ויהי בשלח פרעה, ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"א

בס"ד. ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"א

(הנחה בלתי מוגה)

ויהי בשלח פרעה את העם גו'1, ומבואר בתורה אור2, שפרעה הי' משלח עם ישראל פארות וענפים כו', והיינו שע"י גלותם במצרים והשתעבדותם בהם גרמו שנתעלו בחינת ניצוצין שנפלו במצרים, והוא הוא בחינת כח הצומח להצמיח ישועת ישראל. וכפי שמבאר לפנ"ז3, דהנה כתיב4 קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה, שישראל נקראו תבואת ה', והוא כמו שאדם זורע תבואה עד"מ בשביל התוספת שיצמח, כך זורע ה' את ישראל כו'. וזהו ענין גלות מצרים, שעז"נ5 וזרעתי' לי בארץ, וכמ"ש6 הבאים ישרש גו', היינו, שהירידה למצרים היא בדוגמת הזריעה בארץ (ישרש), כמו עד"מ שזורעין גרעין אחד כדי שעי"ז תהי' הצמיחה (יציץ ופרח) בריבוי גדול.

והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל7 לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתי' לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. וידוע הביאור בזה8, שאין הכוונה (רק) לגרים כפשוטו, שהרי אנו רואים שהגרים שניתוספו במשך הגלויות הם במספר מועט ביותר, ולא כדאי כל ההעלמות וההסתרים והמניעות והעיכובים שבזמן הגלות בשביל מספר מועט של גרים, אלא הכוונה היא לניצוצות הקדושה שנפלו בדברים הגשמיים שנמצאים בכל המדינות ששם גלו ישראל, שע"י שבנ"י אוכלים ושותים כו' ומשתמשים בהם לשם שמים, הרי הם מבררים ופודים את הניצוצות, וניצוצות אלו נקראים גרים, להיותם בדוגמת הגרים שגם קודם הגיור יש בהם ניצוץ דנשמת ישראל [כידוע הדיוק9 בלשון חז"ל10 גר שנתגייר, ולא גוי שנתגייר, וכפתגם הידוע11 שיהודי אינו יכול להמיר דתו וגוי אינו יכול להתגייר], אלא שניצוץ זה הי' בגוף של אינו יהודי12, וע"י הגירות נפדה הניצוץ מן הגלות. ובשביל שיתוספו גרים אלו, שהם ניצוצות הקדושה, הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות. ואם בכל הגלויות כן הוא, עאכו"כ בגלות מצרים, שהוא לא רק הגלות הראשון בזמן, אלא הוא גם השורש לכל הגלויות13, כמארז"ל14 כל המלכיות (גלויות) נקראו על שם מצרים כו'.

ב) אמנם עדיין צריך להבין הפירוש דבשלח פרעה את העם, שפרעה הי' משלח פארות כו'. ובהקדם שענין זה מרומז בדברי המכילתא15, ויהי בשלח, אין שילוח בכל מקום אלא ליווי. ונתפרש יותר בדברי המדרש16 על הכתוב ויהי בשלח פרעה את העם, וכי פרעה שלחם, בלעם אמר א-ל מוציאם ממצרים17, וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה את העם, אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם כו', שזהו תוכן הענין דבירור הניצוצות כו'. ויומתק יותר, שההכרח לכך שהי' פרעה מלוה אותם הוא מדברי בלעם, שהוא הלעו"ז דמשה רבינו, כמארז"ל18 על הפסוק19 ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, וממנו בא ההכרח על ענין בירור הניצוצות דפרעה כו' [ולהעיר, שענין זה נתפרש במדרש דוקא20, ולא במכילתא, כי מכילתא היא נגלה דתורה לגבי מדרש שהוא מחלק האגדה שרוב סודות התורה גנוזין בה21]. אך צריך להבין מהו הפירוש דבשלח פרעה, שפרעה הי' משלח פארות כו', דלכאורה, הרי פרעה הוא זה שהכריז לא ידעתי את הוי'22, וא"כ, איזה ענין הי' פרעה יכול ליתן לישראל.

ויש לומר, שזהו שממשיך בתו"א3: "כמ"ש23 ופרעה הקריב, ואמרו רז"ל24 שהקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים", והיינו, שפרעה פעל בישראל הענין דעבודת התשובה, שהיא בחילא יתיר, יותר מעבודת הצדיקים25. והענין בזה, דהנה, כדי שתהי' העבודה דתשובה, צריך להיות מקום וענין שמשם צריכה להיות ההשבה. ולא רק התשובה על רע ממש ח"ו, אלא גם בנוגע לעצם תנועת התשובה דאסורה מכאן26, צריך להיות המקום שממנו סר כו'. וזהו ופרעה הקריב, שכאשר ישנו הענין דפרעה ומצרים, הנה מזה דוקא באים למעלת התשובה, שענינה הוא אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא27, שזהו גם תוכן הענין דבירור הניצוצות כו'28.

ג) וביאור הענין, דלכאורה אינו מובן איך אפשר להיות הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא, הרי חושך ואור הם שני הפכים29, ובפרט להשיטה שחושך הוא (לא רק העדר האור, אלא הוא) בריאה בפ"ע30, וכיון שזוהי מציאות של חושך, איך אפשר שתתהפך לאור. אך הענין יובן ע"פ תורת הרב המגיד31 בפירוש מארז"ל32 על הפסוק33 המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, גבריאל שר של אש ומיכאל שר של מים ואין מכבין זה את זה, שהענין דעושה שלום במרומיו הוא ע"י גילוי אור שלמעלה משניהם, שלכן הרי הוא כולל ומייחד אותם. וכן הוא גם בענין אתהפכא חשוכא לנהורא, שנעשה ע"י ענין שלמעלה משניהם. ומזה מובן מעלת התשובה (שעל ידה פועלים אתהפכא חשוכא לנהורא) לגבי תומ"צ, שע"י תומ"צ נמשך אור מוגבל, היינו, אור כזה שהחושך הוא היפך ממנו ומנגד אליו, אבל ע"י התשובה נמשך אור בלתי מוגבל, שלגביו אין החושך מנגד, ועי"ז מהפכים גם את החושך לאור.

וזהו גם מ"ש34 טוב שם משמן טוב גו', ומבואר בזה35, דשמן טוב קאי על העבודה דתומ"צ, שזהו"ע השמן שבמנורה36 שהיו בה ז' קנים כנגד ז' אופני העבודה כו'37. וענין טוב שם קאי על בירור הניצוצות שבלעו"ז (ענין התשובה), שזהו ענין "שם" שהוא בגימטריא רפ"ח ב"ן, דהיינו בירור הרפ"ח ניצוצות ע"י שם ב"ן38. ועז"נ טוב שם משמן טוב, כי עבודת בירור הניצוצות היא למעלה מהעבודה דתומ"צ, וכמארז"ל39 שלשה כתרים הן כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. וענין זה מרומז בפסוק טוב שם גו', שהאות ט' דטוב היא ט' רבתי40, כנודע בענין אתוון זעירין אתוון בינונין ואתוון רברבן41, שאתוון בינונין קאי על העבודה דתומ"צ, שזהו הסדר הישר והרגיל, תמידים כסדרם, ואתוון רברבן שלמעלה מן השורה קאי על עבודת התשובה, שעל ידה נמשך אור בלתי מוגבל המהפך גם את החושך לאור, וכנ"ל.

ד) ויש לקשר ענין זה עם משנת"ל42 בענין ז' השמות שאינם נמחקים43 (שהרי גם בענין טוב שם גו' מודגש ענין השם44). דהנה ידוע מ"ש הצ"צ45, שמבואר אצלנו בשם הבעש"ט נ"ע, שכל מה שייחסו המקובלים השמות לעשר ספירות, אין הכוונה על גוף הספירה ממש, שהרי הספירה היא מדה, ואילו השם אנו מכוונים בו לעצמותו ית', כדאיתא בספרי46 אליו ולא למדותיו, אלא הכוונה לעצמות אלקות המלובש בספירות. והנה, ענין זה הובא גם בהוספות ללקו"ת47. אבל בלקו"ת אינו ברור אם הכוונה היא לאור המתלבש בספירות או להאור שמחי' את הכלים, והיינו, אם הכוונה היא להאורות או לחיות הכלים עצמם. ומבאר הצ"צ45, שכוונת הבעש"ט היא לחיות הכלים עצמם. וההכרח לזה הוא (כמ"ש הצ"צ) ממ"ש בכתבי האריז"ל48 בביאור ההפרש בין שם הוי' לשאר השמות, ששם הוי' הוא באורות, ושאר השמות הן בכלים, וכדי לתווך בין דברי האריז"ל שהשמות הן בכלים עם דברי הבעש"ט שהשמות הן באורות, צ"ל שכוונת הבעש"ט היא (לא להאורות המתלבשים בכלים, אלא) לחיות הכלים עצמם. ונמצא, שפירוש הבעש"ט שאליו (ולא למדותיו) קאי על חיות הכלים עצמם, הוא בעומק יותר מפירוש הפרדס49 שאליו (ולא למדותיו) קאי על האור המלובש בהכלים, כי, אף שבגילוי הרי חיות הכלים הוא למטה מהאור המתלבש בהם, הנה בשרשו הוא נעלה יותר, כידוע בענין איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד50, שבחי' איהו שמתייחד עם גרמוהי הוא למעלה יותר מבחי' איהו שמתייחד עם חיוהי51. אך עדיין אינו מובן, איך אפשר שיהי' היחוד דאיהו וגרמוהי, הרי הכלים (גרמוהי) הם בבחי' מציאות, ואיך אפשר שבחי' איהו שבגרמוהי שהוא למעלה מבחי' איהו שבחיוהי, יתלבש בגרמוהי ויתייחד עמהם. ובהכרח לומר, שהכח לזה הוא מבחי' שלמעלה משניהם, למעלה מבחי' איהו ומבחי' גרמוהי. וזהו אמיתית ענין אליו, כפירוש רבינו הזקן52 שקאי על עצמות ומהות, שזהו ששם שמים שגור בפי כל53, ולהיותו נמנע הנמנעות54, הרי הוא מחבר ומייחד בחי' איהו עם גרמוהי. ונמצא, ששני הפירושים שבענין השם (שם בגימטריא רפ"ח וב"ן, שהו"ע בירור הניצוצות ואתהפכא חשוכא לנהורא, וכללות ענין השמות שקאי על חיות הכלים, בחי' איהו שמתייחד עם גרמוהי) שייכים זל"ז, כיון שבשניהם ישנו הענין דיחוד הפכים (אור וחושך, איהו וגרמוהי), בכח העצמות שהוא נמנע הנמנעות.

ה) והנה כדי להמשיך אור הבלי גבול שעל ידו תהי' הפיכת החושך לאור (כנ"ל ס"ג), צריך להיות ענין הביטול דוקא, כי, כל זמן שהאדם הוא בבחי' מציאות, אזי יכול להמשיך ולקבל רק האור שבהגבלה, ודוקא ע"י ביטול מציאותו נעשה כלי לבחי' הבלי גבול. וזהו כללות הענין דגלות מצרים, מלשון מיצר55, וכן כל שאר הגליות שנקראו מצרים, ע"ש שהן מצירות לישראל, והיינו, שעיקר ענין הגלות אינו מה שגולה ממקומו, אלא העיקר הוא שבהיותו בגלות מצירים ומעיקים לו בכל עניניו (ובפרט בענינו העיקרי, שאני נבראתי לשמש את קוני56), שזהו"ע ביטול המציאות. וזהו גם שענין הגלות נמשל לזריעה (כנ"ל), שמכסין הגרעין בעפר בארץ ומשם יצמח בעבור שהגרעין נרקב ונפסד ובטל כו'3, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי57 שאי אפשר שיצמיח ממנה מאין ליש מכח הצומח אם לא שתרקב הישות שלה והי' לבחי' אין, שנק' ביטול היש לאין. והיינו, שמציאות יש אינו כלי לבחי' כח הצומח, כי אם בחי' אין דוקא. ויש להוסיף בזה, שביטול הישות דרקבון הגרעין הוא עי"ז שמכניסים אותו בעפר הארץ, דהיינו במקום שמנגד אליו כו', שזהו כללות הענין דמצרים, שמיצר ומעיק כו'. אך דוקא ע"י הביטול והמיצר כו' נעשה עילוי גדול יותר, כמ"ש58 מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב גו', וכמאמר הבעש"ט59 על הפסוק60 ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, שצרה אותיות צהר, והיינו, שמענין הצרה עצמה עושים צהר. וזהו בשלח פרעה את העם, שהי' משלח פארות וענפים כו', בחי' כח הצומח להצמיח ישועת ישראל, שע"י המיצר והביטול נמשך ונתגלה אור הבלי גבול.

ו) אמנם אף שביצי"מ הי' כבר הענין דבשלח פרעה את העם, שהו"ע בירור הניצוצות, וכמ"ש61 וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים (דקאי על עניני עלמא דאתכסיא) וכמצודה שאין בה דגן (דקאי על עניני עלמא דאתגליא)62, מ"מ, עדיין לא נתבררו כל רפ"ח הניצוצות. וכידוע63 בפירוש מ"ש64 וגם ערב רב עלה אתם, שבהיותם במצרים ביררו ר"ב ניצוצות, ונשארו פ"ו ניצוצות, כמנין הטבע65. וכאשר תושלם העבודה דבירור כל רפ"ח הניצוצות, אזי תהי' הגאולה העתידה. והענין בזה, דהנה, יצי"מ לא היתה גאולה שלימה, שלכן גם לאחרי יצי"מ נשארה נתינת מקום לגלויות אחרות66, ועד לתכלית המיצר באופן דאשר חרפו אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך67, ומ"מ, הנה על זה אמרו רז"ל68 אם ראית דור אחר דור מחרף צפה לרגליו של משיח, דכתיב אשר חרפו אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך, מה כתיב בתרי'69, ברוך ה' לעולם אמן ואמן. והענין בזה, דהנה, ברוך גו' אמן ואמן מורה על קיום הדבר, והו"ע שבועה70, דהיינו, השבועה שלמעלה על ההתקשרות של הקב"ה עם בנ"י, שמזה נמשך גם הענין דמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע71. ושבועה זו מתגלית ע"י ההקדמה דאשר חרפו גו', דור אחר דור מחרף. ולכאורה אינו מובן שייכות הענינים, הרי הם שני הפכים. אך הענין הוא, שהיא הנותנת, וכנ"ל שגילוי אור הבל"ג הוא ע"י הקדמת המיצר דוקא, ולכן, אם ראית דור אחר דור מחרף אזי צפה לרגליו של משיח, שאז יהי' התגלות אמיתית הבל"ג, באופן נעלה הרבה יותר מהגילוי שביצי"מ, שלכן נאמר72 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נו"ן פלאות73.