שיחת ש"פ חוקת, יו"ד תמוז, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת ש"פ חוקת, יו"ד תמוז, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "זאת חוקת התורה", "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחרי'",

– שכוונת רש"י היא לבאר הלשון "זאת חוקת התורה", שמשמעותו שפרה האדומה היא החוקה היחידה שבכל התורה (משא"כ "זאת חוקת הפסח"1, שפירושו: "זאת" – הדינים שנאמרו לאח"ז, "כל בן נכר לא יאכל בו"1, הם חוקת הפסח2, משא"כ הדינים שלפנ"ז), להיותה ה"חוקה" היחידה שאין לה מקום בשכל לחלוטין (ולא כמו שאר החוקים, שבכללות הם בגדר השכל, אלא שיש עליהם קושיות כו'; ורק "טהרת מי חטאת" שמנה רש"י בפ' אחרי3, מובנת בכללות ע"פ שכל כשאר חוקי התורה4), כיון שאין מקריבים ממנה על המזבח, ועשייתה דוקא חוץ לשלש מחנות.

ועפ"ז יובן דיוק לשון רש"י "השטן" (ולא "יצה"ר"), "מונין" (ולא "משיבין"), "אין לך רשות להרהר אחרי'" (ולא "אי אתם רשאין להפטר"), כי, במצוה שאין לה מקום בשכל לחלוטין, לא שייך שהיצה"ר ואוה"ע יהיו "משיבין", להוכיח שאינה מפי הקב"ה ח"ו (כמו במצוות שבכללות הם בגדרי השכל, ומ"מ יש עליהם קושיות), ובמילא אין קס"ד ש"רשאין להפטר"; אלא רק "מונין את ישראל", לצערם ולקנטרם כו', כמו ה"שטן", שרק מפריע ומצער כו', אבל לא מבטל את הדבר –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 123 ואילך; שם ע' 183 ואילך – בפירוש "זאת חוקת התורה" שבפ' מטות5.

* * *

ב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה וגו'.

* * *

ג. הביאור בפירוש רש"י בסוף פרשתנו, "ויכו אותו", "משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה6, עקר טורא בר תלתא פרסי וכו'",

– דכיון שהקב"ה אמר למשה7 "אל תירא אותו", לפי "שהי' משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם" (משא"כ בנ"י שהיו בטוחים בנצחון בכח תפלתו של משה), עכצ"ל, שגם "כי בידך נתתי אותו"7, קאי על משה לבדו, ולכן מפרש רש"י "משה הרגו".

ואעפ"כ נאמר "ויכו" לשון רבים, כי, לאחרי שעוג "עקר טורא בר תלתא פרסי", כגודל השטח של מחנה ישראל, היינו, שרצה לאבד ח"ו את כל בנ"י, זרע אברהם, בטלה ממנו זכותו של אברהם*, ושוב לא היו זקוקים לזכותו של משה דוקא, אלא גם שאר בנ"י היו יכולים להרגו, ועוד זאת, ש"משה הרגו" בשליחותם של כל ישראל, שנתחייבו להרגו מצד "אם בא להרגך השכם להרגו"8.

*) שהרי9 "בתוהא על הראשונות", "איבד את הראשונות"10. ואף שבפועל רק התכוון לאבד את ישראל, ומחשבתו לא באה לידי פועל – הרי אצל אומות העולם מצרף הקב"ה מחשבה רעה למעשה11. ולכן, אף שבעקירת ההר רק רצה להורגם12 – ומענישין על החטא דוקא, ולא על ההכנה, ובדוגמת הלוקח כלי ברזל בידו להרוג חבירו – הרי זה נחשב לחטא שמענישין עליו13.

ורש"י לא מסתפק בהציון לברכות, ומוסיף "בהרואה", שבהתחלת הפרק מדובר אודות ברכת הנס דרבים, שמזה מוכח, שגם מה ש"משה הרגו" הי' נוגע לרבים.

וענין זה (שגם ענין שנעשה ע"י משה נעשה נס של כל ישראל) שייך לי"ב תמוז, שע"י המס"נ של בעל הגאולה המשיך גאולה לכל בנ"י –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 134 ואילך.