ואהי' אצלו אמון, ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ד

בס"ד. ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם1. ונתבאר לעיל2 (ע"פ המבואר במאמר ד"ה ואהי' אצלו אמון גו' שנאמר בערב חג השבועות תרד"ע3) שפסוק זה קאי על המשכת התענוג שבתורה כפי שנמשך מעצמותו ית' עד למטה. ואהי' אצלו אמון, כפירוש רש"י גדילה אצלו לשון האמונים עלי תולע4, וכמו כאשר5 ישא האומן את היונק6, קאי על התורה כפי שהיא אצלו, בעצמותו ית'. ואהי' שעשועים יום יום, קאי על התורה כפי שנמשכת בבחי' חו"ב (יום יום), שאז נעשה התגלות התענוג, שעשועים. משחקת לפניו בכל עת קאי על המשכת התורה בבחי' ז"א, שזהו בכל עת, דקאי על הכ"ח עתים י"ד לטובה וי"ד כו'7, שהו"ע התחלקות ב' הקוין דחו"ג, בחי' המדות (ז"א). ובענין זה נאמר לשון שחוק ולא לשון שעשועים, לפי שבהמשכה בז"א שלמטה מחו"ב בא התענוג בהתגלות יותר, ולכן נאמר הלשון שחוק שמורה על התגלות התענוג בתכלית הגילוי לעין כל, כפי שרואים באדם שגם כאשר הוא בעונג גדול יכול להיות העונג בהעלם והסתר בעצמותו, ומתגלה ממנו רק קצת הארת פנים בשתי לחייו, שהו"ע הארת תרין תפוחין כו', אך כאשר העונג הוא בהתגלות ביותר אזי יהי' אצלו ענין של שחוק ועד לאופן שלא פסיק חוכא מפומא8. משחקת בתבל ארצו קאי על המשכת התורה בבחי' המלכות, וגם כאן נאמר לשון שחוק, במכ"ש ממש"נ לשון שחוק גבי המשכת התורה בבחי' ז"א, שעדיין אין זו ההמשכה למטה, שהרי ז"א הוא סוף עולמות הא"ס9, וכולל רק ט' ספירות בלבד, ודוקא ע"י ספירת המלכות נעשה הגילוי וההמשכה למטה. ומסיים ושעשועי את בני אדם, דקאי על התענוג שבתורה כפי שנמשך בעולמות בי"ע.

אך עדיין צריך להבין הטעם שגבי ההמשכה בבי"ע נאמר הלשון ושעשועי את בני אדם, שעשועי דייקא, דלכאורה גם כאן הול"ל לשון שחוק, במכ"ש ממש"נ לשון שחוק גבי ההמשכה בז"א ובמלכות, ועאכו"כ כאשר ההמשכה וההתגלות היא למטה יותר, גם בעולמות בי"ע, הרי בודאי שצ"ל ענין השחוק שמורה על הגילוי ביותר, ולמה נאמר כאן הלשון שעשועי. וגם צריך להבין הטעם שלא נאמר לשון שעשועים סתם, כמו בחו"ב (ואהי' שעשועים יום יום), אלא שעשועי. (שעשועים שלי), דקאי על התחלת הכתוב ואהי' אצלו (אמון), והלא ואהי' אצלו אמון קאי על התורה כפי שהיא בעצמותו ית', ששם התענוג הוא באופן של שעשועי המלך בעצמותו (כמרומז גם באגה"ק10), שזוהי דרגא עליונה ביותר, ומה שייך ענין זה להמשכת התענוג שבתורה למטה ביותר, בעולמות בי"ע, ששם יהי' הענין דשעשועי. דוקא.

ב) ויובן בהקדם המבואר במאמר אדמו"ר הזקן [בא' הביכלאך כת"י שנפדו לאחרונה מן השבי'. ולהעיר, שתוכן המאמר נמצא גם בהנחות הר"פ11, אבל בביכל הנ"ל ניתוספו גם הגהות בכתי"ק של הצמח צדק, וכנראה שלמד בביכל זה] ד"ה אל12 יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו כו'13 [כפי שמביא כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע14 הענין דאל יתהלל חכם בחכמתו כו' בהמשך לביאור פרטי הדרגות שבפסוק ואהי' אצלו אמון גו', וכנראה שמקור הדברים הוא במאמר אדמו"ר הזקן הנ"ל], ומדייק בזה, דודאי מ"ש חכם בחכמתו אין הכוונה על שכל האנושי, אלא על חכמה אלקית דוקא. ומוסיף הצ"צ, שכן משמע בזח"ב פ' תרומה15 נביא כו' צווח ואמר למארי תורה חכמים באורייתא כו' אל יתהלל כו'. וכיון שאומר בכתוב אל יתהלל חכם בחכמה אלקית, מהו אומרו בסיפי' דקרא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, שזוהי ג"כ בחי' חכמה אלקית, וא"כ קשיא סיפי' לרישי'.

ויש להקדים ביאור מארז"ל16 בבנו של ר' יהושע בן לוי שחלה ופרחה רוחו למעלה, וכשנתרפא שאלו אביו מאי חזית, אמר לי' עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה, אמר לו, בני, עולם ברור ראית. ויובן בהקדם הכלל17 בהשפעה מעליון לתחתון, שהענין שבא אחרון אצל המקבל הוא הראשון אצל המשפיע. וכמו בהשפעת מחשבה לדיבור, שמה שקדם במחשבה בא בדיבור בסוף. וכנראה בחוש שכאשר ירצה האדם להשפיע איזה שכל וסברא, הרי תחילה ישנה אצלו תמצית השכל שרוצה להשפיע, ואח"כ מתבונן במחשבתו איך ומה להשפיע לזולתו, ואילו ההשפעה אל המקבל היא בסדר הפוך, שתחילה משפיע לו כפי שהתבונן איך ומה להשפיע לו, ואח"כ משפיע לו תמצית השכל, והיינו, שמה שהי' אצל המשפיע תחילה, בא אצל המקבל לבסוף. וזהו גם הביאור בפלוגתת ב"ש וב"ה בסדר הבריאה18, ב"ש אומרים שמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ, שנאמר19 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וב"ה אומרים ארץ נבראת תחילה ואח"כ שמים, שנאמר20 ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. והענין בזה, שיש חילוק בין ההתהוות בפועל ע"י הדיבור לשורש הענין במחשבה, שההתהוות בפועל ע"י העשרה מאמרות היתה באופן שתחילה נאמר יהי רקיע גו'21, ואח"כ נאמר יקוו המים גו' ותראה היבשה גו'22, והיינו, ששמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ, אבל כמו שעלה במחשבה אזי קדמה ארץ לשמים, כנ"ל שמה שבא אל המקבל לבסוף ישנו אצל המשפיע תחילה, והו"ע סוף מעשה במחשבה תחילה23, שמה שבא במעשה בסוף הוא תחילה במחשבה. ובזה יובן מה שאמר ברי' דריב"ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, דכיון שהיתה אצלו העלי' מעלמא דאתגלייא שהוא בחי' עולם הדיבור לעלמא דאתכסייא שהוא עולם המחשבה, לכן אמר ראיתי עליונים למטה, כי מה שנחשב עליון במדריגה בעלמא דאתגלייא, נחשב תחתון במדריגה בעלמא דאתכסייא, וכן לאידך, תחתונים למעלה, שמה שנחשב בחי' תחתון במדריגה אצל המקבל הוא באמת ראש ועליון אצל המשפיע. והשיב לו אביו, בני, עולם ברור ראית, כי באמת מה שבמשפיע הוא עליון הוא הנקרא עליון באמת.

ובזה יובן גם הפסוק12 אל יתהלל חכם בחכמתו גו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. והענין בזה, דהנה, בבחי' החכמה יש ב' מדריגות. הא', בחי' החכמה כפי שהיא אצל האדם בעצמו, והב', בחי' התפשטות החכמה למטה ע"י משל ולבוש כו'. והנה אנו רואים בחוש שכל מי ששכלו חזק יותר באותה החכמה יוכל להלביש ולהשפיל אותה החכמה למטה יותר גם לקטני הערך. ונמצא, שכל מה שהחכמה נמשכת ומתפשטת למטה יותר, שיוכל להלבישה בלבוש היותר חיצוני, הנה בעצם החכמה הרי זה כח היותר ראשון, והיינו מטעם הנ"ל דסוף מעשה עלה במחשבה תחילה. וזהו מש"נ אל יתהלל חכם בחכמתו, דקאי על בחי' החכמה כפי שהיא אצל האדם בעצמו, שאין זה התכלית, אלא התכלית היא התפשטות החכמה למטה דוקא, שזהו דיוק הלשון השכל וידוע, דהיינו לפעול שתהי' ההשכלה והידיעה באלקות (לא רק למעלה, אלא) גם למטה, שזהו גם מה שמסיים בכתוב כי אני הוי' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, בארץ דייקא. ודוקא ההמשכה למטה בארץ קשורה עם הכח היותר ראשון, שזהו אומרו השכל וידוע אותי, היינו, שע"י ההמשכה למטה (השכל וידוע) לוקחים בחי' אותי, עצמותו ית', שלמעלה משם אלקים ושם הוי', וד"ל.

ג) והנה ע"פ המבואר לעיל מובן שהעיקר הוא לא הענין דשמים, אלא הארץ דוקא, שזהו שארץ קדמה לשמים בבחי' המחשבה, ששם הוא אמיתית הענין, עולם ברור. ובזה גופא העיקר הוא לא ענין הארץ כפי שהוא בבחי' המחשבה, ארץ שקדמה לשמים, אלא צ"ל גם ענין הארץ כפי שהוא בבחי' הדיבור, שהוא עולם הפוך שבו שמים קדמו לארץ (שהרי גם הדעה ששמים קדמו לארץ היא אמיתית, דאלו ואלו דברי אלקים חיים24, אלא שהוא באופן דעולם הפוך), ודוקא בארץ כפי שהיא בבחי' הדיבור שבאה לאחרי הקדימה דשמים (לא כפי שקדמה לשמים בבחי' המחשבה), באה הדרגא היותר עליונה שבמשפיע.

וזהו מש"נ ושעשועי את בני אדם, שתכלית השלימות בענין התענוג הוא לא כפי שהתורה היא בעצמותו ית' (ואהי' אצלו אמון), ולא רק כפי שנמשכת בכל פרטי המדריגות דחו"ב, ז"א ומלכות (ואהי' שעשועים גו' משחקת לפניו גו' בתבל ארצו), כי אם כפי שנמשכת למטה בארץ דוקא (את בני אדם), היינו, בארץ כפי שנבראת בפועל ע"י בחי' הדיבור לאחרי ששמים נבראו תחילה, ודוקא למטה בארץ ישנו הענין דשעשועי, לא רק שעשועים סתם, אלא שעשועי, שעשועים העצמיים (ע"ד משנת"ל שדוקא ע"י המשכת החכמה למטה, השכל וידוע, ישנו הענין דאותי, בחי' העצמות). ועפ"ז יובן מש"נ כאן לשון שעשועים (שעשועי את בני אדם), ולא לשון שחוק שמורה על הגילוי, לפי שהכוונה היא שתהי' ההמשכה לא רק במקום של גילוי, שזהו"ע הארץ כפי שקדמה לשמים, אלא גם בארץ כפי שבאה לאחרי ולמטה משמים, היינו שתהי' ההמשכה בבחי' ההעלם, ודוקא שם נמשך בחי' שעשועים העצמיים.

וע"י המשכת בחי' שעשועים העצמיים בבחי' ההעלם שנעשית ע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הזה, יהי' לעתיד לבוא המשכת העצמות למטה בגילוי דוקא, שהרי ענין ההעלם הוא רק עתה, אבל לעתיד לבוא יהיו כל הענינים בגילוי, כמ"ש25 ולא יכנף עוד מוריך, וכפי שמפרש רבינו הזקן26 שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש, וכפי שמבאר הצ"צ27 בפירוש מארז"ל28 האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא כו', כיון שענין היחוד צ"ל ללא לבושים דוקא. אך הגילוי דלעתיד לבוא נעשה רק לאחרי שכבר נמשך למטה בחי' שעשועים העצמיים בהעלם עכ"פ, ודוקא עי"ז תבוא המשכה זו בגילוי לעתיד לבוא29.