שויתי ה' לנגדי תמיד, ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תש"כ

בס"ד. ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תש"כ

(הנחה בלתי מוגה)

שויתי הוי' לנגדי תמיד1, ונתבאר לעיל (במאמרי חג השבועות2) שע"פ פירוש הבעש"ט3 שויתי לשון השתוות, יש לומר בפירוש שויתי הוי', שהו"ע ההשתוות בשם הוי'. ולהעיר, שלעת עתה לא מצאתי פירוש זה, אבל, כיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו4, והפירוש הפשוט בכתוב הוא ששויתי קאי על הוי' (שמתי את הוי' לנגדי תמיד5), הרי מובן, שגם לפירוש הבעש"ט שויתי לשון השתוות (שעפ"ז קאי שויתי על האדם, שכל דבר המאורע הכל שוה אצלו), יש לפרש שקאי גם על הוי' (כהפירוש הפשוט), שהו"ע ההשתוות בשם הוי'.

ב) והענין בזה, דהנה, בשם הוי' יש ענין של התחלקות, הן ההתחלקות דד' האותיות שבשם הוי', שהם ד' מדריגות, והן ההתחלקות מצד הנקודות שבשם הוי' [כפי שמצינו גם בסידור אדמו"ר הזקן6, שבכל ברכה נדפס שם הוי' בניקוד שונה, בניקוד קמץ, בניקוד פתח וכו'], שכל ניקוד מורה על ציור ההמשכה דשם הוי' באופן אחר7. ולהעיר, שההתחלקות שמצד ענין הנקודות אינה התחלקות אמיתית כמו בענין שילוב שם הוי' בשאר שמות, שילוב הוי' באד' או שילוב הוי' באלקים8, כי, בענין השילוב נרגש בעיקר השם הנוסף (אד' או אלקים), ושם הוי' רק משולב בו, שנמשך ומתגלה על ידו, משא"כ בענין הנקודות דשם הוי', הרי בכולם נרגש שם הוי'. ומ"מ, הרי גם ענין הנקודות הו"ע של התחלקות. והנה, התחלקות הנ"ל היא בכל המדריגות דשם הוי', שכללותם הם ב' בחינות, הוי' דלתתא והוי' דלעילא9. והיינו, לא מבעי שם הוי' דלתתא, שבודאי יש בו התחלקות, אלא אפילו שם הוי' דלעילא, יש בו התחלקות. ואדרבה, ענין ההתחלקות בשם הוי' דלעילא הוא יותר מכמו שהוא בשם הוי' דלתתא, דכיון שמציאות האותיות בשם הוי' דלעילא היא נעלית יותר, הרי גם ההתחלקות שביניהם היא גדולה יותר.

אמנם יש בחי' נעלית יותר בשם הוי', שעז"נ שויתי הוי', לשון השתוות, היינו, שאין בו התחלקות, שזהו שם הוי' שאין בו ניקוד10, ויתירה מזה, שאין בו אותיות כלל11. וענין זה הוא בשם הוי' שלפני הצמצום. ובכללות יותר הרי זה שייך גם לאחרי הצמצום, והו"ע שם הוי' שבכתר, שכתר הו"ע הרצון, והרי ידוע שענין הרצון הוא באופן של השתוות, היינו, שהרצון הוא בכל מקום בשוה12, שבאותו רצון שרוצה ענין נעלה, יכול לרצות גם ענין ירוד, ובשניהם הרצון הוא באותו התוקף. ומזה מובן שגם שם הוי' שבכתר הוא באופן של השתוות, שאין בו ההתחלקות דענין הניקוד [ואף שידוע בענין הוי' בניקוד קמץ שהוא בכתר13, הרי ניקוד קמץ שבשם זה הוא ניקוד עצמי], ואין בו אפילו ענין ההתחלקות מצד האותיות. ובבחי' זו הוא אמיתית ענין ההשתוות שבשם הוי' (שויתי הוי'), כיון שלא זו בלבד שאין בו ההתחלקות שמצד ענין הניקוד, אלא עוד זאת, שאין בו אפילו ההתחלקות שמצד ענין האותיות.

ג) וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה, איתא בזהר14 לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף. והענין בזה15, דבוצינין (נרות) הם הכלים, וגם האורות המתלבשים בכלים, גרמוהי. נהורין הם האורות שלמעלה מהתלבשות בכלים, חיוהי. ולמעלה מזה הם רעותין, שהו"ע הרצון לספירות. והנה, בחי' בוצינין, שהם האורות המתלבשים בכלים, ודאי יש בהם ענין ההתחלקות. וגם האורות קודם התלבשותם בכלים, שהו"ע נהורין, יש בהם ענין של התחלקות. וגם הענין דרעותין, רצון, דהיינו, כפי שהספירות הם בבחי' הכתר, הנה אף שכללות ענין הרצון הוא באופן של השתוות (כנ"ל), מ"מ, עדיין אין זה אמיתית ענין הפשיטות. וזהו מ"ש בזהר לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף, היינו, שאין סוף הוא למעלה מהתחלקות לגמרי, למעלה מההתחלקות דבוצינין, וגם מההתחלקות דנהורין, ואפילו מההתחלקות דרעותין. וכשם שהוא בענין הספירות, כן הוא גם בענין שם הוי' – ששייך לענין הספירות, שהרי שם הוי' במילואו יש בו עשר אותיות שהם כנגד עשר ספירות – שיש בו בחי' בוצינין, בחי' נהורין, ועד לבחי' רעותין, שזהו"ע שם הוי' שבכתר, שאף שבכללות הוא למעלה מהתחלקות, מ"מ, אינו אמיתית ענין הפשיטות. אמנם, יש בחי' נעלית יותר בשם הוי', שלמעלה גם מבחי' רעותין, לאו רעותין, והו"ע שם הוי' (המבואר בגנת אגוז16) שבבחי' היכולת17 (שלמעלה גם מהרצון)18, שזהו שם הוי' שאין בו אותיות19, ובבחי' זו הוא אמיתית ענין ההשוואה. והיינו, דעם היות שגם בבחי' היכולת ישנה היכולת על כל כח וכח, הרי אין זה באופן שיש יכולת על כח זה ויכולת על כח זה, כי אם, שהיכולת על כל כח, וכן היכולת על העדר הכחות, הכל הוא ענין אחד. ולהעיר מהמבואר במק"א שיש ענין בהוי' שהוא למעלה גם מבחי' היכולת, שזהו אמיתת הענין דהוא ושמו בלבד20. אמנם, בכללות יותר, הנה גם שם הוי' שבכתר הוא באופן של השתוות, כי, ענין הרצון (וכמו"כ גם ענין התענוג) הוא בכל מקום בשוה (כנ"ל).

ד) וזהו שויתי הוי' לנגדי תמיד, שהעבודה צריכה להיות באופן דשויתי הוי', לשון השתוות, היינו, שגם במדריגות שיש בהם התחלקות, ממשיכים בחי' הוי' שלמעלה מהתחלקות, הוי' שאין בו ניקוד, ולמעלה יותר, הוי' שאין בו אותיות, ועד לבחי' הי' הוא ושמו בלבד, שבכללות הוא פשיטות העצמות. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם במ"ש (שויתי הוי' לנגדי) תמיד, שהו"ע הנצחיות, שאין בזה שינוי כלל, כי, כל אור, גם אור הכי נעלה, להיותו גילוי, שייך בו שינוי, ואמיתית ענין הנצחיות (תמיד) שאין בו שינוי הוא דוקא מצד העצמות21.

ה) ויש לקשר זה עם כללות הענין דמתן תורה. דהנה, בתורה כתיב22 ואהי' אצלו גו' שעשועים, שהתורה היא שעשועים העצמיים, תענוג העצמי, שהוא בבחינת פשיטות. ומשם נסעה וירדה כמה מדריגות [ובכללות הם ה' מדריגות, כמבואר במ"א23 עה"פ24 ואהי' אצלו אמון גו' ושעשועי את בני אדם], עד שנמשכה למטה ונתלבשה בהבנת והשגת שכל האדם באופן של התחלקות כו'. אמנם, ע"י עסק התורה מעלה האדם את התורה שלמטה לשרשה בשעשועים העצמיים שלמעלה מהתחלקות. וכן הוא גם בשרש התורה, כפי שדרשו רז"ל25 עה"פ ואהי' אצלו אמון, אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, היינו, שגם כפי שהתורה היא אצלו, ואהי' אצלו אמון, ששם היא בבחי' אמון מופלא26 אמון מוצנע25 וכו', הרי היא קשורה גם עם הבחי' שנקראת כלי אומנתו, בחי' הכלים (בוצינין). וזוהי גם הנתינת כח לקשר גם בחי' בוצינין, ששם היא עיקר ההתחלקות, עם הבחי' שלמעלה מרעותין, תכלית הפשיטות, שזהו"ע שויתי הוי', שגם במדריגות שהם בהתחלקות תומשך המדריגה דשם הוי' שלמעלה מהתחלקות, כנ"ל.

ו) וזהו גם מה שהענין דשויתי הוי' לנגדי תמיד ישנו גם במדריגה היותר תחתונה, כמובא בהתחלת השו"ע27 בנוגע לעבודת האדם עוד לפני אמירת מודה אני28, ומזה באים להענין דשויתי במדריגה נעלית יותר, שעבודת האדם היא באופן שכל דבר המאורע הכל שוה אצלו (כפירוש הבעש"ט), ועד שבאים למדריגה היותר נעלית דשויתי הוי', שהו"ע ההשתוות בשם הוי', היינו, שמגיעים לבחי' הוי' שלמעלה מהתחלקות, ועד לפשיטות העצמות. ומשם נמשך גם למטה, ועד שנמשך גם בענינים שהיו בתחילה מנגדים, שגם הם נהפכים לטוב, שזהו הדיוק שויתי הוי' לנגדי תמיד, שגם הענינים שהיו מנגדים (לנגדי) נהפכים לקדושה, ועד שמתעלים בבחי' שויתי הוי' תמיד. וכמו"כ נמשכת משם ריבוי השפעה בלי גבול בנוגע לכל הדברים גשמיים, וכלשון הכתוב29 המובא בסיום השו"ע (או"ח30) וטוב לב משתה תמיד.