפניך"341, כמ"ש322 "בכל לבבך", "בשני יצריך"342).

וענין זה נעשה בכחו של "בן גרים" (ר"ע) – שבידעו שאצלו גופא היו בעבר עניני חול ("גוי'שע ענינים") ש"נתגיירו" ונתעלו לקדושה, בכחו וביכלתו ("מיני' ובי' כו'") לפעול על אלה שבהוה יש אצלם ענינים שאינם של קדושה ("גוי'שע ענינים") – שיתהפכו לקדושה.

אמנם, סדר העבודה (גם אצל ר"ע) הוא שלכל לראש צ"ל חדור בעצמו בעניני קדושה, וכאשר נעשים חדורים בתורה עד שהשקפת עולמם היא השקפת התורה, אזי יכולים וצריכים לצאת לעולם כדי להפוך הענינים הבלתי-רצויים שבעולם – כמרומז בכך שלכל לראש באה הסוגיא בר"ה אודות דברי ר"ע בענין קידוש החודש, שמורה על העבודה בעניני קדושה343, "עשה טוב" [ובזה נכלל גם השלב הנוסף דשלילת והפיכת הענינים הבלתי-רצויים ("סור מרע") אצל בנ"י, "שוגגין כו' מזידין כו'", "עקיבא (פ"א) נחמתני נחמתני"], ולאח"ז באה הסוגיא דמכות אודות עבודתו של ר"ע להפוך את הענינים הבלתי-רצויים שבעולם, "המונה של רומי", "שועל שיצא כו'" – "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (ב"פ עקיבא).

ועי"ז נעשה הענין דאתהפכא גם אצלו – שהענינים שהיו אצלו באופן של חלישות ("זקנים וזקנות"), נעשים בכל התוקף – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

השלמות ל"הדרן"

בסכ"ה, שדוקא גודל הירידה ביותר מעוררת כו':

וכפי שרואים בימינו במדינה זו:

יש יהודים שבמשך כמה שנים וכמה דורות העלימו עיניהם ממעמדם ומצבם בעניני יהדות, בחשבם שיכולים להמשיך לחיות ק"כ שנה בתור יהודי, גם אם יוותרו על הידור מצוה, דקדוק קל של דברי סופרים, ענין שמדרבנן, או אפילו על ענין חמור יותר, כמו כשרות וכיו"ב, שהרי יכולים לעשות תשובה...

בהיותם באמריקא, מדינה חפשית, רוצים הם "לחיות" ברחבות כו', ולא להסתגר ב"גטו"; הם מעדיפים לישון במנוחה, במקום לנהל מלחמות עם גוים, עם "מזלות", ולעמוד נגד כל העולם כולו כו'. ולאחרי שהתרגלו לכך במשך כו"כ שנים – ממששים באפילה, כיון שחסר אצלם ה"נר מצוה ותורה אור"344 שיאיר את דרכם בעולם.

אך בסופו של דבר התחילו לראות מה קורה עם הילדים שלהם [כפי שהטביע הקב"ה בטבע בני-אדם, שעד כמה שיגדל יוקר האדם בעיני עצמו, הרי הוא מייקר ודואג לילדיו עוד יותר] – שמביאים הביתה "שייגעץ"... ובאים לידי נישואי תערובות רח"ל, ש"יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו .. הבן מן הכותית אינו בנו (אלא גוי), שנאמר345 כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'"346.

כל זמן שמדובר בנוגע אליו או בנוגע להוריו – יש לו כל מיני "תירוצים" ומדמיין לעצמו "חלומות" כו'; אבל כשמדובר אודות בנו או בתו שעומדים על סף נישואי תערובות רח"ל – אזי "כלו כל הקיצין"... שוב אין מקום לתירוצים ושוב אינו יכול לרמות את עצמו, שהרי יודע שעלול להיוולד גוי רח"ל, וכך יצטרכו לרשום אותו ב"סיטי האָל" בשייכות אליו, שזהו "דור ההמשך" שלו.

וכאשר התחילו לדבר על זה בגלוי, ללא בושה, ולהדפיס זאת בעיתונים – הרי זה פעל גם על אלו ש"היו בוכין":

ישנם כאלו שכבר התייאשו, וסבורים שאי אפשר לפעול מאומה, כיון שזהו כבר לאחר גמר הענין... וכאשר אומרים להם: עשו משהו!... – משיבים: אנו בוכים!

ובכן: מהי התועלת בבכי'?! – צא ממקומך ומשוך ("שלעפּ-אַריין") יהודים ל"קודש הקדשים"!... רצונך לבכות – לאחרי שתמשוך את כל היהודים לקודש הקדשים, ולא תישאר לך עבודה, אזי תשב לבכות; אבל עכשיו – אין זמן לבכות ולקונן; ישנו ילד שנמצא מחוץ לקודש הקדשים – עליך למשוך אותו פנימה; יש ילדה שאינה יודעת אודות הדלקת נרות, אודות חלה וכו' וכו' – משוך אותה לקודש הקדשים; אין זמן לבכות!

ובשביל זה יש צורך ב"גר אדומי" דוקא, תחתון שאין למטה ממנו – אלו שגדלו במדינה זו, ויודעים תהלוכות המדינה, ויודעים שכאשר רוצים דבר-מה באמת אזי אין להתפעל משום דבר, והראי', שהוא בעצמו לא התפעל – הנה זהו ה"עקיבא" שפועל הענין ד"ניחמתנו", באופן של חרטה מן הקצה אל הקצה: לא רק שישאר אצלו קצת "תוהו", מקצת מהיום יתנהג כגוי, ומקצת מהיום יתנהג כיהודי, אלא כשם שאתמול – קודם שהתגייר – התנהג כל היום כמו גוי, כך צריך להתנהג עתה כל היום כמו יהודי.

וענין זה נוגע לכל אחד מאתנו:

כאשר יהודי חושב לעצמו: כיצד יכולים לדרוש ממנו לבנות עדה בישראל, שיהיו שומרי תומ"צ, ויהיו מוכנים לצאת לקבל פני משיח מחר בבוקר, בה בשעה שהוא בעצמו אינו כדבעי למהוי?! – אזי אומרים לו: גם אם אתמול לא היתה הנהגתך בשלימות הראוי' ליהודי, הנה היום הנך "בן גרים", ובמילא, עליך לפעול על אלו שגם היום אינם מתנהגים כראוי ליהודי, שמחר תשתנה הנהגתם מן הקצה אל הקצה.

ועי"ז פועלים הענין ד"ניחמתנו" אצל כהנים, הן אצל לויים והן אצל ישראלים, ועד שזוכים לקיום היעוד "והיתה לה' המלוכה"347.

שם, בנוגע לסדר העבודה, שצריך להיות חדור בעניני קדושה, ורק אז להפוך את הענינים הבלתי-רצויים שבעולם, כמרומז בהקדמת הסוגיא דר"ה אודות דברי ר"ע בענין קידוש החודש לסוגיא דמכות אודות עבודת ר"ע בהפיכת הענינים הבלתי-רצויים שבעולם:

וזוהי גם ההוראה בנוגע אלינו:

ישנם כאלו שכאשר אומרים להם שצריכים לעשות את אמריקא למקום תורה, שיהי' שם הענין ד"ושכנתי בתוכם"348, ויהי' ניכר ברחוב מציאותו של הקב"ה – מתחילים לטעון: מהו הצורך לעיין בשולחן- ערוך?! כאשר צריך "לעבוד" עם אמריקא, אין מה להסתכל בספרים של בנ"י ("אידישע ספרים"), אלא צריך להסתכל בספרים שלהם, להבדיל, כדי לידע באיזו דרך צריכים לעבוד, וכיצד ליישם זאת וכו' וכו'.

והמענה על זה – שאי אפשר להגיע ל"עקיבא" השני, שענינו להפוך את הענינים הבלתי-רצויים שבעולם, לפני שישנו ה"עקיבא" הראשון, שענינו סידור וקביעת חדשים ושנים, שזוהי הפעולה בעניני יהדות; וגם כאשר צריך לפעול בעולם של גוים ("אַ גוי'שע וועלט"), אין לו עסק עם דרכי הגוים, כי אם באופן שהוא קשור ("ער האַלט זיך") ויודע מ"ש בשולחן-ערוך, כך, שכל פעולותיו הם ע"פ הוראת השו"ע": השו"ע אומר לו, שלאחרי התפלה ולאחרי לימוד התורה, "מבית הכנסת לבית המדרש"349, אזי "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"350; ואז בא "עקיבא" השני ופועל הענין ד"ניחמתנו" בעניני "דרך ארץ".

וענין זה נוגע לכל אחד מישראל (כמובן מזה שדברי הנחמה של ר"ע פעלו גם על ר"ג ראב"ע ור"י) – כמדובר לעיל351 שכל אחד מישראל צריך לעסוק עם עצמו, וצריך לעסוק גם עם אלו שנמצאים באני' שלו, שהם בני ביתו ובני קהילתו, וצריך להיות אצלו גם הענין ד"עושי מלאכה במים רבים"352, להתעסק עם יהודים שיכול להשפיע עליהם, וכאמור, שלא יתכן שיהודי לא יוכל להשפיע באיזה מקום שנמצא – שהסדר בזה הוא, שתחילה ישנה פעולת ר"ע בתור תנא במשנה, ששם לא קיים כלל הענין של "מחשכים" כמו בגמרא, והיינו, שכדי לידע כיצד לפעול ברחוב, צריך להיות חדור בעצמו בענין התורה, וכאשר נעשית אצלו השקפת העולם באופן של עולם תורני ("אַ תורה וועלט"), אזי יכול לירד למעמד ומצב ד"במחשכים הושיבני"353, ולפעול שם כו'.

כו. ועד כדי כך, שכאשר צריך להושיב יהודי בבית-דין, יש צורך להזהיר שלא להושיב בעל-הבית, כמ"ש הסמ"ע בשו"ע חושן משפט354 ש"פסקי הבעלי-בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים":

לכאורה אינו מובן טעם הדבר: אם הוא "עם הארץ" – הרי גם אם הוא (לא בעה"ב, אלא) "רב", אסור להושיבו בב"ד, וא"כ, החסרון אינו בכך שהוא בעה"ב, אלא שאינו יודע דין?!

ועכצ"ל, שהוא יודע דיני התורה שנאמרו בשו"ע חו"מ (דאל"כ לא צריך להזהיר שלא יושיבוהו בב"ד), ואעפ"כ, להיותו בעה"ב, שמתעסק בעניני העולם, יש לו השקפת העולם של בעה"ב ("זיין קוק אויף וועלט איז אַ בעה"ב'טישער קוק"), והיינו, שרגיל להסתכל על כל דבר כפי שהוא בעוה"ז הגשמי, בעולם המסחר, וכשיבוא לידי הכרעה, יהי' "משוחד" מהשקפת העולם שלו, שתסיר אותו מהשקפת העולם כפי שצריכה להיות ע"פ התורה.

כלומר: לא זו בלבד שלא ידע כיצד לפסוק את הדין, אלא – כדברי הסמ"ע – שדעת בעה"ב היא היפך דעת תורה!

לכאורה אינו מובן: מדובר אודות בעה"ב חרדי, בעה"ב שלמד שו"ע חו"מ ושאר חלקי השו"ע (דאל"כ, אין מקום לקס"ד שיושיבוהו בב"ד), וא"כ, איך יתכן שדעתו תהי' היפך דעת תורה?!

ומזה מוכח, שכיון שבאותם שעות שבהם נמצא חוץ לב"ד עסוק הוא בעסקי "דרך ארץ", אזי "המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ"355; כיון שמתעסק עם עניני העולם, בהכרח שיתדבק בו משהו מהשקפת העולם, וישפיע עליו גם בנוגע לתורה, ולכן, כשיבוא לפסוק דין, הנה לא זו בלבד שאין זה דעת תורה, אלא עוד זאת, שיהי' היפך דעת תורה!

כז. לכאורה יכולים להתווכח ולשאול מהו טעם הדבר, אבל, כך הוא הדין, ובעוונותינו הרבים רואים זאת בפועל ממש:

ישנו בעה"ב חרדי, שמקפיד על דקדוק קל של דברי סופרים, אבל, כאשר מתערב ענין של העולם, וצריך לצאת ידי חובתו כלפי עורך-דין, או כלפי בעה"ב שעומד עמו בקשרי מסחר ואח"כ צריך להתעסק עם ה"מפלגה" באותו מחוז ("דיסטריקט") שבו רוצה להיות חבר הקונגרס, או חבר בית המחוקקים ("סענאַטאָר") – הנה למרות שראשי-ישיבות אומרים שזהו דבר האסור, הרי לא זו בלבד שאינו מקבל דעת תורה, אלא עוד זאת, שנעשה אצלו היפך דעת תורה, באמרו, שגם הוא דתי, ובעבר קיבל סמיכה לרבנות, ובמילא יכול לישב בב"ד, והוא פוסק היפך דעת תורה.

וכאשר טוענים אליו: הרי זה ענין שנוגע לרבבות ילדים מישראל שיוכלו להתחנך בחינוך הכשר – עונה, שיש לו סמיכה לרבנות... אלא מאי, ישנו רב שהורה דעת תורה באופן אחר – אזי מחפש על זה תירוץ...

וכאמור, מדובר אודות בעה"ב דתי, שיודע שכיבוד אב ואם הו"ע שנאמר בעשרת הדברות, ואעפ"כ מעיז פניו נגד אביו – שעל זה בודאי אין שום תירוץ!

ובכן: זה מה שקורה כאשר בעה"ב רוצה לפסוק דין, למרות שיודע שהוא שייך למסחר! – במסחר, אתה הוא הבעה"ב ואתה הוא הפוסק; אבל כשמדובר אודות חושן משפט, יורה דעה, אבן העזר ואורח חיים – אסור להושיב בעלי-בתים בב"ד!

ואף שיודע גם אודות דין זה – טוען הוא: דין זה – כתב רב!...

וזהו ענין שנעשה ברבים, ואעפ"כ, לא נגע ולא פגע!...

ובודאי שלא יצליח הדבר, כיון שהקב"ה לא יניח זאת, וכמ"ש356 "אל תגעו במשיחי", ודרשו רז"ל357: "אלו תינוקות של בית רבן", כך, שבודאי יפעלו שיתקבלו הכספים עבור הילדים, ויחנכו אותם על יסודי התורה והמצוה.

ובסופו של דבר – עוד תהי' לבעלי-בתים ה"ברייטקייט" לדרוש שיתנו להם לחלק את הכספים, כיון שהרב הוא "בטלן", ואינו יודע לחלק כספים!...

וכל זה – בה בשעה שהוא צעק שאסור לקחת את הכסף, בגלל שזה נגד "חוקת-המדינה" ("קאָנסטיטוציע"), ויש להקפיד על שמירת "חוקת- המדינה" גם על חשבון חינוכם של רבבות ילדים. וכאשר באים גוים ואומרים שאין זה בניגוד לחוקת-המדינה – שולל את דבריהם, באמרו: אני יהודי של "חושן משפט", וחו"מ פוסק358 ש"דינא דמלכותא דינא"...

אלא מאי, רבנים כבר פסקו את הדין – רבנים הם "בטלנים"; ישנו ענין של כיבוד אב – האבא הוא מהדור הישן ("אַן אָלד-פעשענד איד"); צריכים לרשום ילדים, וצריכים עוד כתה ועוד מלמד או שני מלמדים – איזה תפיסת-מקום יש לזה בשעה שהוא צריך לשאת את "חוקת-המדינה" על כתפיו, ולהתעסק עם עורך-דין, ועם בעה"ב שני ושלישי, שלמחרת צריך לנהל עמהם מסחר?!...

הוא אמנם לא עושה זאת במזיד, כי אם בשוגג, כיון שנדמה לו שהוא מכוין אל האמת; אבל ענין זה גופא מבהיר השו"ע: מלכתחילה לא צריך בעה"ב להתערב בענין שאינו שלו!... כשם שלא מתערבים במסחר שלך, כך אל תתערב בעניני חושן משפט!...

ואז יהי' טוב יותר ("געזינטער") לבעה"ב, וטוב יותר לרב – שהרי גם בשביל הרב הרי זה נסיון גדול שישב בבית דינו בעה"ב כזה שדואג למשכורתו של רב חרדי, כך, שבודאי "יודע" הדין בשו"ע חו"מ שאסור לבעה"ב לישב בב"ד [שהרי בעה"ב שאינו יודע דין זה, אינו משלם משכורת לרב חרדי...], ואעפ"כ "מורד בו"... ודוחק את עצמו ("ער שפּאַרט זיך") לישב בב"ד!

כאשר הבעה"ב יעסוק בחלק שלו, ולא יתערב בהקביעות של ר"ה ויוהכ"פ, שזהו ענין ששייך לרבנים, "מאן מלכי רבנן"359 – אזי יהי' טוב לו וטוב לו, והעיקר – שיהי' טוב לתינוקות של בית רבן.

וכל התירוצים האמורים, שבחוקת-המדינה נאמר כך וכך וכו' – הנה לכל לראש נוגע ה"חוקה" שניתנה בהר סיני: "ושננתם לבניך"360, "אלו התלמידים"361, וכל זמן שישנו ילד אחד שאינו במצב של "ושננתם", הרי החיוב בזה מוטל על כאו"א מישראל.

אלא שיש לו שתי ברירות: או שיתן מכספו, ואם אינו רוצה ליתן מכספו – יניח למישהו אחר ליתן... לא מוצא חן בעיניך – אל תתערב; אף אחד לא דורש ממך לעשות היפך ממה שנראה לך, אבל אל תקלקל למישהו אחר; לא יהי' לך חלק במצוה זו, ובמקום זה תעסוק במצוות אחרות, ובכלל, מי אומר שצריך גם "כתר כהונה", גם "כתר מלכות", וגם "כתר מסחר" וכו' וכו' – מספיק שיהי' לו כתר אחד!...

ובכל אופן – סוכ"ס יהי' זה באופן ש"מלאכתן נעשית ע"י אחרים"7, כמ"ש362 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", כך, שהתינוקות של בית רבן יקבלו את התמיכה הכספית ע"י גוים.

וכאמור לעיל, שכאשר יצטרכו לקבל את הכספים, אזי יהיו הם ה"קופצים בראש", שידרשו שיתנו להם את הכספים, והם יהיו ה"מחלקים", והם אלו שיקבעו איזה מלמד לבחור, ובאיזה ספר לימוד ללמוד!

ואין לתמוה על זה – שהרי נמצאים אנו "בעקבות משיחא", ככל הסימנים שנאמרו על זה בסיום מסכת סוטה...

ויה"ר שיקויים מ"ש שם בברייתא דר' פינחס בן יאיר – שניתוספה ונדפסה בש"ס – שמסיימת בביאת אליהו הנביא זכור לטוב, ולאח"ז מפטירים ב"אמן" גדול,

וכפי שהיו ה"מגידים" רגילים לסיים: "ובא לציון גואל, ונאמר אמן".