בס"ד. שיחת י"ב סיון, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
א. ענין התשלומין משמעותו שאין זה העיקר, אלא, שאם לא נתקיים החיוב בזמן העיקרי, אזי יכולים להשלים זאת בזמן התשלומין.
ולכן מצינו חילוקי דינים בכמה ענינים בין הזמן העיקרי לזמן התשלומין, ולדוגמא: מי שלא קיים את החיוב מצד אונס, הנה רק אם נאנס בזמן העיקרי, אזי "אונס רחמנא פטרי'"1, משא"כ אם האונס הי' בזמן התשלומין2, כי, ענין התשלומין אינו ענין לעצמו, כי אם המשך להעיקר, וכיון שבזמן העיקרי לא הי' אנוס, אינו נפטר מצד האונס שהי' בזמן התשלומין, וחשיב שלא קיים החיוב מרצונו.
ועפ"ז צריך לומר כן גם בנוגע לימי התשלומין דחג השבועות3, שאין זה ענין עיקרי, כי אם תשלומין בלבד.
אבל, האמת היא שיש מעלה בזמן התשלומין לגבי הזמן העיקרי, כי, החילוק שבין עיקר לתשלומין הוא ע"ד החילוק שבין צדיקים ובעלי תשובה, והיינו, שענין התשלומין הוא בדוגמת ענין התשובה (אלא, שתשובה היא על עבירות ממש, ואילו תשלומין הם רק השלמת החיוב), ולכן, כשם שיש מעלה בבעלי תשובה לגבי צדיקים, כידוע4, כך יש מעלה בזמן התשלומין לגבי הזמן העיקרי.
וכן הוא גם בענין ימי התשלומין דחג השבועות:
הענין דמתן-תורה שבחג השבועות, וכן ענין הקרבת שתי הלחם בחג השבועות – שענינם אחד, כמבואר בלקו"ת5 ששתי הלחם הו"ע התורה – מאיר בכל תקפו במשך כל שבעת ימי התשלומין,
– וע"פ המבואר בהוספות לתו"א6 "הטעם מה שחג השבועות אינו אלא יום אחד בלבד, משא"כ בפסח וסוכות שהן ז' ימים, כי, בחג השבועות הוא זמן קבלת התורה .. שהוא בחי' יחידה שלמעלה מהתחלקות כו'", יש לומר, שבכל שבעת ימי התשלומין מאיר הגילוי דחג השבועות כפי שהוא יום אחד שלמעלה מהתחלקות –
ועוד יותר מכמו שהוא בחג השבועות עצמו – מצד מעלת ענין התשלומין שהוא כמו מעלת בעלי תשובה.
ב. ונוסף על המעלה של כל שבעת ימי התשלומין, יש מעלה מיוחדת בי"ב סיון (ובי"ב סיון גופא בסוף היום) – להיותו הגמר והחיתום של ימי התשלומין, והרי "הכל הולך אחר החיתום"7, כיון שבו הוא עיקר התוקף, כפי שמצינו בנוגע לשטרות שבשיטה האחרונה ישנו הסך-הכל והתוקף של כל השטר8.
וע"ד המבואר במעלת אור חוזר בענין ספירת המלכות ובענין ירידת הנשמה למטה.
וכידוע המשל9 ש"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא .. ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים".
וביאור המעלה שיש בגמר הדבר – כידוע10 בענין "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"11, שזהו בדוגמת גמר מלאכת האדם שעושה חשבון וסך-הכל על כללות הענין אם הוא מתאים לרצונו, שאז הרי זה מעורר את כח התענוג, שמגיע עד לפנימיות ועצם הנפש, משא"כ אם אינו מתאים לרצונו, שאז חסר בדרך ממילא בכל כחות הנפש. ועד"ז למעלה, שכאשר "ויכולו השמים והארץ גו'", אזי נתעורר הרצון והתענוג – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"12 – עד לבחי' העצמות.
ומכל זה מובן גודל מעלת יום י"ב סיון – שכיון שבו מסתיימים הגילויים של חג השבועות, אזי הם מאירים ביתר תוקף ורעש ("שטורעם"), עוד יותר מכפי שהאירו בחג השבועות.
ג. עפ"ז יובן גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר13, שכאשר הלך לטייל עם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בי"ב סיון תרנ"ה, דיבר כ"ק אדנ"ע אודות מעלת י"ב סיון, באמרו, שהוא יום שביעי לחג השבועות, ע"ד הושענא רבה (שהוא יום השביעי דחג הסוכות) ושביעי של פסח.
ולכאורה אינו מובן מהו הדמיון ביניהם:
הושענא רבה הוא גמר חתימת הפתקין כו'14, ואז אומרים ריבוי הושענות וכו'. ועד"ז שביעי של פסח, שמלבד היותו יו"ט, שאינו דומה לימי חול המועד שלפניו, ובודאי לא לימי החול שלאחריו, יש בו גם הענין המיוחד דקריעת ים סוף; ואילו י"ב סיון הוא יום חול, כמו שאר ימות החול?
אמנם, מדברי אדנ"ע אודות השוויון שבין י"ב סיון להושענא רבה ושביעי של פסח, מוכח, שיש בי"ב סיון המעלה ד"כל השביעין חביבין"15, היינו, שביום השביעי של כל מועד מאיר גילוי האור של היו"ט בתוקף ("שטורעם") הכי גדול, מצד המעלה דאור חוזר.
ד. והנה, דובר כמ"פ שהתכלית דמתן-תורה הו"ע המעשה, שהרי "המעשה הוא העיקר"16, ולכן היתה ההכנה למ"ת ע"י שהקדימו נעשה לנשמע17, שבזה הדגישו את מעלת המעשה דוקא. ובפרט קודם ביאת המשיח, שאז תהי' ההלכה ש"מעשה גדול"18, הרי בודאי שצריך להדגיש מעלת המעשה דוקא.
ועד"ז מצינו אצל הבעש"ט – שיום ההילולא שלו הוא בחג השבועות, זמן מ"ת – שהתחלת עבודתו היתה בענינים של עשי', הן בנוגע לאמירת איש"ר עם ילדים קטנים19, שבערכו הרי זה ענין של עשי', והן בנוגע להשתדלות לעזור לבנ"י בעניני פרנסת הגוף הגשמי; ורק לאח"ז עסק בגילוי פנימיות התורה, רזין דאורייתא20.
ובהתאם לכך היתה גם הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לארץ ישראל,
– שהרי סדר ההמשכה בעולם הוא באופן שתחילת ההמשכה היא בארץ ישראל, "וזה שער השמים"21, ומשם נמשך לכל העולם. ובענין זה אין חילוק בין זמן הבית לזמן הגלות, שכן, החילוק הוא רק בנוגע להעלם וגילוי, וכמבואר בד"ה וללבן שתי בנות22, שבזמן הגלות הנה האור האלקי שבארץ ישראל הוא בתכלית ההעלם, ועד כדי כך, שבחוץ לארץ יכול להיות גילוי נעלה יותר מאשר בא"י ששם הוא בתכלית ההעלם לגמרי23; אבל חילוק זה אינו שייך לסדר ההשפעה בעולם, והיינו, דכיון שקדושת ארץ ישראל היא באופן שקידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא24, הנה גם בזמן הגלות ארץ ישראל היא מקור ההשפעה בכל העולם –
שהתחלת העבודה בנוגע לארץ ישראל היתה לייסד שם כפר חב"ד, שזהו ענין של עשי' (אלא, שבהקדמה לזה היתה צריכה להיות התייסדות הישיבות, בבחינת "להורות לפניו גשנה"25).
ובהמשך לזה, הנה כדי להדגיש את מעלת העשי' בשייכות לחג השבועות, ובפרט קודם ביאת המשיח – הי' הרצון שקודם חג השבועות יתחילו לבנות שיכון בירושלים, ושיכון נוסף בכפר חב"ד26.
אמנם, כמו בנוגע לכל דבר טוב, היו כמה מניעות על זה, ולא בא הדבר לידי פועל קודם חג השבועות; אבל עכשיו נתקבלה הידיעה שעשו זאת בשבעת ימי התשלומין, שיש בהם התוקף דחג השבועות, כנ"ל.
ה. וענין נוסף שנעשה בימים אלו:
היום, י"ב סיון, יום השביעי לחג השבועות, הגיע לכאן ליקוט של תורות הבעש"ט, סיפורים וכו', שנלקט ונערך – משיחות ורשימות – ע"י גליצנשטיין27, ובמשך זמן קצר יצא לאור בדפוס28.
וכיון שכל הענינים הם בהשגחה פרטית, ויש קשר ושייכות ביניהם – יתן השי"ת שכשם שע"י ליקוט הנ"ל נתפרסמה תורת הבעש"ט כפי שהיא בחב"ד, הנה עי"ז יומשך גם בעולם (שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"29), שתהי' התרחבות והתפשטות גם בעניני העולם ד"כרם חב"ד", והיינו, שמההתרחבות דתורת הבעש"ט שהיא היא תורת החסידות תומשך התרחבות גם בענינים הגשמיים של חב"ד, כך, שיוכלו ללמוד תורה מתוך מנוחה והרחבת הדעת, עד להזמן שבו יקויים היעוד30 "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".
* * *
ו. עוד סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר31, אודות הטיול די"ג סיון באותה שנה (תרנ"ה) – שבשנה ההיא הכניס אדנ"ע את בנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעסקנות הכלל, וזו היתה ההתחלה לכך שלאח"ז נעשה מנהיג ישראל – שאז אמר כ"ק אדנ"ע, שי"ג סיון הוא יום השביעי להילולא של הבעש"ט.
[ולהעיר, שאף שהסתלקות הבעש"ט היתה ביום א' דחג השבועות, וא"כ, יום השביעי הוא י"ב סיון, ולא י"ג סיון – יש לומר בדרך אפשר, ע"פ מאמר הבעש"ט לפני הסתלקותו32, שיש ביכלתו לעלות בסערה השמימה, כמו אליהו הנביא33, אלא שרצונו בהעילוי ד"אל עפר תשוב"34, ונמצא, שהענין ד"אל עפר תשוב" הוא עדיין בכלל עבודתו, ועפ"ז הי' גמר עבודתו בעלמא דין ביום ז' סיון, ויום השביעי לז' סיון הוא י"ג סיון35].
והמשיך כ"ק אדנ"ע לספר:
רבינו הזקן הי' עצמי, נשמה דאצילות. וכאשר עצמי, נשמה דאצילות, נעשה מנהיג בישראל, אזי ההנהגה היא קפדנית ("שטריינג"). והיו תלמידים שלא לקחו זאת באופן המתאים. ופעם אחת יצא רבינו הזקן אל התלמידים ואמר תורה בשם הבעש"ט:
"ושננתם לבניך"36 – ללמוד ולשנן לאלו שרוצים להבין, והיינו, שמפרש "לבניך" מלשון בינה. "ודברת בם" – "זאָלסט אַריינרעדן אין זיי". ועי"ז יהי' "בשבתך בביתך" – בירור הניצוצות שלו; "ובלכתך בדרך" – בירור הניצוצות ש"בדרך", היינו, בהזולת ובעולם. וענין זה נוגע להזמן ד"בשכבך" – יום המיתה, ולהזמן ד"בקומך" – תחיית המתים37.
כאשר רבינו הזקן סיים אמירת התורה – נפלו כמה תלמידים בהתעלפות.
והסביר כ"ק אדנ"ע, שסיבת התעלפותם לא היתה מצד המורא מפני יום המיתה, וגם לא מצד גודל היוקר דיום הקימה (תחיית המתים), אלא הפחד הי' מפני עצם התורה של הבעש"ט שחזר רבינו הזקן38.
ז. תורה של נשיא היא הוראה ונתינת כח:
ישנם כאלו – כפי שידע איניש בנפשי' – שאינם מבינים את הענין לאמיתתו.
ועל זה היא ההוראה מתורת הבעש"ט,
– וע"ד המדובר בהתוועדות שלפנ"ז39 אודות הפרישת-שלום מלפני מאה שבעים וחמש שנים... –
שצריך להיות "ושננתם לבניך", ללמוד ולשנן, כל אחד עם עצמו, עד שיבוא לידי הבנה, "לבניך". והיינו, שאע"פ שבתחילה לא רצה להבין, הנה הלימוד והשינון עצמו יביא אותו לידי הבנה, וע"ד מארז"ל40 "מתוך שלא לשמה בא לשמה". וכמו"כ צריך להיות "ודברת בם", "אריינרעדן" כו'.
וכאשר כל זה נעשה ע"פ תורה, אזי אין מה להתיירא מהענין ד"בשכבך ובקומך" – כי, ע"פ תורה הרי כל ענין הוא טוב, וע"ד המבואר בתו"א41 בענין "עבודה קשה בחומר ובלבנים גו'"42, שיכולים לצאת י"ח ענין זה ע"י היגיעה בתורה, ועד"ז בנדו"ד, שישנו הענין ד"בשכבך ובקומך" כפי שהוא בתורה: "בשכבך" – הו"ע "ממית עצמו עלי'"43, "ובקומך" – הו"ע "מאן מלכי רבנן"44 שנעשה ע"י לימוד התורה.
*
ח. ידוע מאמר מלכא משיחא להבעש"ט: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"45, והיינו, שצריך להפיץ את המעיינות של תורת החסידות בריבוי ובכל מקום ("וואָס מער און וואָס ווייטער"), עד ל"חוצה", בהפצה הכי גדולה, שכן, כל זמן שיש מקום ששם לא הגיעו המעיינות, הרי לא נתקיים עדיין "יפוצו מעינותיך חוצה", שהרי ישנו "חוצה" הימנו.
בהפצה גופא ישנם כמה אופנים:
יש הפצה ע"י כתב ודפוס. אבל, עדיין אין זה התכלית, כי, עי"ז מגיעים רק במקום מסויים – המקום שבו נמצא הדבר הנכתב והנדפס.
יש הפצה ע"י דיבור, שכן, קול האדם יוצא והולך חוץ ממנו, ועד שהולך ומתפשט בכל העולם כולו.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר הזכיר פעם46 מאמר החוקרים (אף שבדרך כלל לא אחז מעניני חקירות שהם לשם חקירה בעלמא, ולא בנוגע לפועל), שכאשר אדם מפהק בריגא (באותו זמן הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר בריגא), הרי זה פועל גם על האויר שבציר הצפוני, כיון שכל האוירים קשורים זב"ז. –
אבל אעפ"כ, התפשטות הדיבור מרחוק יותר דורשת אריכות זמן, ועוד זאת, שככל שהדיבור הולך ומתפשט רחוק יותר נעשה הקול חלש יותר, ועד שבריחוק מקום ביותר אינו יכול להשמע לאוזן.
אך ישנו אופן של הפצה ע"י דיבור באמצעות הרדיו47, שמעלתו היא – בשתים: שאינו נחלש, והיינו, שבאותו תוקף שיוצא מפה האדם, הולך ומתפשט באותו תוקף עד סוף העולם, כך, שאם הדברים הם יוצאים מן הלב, הנה בכל מקום שבאים הרי הם נכנסים אל הלב48; וגם, שהתפשטות הדיבור היא ללא אריכות זמן, והיינו, שאף שצריך איזה שהות זמן, שהרי כל הדברים שבעוה"ז הם בגדר הזמן, מ"מ, הרי זה במהירות גדולה, כמו מהירות האור.
ובהקדם הביאור בנוגע למעלת האור – כמובן מהענינים ש"אור" הוא משל אליהם.
וע"ד שמצינו בגמרא49 על הפסוק50 "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", "אם אשה ממש היא .. אם תורה היא כו'", שבזה מודגשת מעלת האשה – הן "אם אשה ממש היא", וגם "אם תורה היא", הרי כיון שהמשל על זה הוא מ"אשה ממש", הרי מובן מזה גודל מעלת האשה.
ועד"ז בנדו"ד – ש"אור" הוא משל על כל הענינים היותר נעלים:
תורה – נקראת בשם אור, כמ"ש51 "כי נר מצוה ותורה אור", והיינו, שאפילו מצוות שגדלה מעלתם ביותר, נקראים רק בשם "נר", ואילו התורה נקראת בשם "אור". וכמו"כ נקרא הקב"ה בשם אור, כמ"ש52 "הוי' אורי".
ועד"ז מצינו בתורת החסידות, שכאשר מבארים המעלה דבחי' סוכ"ע, הנה המשל על זה הוא מענין האור. וכאשר רבינו הזקן מבאר53 שהצמצום אינו כפשוטו, הנה הביאור על זה הוא ע"פ המשל מאור השמש, ש"אכולי עלמא נייחא"54, ובאופן שגם במקום האשפה נשאר האור זך וטהור55.
וכיון שכל הענינים הנעלים מתבארים ע"י משל מענין האור, הרי מובן גודל מעלת האור, עד כדי כך, שבכל הענינים הגשמיים לא נמצא ענין נעלה יותר.
וזוהי גם מעלת הרדיו, שהדיבור מגיע בכל מקום באותו תוקף ובמהירות גדולה ביותר, כמהירות האור, ובלשון הגמרא56: "רגע כמימרי'", והיינו, ש"רגע" יש לו שיעור ע"פ תורה, כמבואר שם "וכמה רגע אחד כו'", אלא שזהו שיעור זמן קצר ביותר, ובמהירות כזו מגיע הדבר עד למקום היותר רחוק,
ובאופן שאין על זה מונעים ומעכבים, לא עץ ולא ברזל כו', ורק אם מדברים דיבור הפכי הרי זה יכול להיות מונע ומעכב. וע"ד ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' .. כי57 אם עונותיכם היו מבדילים גו'"58.
וזוהי המעלה בכך שמשתמשים ברדיו עבור הפצת המעיינות חוצה.
ובהקדים מה שסופר כבר פעם59 אודות אאזמו"ר, שהי' מה"יושבים" אצל אדמו"ר מהר"ש, שכאשר חזר מליובאוויטש, שאלו אותו – אלו שלא ידעו מתורת החסידות – אודות הנהגתו של אדמו"ר מהר"ש שהי' משתמש בכלי זהב, ועד שאפילו קופסת הסיגריות היתה עשוי' מזהב. והשיב: "פּעטאַך" (שוטה)! וכי בשביל מי נברא זהב אם לא בשביל הצדיקים?!... בשביל הצדיקים נברא זהב, ובגלל זה יכולים גם אחרים להשתמש בזהב60.
* * *
ט. דובר אודות ההכנה לי"ב תמוז השתא, שבו ימלאו שמונים שנה להולדת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, עי"ז שילמדו נגלה ודא"ח בשופי.
הוסיפו תגובה