בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. התחלת פרשתנו היא: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו'".

ובהקדמה – שבנוגע למנורה ישנם כמה ענינים:

לכל לראש – עשיית המנורה, שמשה נתקשה בה, כמ"ש1 "וזה מעשה המנורה", "שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה"2, ועד שיש דעה ש"ע"י הקב"ה נעשית מאלי'"3; "אמר לו הקב"ה השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאלי'"4 – שזהו ענין מיוחד שלא מצינו דוגמתו בשאר כלי המשכן.

ונוסף לזה ישנה העבודה דהטבת המנורה, הכנת הפתילה והשמן כו', ולאחרי כן באה העבודה דהדלקת המנורה.

ובפרשתנו מדובר אודות ציווי הקב"ה למשה שיאמר לאהרן להדליק את המנורה – "בהעלותך את הנרות", וכפי שמביא רש"י (ממדרשי חז"ל5) גודל הענין דהדלקת המנורה, שעל זה אמר לו הקב"ה "שלך גדולה משלהם".

ב. והנה, אמרו רז"ל6 "הרוצה שיחכים ידרים .. וסימניך .. מנורה בדרום", והיינו, שהמנורה קשורה עם ענין החכמה – תורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים"7.

ועפ"ז צריך להבין:

ענין התורה שייך למשה – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'"8, וכמ"ש9 "זכרו תורת משה עבדי", ש"נקראת על שמו"10, וא"כ, מהו הטעם שהציווי על הדלקת המנורה הוא לאהרן דוקא, בה בשעה שענין המנורה רומז לתורה שזהו ענינו של משה?

ג. ויובן בהקדם פרטי הענינים שבמנורה כפי שהם בתורה:

במנורה יש "נר" (שכולל כלי, פתילה ושמן) ו"אור". והענין בזה – כמ"ש11 "כי נר מצוה ותורה אור", "תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור"12 (וכמבואר בדרושי חסידות13 פרטי הענינים בזה).

אמנם, ע"פ הידוע שכל הענינים שבתורה ישנם בדרך כלל ובדרך פרט (כמדובר כמ"פ14), הרי למרות שבדרך כלל קאי "נר" על מצוות, ו"אור" קאי על תורה, הנה בדרך פרט ישנם בתורה גופא ב' הענינים ד"נר" ו"אור".

ולדוגמא:

לימוד התורה צריך להיות בדיבור דוקא, כדרשת רז"ל15 על הפסוק16 "כי חיים הם למוצאיהם", "אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה". וזהו גם הדיוק בנוסח ברכת התורה17: "לעסוק בדברי תורה" (לא "לעסוק בתורה" סתם, אלא "לעסוק בדברי תורה"), כיון שהעסק בתורה צריך להיות בדיבור דוקא18.

אמנם, הדיבור בתורה אינו התכלית עדיין, שהרי הדיבור בתורה ישנו גם אצל תינוק – "משהתינוק מתחיל לדבר אביו לומדו תורה"19, ואעפ"כ, הנה במשך כמה שנים לאח"ז הוא עדיין במעמד ומצב שאין לו מחשבה20, והיינו, שהדיבור בתורה כשלעצמו יכול להיות באופן שמדבר אותיות התורה בלבד, ללא הבנה והשגה; אלא שהדיבור הוא הכלי להבנה והשגה שבתורה.

ונמצא שענין ה"נר" – שהוא הכלי אל האור – בתורה גופא הו"ע הדיבור שבתורה, שהוא הכלי להבנה והשגה שבתורה, שהיא בדוגמת ה"אור".

ד. עפ"ז יש לבאר תוכן הציווי "בהעלותך את הנרות" בנוגע לתורה:

כשם שבנר כפשוטו יכול להיות שישנה מציאות הנר (כל פרטי הענינים שבו: הכלי, השמן והפתילה), ואעפ"כ אין הנר דולק – כמו"כ בלימוד התורה יכול להיות מעמד ומצב שיהודי לומד תורה בהבנה והשגה כו', אבל התורה אינה מאירה אצלו, היינו, שלא זו בלבד שאינה מאירה להזולת, אלא גם לעצמו – לנפשו האלקית – אין התורה מאירה.

וכידוע הסיפור21 שהבעש"ט אמר על כמה מתלמידיו שהם אמנם "נרות", אבל אינם "נרות מאירים", ויש צורך להדליקם כו'.

ועד"ז סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר22 אודות מאמר אחד מרבותינו נשיאינו ליהודי שהי' לומד תורה בהתמדה יומם ולילה, בבקיאות וחריפות וכו' – שלא די בכך שהוא לומד את התורה, אלא גם התורה צריכה ללמד אותו!

וזהו תוכן הציווי "בהעלותך את הנרות" (שאין להסתפק בכך שישנה מציאות הנר, אלא צריך להדליק את הנר שיהי' נר דולק ומאיר) בנוגע לתורה – שלא די בלימוד התורה כשלעצמו, אלא התורה צריכה להיות "תורה אור", "אַ ליכטיקע תורה".

ונוסף לכך שהתורה מאירה אצל האדם הלומד עצמו, צריכה התורה לפעול ולהאיר גם אצל הזולת (החל מבני משפחתו), ועד לחלקו בעולם וכללות העולם – כמו נרות המנורה בביהמ"ק שהאירו גם את העולם, כמארז"ל23 "משם אורה יוצאה לכל העולם", ע"י "חלוני שקופים אטומים"24.

ה. וכדי לפעול הענין ד"בהעלותך את הנרות", שהתורה תהי' "תורה אור" – יש צורך בעבודת התפלה:

אור הנר נעשה ע"י כליון השמן והפתילה, וככל שכליון השמן והפתילה יגדל יותר, הנה גם האור יהי' גדול יותר.

[ולהעיר מהשקו"ט בנגלה דתורה בנוגע לגדר מלאכת מבעיר, אם ענין ההבערה הוא הוצאת וריבוי האש, או שריפת וכליון העצים25].

וענין כליון השמן והפתילה בעבודה הוא – ביטול החומריות ("גראָבקייט"), הישות והמציאות.

וזהו ענין עבודת התפלה, שבה צריך להתבונן בגדלות הא-ל ובשפלות האדם26, והיינו, שגם כאשר הוא למדן ובקי וכו', צריך להכיר בשפלות עצמו, ולשמוח על גודל הזכות שניתנה לו להתפלל אל הקב"ה ולהתקרב אליו, כ"שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם כו'"27.

וע"י הרגש שפלות עצמו (כליון השמן והפתילה) שבעבודת התפלה אזי נעשה לימוד התורה כדבעי ("תורה אור"):

אמרו רז"ל28 "(תורה) לא בשמים היא29, לא תמצא בגסי רוח", שלכן צריך תחילה לבטל את החומריות והגסות כו'.

וזהו גם מ"ש30 "ונפשי כעפר לכל תהי' (כמו עפר שהכל דשים עליו, שזוהי תכלית השפלות, ועי"ז) פתח לבי בתורתך".

והדיוק בזה הוא "פתח לבי בתורתך" – אף שלכאורה מתאים יותר לומר "פתח מוחי בתורתך", שהרי בלימוד התורה נוגע בעיקר ענין ההבנה וההשגה שבמוח – כי, מדובר אודות מעמד ומצב שיש כבר פתיחת המוח בהבנת והשגת התורה, ואעפ"כ צריך להיות ענין הביטול ("ונפשי כעפר לכל תהי'") – החל מאמירת "מודה אני", ואח"כ באמירת "הודו לה'", ועד שבאים לתכלית הביטול בתפלת העמידה "כעבדא קמי מרי'"31 – כדי שיהי' פתיחת הלב, שהו"ע הרגש הלב כו'.

ולהעיר גם מהפתגם של רבינו הזקן32 על מארז"ל33 "זוטרא דבכו מחי' מתים", שהקרירות של השכל היא בבחי' מת, וצריך לפעול בו הענין דתחיית המתים, ע"י הרגש הלב כו' (כמוזכר גם בא' ההתוועדויות שלפנ"ז34).

ו. עפ"ז יש לבאר הטעם שהציווי "בהעלותך את הנרות" נאמר לאהרן דוקא:

אף שענין התורה – שמרומז במנורה – שייך למשה, הנה כדי שהתורה תהי' באופן של "תורה אור", יש צורך בהקדמת עבודת התפלה (כנ"ל), והרי עבודת התפלה היא עבודתו של אהרן, שנקרא "שושבינא דמטרוניתא"35, שפועל להעלות את כנס"י מלמטה למעלה (ובזה חלוק ממשה, "שושבינא דמלכא"35, שפועל ענין ההמשכה מלמעלה למטה), ולכן נאמר הציווי "בהעלותך את הנרות" לאהרן דוקא.

ועד"ז בעבודת כל אחד מישראל – שיש בו ניצוץ מנשמת אהרן (שהרי אהרן הוא משבעה רועים36), שזהו"ע ה"מתפלל" ("דער דאַווענער") שבו, שעי"ז נעשה הענין ד"בהעלותך את הנרות", שיהי' לימוד התורה באופן ד"תורה אור".

ואעפ"כ כתיב "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו'", היינו, שהציווי לאהרן הוא ע"י משה דוקא [וכדאיתא בספרא37 "י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטים ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן"] – כמו בכל הענינים שהנתינת-כח עליהם היא ע"י התורה, שזהו ענינו של משה דוקא.

ז. ועוד ענין בטעם הציווי "בהעלותך את הנרות" לאהרן דוקא:

ובהקדם הדיוק במ"ש "בהעלותך את הנרות" – נרות לשון רבים, דקאי על הששה נרות, שכוללים את ששים ריבוא בנ"י, שהם כל פרטי חילוקי המדרגות שבבנ"י38.

ועל זה נצטווה אהרן "בהעלותך את הנרות" – שאע"פ שיש נרות לשון רבים, שהם מחולקים זמ"ז, ועד שיש כאלו שהם במעמד ומצב של "בריות בעלמא"39, הנה ענינו של אהרן הוא להעלות את הנרות מלמטה למעלה ולהדליקם שיהיו מאירים "אל מול פני המנורה"40, היינו, שיתאחדו כולם לעשות רצונו ית', וכדברי המשנה41 אודות אהרן: "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

וענין זה קשור גם עם עבודת התפלה (ענינו של אהרן, כנ"ל ס"ו) – כפי שמביא רבינו הזקן בסידורו מכתבי האריז"ל42: "נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת43 לרעך כמוך", ומובן, שמצד אהבת ישראל, הנה הפעולה דעבודת התפלה שתהי' התורה באופן של "תורה אור", היא לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לזולת – אצל כל בנ"י.

ועי"ז נעשה ענין של אור גם אצל אומות העולם, כמ"ש44 "והלכו גוים לאורך", ועד לקיום היעוד45 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד".

* * *

ח. ע"פ משנת"ל (ס"ד) בענין "בהעלותך את הנרות", שעיקר ענינו של ה"נר" הוא להאיר דוקא, "תורה אור", הרי מובן, שיהודי לא יכול להיות במעמד ומצב של "כסיל בחושך הולך"46, ולסמוך על כך שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח"47, ו"המאור שבה מחזירו למוטב"48, אלא עליו להאיר ב"נר מצוה ותורה אור"11 בפועל ובגלוי, והיינו, שלא די בענין ה"מאור", אלא צריך להיות גם ענין ה"אור".

וזהו גם העילוי דשרגא בטיהרא לגבי הניצוץ שנכלל באבוקה (כמבואר בחסידות49 החילוק שבין ב' ענינים אלו):

הענין דשרגא בטיהרא הוא באופן שהנר מאיר, אלא שבשעה שמאיר גם אור השמש בצהרים, אזי אין תועלת באור הנר ("דשרגא בטיהרא מאי אהני"50), אבל הנר כשלעצמו הוא באופן שמאיר (ופועל כליון השמן והפתילה כו'), משא"כ כאשר הניצוץ נכלל באבוקה, שאז מתבטל ממציאותו ואינו מאיר.

ולכאורה: מהי המעלה בביטול דשרגא בטיהרא – הרי מוטב שיוכלל בהמאור עצמו?

אך הענין הוא – כאמור לעיל שהתכלית היא "בהעלותך את הנרות", שיהי' נר להאיר דוקא, ועד כדי כך, שגם כאשר מתבטל לגבי מקורו (טיהרא), עדיין נשאר בו ענין האור.

ט. ועפ"ז יש לבאר מ"ש הרמב"ם51 בסדר קבלת התורה, ש"אלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה"52, אף שבמשנה8 נאמר ש"משה .. מסרה ליהושע" בלבד53:

ובהקדם ביאור הענין ד"מסרה ליהושע" – כיון שלולי זאת לא היתה התורה יכולה להתקבל אצל בנ"י, וכמשל התינוק שכאשר מסבירים לו חכמה עמוקה, נעשה מבולבל לגמרי [ויתירה מזה, שזהו"ע שבאין ערוך כל כך עד שאפילו אינו מתבלבל, והיינו, שלא שייך לומר שנעשה אצלו "שבירת הכלים", כיון שאינו בבחי' "כלי" כלל, ובמילא לא שייך שיהי' אצלו ענין של שבירה], וכמו"כ לא היו בנ"י יכולים לקבל באופן ישיר ממשה, שהי' "כפני חמה"54, כי אם ע"י יהושע, שהי' "כפני לבנה"54.

ומזה מובן, שביחס אלינו נוגע רק הענין ד"מסרה ליהושע", שעל ידו יכולים אנו לקבל את התורה, ומה שגם אלעזר ופינחס קיבלו ממשה (יחד עם יהושע), הנה ביחס אלינו הרי זה בבחי' "שרגא בטיהרא מאי אהני", ולכן לא נזכר אודותם במשנה (כשם שלא נימנו אהרן והזקנים שלמדו ממשה); אבל הרמב"ם שמפרט את סדר קבלת התורה, מוסיף ש"אלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה" – שגם ענין זה הוא סדר והוראה בעבודת ה' – כי, אף ש"שרגא בטיהרא מאי אהני", הרי בפועל צ"ל וישנו יש גם מציאות ה"שרגא", שמצד עצמו הוא מאיר כו', כנ"ל.

י. ועדיין צריך להבין: סו"ס הרי המאור הוא למעלה מן האור, וא"כ, מהו בכל זאת הצורך שה"שרגא" עצמו יאיר, בה בשעה שיכול לקבל את אור ה"טיהרא"?!

אך הענין הוא – שהאור של ה"טיהרא" הוא מלמעלה, ואילו האור של ה"שרגא" הוא באופן של עבודה בכח עצמו, והרי אמרו רז"ל55 "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו".

וזהו גם ביאור המעלה של שיטת חב"ד לגבי שיטת פולין56, ששיטת פולין היא ש"צדיק באמונתו יחי'"57, אל תקרי יחְי' (החי"ת בשבא) אלא יחַיֶ' (החי"ת בפתח), ואילו שיטת חב"ד היא שצ"ל עבודה בכח עצמו דוקא, אע"פ שבאופן כזה לא יהיו לו כל ה"תשעה קבים", ולא עוד אלא שיתכן שלא יהי' לו (בשלימות) אפילו "קב אחד"!

יא. וכפי שמצינו גם בנוגע ללימוד התורה:

אמרו רז"ל58 שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו נאמר59 "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת גו'", והיינו, שיכול להיות שילמד במשך כל המעת-לעת, מלבד רגע אחד שהי' יכול לעסוק בתורה ולא עסק, ואז, הנה לא זו בלבד שאינו יוצא י"ח "והגית בו יומם ולילה"60, אלא עוד זאת, שעליו נאמר כו'.

ואיתא בתורה אור61, ש"זה תמוה לכאורה, דמאחר שמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה כ"כ יוצא י"ח בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית62 (ועד שעי"ז "קיים מצות לא ימיש60 ספר התורה הזה מפיך"), א"כ, למה יהי' האפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק גדול עונו כ"כ לומר עליו הכרת תכרת גו'"?

ומבאר בזה63 – לאחרי הקדמת הביאור שהתורה היא "משל הקדמוני"64 – שזהו "כמו ע"ד דוגמא בנמשל ומשל שלמטה שבשכל האדם, הנה לא כל השכליים הנק' נמשל הם שוים לענין המשלים, שיש שכל ונמשל אשר יכולים לעמוד עליו ע"י משל אחד ופשוט וקל, ויש שכל גדול יותר שכדי להשיגו הוא ע"י משלים יותר, וגם המשל הוא נעלה ועמוק .. וכך הנה גם למעלה הרי אין כל ההשגות של הנשמות שוים, ויש בהם מדריגות ומעלות אין קץ .. ולכן, מי שדי לו בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית, שדי לו במשל זה לערך ההשגה של שרש נשמתו, והיינו דוקא כשאי אפשר לו לעסוק כו', שזו הוראה שדי לו בזה .. אבל מי שאפשר לו לעסוק בתורה, זהו הוראה שנשמתו מבחי' שיוכל להשיג הרבה למעלה, לכן צ"ל המשל ג"כ גדול ורב מאד כשיעור הזמן שאפשר לו לעסוק בתורה וכו'".

כלומר: מי שאינו יכול ללמוד יותר מפרק אחד שחרית כו', הרי זה סימן שמצד שרש נשמתו אינו שייך להשגות נעלות, ולכן די לו ב"לבוש" ו"משל" של לימוד מועט בעוה"ז.

ואח"כ מוסיף בתו"א63 שישנו עוד אופן בזה – "דכיון שאי אפשר לו ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג".

ויש לומר, שב' אופנים הנ"ל65 תלויים בשרש הנשמה: אצל נשמות נמוכות – הרי זה באופן הא', שמי שאי אפשר לו לעסוק כו', ויוצא י"ח בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית, הרי זה הוראה שדי לו בכך; ואילו אצל נשמות גבוהות שמצד עצמם צריכים ללבושים נוספים66 (אלא שמצד איזה סיבה אינם יכולים ללמוד יותר מפרק אחד שחרית כו') – הרי זה באופן הב', שכיון שאי אפשר לו, ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג.

ולכאורה אינו מובן: כיון שיש דרך להשלים מלמעלה לבוש ומשל כו', א"כ, מדוע לא יהי' כן גם אצל נשמות נמוכות (שמצד איזה סיבה אינם יכולים ללמוד יותר מפרק אחד שחרית כו'), שהקב"ה ישלים להם לבוש ומשל כדי שיוכלו להשיג יותר?

אך הענין הוא – כאמור לעיל שעבודת כל אחד מישראל צריכה להיות לפי ערכו דוקא, שזהו הענין ד"קב שלו", ולכן, מי שיש לו נשמה נמוכה שאינה שייכת להשגות נעלות יותר, אין מקום להוסיף לו "לבושים" שאינם לפי ערכו, כי, לא זו בלבד שלא יהי' בזה תועלת, אלא אדרבה, שיתבלבל מזה כו', כמו לבוש ארוך בגשמיות שרק מקלקל כו'67.

וזהו גם הביאור על סיפור תמוה, שפעם נתן אדמו"ר האמצעי לאברך א' – בעת הריקוד עמו – "לבושים ארוכים" ברוחניות, והצ"צ פעל ליקח זאת ממנו, באמרו, שאין זה לפי ערכו68 – דלכאורה אינו מובן: היתכן שהצ"צ – שבודאי הי' במעמד ומצב ד"טוב עין הוא יבורך"69 – פעל ליקח ממנו מה שניתן לו, ובפרט כשמדובר אודות ענין שניתן ע"י ריקוד עם אדמו"ר האמצעי שהי' הנשיא בדורו?! – אך הענין הוא, שכיון שזהו ענין שאינו לפי ערכו, הרי לא זו בלבד שאין בזה תועלת, אלא אדרבה, שמבלבל אותו, כנ"ל.

יב. אמנם, באופן הב' הנ"ל, שהקב"ה משלים לו לבוש ומשל כו' – חסר לכאורה העילוי ד"קב שלו", כיון שזהו ענין שבא מלמעלה?

אך הענין הוא – שההשלמה מלמעלה גופא נעשית עי"ז ש"עוסק כל מה שאפשר לו", באופן שמתייגע יותר מכפי כחו ויכלתו, ונמצא, שע"י עבודתו זוכה לקבל את הלבושים מלמעלה.

ויש לומר יתירה מזה – ובהקדים:

האמור לעיל ד"כיון שאי אפשר לו, ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל כו'" – שייך לכאורה רק כאשר הסיבה לכך שאינו יכול לעסוק בתורה יותר מפרק א' שחרית ופרק א' ערבית היא שלא באשמתו, כמו תינוק שנשבה לבין העכו"ם ולא הי' יכול ללמוד בקטנותו, וכפי שישנם כמה סיפורים מהבעש"ט ואדמו"ר הזקן70 אודות אנשים פשוטים שלא היתה להם אפשרות ללמוד תורה כו'.

אבל אם הסיבה שהגיע למצב זה (שאינו יכול ללמוד יותר מפרק אחד שחרית כו') היא באשמתו – הרי גם אם עכשיו אנוס הוא, "ואונס רחמנא פטרי'"71, מ"מ, כיון שתחילתו בפשיעה הרי הוא חייב (כפשטות הדין בנגלה דתורה72), ובאופן כזה לא שייך לכאורה שישלימו לו מלמעלה את הלבושים הנצרכים לנשמתו.

אך יש לומר, שגם במעמד ומצב שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, הנה אם ישתדל עתה לעשות "כל מה שאפשר לו", באופן שיתייגע יותר מכפי כחו ויכלתו – אזי ישלימו לו מלמעלה כו'.

וע"ד שמצינו בכתבי האריז"ל73 בנוגע לתשובת ר' אלעזר בן דורדיא, ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי' עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא", ועל זה "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו .. בשעה אחת"74, דלכאורה "קשה, אחר שלא סיגל מעשים טובים, היאך בא לעוה"ב .. במה יתכסה, שאין אדם יכול ליכנס שמה אם לא יהי' לו לבוש הנעשה ממעש"ט", ומתרץ, "אלא זהו גלגול יוחנן כה"ג ששימש פ' שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי75 .. הלבוש שעשה יוחנן כה"ג בכל המע"ט אשר סיגל בפ' שנים, לקחו ר"א כו'" – שהסיבה לכך שקיבל הלבושים מן המוכן היא בגלל שעבודתו בענין התשובה היתה באופן שלמעלה מהכלים כו', למעלה מכפי כחו ויכלתו כו'.

יג. וכן הוא גם בנוגע לכללות הענין ד"בהעלותך את הנרות":

כאשר יהודי מתייגע בכל כחו להיות "נר להאיר", אזי נמשך לו מלמעלה ענין האור באופן של נצחיות – "הנרות אינן בטלין לעולם"76.

וכדרשת חז"ל77 על הפסוק78 "אתם נצבים היום גו'", "כיום הזה שהוא קיים .. ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם", "אור79 עולם"80.

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בהעלותך את הנרות גו'.

* * *

טו. בהמשך להמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז81 אודות השיחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר משנת תש"ד, ישנה גם השיחה82 שבה מסופר אודות שבת פ' וירא כ"ף מרחשון שנת תרל"ג, שאז מלאו לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע י"ב שנה.

לשבת ההיא הגיעו לליובאַוויטש הרבה אורחים: רבנים, סוחרים, גבירים וחסידים בעלי-בתים, וביניהם החסידים הידועים הר"ר שניאור זלמן זלאַטאפּאָלסקי מקרעמענטשוג, הר"ר שניאור זלמן ניימאַרק מפּאָלאָצק (פלך וויטעבסק), והר"ר לייב מנעוועל (פלך הנ"ל). ולמרות ריבוי האורחים, הנה ביום ראשון, כ"א מרחשון, אמר אדמו"ר מהר"ש למשרת ר' לוי'ק, שהערב לא יקבל אורחים ל"יחידות", אבל יודיע לג' החסידים הנ"ל שיכנסו אליו.

וכשנכנסו אליו, אמר להם: היום הוא יום שמחה אצלי, רש"ב [וכאן מוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר המוסגר: כך הי' אדמו"ר מהר"ש קורא את אדנ"ע – בר"ת: רש"ב, כפי שקראו כ"ק אדמו"ר הצ"צ בעת הברית מילה83] סיים ששה סדרי משנה.

– בבית הרב היו נוהגים לסיים ששה סדרי משנה בעל-פה לקראת הבר-מצוה, אבל אדנ"ע סיים ששה סדרי משנה בע"פ בהיותו בן י"ב שנה. –

ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש בפניהם מאמר חסידות על סיום המשניות – בענין מאמר ריב"ל ומאמר רשב"ח שלאחריו, כמובא בשיחה הנ"ל תוכן המאמר84.

לאחרי סיום המאמר סיפר להם כ"ק אדמו"ר מהר"ש כמה סיפורים מכל אחד מרבותינו נשיאינו, וגם מעצמו – שזהו דבר פלא שיספר סיפור על עצמו.

וא' הסיפורים הוא:

ר' משה בנו של רבינו הזקן נולד בחודש תמוז שנת תקל"ט. הוא הי' מבוגר מהצ"צ בי"א שנים. ביום הברית מילה, הנה רבינו הזקן, בהיותו דייקן בזמן, הי' לאחרי התפלה בשעה השביעית בבוקר, וכולם המתינו שרבינו הזקן יכנס לעריכת הברית, אבל עברו כמה שעות, הגיע חצות היום, ולאחרי חצות, ועדיין לא נערכה הברית.

כעבור משך זמן, נכנס לביהמ"ד יהודי שהי' לבוש בגדים לבנים, מעיל פרווה ("אַ פּעלץ") – דבר פלא בחודש תמוז – שק על כתפיו ומקל בידו, ומיד יצא רבינו הזקן מחדרו, נגש אליו ואמר לו: שלום עליכם ר' בצלאל, וצוה להתחיל את עריכת הברית מילה. את ר' בצלאל הנ"ל כיבד רבינו הזקן בהגשת התינוק ל"כסא של אליהו", ובעת אמירת "בדמייך חיי" – שאז נותנים לתינוק לטעום מן הכוס ע"י האצבע – הורה רבינו הזקן שר' בצלאל יתן לתינוק לטעום מן הכוס באצבעו.

לאחרי הברית ניסו החסידים לברר את זהותו של ר' בצלאל הנ"ל, שרבינו הזקן המתין לבואו וקירב אותו כו', וכששאלו אותו מי הוא, השיב: אני בצלאל'קע הרועה. בלילה רצו החסידים להיטפל אליו כו', אבל הוא נעלם.

אח"כ סיפרו זאת החסידים לרבינו הזקן, ואמר להם רבינו הזקן, שאכן אמת הדבר; הוא רועה צאן ארבעים שנה בישוב סמוך לשווינציאַן, הוא בקי בבבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, תוספתא ורמב"ם, אבל גילוי אור הנשמה האיר אצלו ע"י לימוד משניות בעל-פה, כי "משנה" אותיות "נשמה"85.

ולאחרי שאדמו"ר מהר"ש סיים סיפור זה לחסידים הנ"ל, סיפר להם עוד כמה סיפורים מרבותינו נשיאינו (כנ"ל), ואח"כ אמר להם: הנכם יכולים לילך ("איר קענט שוין גיין").

טז. בהמשך השיחה נתבארו הענינים דלקמן:

א) קישור הענינים בסיפור הנ"ל86 – ענין גילוי אור הנשמה וברית מילה – ע"פ מ"ש רבינו הזקן בשו"ע87 ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. במצות מילה, ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו", והיינו, שאף שמיד כשנולד, עוד קודם המילה, יש בו כבר נפש האלקית88, מ"מ, תחילת התגלותה היא ע"י מצות מילה; ובדוגמת זה הוא גם גילוי אור הנשמה שהאיר ע"י לימוד משניות בע"פ – שהרי גם מקודם לכן הי' במעמד ומצב ש"חכמת אדם תאיר פניו"89, להיותו בקי בבבלי וירושלמי כו', והרי התורה חקוקה במוח הזכרון גם בשעה שאינו עוסק בתורה (כמבואר בלקו"ת90), ואעפ"כ, הנה דוקא ע"י לימוד משניות בע"פ האיר אצלו גילוי אור הנשמה.

ב) במצות מילה91 ישנם ב' עניני העבודה דצדיקים ובעלי-תשובה: צדיקים – שהרי התינוק הנימול שנולד זה עתה הוא במדריגת צדיק שאין בו חטא; ובעלי תשובה – שהרי ענין המילה הוא הסרת הערלה, ובעבודה הו"ע התשובה92. ולהעיר ממ"ש בפרדר"א93 שאליהו הנביא בא לכל ברית מילה, והרי אליהו הנביא הוא "מבשר טוב"94 – מבשר הגאולה ע"י משיח צדקנו, ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"95, שזהו חיבור ב' העבודות דצדיקים ובעלי תשובה.

* * *

יז. דובר אודות הענין ד"בהעלותך את הנרות", שע"פ המבואר בתניא96 בפירוש הכתוב97 "נר ה' נשמת אדם", "שישראל הקרוים אדם98 נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה .. כך נשמת האדם .. חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה כו'" – הרי זה ענין ה"רצוא" שבעבודת התפלה; ולאחרי זה צ"ל ענין ה"שוב", שזהו"ע לימוד התורה שלאחרי התפלה.

ובכללות יותר – הנה ענין השוב הוא בעת היציאה לעבודה בעניני העולם, שזהו תוכן הענין דפ' שלח (שלאחרי פ' בהעלותך, ענין הרצוא): "ויתורו את ארץ כנען"99, לעשותה ארץ ישראל, שתכליתה בית המקדש, שהוא דירת קבע להשראת השכינה (לאחרי המשכן שהי' דירת ארעי).

ובהמשך לזה דובר אודות מ"ש100 "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – שזהו גם תוכן הענין דרצוא ושוב101 – שגם כאשר "יסעו", היינו, שלא נמצאים בהר סיני ולא בארץ ישראל, אלא נוסעים במדבר (שזהו"ע זמן הגלות), הנה למרות טלטול הדרך, וההפרעות בסדרי האכילה והשינה כו', צריכה להיות הנהגתו "על פי ה'", בקביעות עתים לתורה וקיום המצוות בהידור, ועד שע"י נסיעה זו יתוסף עוד יותר בעניני תומ"צ ויראת שמים כו'; ואם ההנהגה "על פי ה'" היא רק כאשר "יחנו", ולא כאשר "יסעו" – הרי זו הוכחה שלאמיתתו של דבר גם ה"יחנו" אינו "על פי ה'" – ה' אחד ותורה אחת.

וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"102 – בודאי ניתן הכח לכל אחד מישראל שהנהגתו תוכל להיות באופן ד"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".

וסיים אודות אלו הנוסעים כפשוטו, שבאו לכאן103 כדי שיתוסף אצלם בעניני תומ"צ ויראת שמים – שיקויים בהם "על פי ה' יסעו גו' ועל פי ה' יחנו"104, ובאופן שבכל פעם נעשה ה"יחנו" באופן נעלה יותר, והיינו, שבשובו ("געזונטערהייט") לביתו ולעירו אין זה כמו שחושב שזהו אותו הבית ואותה העיר כמו מקודם, אלא צ"ל באופן נעלה יותר.

והתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו".