בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].
א. בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז תש"ג – לפני עשרים שנה1 – פתח כ"ק מו"ח אדמו"ר באמרו2:
מטבע האדם, שלפעמים רצונו להיות בסביבה שלו. בכלל, הרי זה זמן שצריכים לנצל אותו לטובת הרבים, אבל אעפ"כ, יש זמן שאדם רוצה להמצא בסביבה שלו ("אין די אייגענע סביבה"), כפי שהוא ביחידות.
וממשיך לבאר, שיש לאדם כח ויכולת לשנות את האויר שמסביבו. בכלל, הטביע הקב"ה באדם את הכח לשנות ולתקן, ועד שביכלתו לשנות גם את הענין היותר נעלה – ענין האויר.
ענין האויר – מבואר בספרי קבלה, חקירה וחסידות3, שהוא: אור יו"ד. והיינו, שיאיר האור של נקודת הנשמה (שזהו היו"ד), כפי שמבאר רבינו הזקן4 בענין "איתן" שבנשמה, שיש ג' פירושים ב"איתן": ישן, קשה וחזק, והו"ע הקושי והחוזק הישן ("די אַלטע האַרטע שטאַרקייט") שיש בכל אחד מישראל על תומ"צ, באופן של מסירת נפש.
וזהו ענין האויר – אור יו"ד – גילוי איתן שבנשמה.
עד כאן הוא התוכן בקצרה של השיחה הראשונה.
ותוכן הדברים – שיש להמשיך את ה"אור יו"ד" באויר כפשוטו (שהרי נוסף לכך ש"אויר" הוא "אור יו"ד", ישנו גם ענין האויר כפשוטו) – האויר שבו נמצאים, והיינו, שלא זו בלבד שה"איתן" שבנשמה יהי' בשלימות, ויפעל על כל עניני הנשמה (שזהו"ע "אור יו"ד"), אלא עוד זאת, שבכחו של יהודי לפעול שענין זה יהפוך להיות ה"אויר" של הסביבה כולה, והיינו, שבכל מדינה ובכל מקום שמגיע אליו, צריך להשתדל ולעשות כל התלוי בו, ואז יפעל – שבכל הסביבה יהי' ה"אויר" שלו.
ב. ויש להוסיף בביאור הדברים:
ב' הענינים שבאויר, "אור יו"ד" ו"אויר" כפשוטו, קשורים זה בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור5 ש"הארת אור הנר הוא ע"י שיש אויר סביב האור, משא"כ בלא אויר יכבה ולא יאיר כלל", וכן הוא בכל אור למטה, אור הנר, נר קטן או נר גדול, אבוקה או מדורה6, שקיום האור תלוי בהאויר שמסביבו, ולכן, כאשר שואבים את האויר, או כאשר האויר הוא מגושם ביותר, אזי אין קיום להאור; או שאינו דולק לכתחילה, או שנכבה מיד7.
והסיבה לכך שכן הוא למטה – לפי ש"נשתלשלו מהן"8, שכל הענינים למטה בגשמיות, הם כמו בשרשם למעלה:
ענין האור הוא – שרואים כל דבר כפי שהוא, ואין צורך למשש כו', להתבונן ולפלפל אם כן הוא אם לאו, כיון שיש אור מסביב, ולכן רואה את הענינים כפי שהם.
ושני פרטים בזה: (א) זהו ענין פנימי, שיכול לראותו ולתפסו, (ב) וענין פנימי זה נמצא אצלו באופן שאינו זקוק להוכחות ממקום אחר, מתוך שקו"ט, קושיות ותירוצים, כיון שרואה אותו מיד כפי שהוא.
ודוגמתו בכחות האדם למטה – הו"ע השכל:
כשם שספירת החכמה למעלה היא התחלת וראשית הספירות, אורות פנימיים, כך גם בכחות האדם, התחלתם וראשיתם הוא כח השכל, וכיון שהמוח שליט על הלב (כדאיתא בזהר9, ורבינו הזקן מוסיף10) בטבעו ותולדתו, נמצא, שכל מציאות האדם והנהגתו תלוי' במוח, כפי הוראת שכלו.
ובשכל גופא – שיש בו כמה דרגות – הנה נקודת השכל (שרואה את אמיתית הענין ללא ספקות), נקראת בשם כח החכמה כמבואר בתניא8 (ובספרי חסידות שלאח"ז בארוכה).
והנה, הכחות הפנימיים שבאדם (החל מכח החכמה), נמשכים מהכחות המקיפים – רצון ותענוג.
ולדוגמא11: הכלל המובא בגמרא12 "לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ", וכהפס"ד בשו"ע יו"ד13 בהלכות כבוד אב ואם, ש"תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו .. אינו צריך לשמוע לאביו בזה".
ולכאורה אינו מובן: מהי השייכות ד"לבו חפץ" לענין ההבנה וההשגה? – לכאורה, כאשר יתייגע בשכלו יבוא לידי הבנה והשגה, בין אם יש לו תענוג ובין אם לאו?!
אך הענין הוא – שהצלחת הכחות הפנימיים היא כאשר הם קשורים עם שרשם ומקורם, שהם הכחות המקיפים, רצון ותענוג.
ומכמה טעמים המבוארים בקבלה וחסידות14 – הנה ספירת הכתר (רצון ותענוג) נקראת בשם "אויר", וממנה נשתלשל ענין האויר שישנו בעולם.
ולכן, הנה כשם שבחכמה, הבנה והשגה שבאדם, יש צורך שיהי' "לבו חפץ" (רצון ותענוג), שאז יצליח בחכמה והבנה והשגה – כן הוא גם בענין האור למטה (שהוא בדוגמת ענין החכמה), שקיום האור תלוי באויר שמסביב לו.
ג. והנה, גם ענין האויר תלוי במעשה האדם.
ויש להביא ראי' והוכחה מנגלה דתורה – כמבואר כמ"פ15 שכל הענינים שבפנימיות התורה יש להם השתקפות בנגלה דתורה, שהיא החיצוניות של הפנימיות, וכיון ש"תורה" היא מלשון "הוראה"16, והמעשה הוא העיקר17, צריך כל דבר להתבטא בדין בנגלה דתורה – שגם באויר שייך טומאה וטהרה:
לכאורה אינו מובן: בשלמא דבר שבידו של אדם לשנותו, יכול לפעול בו מצב של טהרה או הפכו; אבל אויר – אם אין לאדם שליטה עליו לטוב או למוטב, לא שייך שע"י האדם יהי' טהור או בהיפך הטהרה.
והרי רואים שישנם מעשי ידי אדם שעל ידם יכול לפעול שהאויר שבמקומו יהי' טהור – אם עי"ז שאינו מכניס לשם דברים שיכולים לטמא אותו, ויתירה מזה: אפילו אם האויר כבר נטמא רח"ל, יש לו ברירה לקיים את הציווי "ונתץ את הבית גו'"18, וליקח אבנים אחרות ולבנות את הבית מחדש, ואז מתבטל הענין דהיפך הטהרה.
וזוהי ההוכחה מהלכה שבתורה, שגם ענין האויר תלוי במעשה ידי אדם19.
ד. ויתירה מזה – שיש מעלה ועילוי בענין האויר לגבי שאר עניני האדם:
כיון שענין האויר הוא שרש ומקור כחות המקיפים שבאדם (רצון ותענוג), וכחות המקיפים הם קרובים יותר לעצם הנפש – אזי נקל יותר לפעול שם ענין הטהרה והסרת הטומאה, כיון שנמצאים בקירוב יותר לדרגת הנפש שעלי' נאמר "בבואה דבבואה לית להו"20, ואפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'21.
ומזה מסתעף גם הדין בנגלה דתורה – פס"ד הרמב"ם22, שכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי, "רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות"; בפנימיות רצונו – בכחות המקיפים הקשורים עם פנימיות הנפש – רוצה לקיים את רצון הבורא, ולא רק באופן סתמי, אלא באופן שיומשך במעשה פרטי – לקיים את הציווי של ב"ד שפסקו שצריך לגרש את אשתו, ועד שגם "גט המעושה"23 ע"פ ב"ד של ישראל, שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, חשיב ש"גרש לרצונו".
ה. וזהו גם מה שמצינו בספרים24 בנוגע למעלת האויר של ארץ ישראל:
ובהקדמה – שארץ ישראל בכלל, לאחרי החורבן, הרי היא ארץ שממה;
מבלי הבט על הנראה לעיני בשר, הנה כל זמן שלא נתתקן הענין ד"חטאינו", הרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" – כנוסח תפלת המוספים דר"ה ויוהכ"פ וימים-טובים, שנוסח זה נקבע גם עבור יהודי שדר בירושלים עיר הקודש, ואפילו בירושלים העתיקה, בד' אמות הסמוכים להר הבית (אם כי לא על הר הבית עצמו, שאסור ליכנס שם25), ואעפ"כ, גם הוא צריך לומר "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", בתפלת העמידה, שבה צריכה להיות זהירות יתירה שלא לומר דבר שהוא היפך האמת!
ומזה מוכח, שבזמן החורבן, חרב לא רק בית-המקדש, אלא חרבים גם כל הענינים הקשורים עם ארץ-ישראל.
אך ישנו ענין היוצא מן הכלל – אוירא דארץ ישראל:
אפילו בארץ ישראל דלמטה – הנה "אוירא דארץ ישראל מחכים"26, ולא רק בזמן שביהמ"ק קיים, אלא אפילו לאחרי החורבן, שלכן, גם עתה, הנה "חד מינייהו (מאנשי ארץ ישראל) עדיף כתרי מינן"27 (מאנשי בבל), שזהו לפי ש"אוירא דארץ ישראל מחכים"28.
ונמצא, שלמרות שבכל עניני ארץ-ישראל פגע החורבן, הנה ב"אוירא דארץ ישראל" לא הי' החורבן יכול לפגוע, והיינו, לפי שענין האויר הוא במדריגה כזו שגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'.
ו. והענין בזה בעבודת האדם:
אצל כל אחד מישראל בנפשו פנימה, ישנם ענינים של כחות פנימיים – עבודת ה' ע"י השכל וע"י הרגש הלב (מוח שליט על הלב), ועד למחשבה דיבור ומעשה. ואף שהמעשה הוא העיקר, הרי גם ענינים של דעות, וענינים של רצון ותענוג, יש להם חשיבות מיוחדת, ואדרבה – גדולה יותר.
ובלשון הרמב"ם בספרו "יד החזקה"29: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה .. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו .. מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה".
ועל זה ישנו סיוע מיוחד מהענין ד"אוירא דארץ ישראל מחכים", אפילו לאחרי החורבן.
ועד"ז ישנו גם הענין דאויר גן עדן – כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ק30 בשם ספר עשרה מאמרות31, ש"אויר ג"ע מתפשט סביב כל אדם ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' (וכן להיפך ח"ו נרשמים באויר המתפשט מגיהנם סביב כל אדם)".
ז. וזהו גם תוכן דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה הנ"ל ע"ד הכח והיכולת שיש לאדם לשנות את האויר שמסביבו,
– לאחרי ההקדמה שזהו זמן שצריכים לנצל אותו לטובת הרבים, ומסיים, שישנו הרצון להמצא בסביבה שלו, כפי שהוא ביחידות, שמזה גופא מוכח שגם ענין זה נוגע לרבים –
כי, כאשר יהודי בונה מסביבו אויר טהור – אויר שזוכר מירושת אביו, מסורת אבותינו, ומאויר זה נעשה אח"כ "אור יו"ד", היינו, שה"איתן" שבנשמה, הקושי והחוזק הישן ("די אַלטע האַרטע שטאַרקייט") שנלקחת מאבותינו, יפעל על כל חלקי הנשמה – הנה גם כאשר יוצא לפעול בסביבתו עם הזולת ועם רבים וציבור, אזי יביא גם שם את ה"איתן" שבנשמה, היינו, שגם פעולותיו עם הזולת יהיו מצד ה"איתן" שבנשמה.
ח. והוראה נוספת בענין זה – שבנוגע לאויר יש צורך בזהירות יתירה:
כאשר מדובר אודות עניני אכילה ושתי' ולבושים וכיו"ב – יכולים בנקל להזהר לאכול ולשתות מאכלים ומשקאות כשרים דוקא, ללבוש בגדים ללא שעטנז וכו' וכו'; אבל כאשר מדובר אודות אויר המדינה – הנה הוא בעצמו אינו מרגיש כלל ששואף לקרבו את אויר המדינה, אויר של חוץ-לארץ, שקשור עם גושה שהוא היפך הטהרה, וגם אוירה הוא היפך הטהרה32.
ואף שלכאורה לא נעשה האויר דם ובשר כבשרו, שהרי דם ובשר כבשרו נעשה ממאכל ומשקה, משא"כ האויר, לא ניכר שפועל בו – הרי האמת היא שגם באויר יש מציאות של אויר מחכים ואויר טהור, ועד לאויר שהוא באופן הפכי לגמרי.
וכיון שזהו ענין שאי אפשר למששו בידים ולהראות עליו באצבע – יש צורך בזהירות מיוחדת שהאויר שמסביבו יהי' קשור עם ה"איתן" שבנשמה.
ט. והמעשה הוא העיקר (כנ"ל) – בנוגע למדינה זו:
כל ישראל בחזקת כשרות הם33, כך, שכאשר מדובר אודות אכילה ושתי', לבושים ובתים – אוכלים מאכלים כשרים ושותים משקאות כשרים, לובשים בגדים ללא שעטנז, ודרים בבתים שקבועים בהם מזוזות, וכמו"כ בנוגע לכל הענינים שיכולים למשש בידים ולהראות עליהם באצבע, שבכולם ההנהגה היא ע"פ שו"ע.
אבל בהיותו בהתבודדות לחשוב ולהתבונן בעצמו – אזי תופס ("ער כאַפּט זיך") שכל מציאותו חדורה באויר המדינה:
היכן מונח הרצון שלו – בענין הקשור עם תאוות הממון, או בענין של "מה יאמרו הבריות" – היפך ההנהגה ד"אל יבוש מפני המלעיגים"34, או בענין של מרוצה אחר דעת הרוב ("מאַדזשאַרעטי"), ללא נפק"מ מהי הדעה שלו, כיון ש"אחרי רבים להטות"35.
ולכאורה: כיון שמאכלו לבושו ודירתו הם באופן של כשרות, למאי נפק"מ כל שאר הענינים?
אך הענין הוא: כדי שאכילתו ושתייתו ולבושו והנהגתו יהיו ע"פ תורה, כפי שיהודי צריך להתנהג מצד בחי' "איתן" שבנשמה – בהכרח להבטיח את מצב האויר, שיהי' ב"אוירא דארץ ישראל": "ארץ" – כדברי המדרש36 "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ע"ש "שרית עם אלקים ועם אנשים"37,
כלומר: רצונו היחידי – ללא נפק"מ מה יאמר השכן, ומה אומרים הרבים – אינו אלא לעשות רצון קונו, והוא נמצא בתנועה של מרוצה ("רצתה" מלשון מרוצה) לקיים רצון הבורא;
ואז – "שרית עם אלקים ועם אנשים", שיוכל להתגבר ולנצח את כל האנשים שמסביבו, וגם את כחות הטבע ("אלקים"), כחות המדינה ועד לשר ומלאך של המדינה, שעומדים כנגדו וטוענים שנמצאים בסביבה שבה צריך האדם לבנות לעצמו "קריירה", לבנות את העתיד שלו, ולהבטיח שחשבונו ב"בנק" יהי' בעל כו"כ ספרות, וכיו"ב, ובידו הברירה שכל זה יהי' ע"פ שו"ע!...
ונקודת הדברים:
אם הנהגתו תהי' באופן ד"אחרי רבים להטות", להטות אחרי אותם "אנשים" שאין לו להתחשב בהם, ולהיות חדור באויר המדינה שיספוג עם כל נשימה ונשימה – הנה קלקול האויר יפגע גם ב"אור תורה" ו"נר מצוה"38 (כנ"ל שקיום האור תלוי באויר);
ההתחלה תהי' באופן שיהי' "נבל ברשות התורה" (כדברי הרמב"ן39), והיינו, שיש לו אמנם רשות ע"פ תורה, אבל זוהי הנהגה שהיא היפך החכמה – כפירוש התרגום40 ש"נבל" הוא היפך החכם, היפך חכמתו (שהיא גם רצונו) של הקב"ה,
וסוכ"ס הרי זה פועל שנעשה במעמד ומצב הפכי מ"חכם עיניו בראשו"41 שהולך באור – עליו נאמר41 "בחושך הולך", כיון שהוא היפך החכם, ו"לב גו' לשמאלו"42.
י. וזוהי אחת ההוראות מהשיחה האמורה – אע"פ שבאותה שעה לא נתפרשו ונתבארו הדברים בארוכה – שכאשר באים למדינה שאינה חדורה עדיין ב"אור תורה" ו"נר מצוה", צריכים להבטיח לא רק את כשרות המאכלים הלבושים והבתים, אלא גם להמצא באויר שחדור ביראת ה' ואהבת ה', שאז יכול לקיים את דברי המדרש43 "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מ"ט כל44 הנשמה תהלל י-ה".
וזהו גם הקשר עם ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:
גם כאשר נמצאים במדינה כזו שיהודי אחד ויחיד נעמד נגד המדינה כולה, "דיקטטורה" של מאה ושמונים מליון בני-אדם – הנה כאשר נעמדים בתוקף אמיתי מצד בחי' "איתן" שבנשמה, אזי פועלים, שלא רק בהיותו בביתו או בלכתו בדרך, אלא אפילו כאשר הגוף נמצא אצלם בבית-האסורים רח"ל, הנה גם שם ניתוסף בענין התפלה וקיום המצוות מתוך מס"נ יותר מכמו שהי' בביתו, ועד כדי כך, שמה שלא הי' יכול לפעול בביתו על מי שבא לאסרו ש"יענה אמן בעל כרחו"45, הנה בהיותו בבית-האסורים פעל שהלה קראו בשם "רבי", וביקש שיוותר ויציית להנהלת בית-האסורים (לא בדרך פקודה, אלא) בדרך בקשה, כפי שכבר נדפס הסיפור בארוכה46.
ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לזמנינו זה – ובשתים:
לכל לראש – נמצאים אנו במעמד ומצב קל יותר שלא בערך כלל לגבי המצב שהי' שם בכללות המדינה, ועאכו"כ בבית-האסורים רח"ל, ואדרבה: ישנם כמה פרטים וענינים שלא זו בלבד שאינם קשורים עם קשיים, אלא עוד זאת, שמביעים על זה "יישר-כח".
ועוד ועיקר: לאחרי שיהודי, נשיא בישראל, מסר נפשו, ופתח צינור ודרך (לא רק שביל, אלא דרך) רחבה שגם אחרים יוכלו לפעול זאת – אזי היכולת והאפשריות נתונה לכאו"א לילך בתוקף ה"איתן" שבנשמה, ולהבטיח שהאויר שנושמים בבית יהי' חדור ביראת ה', אהבת ה' ואהבת התורה וקיום מצוותי',
ואז פועלים שמהאויר נעשה "אור יו"ד" – "לכל בני ישראל הי' אור"47, שביתו של כל יהודי נעשה מואר, ובאור זה רואה ברור את הדרך אשר ילך בה, הן בעניני הנפש והן בעניני הגוף,
ועי"ז זוכה לברכות ה' בכל המצטרך לו ולבני ביתו, בני חיי ומזוני רויחי, ובאופן של גאולה וחירות מכל ענינים המבלבלים,
ואומר "ברוך שעשה לי נס" – שממשיך את הנס שהי' "בימים ההם", שיומשך לכל ההולכים בעקבותיו "בזמן הזה".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", והניגון "סטאַוו- יאַ-פּיטוּ"].
* * *
יא. עיקר השיחה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות הנ"ל48 – אשר האמור לעיל הי' כנראה בתור הקדמה – היא:
הקב"ה ברא את הזמן (וכידוע מ"ש אדמו"ר האמצעי בסידור49 בשם המגיד, שהזמן הוא ג"כ נברא), ונתן בכל זמן ברכה מיוחדת, וכפי שמצינו גם להלכה – בנוגע ל"ברכת היום" ביחס ל"ברכת היין"50.
בברכת הזמן (ברכת היום) יש ב' פירושים: (א) זמן שהוא מבורך, (ב) זמן שהוא עצמו המברך. וכמו החילוק שבין ימי המועדים ליום השבת, שימי המועדים הם ימים מבורכים (והיינו, שצריך לקדש ולברך את הזמן – "ישראל אינהו דקדשינהו לזמני"51), ואילו יום השבת (ש"מקדשא וקיימא"52) הוא יום שמברך – מיני' מתברכין כולהו יומין53.
והוסיף:
הענין של ברכת היום ישנו אצל כל אחד לפי מעלתו, מדריגת מהותו ועבודתו.
ישנם חמשה דרגות בנשמה, כמארז"ל43 חמשה שמות נקראו לה: נפש רוח נשמה חי' יחידה, שהם כנגד ד' העולמות עשי' יצירה בריאה ואצילות, ואור א"ס שלמעלה מאצילות (עולם הא"ס).
וכשם שרבינו הזקן מבאר בתניא8 שעשר כחות הנפש הם כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן, ורעותא דלבא (שלמעלה מעשר כחות הנפש) היא כנגד האוא"ס שלמעלה מאצילות54 – הרי מובן, שברכת היום ישנה בכל הדרגות של הנשמה, ובכל העולמות.
וסיים: ובכח זה הנני נותן ברכה לכלל ישראל: ברוכים תהיו.
יב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
דברי צדיקים קיימים לעד55, ועאכו"כ דבריו של נשיא שהוא נשיא הדור, ועאכו"כ דברים שאומר ברבים, ומפרש שהם אמורים לכלל ישראל.
ולכן, חל על זה הדין "שאין מיתה בציבור"56, והיינו, שאע"פ שדברים אלו נאמרו לפני כו"כ שנים, הנה מציאות הציבור (שאליו נאמרו הדברים) קיימת עד היום הזה, ובמילא קיים ונמשך גם ה"ברוכים תהיו" לציבור זה.
וכיון שבמשך הזמן ניתוספו אליו עוד יחידים ופרטים שנכללו בהציבור, באופן שנתבטלה מציאותם בתור פרט בפני עצמו, ונעשו מציאות אחת עם הציבור – הרי מובן, שגם הם מקבלים (לא רק חלק מהברכה, אלא) את כל הברכה שמקבל כל הציבור, כי, כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו57, כך, שכל חלק מהציבור יש לו את מציאות הציבור כולו, ובמילא יש לו גם את כל הברכה של כל הציבור.
וכאמור לעיל, כיון שהיתה הבהרה שברכה זו ניתנת לכלל ישראל (ציבור), עומד מקבל הברכה כמו שהוא (אין מיתה בציבור), ועאכו"כ שהמברך הוא במעמד ומצב ש"מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"58, ומעורר רחמים רבים על צאן מרעיתו.
וכיון שכן, הרי בודאי שישנו הענין ד"ברוכים תהיו" – שזהו לשון שמיוסד על הפסוק59 "ברוך אתה" (שהוא נוסח התחלת כל הברכות), אלא שנאמר ביתר ביאור וביתר פירוט, בלשון רבים, באופן שכולל כל הברכות, בכל המצטרך לו ולבני ביתו עד סוף כל הדורות, מנפש ועד בשר, וכאמור לעיל, באופן הניתן בימי הגאולה.
* * *
יג. פרשת השבוע – שהתחלתה בנוגע לזמן שבנ"י היו במדבר – מסתיימת בתיאור המעמד ומצב ד"אחרית הימים"60, בימים האחרונים של כללות העולמות וסדר ההשתלשלות, בשני אופנים:
הן בקו ד"סור מרע" – "ואחריתו (של זה שהוא המקור לכל מיני רע) עדי אובד"61,
והן בקו ד"עשה טוב" – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"62, כדאיתא בתרגום63 ומדרשי חז"ל64 שקאי על מלכא משיחא, ועד "וישראל עושה חיל"65, כפי שנתבאר בזהר פ' בלק66 בנוגע לפרטי הענינים שיהיו בימות המשיח (ומסיים בזהר שם: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"67, והיינו, שזהו ענין של שבועה דלמעלה, "נשבע ה'"68, כמובן מדברי הגמרא במסכת שבועות69 ש"אמן אמן" (ב"פ אמן) הו"ע של שבועה).
יד. והנה, נוסף על הפירוש הנ"ל שהפסוק "דרך כוכב מיעקב גו'" קאי על מלכא משיחא – ישנו גם פירוש הרמב"ם70 ש"דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח".
וע"פ המדובר כמ"פ71 ששתי דרשות שדרשו רז"ל בפסוק אחד הרי הם קשורים זב"ז (כדמוכח מהדין ד"שעטנז", שצריכים להיות כל ג' הענינים שנרמזו בתיבה זו: "שוע טווי ונוז"72) – הרי כן הוא גם בנוגע לב' פירושים בפסוק "דרך כוכב מיעקב", אם קאי על דוד או על מלך המשיח, שהם קשורים זב"ז, ובודאי שאין סתירה ביניהם.
וההסברה בזה:
מצינו בדברי רז"ל73, שאילו זכו היתה מלכתחילה גאולה שלימה שאין אחרי' גלות, ובית-המקדש הראשון הי' בקיום נצחי, והרי ביהמ"ק הראשון נקרא ע"ש דוד74.
ועוד זאת – שאפילו על מלך המשיח נאמר75 "ועבדי דוד מלך עליהם", והיינו, שמלך המשיח יהי' עבדי דוד [אלא שאעפ"כ נקרא לפעמים ע"ש דוד ולפעמים ע"ש משיח, שזהו מצד החילוק איזה ענין הוא בגלוי ואיזה ענין הוא בהעלם (וכמו במדות דקדושה בעולם התיקון, שכלולים זמ"ז, שלפעמים גובר ענין פלוני להיות בגלוי)], כמבואר הענין בארוכה בספרי קבלה76, ומרומז בדברי הגמרא במסכת סנהדרין77: "כגון קיסר ופלגי קיסר", ואכ"מ.
וע"פ המבואר בתניא78 שכל הענינים של ימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, שעכשיו צריכים להתייגע עליהם, ולעתיד לבוא יהי' ענין השכר, "שכר מצוה מצוה"79, "שמשכרה נדע מהותה"80 – הרי מובן, שב' הענינים, ענינו של מלך המשיח וענינו של דוד המלך, צריכים להיות גם עתה בעבודת האדם.
טו. בנוגע לדוד המלך ומלך המשיח מצינו חילוק מן הקצה אל הקצה:
בנוגע לדוד – נאמר81 "דוד הוא הקטן"; וכל הענינים שפעל, באו ע"י יגיעה, ומתוך מלחמות גדולות ועצומות, וכמ"ש בתנ"ך82: "דם לרוב שפכת".
ואילו בנוגע למשיח – הנה אף שבתחלת ביאתו, קודם שנתברר ש"הרי זה משיח בודאי" (כלשון הרמב"ם83), "ילחם מלחמות ה'", הרי כאשר יהי' "משיח ודאי", אזי לא יהי' אצלו ענין של מלחמה באופן ד"דם גו' שפכת" – ואדרבה: "וכתתו חרבותם לאתים"84, וכמ"ש85 "ונתתי שלום בארץ גו' וחרב (אפילו חרב של שלום) לא תעבור בארצכם" – אלא כמ"ש בהפטרת הגאולה ("ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"86) ש"בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע"87, והיינו, שאין צורך בענין של מלחמה, אלא "בשבט פיו" בלבד יפעל לשנותו כו' (כמ"ש88 "יתמו חטאים", "ולא חוטאים"), ועד ש"לא ירעו ולא ישחיתו"89, שלכן, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"90.
וכמו"כ לא נאמר במשיח "הוא הקטן", כמו בדוד, אלא אדרבה – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"91, והיינו, שיעמוד בהתרוממות נפלאה, למעלה אפילו מהתנועה ד"ואתהלכה ברחבה"92 שהיתה אצל אדה"ר, שהי' יחיד למטה ע"ד שהי' הקב"ה יחיד למעלה, כדאיתא בפרדר"א93 ש"ראו אותו הבריות .. ובאו כולם להשתחוות לו" (קודם החטא, שעדיין לא הי' מעמד ומצב של העלם והסתר), לפי שהי' יחיד למטה כמו שהי' הקב"ה יחיד למעלה כביכול; ואילו משיח, ש"ירום ונשא וגבה מאד", למעלה מאדה"ר94, יהי' במעמד ומצב ד"ואתהלכה ברחבה" עוד יותר.
והענין בזה:
שהרוממות של משיח היא מפני שבאמיתיות ובפנימיות הרי הוא באופן ד"דוד הוא הקטן".
וע"ד שמצינו גבי כתר, ש"אע"ג דאיהו אור קדמון אור צח ואור מצוחצח, אוכם הוא קדם עילת העילות"95, וכמשנ"ת במאמרים הקודמים96, שדוקא בגלל היותו אור צח ומצוחצח וקדמון, הרי הוא בביטול נפלא – כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי97 שכתב אחר ביאתו מפטרבורג, ש"כל הקרוב אל ה' .. כל שהוא קמי' יותר, הוא יותר כלא ואין ואפס".
וכשם שהענין דאוכם הוא בכתר, כך גם בנשמות – שאין לך ענין הקטנות, אוכם, כמו שהוא בנשמת משיח, בחי' הכתר בנשמות.
ומצד זה נעשה בגלוי הענין ד"גבה מאד", "ואתהלכה ברחבה", אפילו יותר מאשר אצל אדה"ר.
ואילו אצל דוד, הי' להיפך – שבגלוי הי' "דוד הוא הקטן", "אם לא שויתי ודוממתי"98, אבל בפנימיות הי' אצלו כל התוקף, כפי שרואים בצוואתו לשלמה בנו99, ועד"ז בשאר הענינים, וכמודגש גם בכך שהי' "אדמוני עם יפה עינים"100 (כמבואר הענין בארוכה במק"א101). וכמו התוקף דספירת המלכות, ש"לית לה מגרמה כלום"102, ומצד זה מקבלת כל מה שיש למעלה103.
טז. וב' ענינים אלו צריכים להיות בעבודתו של כל אחד מישראל104.
ובהקדם מאמר הבעש"ט105 שבנשמת משיח יש חלק מנשמת כל אחד מישראל, ובכל אחד מישראל יש חלק וניצוץ מנשמת משיח,
– ועפ"ז מובן מה שבירושלמי106 מפרש "דרך כוכב מיעקב" (שקאי על משיח, כנ"ל) על יהודי פשוט שעבר איסור חמור, וכאמור לעיל (סי"ד) שפירושים על אותו פסוק צריכים להתאים זל"ז, להיותם "שבעים פנים"107 באותו ענין בתורה, והיינו ע"פ תורת הבעש"ט הנ"ל שכל אחד מישראל קשור עם משיח, כיון שיש בו ניצוץ מנשמת משיח, ובמשיח יש ניצוץ מנשמתו –
שלכן צריך כל אחד מישראל לעשות את חלקו כדי לקרב את קץ הגאולה ולהביא את המשיח למטה מעשרה טפחים בגלוי.
ומזה מובן גם שבכל אחד מישראל צריכים להיות ב' ענינים הנ"ל:
מחד גיסא – "דוד הוא הקטן", "נפשי כעפר לכל תהי'"108, והיינו, שבכל הענינים הקשורים ללימוד התורה וקיום המצוות אינו מציאות לעצמו, אלא הוא בטל לגמרי למציאות האדון, מלך מלכי המלכים הקב"ה;
ולאידך גיסא – בנוגע למלעיגים כו', כל ההעלמות וההסתרים – צריך להיות התוקף דמשיח, והיינו, שלגביו אין שום מציאות, וכל הענינים נעשים כרצונו של משיח.
וכיון שתובעים זאת מכל אחד מישראל, הרי זה סימן שניתן לו הכח על זה – שיוכל להיות "גבור כארי" (כמ"ש בהתחלת כל ד' חלקי השו"ע), שהוא מלך על כל החיות109, וביחד עם זה, "ונפשי כעפר לכל תהי'" (שזוהי ההתחלה להיות כלי קיבול לתומ"צ).
ועי"ז פועלים שה"איתן" שבנשמה – בחי' הכתר שבנשמה, שזהו התוקף שבנשמת איש ישראל, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"110, שלא להתפעל משום דבר – יומשך ע"י המוח והלב ברמ"ח אברים ושס"ה גידים עד לעקב שברגל, לילך בכל מקום מתוך תוקף ד"גבור כארי", למלא את רצונו של הקב"ה, באופן שאין לו רצון משלו, "אם לא שויתי ודוממתי", כי אם "אם כה יאמר גו' הנני"111.
ואז כובש גם את חלקו בעולם – תחילה ע"י מלחמות, ואח"כ כמו אצל "משיח ודאי", שפועל בחלקו בעולם הענין ד"אז אהפוך גו' לעבדו שכם אחד".
וכאשר מצטרפים כל בנ"י יחדיו – אזי מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות, וממשיכים את הגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים.
* * *
יז. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש.
אח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה מה טובו אהליך יעקב גו'.
לאחרי המאמר צוה לנגן ניגון הצמח-צדק. אח"כ נערכו "שבע ברכות" של אחד התלמידים.
* * *
יח. בשיחה הנ"ל112 סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בתוך הדברים אודות הרגש לבו בעת הנסיעה מאירופא לארצות-הברית, בהזכירו גם את הנסיעה מרוסיא, ותוכן הדברים, שלא הי' זה ענין שיש הנאה ממנו, אלא אדרבה – ענין של יסורים, מצד הריחוק במקום (אמנם אך ורק במקום, אבל אעפ"כ הרי זה ריחוק) מאחינו בנ"י שנשארו במדינתנו לפנים, שחלקם עדיין נמצאים עתה במדינה ההיא.
ובהקדמה:
בכלל ישנם כמה גדרים בנוגע לדיבורו של כל אחד מישראל, כפי שמאריך הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת אבות17 בנוגע לחלקי הדיבור, שיש דיבור שצריך להיות נזהר ממנו, יש דיבור המותר ויש דיבור המחוייב.
ועאכו"כ כאשר מדובר אודות נשיא, ועאכו"כ בנוגע לדיבוריו הנדברים ברבים, שמהם למדים כו"כ כיצד להתנהג כאשר יהי' אצלם ענין של שמחה מעין זה, בהתאם ובדוגמת הוראה זו, כך, שברור הדבר שאין זה סתם דיבור כדי לספר הרגש הלב, אלא דיבור שהשומעים אותו באותו מעמד, וכן אלו שיספרו להם דבריו של פלוני בנוגע לעניניו, יוכלו ללמוד ממנו ענין שנוגע להם, ומה שנוגע ליהודי – הרי זה כמאמר המשנה113: "אני נבראתי לשמש את קוני", ללמוד הוראה שנוגעת להם בעבודת הבורא, במילוי התפקיד "לשמש את קונו".
וזהו גם שבנוגע לכל אחד מישראל ישנה תורת הבעש"ט114, שכל דבר שרואה או שומע, אין זה בדרך מקרה ח"ו, אלא עליו ללמוד מזה הוראה בעבודתו לבוראו, ועאכו"כ בנוגע לענין שנאמר בהתוועדות ברבים, והאומר הוא היושב ראשונה – הנשיא של המתוועדים, נשיא הדור.
ויש לבאר לכל-הפחות הוראה אחת מהאמור לעיל, בנוגע לכאו"א מישראל.
יט. ובהקדמה:
הסדר עתה הוא שמחפשים דבר היותר קל.
ולדוגמא – בנוגע ללימוד התורה: לשם מה עליו להתייגע בלימוד התורה באופן שיקרא ע"פ תורה "יגעת"115 – מספיק עבורו ללמוד מתוך מנוחה; לאחרי אכילה ושתי' וטיול ושינה וכו' וכו', אזי יקיים חובתו לקונו במצות תלמוד תורה.
ועד"ז בהלימוד עצמו: כאשר ישנם שתי ברירות, לימוד באופן של יגיעה או לימוד קל – מחפשים הסברה לצאת י"ח מצות תלמוד תורה בלימוד קל, והראי', שהרי ע"פ דין השו"ע אסור לומר אפילו פסוק אחד (שחרית או פסוק אחד ערבית) קודם ברכת התורה116, ומזה מוכח שגם זה נחשב ללימוד התורה.
הסדר בלימוד התורה הוא: "ליגמר איניש והדר ליסבר"117, והיינו, שהתחלת הלימוד, מעיקרא, מוכרח להיות באופן ד"למיגרס", ורק לאחרי כן בא סדר הלימוד "למיסבר". ואעפ"כ, גם לאחרי שכבר למד באופן של בקיאות, למיגרס, הרי הוא מתיישב בדעתו וחושב: לשם מה עליו להתייגע בלימודו?! די בכך שיקיים הענין ד"לא פסיק פומי' מגירסא" בלימוד למיגרס בעלמא, ולאו דוקא למיסבר, ולהתייגע עד שהתורה תעיד עליו שלומד באופן של יגיעה – "למחכה לו"118, "אינון דדחקין למלה דחכמתא"119, ובאופן "שממית עצמו עלי'"120.
כ. ועד"ז בנוגע לחלקי התורה – ובהקדמה:
ידוע מ"ש האריז"ל – בהסבירו הן ע"פ נגלה והן ע"פ סודות התורה, ע"פ קבלה – ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"121, חכמת האמת, תורת הקבלה.
[וכל זה – נוסף על גודל היגיעה בלימוד נגלה דתורה, וכידוע מה שמעיד עליו תלמידו ש"לא ימיש מתוך האוהל"122, ר' חיים ויטאל, ש"מרוב חריפותו הי' מעיין ו' דרכים בהלכה", ו"כשהי' .. קורא הלכה .. הי' מקשה בכח עד שהי' נלאה מאד ומזיע זיעה גדולה כו'"123, וכפי שמצינו תשובות שכתב הוא וכתבו אליו בנגלה דתורה124, וע"פ סדר הלימוד המבואר בכתבי האריז"ל123, הרי מובן בפשיטות – גם לולי העדות הברורה של הרח"ו – שהאריז"ל קיים זאת בעצמו].
אלא שבתחילה הי' אופן הגילוי רק עבור חוגים ואנשים מסויימים;
ולאחרי כן הגיע הזמן שאודותיו אמר משה רבינו – מקבל הראשון שקיבל תורה מסיני125 – רעיא מהימנא, בזהר126: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר .. יפקון בי' מן גלותא ברחמי", ובאופן ש"יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כו'"127, כמבואר במפרשי הזהר128 ש"יתפרנסון" היינו לימוד (לא רק אמירת האותיות והתיבות בלבד, אלא) באופן של הבנה והשגה, בדוגמת ענין הפרנסה – אכילה ושתי' (וכל צרכי האדם, כדמוכח במסכת כתובות129 שהלשון פרנסה כולל אפילו לבושים), והיינו שלימוד חכמת האמת הוא באופן ד"תורתך בתוך מעי"130, שהלימוד חודר את כחות הנפש, כשם שהמזון חודר את הגוף (ועד"ז בנוגע ללבושי הנפש, כמו בנוגע ללבושים הגשמיים).
וגם כאן ישנו הסדר האמור:
יש מי שטוען, שיכול לצאת י"ח מצות תלמוד תורה, כולל גם היגיעה בתורה, בלימוד הענינים שכבר הורגל בהם מאז שהדריכוהו בהם בנערותו, כמ"ש131 "חנוך לנער על פי דרכו גו'" – נגלה דתורה;
ולמה לו לטלטל ולדחוק את עצמו דוקא להתחלת לימוד חדש – פנימיות התורה – שקשור עם ענין של מיצר ודוחק, כמו בכל שכל חדש, שקודם שבא להבנת השכל, צ"ל "שפתותיו נוטפות מר"132, היינו, שהוא בתנועה של מרירות, בגלל שיש לו קושיות וסתירות בשכל זה. ובפרט אם הוא במעמד ומצב ד"יוסיף דעת", שאז "יוסיף מכאוב"133 – שמתייסר ("עס קריינקט אים") מזה שאינו מבין את השכל לאשורו ולבוריו.
וא"כ, לשם מה צריך להתייגע ולהצטער ולהיות שפתותיו נוטפות מר, על התחלת לימוד חדש – בה בשעה שיכול להמשיך בלימודים שכבר הורגל בהם, וללמוד מתוך מנוחה?!
כא. אך הענין הוא:
איתא בגמרא120: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי'".
ענין זה נאמר אפילו בנוגע ליהודי בן שמונים שנה, צדיק גמור, ש"לא פסיק פומי' מגירסא" – הנה אם רצונו שתהי' התורה מתקיימת אצלו גם בשנת השמונים ואחת, וכן הלאה ("כיון דאיפליג איפליג"134), מוכרח הוא ללמוד תורה באופן ש"ממית עצמו עלי'" (וע"ד "חכמה מפוארה בכלי מכוער"135).
ומזה מובן, שלימוד התורה באופן ש"ממית עצמו עלי'" אינו ענין שנוגע רק לשכר בעוה"ב, אם יזכה למספר מסויים של עולמות או יותר, אלא זהו ענין שנוגע לקיום התורה, שתהי' תורתו מתקיימת, כך, שאין זה ענין של "הידור" בלבד, אלא דבר הכי מוכרח:
איתא במשנה במסכת אבות136: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו'" (כפי שהמשנה מסיימת את העונש רח"ל על ענין זה).
ומבאר רבינו הזקן בהל' תלמוד תורה137, שאין הדברים אמורים על השוכח "מחמת אנסו".
אמנם, בידעו דברי הגמרא ש"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי'", הרי יש לו עצה לענין השכחה – שילמד תורה באופן ש"ממית עצמו עלי'", שאז מבטיחה התורה שתהא תורתו מתקיימת אצלו, ולא ישכחנה; ואם אינו עושה כן – הרי עליו אומרת המשנה "כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו'"!
ועד"ז איתא בגמרא במסכת עירובין138: "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת", וכפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בתניא139.
– פעם שאל א' אצל רבינו נשיאנו140: מדוע צריכים להתנענע בעת הלימוד141?!
הוא אדם מלומד שהשתלם בלימוד מדעים בכמה בתי-ספר, ובלשון המדינה: "קאַלעדזש'ס" ו"יוניווערסיטע'ס" (אוניברסיטאות), ושם – לא מתנענעים, לא מזיעים, אלא יושבים במתינות ("סטאַטעטשנע"), ועוברים את כל ה"בחינות" בהצלחה, ומקבלים גם "תעודה" ("דיפּלאָמע");
ואילו כשנכנס כאן לישיבה – רואה נערים צעירים, שרק התחילו ללמוד גמרא, תוספות, מהרש"א או פוסקים, וכבר צועקים בקול גדול, ומתנענעים לכל ד' רוחות העולם ולמעלה ולמטה...
הנהגה כזו – טוען הוא – אינה ע"פ מנהג המדינה, ואין זה דבר נכון ויפה; לא זו בלבד שאין זה קידוש השם, אלא זהו – בלשונו – היפך של קידוש השם!
ובכן: על זה אומרת הגמרא "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת"! – באיזה אופן שיהי' לימוד חכמות חיצוניות, הנה כאשר מדובר אודות תורתו (שהיא חכמתו ורצונו) של הקב"ה, בהכרח שהלימוד יהי' באופן ד"ערוכה ברמ"ח אברים שלך", ובאופן ש"ממית עצמו עלי'" דוקא, ופשיטא – באופן של "יגעת", ולא באופן שיחפש לימוד קל כדי שלא יבלבל למנוחת הנפש ושינה כו'.
כב. ענין זה מודגש גם בהלכה בנגלה דתורה – כמדובר כמ"פ15 שגם ענינים שע"פ חסידות מתבטאים בנגלה דתורה:
בנוגע לחשיבות של מקרא מגילה, שדוחה שאר ענינים, ישנו דין142 שמקרא מגילה דוחה תלמוד תורה.
ולכאורה אינו מובן: הרי גם מקרא מגילה הוא תלמוד תורה, שהרי המגילה היא חלק מהתורה, וקריאת המגילה היא כמו קריאה בתורה, וצריכים לברך תחילה וכו', ככל התנאים שבלימוד התורה?
והביאור בזה (כמשנ"ת בארוכה יותר בהתוועדות קודמת143) – שמי שיכול ללמוד לעיונא, ובמקום ללמוד לעיונא יקרא את המגילה, הנה בנוגע לימי הפורים ישנו דין בשו"ע שמבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה, אבל לולי זאת, הרי מקרא מגילה אינו נחשב אצלו ללימוד התורה, אע"פ שישנו מישהו שאוחז עתה בלימוד "ויהי בימי אחשורוש"144, ובזה מתבטא לימוד התורה שלו.
כג. וכמו בלימוד התורה – כך גם בקיום המצוות:
יש מי שטוען שמספיק לו לקיים מצוה באופן שיוצא ידי חובתו, ולשם מה צריך להדר במצוה?! – גם אם לא יהדר במצוות, טוען הוא, ביכלתו להיות יהודי שומר תומ"צ, ע"י קיום המצוות כפשוטן, ללא הידור. ועאכו"כ כאשר מדובר אודות "מהדרין מן המהדרין" – הרי זה בכלל "דבר פראי"... ("דאָס איז שוין גאָר עפּעס אַ ווילדע זאַך"...) ששייך רק עבור יחידי סגולה!
וכאשר אומרים לו, שמלבד קיום המצוה כשלעצמה, צריך לידע שענין המצוה הוא צוותא (מצוה מלשון צוותא145) וחיבור עם הקב"ה מצַוה המצוות, ובהתאם לכך צריך להקדים ברכת המצוות מתוך כוונה: לכוין באמירת השם, כמבואר בספרים המדברים במיוחד אודות כוונת השמות, ולכל-הפחות כוונת השמות שבשו"ע146, וכן לכוין פירוש- המילות ("אשר קדשנו במצוותיו וצוונו") לכל הפחות כפשוטם, שאז בודאי יהי' קיום המצוה באופן אחר לגמרי – טוען הוא:
ברכות – לא מיבעי מן התורה, אלא אפילו מדרבנן – אינן מעכבות147. ועאכו"כ בנדו"ד, שמברך ברכת המצוה, ורק אינו חושב פירוש-המילות של הברכה – שהרי רק בפסוק ראשון דק"ש ובברכת אבות צריך לחזור אם לא כיון148, משא"כ בשאר ענינים.
ובכלל – טוען הוא – "המעשה הוא העיקר", "סוף דבר הכל נשמע .. את מצוותיו שמור"149, והרי הוא מקיים את המצוות במעשה, גם אם הקיום הוא כ"מצות אנשים מלומדה"150.
אך הענין הוא151:
מעשי המצוות צריכים להיות לא רק "מעשים" סתם, אלא "מעשים טובים", וכיצד נעשים "מעשים טובים" – בהקדמת התשובה, כהלשון המורגל בדברי חז"ל152: "תשובה ומעשים טובים". וכיון ש"עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחי' ומדרגות רבות כו'"153, הרי התשובה שהיתה מספיקה עבורו ביום ראשון, אינה מספיקה למחרת, כשצריך לקיים את הציווי "מעלין בקודש"154, וצריך להוסיף גם בענין התשובה, ודוקא אז יהיו אצלו "מעשים טובים".
ועד"ז במעמדו ומצבו ביום זה עצמו, צריך להיות קיום המצוות באופן ד"כל חלב לה'"155, כפס"ד הרמב"ם156 והשו"ע157 שצריך להיות מן הנאה והטוב והיפה, וכמארז"ל158 (בפירוש "ואנוהו"159) "התנאה לפניו במצוות", היינו, שכל ענין של מצוה צריך להיות באופן נאה דוקא, ונאה "לפניו", בידעו לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה160, והיינו, שהתורה מעידה שזהו באופן ד"אנוהו".
ובכל זה ישנו הכלל ש"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"161, ובקרבן עשיר גופא ישנם כו"כ דרגות, כל אחד לפי מעמדו ומצבו.
כד. ובמיוחד ניתוסף הצורך בהבהרת ענין זה דוקא בדור זה האחרון:
ידוע מ"ש הבעש"ט באגה"ק שלו162 שכאשר יפוצו מעינותיך חוצה אזי קא אתי מר דא מלכא משיחא.
אבל ישנם הטוענים: מהו הצורך לדחוף את עצמו ("זיך שפּאַרן") ב"מעיין" דוקא? – מספיק עבורו "מים חיים" שבאים מן המעיין; ו"מים חיים" לאו דוקא, אלא מספיק מי מקוה; וגם מי מקוה לאו דוקא, אלא מספיק "מים שאובים"; ובזה גופא – מי יאמר שצריך דוקא ארבעים סאה, "שכל גופו עולה בהן"163, כהפירוש בזה164 שגופו מתבטל בהם – מספיק שיהי' רביעית על אצבעות ידיו בלבד, ואילו כל גופו ישאר בכל גשמיותו, ומהיכי תיתי – וכי מה איכפת לו – גם בכל חומריותו...
כלומר: טענתו היא שמספיק עבורו "מי התורה" שהורגל בהם, כפי שחנכו אביו, והלואי יצא י"ח לימוד התורה בדברים שהורגל בהם – נגלה דתורה; ולמה לו לדחוף את עצמו דוקא ללימוד חדש בענינים חדשים של פנימיות התורה?!
ובפרט שזהו ענין שיפגע במנוחת נפשו – שזהו היפך הענין ד"ונשמרתם מאד לנפשותיכם"165 – ועד שעלול להיות "ממית עצמו עלי'" ח"ו... דכיון שזהו לימוד חדש שאינו מבין, אזי יפול לבו בקרבו כו', והדבר יחרה לו ולא יוכל למצוא לנפשו מנוח ("עס וועט אים האַרן, און ער וועט ווערן אויסער זיך") ובלשון הכתוב133: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", וא"כ, מוטב שלא יוסיף דעת, ואז יחסוך לעצמו את ה"יוסיף מכאוב".
כה. ועל זה הוא הלימוד מדברי רבינו נשיאנו (הנ"ל סי"ח) ע"ד חוויותיו ורגשי לבבו – כאמור לעיל שאין זה סתם סיפור ענינים פרטיים שלו, אלא ענין שנוגע לרבים, שלכן סיפר זאת, כדי שכל השומע ילמד מזה הוראה בעבודתו לקונו:
בהיותו במדינה ההיא, לא הי' יכול לעבוד את השם מתוך מנוחה ושלוה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף – כיון שהיו בלבולים והעלמות והסתרים, ועד שבכל רגע ורגע היו צריכים לחשוש מענינים של סכנת נפשות ממש, ובל ימלט שמצב זה לא יבלבל מעבודת השם בשלימות, ובלשון הרמב"ם בהל' דעות166: "אי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וכו'".
ואח"כ אירע נס, שיצא מן המיצר אל המרחב, למעמד ומצב שיכול לעבוד את השם מתוך מנוחת הנפש, ללא בלבולים וללא העלמות והסתרים, ובאופן שיכול לקבל עזר וסיוע בעבודתו מכו"כ בנ"י – לא רק אלו שעומדים בתנועה של מס"נ, אלא גם אלו שאף שאינם שייכים למס"נ, מ"מ, במדינה כתיקונה, יסייעו גם הם להפצת היהדות, התורה ומצוותי', ולא יצטרך להתייגע בעצמו על כל דבר, הן על לימוד אל"ף-בי"ת, והן על בניית מקוה, ועד"ז על כל פרט ופרט, עד לדברים הפשוטים ביותר.
וא"כ, לכאורה, היתה צריכה להיות אצלו שמחה גדולה ביותר.
אך על זה סיפר רבינו נשיאנו, שלא רצה להיפרד ולהתנתק מאותם יהודים שעובדים את השם מתוך מסירת-נפש – אע"פ שבגלל זה חסר במנוחת הנפש, ובמילא חסר בשימת-לב הראוי' להעמקה בלימוד התורה, ואי אפשר לקיים את כל ההידורים בקיום המצוות בגלל אונס.
יהודי בעצמו צריך אמנם להשתדל ללמוד תורה בהעמקה ולקיים מצוות באופן של מהדרין מן המהדרין; אבל צריך לידע שהנועם והעריבות ("דער געשמאַק") נמצא דוקא בה"מיצר" שממנו באים אל המרחב.
ועד כדי כך – כפי שהוסיף רבינו נשיאנו112 דבר נפלא ("אַ געוואַלדיקער וואָרט") – שכאשר אירע לו סיבה פרטית, שנשברה ידו, ל"ע167, היתה לו קורת-רוח מזה שבמשך כמה שבועות לא היו צריכים לדבר אודות הנסיעה!
ולכאורה, ע"פ נגלה, אין הדבר מובן כלל:
כתב הרמב"ם168 שנפש האדם היא "קנין הקב"ה", שלכן, "אין לאדם רשות על גופו כלל .. לצערו וכו'", כמ"ש רבינו הזקן בהלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם169.
ואעפ"כ אומר רבינו נשיאנו, שכאשר אירע שנשברה ידו – נכסיו של הקב"ה – הנה לאחרי שאירע הדבר [מלמעלה, ע"ד מ"ש170 "ופקדתי." ח"ו, אבל אסור לעשות כן בעצמו, שהרי החובל בעצמו חייב בדיני שמים171], בדיעבד, היתה לו קורת-רוח מזה שבמשך זמן נוסף הי' באויר של לימוד התורה וקיום המצוות במסירת נפש.
כו. וההוראה מזה:
כאשר יש ליהודי הזדמנות ללמוד תורה באופן "שממית עצמו עלי'", ויש לו הזדמנות לקיים מצוה מתוך מיצר ודוחק, ותמורת זה, רוצים לרמות אותו ("אַרייננאַרן") בכך שיוציאוהו מן המיצר אל המרחב, כך, שיוכל לישון שמונה שעות ביום כפשוטו, ולאכול מעדני מלכים (ואין סיבה שלא יעשה זאת, שהרי מברך ברכה לפני' ולאחרי'), ואח"כ יוכל גם ללמוד תורה – הנה על זה אומרים לו:
מצינו בדברי חז"ל מעלת לימוד התורה מעוני דוקא – כדאיתא במשנה172: "כל המקיים את התורה מעוני וכו'" (ולא נאמר "כל המקיים את התורה מעושר וכו'"), "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה"173.
וכאמור, ש"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי'", ולא במי שמחפש לישב בפלטרין של מלכים, ורק לאחרי אכילה ושתי' ומנוחת הגוף בכל פרטיו, ישב גם ללמוד תורה, ובלימוד גופא יבחר לעצמו ענין שבו יכול להראות את "גאונותו", ענין שכבר הורגל בו, ולא ענין חדש שיצטרך להתייגע עליו, ועד שבהיותו "בן ארבעים לבינה"174 יצטרך להתחיל לימוד אל"ף בי"ת של חלק חדש בתורה, ויצטרך לישב בספסל אחד עם מתחיל בלימוד זה – דבר שאינו לפי כבודו!
– בנוגע לרבי עקיבא מסופר בדברי חז"ל175 שבגיל ארבעים התחיל ללמוד אל"ף בי"ת יחד עם תינוקות של בית רבן.
ולכאורה אינו מובן: הרי אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב"176, ומדוע מספרת התורה על רבי עקיבא דבר כזה?!
ומזה גופא מוכח שזהו ענין של שבח – כפי שאמר דוד המלך: "עם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה"177, והיינו, שכאשר מדובר אודות ענין של קיום מצוה, הנה דוד המלך, לאחרי שנתקבל למלך ישראל, הרי הוא בשוה עם אמהותיו!
ועד"ז בנוגע לרבי עקיבא, שכאשר דובר אודות לימוד התורה, הנה בהיותו בן ארבעים שנה, הי' מתאים לו להתחיל ללמוד תורה עם תינוקות של בית רבן!
וסופו מוכיח – ש"כולהו אליבא דר"ע"178, וכאשר "הי' העולם שמם"179, הנה על ידו נעשה בנין העולם למטה, שבו תלויים כל העולמות עד למעלה מעלה, שהרי תורה "לא בשמים היא"180, אלא דוקא בארץ הגשמית הלזו התחתונה, תחתון שאין תחתון למטה הימנו.
כז. וזוהי ההוראה שלמדים דוקא מימי הגאולה:
צריכים לידע שהדרך לבוא למעמד ומצב של גאולה, היא – "מבית האסורים יצא למלוך"181, כפי שנאמר בנוגע ליוסף הצדיק, ועד"ז בנוגע ליוסף שבדורנו, נשיא הדור, שדוקא לאחרי המאסר ניתוסף אצלו בכו"כ ענינים, כמובן לאלו שמדייקים ב"מילי דחוכמתא", בתורתו של הנשיא, באופן עבודתו בקיום המצוות ובהנהגותיו.
ועד"ז בנוגע לכל אחד ואחד ההולך בעקבותיו והשייך להוראותיו, ולכל אשר בשם ישראל יכונה (כפי שכותב רבינו בעל השמחה במכתבו הידוע182), בעבודתו בעצמו, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות והן בעבודת התפלה,
– וכמ"ש רבינו הזקן בהדרושים דפרשתנו183 בענין התפלה, "שהיא בחי' כוונה ופנימית להמצוות, והיא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מ"ע, והיא כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים, אע"פ שהוא בעצמו אינו ממנין רמ"ח אברים", שלכן גם התפלה "אינה ממנין המצוות דאורייתא" (כדעת הפוסקים184) –
שצריך לחפש (וידע איניש בנפשי' שיכול למצוא) את הדרך לעשות זאת – לא באופן היותר קל ונוח, אלא באופן המתאים לרצונו של הקב"ה – שלימוד התורה יהי' באופן "שממית עצמו עלי'", וקיום המצוות צריך להיות באופן ד"כל חלב לה'", היינו, ששומן הגוף ינוצל לקיום המצוות, ועד"ז בעבודת התפלה, שיכולה להיות מן השפה ולחוץ, ויכולה להיות (כפסק הספרי185) "עד מיצוי הנפש" (בדוגמת "ממית עצמו עלי'" בלימוד התורה).
ואז הוא מצליח לצאת אל המרחב האמיתי, בנוגע לעצמו,
וע"פ דברי הגמרא במסכת קידושין186 ופס"ד הרמב"ם187: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי .. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" ("לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו", כמ"ש35 "אחרי רבים להטות") – הרי הוא מכריע ומביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
– שיש בו הענין ד"עני ורוכב על חמור"188, ועי"ז באים למעמד ומצב ד"ארו עם ענני שמיא"189; מ"בעתה" ל"אחישנה" (כסדר הכתוב190) –
יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].
* * *
כח. ישנו מנהג191 שבהתוועדות די"ב-י"ג תמוז, ימי הגאולה של רבינו נשיאנו, עורכים גם "מגבית" עבור הבתי-ספר "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש", שנקראים על שמו.
ומובן גודל ענין הקריאה בשמו – ע"ד המבואר במאמר192 בענין "הלך הקב"ה כו' לקנות לו שם"193, שהו"ע המשכת הארה שיש בה מבחי' הפנימיות, כמו בקריאת שם האדם כדי שיהי' פונה אליו (שזהו גם הענין ד"מקרא", כאדם הקורא לחבירו194), שעי"ז נפנה אליו (לא רק בענין חיצוני, אלא) בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל המציאות שלו, ומזה מובן, שענין השם אינו רק הארה חיצונית, שאין לה שייכות ואחיזה עם הדבר הנקרא בשם זה, אלא זהו ע"ד "בית יד" שעל ידו לוקחים את הדבר כולו.
וע"פ הפס"ד המבואר בארוכה באחרונים195 (מיוסד על דברי הגמרא196) בנוגע לנתינת צדקה עבור החזקת תורה, שנוסף על מצות הצדקה, ונוסף על השכר דזבולון על החזקת התורה דיששכר, יש לנותן חלק בלימוד התורה (בתור מצות תלמוד תורה) שילמד מכאן ולהבא – הרי כן הוא גם בנוגע למגבית זו, שבכספים אלו ישתמשו עבור לימוד התורה, כך, שיש בזה מעלת הצדקה, מעלת החזקת התורה, וגם חלק בלימוד התורה שילמדו תינוקות של בית רבן או תלמידים גדולים, לאחרי בר-מצוה, מכאן ולהבא, הודות לכספים שנאספו במגבית זו.
וע"ד הרגיל במגביות אלו – לא נוגע ענין הפירסום דוקא.
וכיון שישנם כאלו הרוצים (ומסתמא רובם רוצים) שיזכירו אותם על הציון של בעל השם – יתן כל אחד כפי נדבת לבו הטהור, ועוד יותר, ויציין גם שמו בצירוף שם האם, למען להזכירו על הציון של בעל השמחה והגאולה.
ויה"ר שהשמחה והגאולה יומשכו מימים אלו על כל השנה כולה, ומבעל השמחה והגאולה לכל אשר בשם ישראל יכונה,
ויקויים האמור לעיל (סי"א-ב) אודות דברי בעל השמחה והגאולה בהתחלת התוועדות י"ב תמוז תש"ג, ע"ד הברכה לכלל ישראל "ברוכים תהיו", שכיון שאין מיתה בציבור, הרי הברכה, הכלי-קיבול להברכה ועד להברכה בפועל ממש למטה מעשרה טפחים, בתקפם עומדים, וצריכים רק להמציא את היד או את הכיס, ואז מקבלים אותה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"197 כפי שנמשכה ונתגלתה ע"י עבדיו הנביאים198, ולאחרי זה – ע"י "מאן מלכי רבנן"199, הנשיאים שבכל דור ודור, אשר, כדברי רש"י200, הרי הם כל אנשי הדור.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיחלקו הפתקאות עבור המגבית, ואח"כ צוה לנגן (והתחיל לנגן בעצמו) הניגון "אדיר הוא בעליונים"].
* * *
כט. [כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי", בבא אחר בבא, ולאחרי בבא הג', הפסיק ואמר בהתרגשות רבה:)
ידועה תורת הבעש"ט – כפי שנמסרה ע"י רבינו הזקן, ואח"כ ע"י רבינו נשיאנו201 – על הפסוק202 "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך", הלואי בקודש חזיתיך.
דוד הי' במדבר יהודה, "בארץ צי' ועיף בלי מים"202, שלכן "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", וכמ"ש בפסוק נוסף שהי' במעמד ומצב ש"גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי'"203.
ואעפ"כ התברך "כן בקודש חזיתיך", הלואי בקודש חזיתיך – הלואי שכן יהי' גם בקודש (שהרי מובטח לו ש"מן המיצר" יבוא אל המרחב האמיתי), שגם אז יהי' הענין ד"חזיתיך" ע"ד שהי' מתוך עקא ודחקות, "בארץ צי' ועיף", במדבר יהודה.
[והמשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א – וכל הקהל אחריו – לנגן בהתעוררות גדולה. ואח"כ אמר:]
ל. דובר כמ"פ אודות המבואר בנוגע לענין הנבואה, שאע"פ ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני"204, מ"מ, אימתי היו בטוחים שתתקיים בפועל למטה ולא יגרמו העלמות והסתרים כו' – כאשר היתה התחלה הקשורה עם פעולה בגשם, שלכן מצינו בכמה נבואות שהקב"ה צוה לעשות ענין של מעשה בפועל205.
ויש לומר בדרך אפשר שזהו גם ביאור שהענין דביאת המשיח צריך להתחיל מיצי"מ, כידוע206 בפירוש הכתוב207 "כימי צאתך מארץ מצרים גו'", "ימי" לשון רבים (כקושיית הזהר208: "כיום מיבעי לי'"), שקאי על כל הימים החל מחמשה עשר בניסן הראשון עד לביאת גואל אחרון, משיח צדקנו – דלכאורה, מהו ההכרח שיהי' זה ענין אחד, שהתחלתו ביצי"מ, וסיומו כשיבוא משיח בגלוי למטה מעשרה טפחים?
ולהעיר שעד"ז מצינו (לא רק בזהר, אלא גם) במדרש209 הסיפור, כאשר געתה פרתו, אמר לו הערבי חרב בית מקדשך, ומיד כאשר געתה פרתו פעם שני', אמר שנולד מושיען של ישראל – דלכאורה, מהו ההכרח שמיד ברגע החורבן צריכה להיות לידת מושיען של ישראל?
אך הענין הוא – ע"ד משנ"ת במאמר210, שכדי שהאור יוכל להיות נמשך בגילוי, וכדי שהצמצום יוכל לפעול פעולתו, יש צורך שבאור יהי' כלול ענין הצמצום, ובהצמצום יהי' כלול ענין האור. ועד"ז בנדו"ד – שכדי שתוכל להיות היציאה מן הגלות, הנה מיד בהתחלת הגלות צריך להיות כבר ענין של גאולה.
ובפרט ע"פ הביאור הקודם – שכדי שביאת המשיח תהי' דבר ברור ומובטח, מקשרים זאת עם פעולה גשמית: יציאה ממצרים, כך, שהגאולה ממצרים היא ראש לכל הגאולות שלאח"ז ("ראש" שאינו נפרד מהם, אלא מחובר עמהם), והיינו, שאז התחילו כבר הימים שסופם יהי' "באחרית הימים", בביאת משיח צדקנו.
וכן הוא בכל הענינים; ענינים כלליים, וענינים הנוגעים לרבים, ואפילו ענינים הנוגעים ליחיד, ועד לענינים הנוגעים לפרט (שזהו פחות מיחיד).
לא. ועד"ז בנוגע ליציאה מן המיצר אל המרחב של אחינו בנ"י הנמצאים במדינה האמורה:
יש כבר התחלה בזה הקשורה עם ענין של פעולה במעשה בפועל – שהוציאו מן המיצר אל המרחב את ה"ראש" וה"נשיא" שלהם, אשר, "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"58,
ואח"כ היתה התחלה ביציאה מן המיצר אל המרחב גם בנוגע ל"אברים" – שהוציאו משם את אלו שנמצאים עתה בכפר-חב"ד211, ומתוועדים שם ג"כ בהתוועדות של ימי הגאולה – גאולתם וגאולתנו וגאולת כל אחינו הנתונים בשבי', וגאולת כל כלל ישראל, שלהם העניק רבינו נשיאנו את ברכתו: ברוכים תהיו.
ומזה מובן גם שכל חיזוק וכל תוספת ברכה אצל אלו שנמצאים כבר במרחב, הרי זה מחזק ומוסיף בברכה הנמשכת לחלק מה"קומה שלימה"212 שנמצא לעת-עתה בגלוי במעמד ומצב שאינו באופן של מרחב עם כל הפירושים.
ויהי רצון שתהי' גאולה מכל הענינים המבלבלים ומכל ההעלמות וההסתרים, בכפר-חב"ד, ובסניפיו בכל מקום שהם, ועי"ז יתוסף אצל כל אלו השייכים לבעל השמחה והגאולה, ועד לכל אשר בשם ישראל יכונה.
וכמבואר כמ"פ – צריכים אנו שתהי' הגאולה כפשוטה, ועד למטה מעשרה טפחים, גאולת הנפש וגאולת הגוף, שתומשך בגלוי לעיני בשר, ובעגלא דידן, ובחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "ופרצת", ועמד ורקד על מקומו בשמחה רבה].
* * *
לב. ישנה תשובת הצמח-צדק213 בנוגע להלכות חנוכה בענין סדר הדלקת נרות חנוכה (שיש בזה כמה דעות באחרונים214), שבה נעמד על דברי הגמרא215 בנוגע לסדר הזאת דם הקרבנות ד' מתנות על ד' קרנות, והובא שם הכלל "שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין", ועל זה מבסס את דבריו עד לפס"ד להלכה.
[ולהעיר, שכלל זה נוגע גם להסיבוב שבאמירת "בואי בשלום .. בואי כלה" בסיום "לכה דודי"216, אף שלא נזכר בתשובת הצ"צ הנ"ל].
ועפ"ז אינו מובן סדר הכתוב217 "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – ימה וקדמה, מערב ומזרח, ואח"כ צפונה ונגבה, שמאל וימין – שכן, באיזה אופן שיתפרש הכלל ד"כל פינות כו' דרך ימין" (כפי שמביא הצ"צ הדעות בזה), הרי הסדר שבכתוב זה הוא סדר אחר לגמרי?
לג. ויש לומר הביאור בזה – שהסדר ד"ימה וקדמה וצפונה ונגבה" הוא כאשר מדובר אודות הנהגה באופן של "ופרצת", שזוהי הנהגה שונה לגמרי מההנהגה ד"כל פינות שאתה פונה כו'":
"כל פינות שאתה פונה כו'" קאי על הליכה בסדר מסודר (ולא באופן שיוצא מהגדר ומדידה והגבלה שלו), שאז ישנה הוראה כללית שצריך לילך דרך ימין; לא בסיטרא דשמאלא ח"ו, אלא דרך ימין, "ימין מקרבת"218, שזהו סדר הקדושה, כדברי הגמרא219 "מן שמיא מיהב יהבי", ובהתאם לכך צריכה להיות גם הנהגת האדם – שצריך להידבק במדותיו, "מה הוא חנון ורחום אף אתה הי' חנון ורחום"158 – להתנהג באופן של "מיהב יהבי" (ולא להיפך ח"ו), כמו אברהם אבינו, "אברהם אוהבי"220, "איש החסד"221, ולכן, "כל פינות שאתה פונה" – היכן שפונה וכל מה שעושה – הרי זה צריך להיות "דרך ימין".
ומזה נמשך גם בנוגע לפני' כפשוטה – וכאמור לעיל (ס"ב) שהענינים כפשוטם משתלשלים מהענינים שלמעלה מהם, כלשון רבינו הזקן: "שנשתלשלו מהן" – שצריכה להיות "דרך ימין". וזהו גם הדיוק ע"פ מנהג ישראל שיהיו הלבושים באופן של ימין על שמאל222, ולא כמנהג המדינה להיפך.
אבל יש בתורה גם חידוש בסדר העבודה:
לא זו בלבד שאומרים ליהודי שצריך להיות "מעלין בקודש154, ולילך "מחיל אל חיל"223, מדרגא לדרגא, באופן ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"224, מחר כפליים מהיום, ומחרתיים כפליים מאתמול, אלא אומרים לו שצריך להיות סדר של "יציאת מצרים" – לצאת לגמרי מהגבולים שלו; לא רק להרחיב אותם, כמ"ש225 "הרחיבי מקום אהלך", כמה פעמים ככה – שכן, זהו סדר הרגיל, אבל מזמן לזמן צריכה להיות העבודה באופן של "ופרצת", לצאת לגמרי מהמדידה והגבלה שלו.
אך נשאלת השאלה: כיצד יכולים לתבוע זאת אצל יהודי בהיות נשמתו מלובשת בגוף, והגוף נמצא ב"בירא עמיקתא"226, בעוה"ז הגשמי והחומרי, עולם כזה שאודותיו אומרים "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן"227, והנהגת רוב העולם (אפילו מבנ"י) – "אחרי רבים להטות" – היא כדעת ר' ישמעאל באופן ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"227, ומצד "מנהג דרך ארץ" נדרשת ההליכה מתוך חשבון וסדר – סדר שבו יש אפשרות לילך "דרך ימין", או ח"ו להיפך – עבודה שהיא בסדר השתלשלות, בערך למעמדו ומצבו הקודם, אלא שמתעלה קצת או אפילו הרבה, אבל באופן שבערך, ולא באופן של יציאה לגמרי ממדידה הגבלה?!
והמענה על זה – ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות דעות בנוגע להליכה ב"דרך הישרה היא מדה בינונית .. שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו"228, שזהו רק אצל מי שהלך כל ימיו בדרך הישר, שאז "אני ערב לו"229 שיהי' הכל כשורה; אבל מי שחטא ופגם ועבר את הדרך והלך בקצה הבלתי-רצוי, אזי הרפואה והעצה לזה – ש"ירחיק עצמו לקצה השני כו'"230, היינו, לא בדרך הממוצעת, אלא לדלג אל הקצה העליון, מן הקצה אל הקצה שלא בערך, וכפי שמאריך הרמב"ם231 במעלת הבעל-תשובה, ש"אמש הי' זה שנאוי לפני המקום וכו', והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".
וזהו הענין ד"ופרצת" – שאין זו עבודה מסודרת, אלא עבודה שלמעלה מכל הסדרים.
לד. וכאשר העבודה היא באופן ד"ופרצת" – הרי זה באופן ד"ימה וקדמה וצפונה ונגבה":
ההתחלה היא מ"ימה" – מערב, שהוא מלשון ערב232, כי, כאשר החמה שוקעת במערב אזי נעשה חשכת הערב. וכן הוא בענין הספירות – ש"מערב" קאי על ספירת המלכות233, שהיא הספירה היותר אחרונה, ועד כפי שהמלכות היא למטה מטה, ב"בירא עמיקתא". וזהו גם מ"ש בספרי קבלה234 ש"מערב" ר"ת "רחל235 מ.בכה ע.ל ב.ני'"236, וכהמשך הכתוב: "כי איננו", וכהדיוק בזהר237 שלא נאמר "כי אינם", אלא "כי איננו.", היינו, שלא ניכר אצלם האלקות שבנפשם.
ומן המיצר והדוחקא ד"ימה" – הרי הוא מדלג עד "קדמה" ("ימה – וקדמה"), בחי' קדמונו של עולם (כמארז"ל238 שמביא רש"י על הפסוק239 "ויסע גו' מקדם", "מקדמונו של עולם"), היינו, שמעמיד את עצמו למעלה מהעולם, למעלה מעלה מכל סדר השתלשלות.
והרי הדילוג מ"ימה" ל"קדמה" הוא ע"י תגבורת העבודה, שזהו אופן העבודה של בעל-תשובה, שעבודתו היא באופן של סייגים וגדרים וצמצומים כו', וכידוע מאמר המגיד240 בנוגע למארז"ל241 "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי", שזהו סדר ההנהגה של צדיק, אבל בעל-תשובה צריך לומר "אי אפשי כו'", והיינו, שצריך לדון ולצמצם ולהגביל את עצמו כו' – שזהו "צפונה", שהו"ע הצמצום והגבורה והדין242.
ואז באים ל"נגבה" – כמ"ש באברהם ("האדם הגדול בענקים"243) "הלוך ונסוע הנגבה"244, כמבואר בספרי קבלה245 שזהו ענין החסד, חסד עליון – "רב חסד"246, ועד לבחי' חסד דעתיק יומין, ד"לית שמאלא בהאי עתיקא"247.
ומשם נמשך למטה מטה באופן של חסדים גלויים, אלא שזהו באופן של תגבורת החסדים; ועי"ז נפעל למטה שגם הענינים הגשמיים יהיו באופן של "ופרצת" – "נחלה בלי מצרים"248 – "ימה וקדמה וצפונה ונגבה"249.
* * *
לה. אודות תקופת תמוז,
– שבה היתה הגאולה של נשיא הדור, והרי כל ענין הוא בהשגחה פרטית, ועאכו"כ ענינים כלליים, ובפרט של איש כללי כמו נשיא הדור –
איתא בגמרא250 שאז הוא תוקף החום יותר מכל זמני השנה, ולכן, כאשר רוצים להביא דוגמא על ענין הקרירות, אומרים: "חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לי'".
ולכן רואים גם בפועל, בנוגע ללבושים:
כאשר צריכים לפעול שהלבושים יהיו ארוכים, ויכסו לכל-הפחות את חלקי הגוף שע"פ שו"ע צריכים להיות מכוסים – הנה בשעה ששורר בחוץ כפור חזק, אין צורך כ"כ להתווכח על זה עם "יושבי קרנות";
אבל כשבאים לתקופת תמוז – אזי מתחילה ה"בהלה": יש צורך – טוענים הנ"ל – שהגוף, שהוא נכסיו של הקב"ה, יהי' בגלוי, והלבושים יהיו בצמצום הכי גדול...
ועד שתולים זאת – כביכול – בעניני תורה, ומפלפלים ב"חסרון" שבענין הלבושים:
לכל לראש – יכולים הלבושים להביא לענין של תאוות הכבוד, לרדוף אחר מלבושי כבוד כו', וכדאיתא בלקו"ת251 שהקליפה שקשה ליפטר ממנה יותר מאשר מהקליפה הקשורה עם תאוות האכילה ושתי', היא, הקליפה הקשורה עם לבושים.
ועוד זאת – שענין הלבושים אינו אלא הכרח בלבד, שהרי רק לאחרי חטא עה"ד, שנתבטל הענין ד"לא יתבוששו"252, אזי נעשה צורך בענין הלבושים, וא"כ, הרי זה בבחינת "מלאכה שאינה צריכה לגופה" (מלאכה שמוטב שלא הי' צורך בה), שאינה "מלאכת מחשבת" (שאסרה תורה)253, כך, שאין זה דבר חשוב.
ובכל אופן – עם הפלפולים או בלעדם – בנוגע לפועל, התחיל כבר הזמן שבו צריכים להזהיר בעיקר בנוגע לענין הצניעות (כמדובר גם בהתוועדות שלפנ"ז254), הן בנוגע לאורך הלבושים, והן בנוגע לסוג הלבושים, שלא יהיו מחומר שהוא בדוגמת נייר או זכוכית... אלא שיהי' זה "לבוש", שצריך להיות מכסה ומסתיר ומעלים.
לו. ובהקדמה – שענין זה נוגע הן לאנשים והן לנשים, שהרי דיני צניעות, בגדים ארוכים וכו', נאמרו הן בנוגע לנשים והן בנוגע לאנשים. אבל אעפ"כ, בזה גופא יש חילוק, ודוקא מצד המעלה שבדבר:
כיון "שאין האשה אלא ליופי" (כדברי הגמרא255), וצריך להיות "כל כבודה בת מלך פנימה"256, דוקא בגלל שיש אצלה ענין היופי – כמבואר הטעם על זה בקבלה וחסידות257, והעיקר הוא "מעשה רב"258, שכן הוא בפועל – הרי מזה גופא מובן שענין הצניעות נוגע בעיקר לנשים.
וזהו גם מה שמצינו בגמרא259 "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים, מה עשית שזכית לכך, אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", היינו, שהזכות שיהיו שבעה בנים ששימשו בכהונה גדולה באה (לא מצד הצניעות שהיתה אצל האב – אף שבודאי הי' גם הוא צנוע, אלא) מצד הצניעות של האשה דוקא, "כל כבודה בת מלך פנימה".
וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"260, הרי מזה גופא שענין זה נדרש יותר מהאשה, "בת מלך", מובן, שניתנו לה כחות יתרים או כחות מיוחדים להתמודד ולנצח במלחמת היצה"ר – שנטפל במיוחד לענין שנוגע יותר לנשמה שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"110 – ולהצליח ליישם את ההנהגה ד"כל כבודה בת מלך פנימה", ולקבוע סדר זה בכל הנהגות הבית, גם אצל הבעל והאח, הבנים והבנות, שגם הם יתנהגו בדרך האמורה.
לז. ומובן עד כמה נוגע ענין זה – ממ"ש261 "קדושים תהיו כי קדוש אני", והיינו, שע"י "קדושים תהיו", "הוו פרושין כו'"262, שזהו ענין הצניעות, בכחו של יהודי להידמות ולהשתוות עם קדושת הקב"ה, "קדוש אני".
ולהעיר מהפירוש הפנימי הידוע במארז"ל263 "קדושים תהיו, יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם"; אבל, גם להפירוש הפשוט שאי אפשר שקדושתכם תהי' כמו קדושתי, הרי, מהקס"ד "יכול כמוני" גופא, מוכח, שיש לזה שייכות כל-שהיא לקדושת הקב"ה, והראי', שהתורה נותנת טעם לציווי "קדושים תהיו" – "כי קדוש אני".
ומזה מובן, שע"י קיום הציווי "קדושים תהיו", שהו"ע הצניעות, מתקרבים ומתקשרים עם הענין ד"קדוש אני".
לח. ולהעיר:
אע"פ שקודם החטא לא הי' צורך בענין הלבושים, כיון ש"לא יתבוששו" (כנ"ל סל"ה), וכמו"כ כאשר יהי' תכלית השלימות בעולם, אזי "לא יכנף עוד מוריך" (לא יתכסה ממך בכנף בגדיו)264, מ"מ, במשך הזמן שבינתיים, הנה כדי לתקן את ענין החטא, וכדי לבוא לקיום היעוד "ולא יכנף עוד מוריך", הרי זה דוקא כאשר ישנו תחילה ענין הצניעות, עי"ז שיהיו הלבושים במילואם.
ומה גם שכל אחד מישראל הוא כהן, כפי שנצטוו בנ"י קודם מתן-תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"265, וכהן שעבד עבודתו בהיותו מחוסר בגדים, חייב כו'266 (היפך החיים), והרי הענין ד"מחוסר בגדים" אינו בלי בגדים כלל, אלא גם כאשר חסר בגד אחד, הרי זה כבר שלא בסדר לגמרי!
לט. ויש להוסיף בזה – שלאחרי החטא, הנה דוקא ע"י לבושים יכולים להגיע למקומות כאלו ולהשיג ענינים כאלו שאי אפשר להגיע אליהם ולהשיג אותם ע"י אורות פנימיים:
בכחות האדם יש כחות פנימיים, ויש גם כחות שנקראים בשם כחות מקיפים – שהם בדוגמת לבוש, שנותן כח בכחות הפנימיים.
ועד"ז בלבושי האדם – ישנם לבושים שהם רק "למחסה ולמסתור מזרם וממטר"267, אבל יש לבושים שנקראים "מכבדותא" ("ר' יוחנן קרי למאני' מכבדותי"268), שעל ידם ניתוסף כבוד לאדם הלובשם, ועד – כמ"ש269 "ועשית בגדי קודש לאהרן .. לכבוד ולתפארת", וכפי שהרמב"ם מבאר בארוכה במורה נבוכים270 גודל ענין הקדושה הקשור ונמשך בפועל כאשר ישנם הלבושים המתאימים, ובמיוחד כאשר מעיינים ביסוד הדברים בזהר וקבלה271 שעליהם בנויים דברי הרמב"ם במו"נ בביאור ענין זה.
מ. וזהו גם מה שמצינו בנוגע לטומאת נגעים – ובהקדמה:
טומאת נגעים היא אחת הטומאות הכי דקות והכי חמורות, שיש בה שני הפכים272:
מחד גיסא, יש בה ענין של דקות וזכות ("אַ איידלקייט"), שכל זמן שהכהן אינו אומר "טמא", הרי זה טהור273. – בנוגע לענינים של כשרות וטרפות הקשורים עם אכילה ושתי', אין נפק"מ אם פסקו את הדין אם לאו; הנפק"מ היא רק אם עבר בשוגג או במזיד. אבל בנוגע לטומאת נגעים, הנה כל זמן שהכהן אינו אומר בפועל "טמא", הרי זה טהור.
ולאידך גיסא, כאשר הכהן אומר "טמא" – הרי זו טומאה שיש בה כו"כ איסורים והרחקות: "טמא טמא יקרא"274, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"275 וכיו"ב – ענינים שלא מצינו כמותם אפילו אצל מי שנטמא במת שהוא "אבי אבות הטומאה"276.
ובכן: מהו הענין שמכפר על נגעים – דוקא בגדי כהונה277; לא ענין הקרבנות, שקשור עם ענינים פנימיים, אלא דוקא בגדי כהונה, שקשור עם ענינים מקיפים (ועד"ז בנוגע ללשון הרע277, שגם הוא ענין של מקיף, כמו נגעים כו').
בכניסתינו לתקופת תמוז, שבה שוררת החמימות הכי גדולה ממשך כל השנה – מוטל חוב וזכות, הן על אנשים והן על נשים, בנוגע לענין הצניעות, ביתר שאת וביתר עוז מאשר במשך כל ימי השנה.
ועיקר הכחות לפעול זאת הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לכל הנמצאים בסביבתו – ניתנו לנשי ובנות ישראל, שהם ממלאים את רצון העליון "קדושים תהיו", שעי"ז יהי' במילא גם הענין ד"כי קדוש אני" (כנ"ל סל"ז), וכמ"ש בסיום הפסוק: "אני ה' אלקיכם", כחכם וחיותכם278.
ואז – "ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך"279,
ונעשה גם הענין ד"ושכנתי בתוכם"280, בתוך כל אחד ואחת281,
וזה יקרב את בנין ביהמ"ק השלישי, שאז יקויים "ושכנתי בתוכם" כפשוטו, בבית המקדש דלעתיד לבוא, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "עסן עסט זיך כו'"].
* * *
מב. אחד מאלה שנטלו חלק בגאולת י"ב-י"ג תמוז, בנוגע להשתדלות ופעולות בזה – הי' "פּיניע"282.
ומצד הקירוב שהי' לו מהרבי בעל השמחה והגאולה – מסתמא גם הוא מתוועד עתה283... בהתוועדות של י"ב-י"ג תמוז.
וכיון שישנו הניגון שלו: "והריקותי לכם ברכה"284, שהי' רגיל לנגנו, ומסתמא ישנם כאן כאלו שמכירים ניגון זה – ינגנו הניגון "והריקותי לכם ברכה", ומסתמא גם הוא שם יצטרף לניגון ("מסתמא וועט ער דאָרטן מיטזינגען")...
* * *
מג. אחד מעניניו של רבינו נשיאנו הי' – כמוזכר לעיל – לשלוח שלוחים שיסעו לכל קצוי תבל כדי להפיץ יהדות, התורה והמצוה, הנגלה וחסידות, החיצונית והפנימית, בכל מקום שידם מגעת, ועוד יותר מזה, כיון שהולכים ונוסעים בשליחות המשלח – אשר "גלה סודו אל עבדיו הנביאים"198, רצון העליון, כפי שנתגלה ע"י נשיאי הדור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.
וכיון שנמצאים כאן כאלו שכבר עתה הם שלוחים במקומות קבועים – הן בערי השדה במדינה זו, והן בשאר מדינות, בחצי כדור זה או בחצי כדור העליון – לעסוק שם במוסדות חינוך, ובכללות הפצת היהדות; וגם אלו שהם עצמם נמצאים עתה בשליחות, ואינם נוכחים במסיבה זו – נמצאים כאן באי-כחם,
וכמו"כ אלו שנוסעים לשבועות אחדים במשך ימי הקיץ, תקופת תמוז ולאחרי', עד להכניסה בחודש הרחמים,
יאמרו כולם יחד "לחיים", מתוך שמחה – "בשמחה תצאו"285,
ותוכנה של השמחה – לפי שגם כאשר "תצאו", לא נפרדים ("מ'פאָרט ניט אַוועק") מרבינו נשיאנו המשלח, כיון ש"שלוחו של אדם כמותו"286, וכתכלית העומק בענין השליחות, שהשליח נעשה באופן שכל ענינו אינו אלא מציאות המשלח287, כך, שאינו נמצא לבד, אלא המשלח נמצא שם יחד אתו,
והעיקר – על מנת למלא את השליחות דוקא מתוך שמחה וטוב לבב.
ויהי רצון שמהם יראו וכן יעשו – לנסוע מניו-יורק להפיץ יהדות, תורה וחסידות, בכל מקום שהוא, אע"פ שהדבר יפריע לשינה כאן בניו-יורק, על הגפן288, על המחי' או על הכלכלה...
– ואבוי להם ("אָך און וויי") לגפן מחי' וכלכלה שמקבלים במצב של שינה... אבל עתה, שנמצאים בזמן של ימי הגאולה והשמחה, צריכים לדבר בצד הטוב –
הנה יה"ר שיתרבו כהנה וכהנה "שלוחי דרבנן", של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, שיסעו בכל קצוי תבל,
וכלשון התנא דבי אליהו289: "לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגבי' בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל .. וילמדו את ישראל" – שזהו ענין הסנהדרין של ישראל, עליהם נאמר שהם נמצאים "לפני ה'"290, ואודותם נצטווה משה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"291, "לי" דייקא, כמארז"ל292 "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם", היינו, שעבודתם היא עבודה נצחית שיש לה קיום נצחי, כיון שנלקחת מבחי' "אני הוי' לא שניתי"293, כפי שנמשכת כאן למטה מעשרה טפחים, שאז הפעולה היא באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כיון שענין הנצחיות מבטל כל המדידות וההגבלות.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק:) ובזכותם, הנה גם אני – אע"פ שאינני נוסע לשום מקום – אומר יחד עמהם "לחיים".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל: היכן הם השלוחים? ופנה לכו"כ מהם בשמם שיאמרו לחיים. ואח"כ אמר:]
כיון שמדובר אודות "ופרצת" – הנה כוס משקה דאמירת לחיים זה אינו נכלל בחשבון; זהו למעלה מחשבון, ובמילא יכולים לחטוף ("אַריינכאַפּן") באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ואף אחד לא יבוא בטענות... אבל רק כוס זה, ולא יגניבו-יבריחו ("מ'זאָל ניט אַריינשמוגלען") עוד על חשבון זה!...
[כ"ק אדמו"ר שליט"א חזר ושאל היכן הם שלוחי ה"מרכז", באמרו: האם צריך להכריז כל אחד בפני עצמו?!].
כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן את הניגון "כי בשמחה תצאו", ואח"כ צוה לנגן את הניגון "אבינו מלכנו".
אח"כ המשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א להורות לכו"כ שיאמרו לחיים בקשר לשליחות בהפצת היהדות והחסידות294.
כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן את הניגון "צמאה לך נפשי, עך טי כו'", ואח"כ צוה לנגן "כי אנו עמך".
אח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שהמדריך-הרוחני של מחנה "אמונה" יאמר לחיים עבור ענין הצניעות.
אח"כ שאל אם כל השלוחים והנוסעים אמרו כבר לחיים, באמרו, אולי ישנו עוד מישהו שצריכים להזכירו.
ואח"כ התחיל לנגן הניגון "קול דודי".
* * *
מד. ישנו ענין נוסף שנוגע לסדרה זו, אשר, עם היותו מדברי בלעם, הרי זה ענין שנקבע בתורה, ולכן מצינו שגם מעניני בלעם למדים כמה ענינים בתורה, לא רק באגדה, אלא גם בהלכה, ועד שהתחלת כל התפלה היא בפסוק שנאמר בנבואת בלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"295.
ובהקדמה – שאע"פ שבנוגע לענין הנבואה נאמר296 "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", כפי שביקש משה מהקב"ה שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, מ"מ, כדי שאומות העולם לא יבואו בטענות, ניתנה נבואה לבלעם, וכדאיתא בספרי על הפסוק297 "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", "אבל באומות קם, ואיזה זה, בלעם".
ובכל אופן – איך שיהי' הביאור בזה – ברור הדבר שהיתה אצל בלעם מדריגת הנבואה, אף שהי' הדבר לאחר מתן-תורה.
ובכן, מדברי בלעם בנוגע לנבואתו יכולים ללמוד גם בנוגע לנבואת בנ"י, כדלקמן.
מה. בענין הנבואה, שיש בה כמה ציוויים וכמה גדרים, הן בנוגע לאופן אמירת הנבואה, והן בנוגע לשלילת הענין דכובש נבואתו – יש לומר בשני אופנים-סברות:
א) ישנם מצוות מיוחדות שעליהם נצטווה הנביא – כמו המצוות המיוחדות דכהונה ולוי' שעליהם נצטווה כהן או לוי, והיינו, שזוהי מצוה מיוחדת שאינה שוה לכל, כי אם למי שבחרו הקב"ה להיות נביא, ועד"ז אלו שנבחרו להיות משרתים בקודש ע"י עבודת כהונה ולוי', וע"ד מי שבהשגחה פרטית נתמנה להיות דיין או שוחט וכיו"ב.
ב) ענין הנבואה קשור עם עבודת ה' – דכשם שבעבודת ה' נכלל החיוב דבנין בית המקדש, וכן החיוב להאמין בה' שהוא אמיתית המציאות כו', כמו"כ נכלל בזה גם ענין הנבואה, וכמ"ש הרמב"ם298: "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם", והיינו, שמלבד המכוון בענין הפרטי שאודותיו נאמרה הנבואה, ישנו בזה ענין של עבודת ה' – קידוש ה', "שהא-ל מנבא כו'", ששולח דברו ע"י נביאיו; ולאידך גיסא, כאשר הנביא כובש נבואתו, הרי זה (לא רק העדר קיום ציווי בענין פרטי זה, אלא) ענין שהוא היפך עבודת וקידוש השם – ענין של עבודה-זרה.
מו. והפתרון בזה – מצינו בדברי בלעם ביחס לנבואתו:
בדברי בלעם מצינו הלשון "כל אשר ידבר ה' אותו אעשה"299, "אותו אדבר"300 – שאין זה חידוש דבר, שכן, אע"פ שבלעם הוא מבני-נח שנצטוו על שבע מצוות בלבד (ובפרטיות יותר: שלושים מצוות301, שהם סניפים וסעיפים של שבע המצוות)302, ולא על שאר מצוות, הרי מובן, שכאשר נצטווה מהקב"ה לעשות דבר מסויים, חייב הוא לקיים ציווי זה.
אבל מצינו גם הלשון "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר"303, שמשמעותו, שנוסף לכך שצריך לקיים ציווי הבורא, הנה כיון שהקב"ה מנבא על ידו, לכן, "אשמור לדבר", כדי שלא יהי' כובש נבואתו.
ולכאורה: היכן מצינו שנצטווה בלעם שלא יהי' כובש נבואתו – הרי אינו נביא מישראל שנצטווה על זה במצוות הנבואה, שהם כמו מצוות כהונה ולוי', שכל זה אינו שייך אצל בלעם שנצטווה רק על שבע מצוות בני-נח?
ועכצ"ל, שהכובש נבואתו, לא זו בלבד שאינו מקיים מצוה מיוחדת לנביא (כמו מצות כהונה ולוי'), אלא זוהי מצוה שהיא סעיף וסניף של מצות עבודת ה', ובמילא, הפכה היא עבודה-זרה, שעלי' נצטוו בני-נח304.
מז. ויש להוסיף ולבאר ההוראה הנוגעת אלינו – דאף ש"מיום שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה"305, ורק בזמן הגאולה תחזור הנבואה, הרי כיון שהתורה היא נצחית306 גם עתה, עכצ"ל, שההוראה מענין זה נוגעת גם עתה:
ובהקדם מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים307 [שהובא בכ"מ בחסידות חב"ד, ובביאור שמוכיח שהדברים מיוסדים על תורת הקבלה308, סתרי תורה] בפירוש הלשון "מלאכי אלקים" וכיו"ב, שגם הם כחות וענינים שבטבע, אלא שלהיותם כחות מיוחדים במינם, או בתוקף מיוחד, או שמתרחשים באופן פתאומי וכיו"ב, לכן נקראים בשם "מלאכי אלקים", כיון שניכר שזהו שליח של הקב"ה.
ובנוגע לעניננו:
ביטול הנבואה משחרב ביהמ"ק – הרי זה בנוגע לענין הנבואה כפי שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, כמבואר בתניא309 ש"הי' קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש", כמו "חזון ישעיהו"310, ועד"ז שאר הנביאים, החל משמואל הנביא;
אבל ישנו הענין ש"ניטלה נבואה .. וניתנה .. לתינוקות" (וכיו"ב)305, כולל גם ה"תינוק" שבכל אדם, שהרי אצל כל אחד מישראל יש ענינים שמגיע אליהם ע"י השכל, ע"י הבנה והשגה והתבוננות, ראיות ושקו"ט, ויש ענינים שמגיע אליהם בדרכו של תינוק – לא מצד הבנה והשגה, אלא באופן של מושכל ראשון, ללא הבנה והשגה מוקדמת לזה; וע"ד דברי הגמרא311 "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה" – שזהו ענין של נבואה ששייך גם עתה.
וזהו גם המבואר בתורת הבעש"ט312 בנוגע לה"בת-קול" שיוצאת בכל יום ואומרת כמה ענינים: "שובו בנים שובבים"313, "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"314, וכו' וכו' – דלכאורה אינו מובן: מהי התועלת של ה"בת קול", מאחר שאף אחד אינו שומע זאת? – ש"מזלי' חזי"142, היינו, ש"מזל" הנשמה, שרש ומקור הנשמה, שומע זאת. אך עדיין אינו מובן: הרי העבודה צריכה להיות ע"י הנשמה שבגוף, ומהי התועלת בכך ש"מזלי' חזי"? – אלא, שממזל הנשמה נמשך לנשמה המלובשת בגוף, אלא שאין זה באופן של נבואה גלוי', כי אם, שנופלים במחשבתו הרהורי תשובה, אף שלא הכין את עצמו כלל, ואינו יודע מניין באים לו הרהורי תשובה אלו.
מח. ובענין זה יכולים להיות ב' אופנים-ביאורים:
א) האדם נמצא במעמד ומצב בלתי מתאים, כך, שהוא זקוק להתעוררות, ולכן מעוררים אותו לתשובה.
ב) בעומק יותר – שזהו ע"ד "נבואה קטנה" ש"הא-ל מנבא את בני האדם", והיינו, שזהו ענין שנוגע ליסודי התורה, לעבודת ה'.
ומצד זה נעשה יחס אחר לגמרי לענין של הרהור תשובה, או הרהור לעשות איזה מעשה טוב בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, "בכל דרכיך דעהו"315 ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים"316:
כאשר הקב"ה נותן לו הרהור תשובה – צריך להסתכל על זה שאין זה רק שמסייעין לו לתקנו כו', ובמילא, אם הוא מנצל זאת או לא הרי זה ענין פרטי שלו השייך אליו, ע"ד מצוה שאינה שוה בכל, אלא צריך לידע שיש בזה ענין עמוק יותר – "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר": זהו ענין של נבואה ששלחו לו, בשביל עצמו, או בשביל לפעול על הזולת, וא"כ, כיצד יתכן שלא ינצל זאת, בדוגמת כובש נבואתו, שזהו ענין שנוגע בעבודת ה', ביסודי התורה, כנ"ל.
מט. וכשם שהדברים אמורים בנוגע למזל הנשמה ביחס לנשמה המלובשת בגוף – כן הוא גם בנוגע ל"מזל", ראש ומוחין של כל נשמות הדור:
כאשר נשיא הדור מתייגע בעבודתו ומגיע לענין מסויים, ואומר, שעכשיו צריכה להיות העבודה באופן כזה, ומגלה זאת עד לכל אשר בשם ישראל יכונה – צריך לידע שזהו דבר ה' ש"גלה סודו אל עבדיו הנביאים", כך, שאין זה ענין של מצוה מיוחדת פרטית, אלא זהו ענין הקשור עם מצות עבודת ה'.
ויהי רצון, שבאופן כזה "יקבלו" את ה"קול קורא" "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" שהכריז הרבי בעל-פה, וצוה אח"כ להדפיסו317, ויעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן ד"ופרצת".
ומובטחין דברי צדיקים שיפעלו פעולתם, ויקויים היעוד318 "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אתה בחרתנו", ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
נ. נוסף על ימי המועדים בשנה, ישנו גם מספר ימי השבוע, ובנדו"ד, הרי זה ליל ששי, שבו נהגו בכו"כ מקומות להיות נעורים319 (כל הלילה, או במשך כמה שעות) – שזהו ענין התשובה, כמ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה320 "שהשבת הוא בחי' תשובה עילאה, ושב"ת אותיות תש"ב", ולכן צריכה להיות ההכנה לזה "לפני יום השבת".
וכיון שכן, צריך להיות עתה ענין התשובה, ותשובה מתוך שמחה – כמובן מדברי הרמב"ם בסוף הל' לולב אודות השמחה הגדולה שצריכה להיות בכל מצוה ומצוה, ועאכו"כ במצות התשובה, שכיון שהיא גדולה מכל המצוות, והראי', שיכולה לתקן פגם בכל המצוות, צריך להיות בה שמחה גדולה ביותר321.
והכוונה בענין התשובה – לא רק לתשובה כפשוטה, שלא על זה מדברים עתה, כי אם לתשובה מתוך שמחה ורחבות, באופן ש"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"322, היינו, שבהיותו נשמה בגוף הרי הוא מתקשר עם העצמות ומרחב העצמי כפי שהוא למטה, כך, ש"ישראל אורייתא וקוב"ה" נעשים "כולא חד"323 כאן למטה,
ועי"ז ממשיכים הענין ד"ה' אחד ושמו אחד"324, כשם שאני נכתב כך אני נקרא325, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
נא. (ואח"כ אמר:)
מסתמא תערך התוועדות גם ביום השבת, בלי נדר.
ובכל אופן, סיומה של התוועדות זו צריך להיות "במה דפתח", וכיון שהפתיחה היתה בניגון "הושיעה את עמך", יהי' בזה גם סיום ההתוועדות,
ולהמשיך זאת על הימים שבינתיים ועל כל השנה כולה.
[והתחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "הושיעה את עמך"].
______ l ______
הוסיפו תגובה