בס"ד. שיחת ש"פ חוקת, ז' תמוז, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אך לאלקים"1].
א. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר2 שכללות ההנהגה בקדושה היא ע"פ סדר, משא"כ בלעו"ז הרי "אין גו' חשבון גו' בשאול"3.
וכן הוא בנוגע לסדר ימי השבוע, שהתחלתם מיום ראשון, כידוע4 ש"כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית", "שהרי אנו מונין (באמירת "השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש"5, ע"פ מנהג ישראל6 ש"תורה הוא"7) היום יום ראשון בשבת יום שני כו' עד יום השבת הוא יום שביעי .. (אף ש)כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה", כי, יום השבת, נוסף על היותו יום השביעי בשבוע, יש בו ענין שלמעלה מהזמן, ולאחרי השבת "נתחדש הזמן מלמעלה מהזמן", כמו ביום ראשון שבתחילת הבריאה.
ובנוגע לעניננו:
ביום ראשון ושני בשבוע זה הי' מאורע הקשור עם ענין האחדות: כו"כ מישראל ממקומות שונים, שיש ביניהם ים המפסיק, נתקבצו יחדיו – והרי "אכל בי עשרה שכינתא שריא"8 – בשביל ענין של התעוררות לתומ"צ, ובפרט בשייכות לענין של נישואין9, שהו"ע המשכת כח הא"ס בעולם10.
והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, כמאמר הבעש"ט11 שהענין של השגחה פרטית ישנו אפילו בדומם (כפשוטו, ועאכו"כ בבחי' הדומם שבאדם), ומכ"ש בבנ"י, ומכ"ש בענין הקשור עם תומ"צ, ובפרט בענין שמביא לידי אחדות.
וע"פ פתגם אדמו"ר הזקן (שהשנה היא שנת המאה וחמשים להסתלקות-הילולא שלו) ש"צריכים לחיות עם הזמן"12, היינו, עם פרשת השבוע שקורין ולומדים באותו זמן – יש לקשר מאורע הנ"ל עם הפרשה שלמדו בימים אלו: פרשת פרה אדומה.
ב. דובר אודות פרה אדומה, שעלי' אמרו רז"ל13 "תבוא אם ותקנח צואת בנה", חטא העגל, אף שלכאורה היא רק מבטלת טומאת מיתה, אבל לא מבטלת את ענין המיתה (שלאחרי שבטל במ"ת, חזר ע"י החטא, עד שיבולע המות לנצח) – שענין המיתה הוא רק ביחיד, משא"כ ציבור (שמממונם באה הפרה14), הרי "אין הציבור מתים"15 – מציאות נצחית. וזהו גם ענין הנצחיות שבאפר הפרה שעשה משה, שקיים לעד (וגם ההשתמשות בה נתארכה16 ריבוי שנים – עד ימי עזרא, קרוב לאלף שנה17, בניגוד לשמונה פרות במשך ת"כ שנה דבית שני18). ובעבודה הו"ע המס"נ (תכלית הביטול19) בעבודת התפלה שנמשך ופועל פעולתו במשך כל היום – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ג ע' 127 ואילך.
* * *
ג. ויש להוסיף, שהענין ש"אין הציבור מתים" נוגע לא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שמקריבים חטאת ציבור שמתו בעלי'20, ולא רק הלכתא למשיחא, אלא גם בזמן הזה21:
ובהקדם השאלה בנוגע לחידוש הסנהדרין לימות המשיח22 (כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ23, ובהל' סנהדרין24 כתב "שבטבריא עתידים לחזור תחלה כו'", שזהו המקום שבו ישבה סנהדרין האחרונה) – דלכאורה, הרי הסנהדרין צריכים להיות סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, וכיון שענין הסמיכה (הי' בזמן שביהמ"ק קיים, וגם משך זמן לאחר החורבן25 – אצל כל אלו שנקראו בשם "רבי", ואח"כ) בטל, איך אפשר שלימות המשיח26 יהיו סנהדרין סמוכים?
גם צריך להבין מ"ש בספרי בהעלותך על הפסוק27 "אספה לי שבעים איש גו'", "כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים" – דלכאורה הרי בטלה סנהדרין?
אך הענין הוא – שכיון ש"אין הציבור מתים", הרי לאמיתתו של דבר28 ישנה תמיד המציאות של הסנהדרין. וכאשר כל חכמי ישראל יתכנסו למקום שבו היתה סנהדרין האחרונה (שזהו ענין האחדות הן מצד בחי' נפש והן מצד בחי' עולם), אזי יחול עליהם שם סנהדרין גם בפועל ובגלוי29.
ויש לומר, שענין הנצחיות של הסנהדרין (ש"קיים לעולם ולעולמי עולמים") מתבטא גם בפועל ובגלוי במציאות של "בית דין" שישנו גם בזמן הזה, ובזה גופא – לא רק בזמן שבאים לפניהם לדין תורה, אלא בתמידות, כפי שהדבר מתבטא בנוגע לקידוש החודש (שקשור עם כללות ענין הזמן), שהרי גם בזמן הזה שאין מקדשים ע"פ הראי', אלא ע"פ החשבון שסידר הלל30, הרי זה באופן ששליחותייהו (דסנהדרין) קא עבדינן31, והרי "שלוחו של אדם כמותו"32, כמותו ממש33.
* * *
* * *
ה. התחלת35 הפרק שלומדים ביום הש"ק זה – "בעשרה מאמרות נברא העולם" – היא גם טעם וסיבה: הטעם והסיבה לכך שכל הענינים מהתחלת הבריאה ואילך הם במספר עשרה – לפי ש"בעשרה מאמרות נברא העולם": כיון שכל העולם נברא בעשרה מאמרות, שכל אחד מהם כלול מכולם36 – וגם לאחרי כן נצבים הם בעולם תמיד ובוראים אותו באופן תמידי, ואם היו מסתלקים ממנו לרגע אחד, הי' העולם חוזר לאין ואפס ממש כמו קודם הבריאה37 – לכן יש גם בכל ענין שבבריאה המספר עשרה38.
וכמבואר בקבלה39, שכיון שהכל נברא ע"י עשרה מאמרות, לכן מתחלק כל דבר במספר עשרה. לדוגמא: בכל דבר ישנו האורך, הרוחב והעומק (או הגובה) שבו, וכל אחד משלשה אלו מורכב משלשה – ראש תוך סוף; וביחד עם החומר, הנושא תשעה פרטים אלו – מתקבל המספר עשרה.
וכשם שענין זה הוא בנוגע למקום, כן הוא גם בנוגע לזמן – שבכל תקופה ישנם ה"עשרה" שבה, כמפורט במשנה.
אמנם, עפ"ז מוכרח לומר שהמספר עשרה ישנו בכל התקופות – גם לאחר זמן הבית, ועד זמנינו, וגם לעתיד לבוא, כמאמר רז"ל40: "כנור של עולם הבא עשר נימין"41. ואינו מובן: מדוע מפרט כאן התנא את המספר עשרה עד זמן בית המקדש – הרי "התורה היא נצחית"42, וא"כ הי' לו להזכיר את הענינים שבמספר עשרה גם מהזמן שלאחרי בית המקדש?
ועוד אינו מובן: מדוע קובע התנא את המשנה43 "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" לאחרי העשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, ולא מיד לאחרי העשרה מאמרות, ששם שייכים הם לפי סדר הדורות?
ואף שכבר נתבאר44 שהזכרתם לבסוף היא מצד מעלתם – כי כל הענינים שבמספר עשרה, מעשרה מאמרות עד לעשרה ניסים שבבית המקדש, קשורים עם סדר ההשתלשלות, והעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות הם למעלה מהשתלשלות – אעפ"כ, כיון שכל הענינים שבפרק דידן נקבעו לפי סדר הדורות, מסתבר בשכל לומר שגם משנה זו אינה יוצאת מן הסדר, ובעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, מרמז התנא גם לענינים שבמספר עשרה שלאחר זמן הבית, ולכן מונה אותם לאחרי העשרה ניסים שבבית המקדש.
ובזה מתורצת גם השאלה הקודמת, מדוע לא מזכיר התנא את המספר עשרה שלאחרי זמן הבית – כי מרומזים הם בעשרה דברים שבערב שבת בין השמשות.
ו. על-דרך שהבריאה נקבעה במספר עשרה בגלל העשרה מאמרות, כך נקבעה גם במספר ששה – בגלל ששת ימי בראשית, ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"45 (כל יום (ספירה) פועל פעולתו בבריאה). ולכן יש בכל דבר מספר ששה: הן במקום – לכל מציאות נברא ישנם ששה קצוות, והן בזמן – ששת ימי השבוע, שש שנים של שמיטה, ששת אלפים שנה של קיום העולם (אלא שלכל עניני המספר ששה יש מספר שביעי, שהוא למעלה מהם, ואליו הם מתעלים: שבת, שמיטה, אלף השביעי – בדוגמת שבת בראשית, שגם הוא שייך לבריאה, אבל באופן נעלה הרבה יותר – ה"מנוחה" שבבריאה)46.
ומזה מובן, שסדר ההנהגה בשית אלפי שנין דומה לסדר ההנהגה בששת ימי בראשית47:
שלימות גמר הבריאה הי' ביום הששי, כמ"ש48 גבי יום הששי: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". עד אז לא הי' עדיין "טוב מאד", כיון שהבריאה לא היתה עדיין בשלימות: לפני בריאת האדם ביום הששי חסרה שלימות גם בנבראים שנבראו קודם לכן, ורק ביום הששי, בבריאת האדם, ניתנה שלימות גם בנבראים הקודמים49.
וביום הששי גופא נשלמה הבריאה רק בין השמשות – שמזה מובן, שרק בין השמשות נעשתה שלימות הבריאה – שנשלמה רק ע"י העשרה דברים שנבראו "ערב שבת בין השמשות". ולכן "בין השמשות" של ערב שבת הוא תקופת המעבר וההכנה לשבת: לאחר שלימות המלאכה בבריאה – יכולה לבוא שלימות המנוחה בהבריאה.
וכן הוא גם בנוגע לשית אלפי שנין, שתכליתם – העלי' ב"יום שכולו שבת", באלף השביעי – נפעלת באלף הששי בכלל, ובעיקר ב"בין השמשות", דור היותר אחרון, הדור דעקבתא דמשיחא.
ואף שדור זה הוא היותר תחתון, עקבתא דעקבתא, מ"מ יש בו המעלה, שדוקא בדור זה נשלמת כוונת כל העבודה של כל הדורות שלפנ"ז50, כי דוקא בדורנו, הדור דסוף הגלות – תושלם התכלית דדירה בתחתונים, בגאולה העתידה ובקרוב.
ומזה מובן גודל החביבות, גודל הזכות וגודל האחריות של דורנו, שהרי בעבודתו תלוי' גם תכלית השלימות של עבודת כל הדורות הקודמים. אמנם נשאר לברר רק את ה"פכים קטנים", עבודה מועטת, אבל בעבודה זו תלוי' שלימות כל העבודה הקודמת.
ז. ולכן קבע התנא את המשנה "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" תיכף לאחרי המשנה "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש", כי כך הוא גם לפי סדר הדורות:
מיד ברגע חורבן בית המקדש "נולד מושיען של ישראל"51 – מאז התחיל סדר העבודה של הבאת המשיח, ה"ערב שבת בין השמשות" דשית אלפי שנין, אשר גם עבודה זו היא במספר עשרה ("עשרה דברים" של "בין השמשות"), כאמור לעיל,
שתביא גם למספר עשרה – "כינור של עשרה נימין" וכו', בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה