בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשכ"א.
בלתי מוגה
א. בבואנו מי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, הרי אחד הענינים העיקריים בחסידות הוא – שבכל ענין צריך להיות ה"בכן"1.
ובנדו"ד – בנוגע להמדובר2 אודות רבנו הזקן, שמסר נפשו עבור כלל ישראל, שיתעלה בעילוי יותר, וגם עבור כל אחד מישראל, שדרש טובתו, הביט עליו בעין טובה ולימד עליו זכות,
וכמשנת"ל, שאף שמס"נ עבור כלל ישראל ועבור כל אחד מישראל הם שני קצוות הפכיים (שהרי מס"נ בנוגע לכלל ישראל היא דבר פשוט, ואפילו יהודי פשוט, אם יאמרו לו שכלל ישראל כולו תלוי בו, בודאי יעשה כל מה שביכלתו כדי להצילם, משא"כ בנוגע לכל פרט בפ"ע, אזי ישנם חילוקים כו'), הרי הם קשורים זה בזה, כי, מס"נ אמיתית עבור כלל ישראל דורשת התמסרות גם עבור הפרט,
והסדר בזה הוא: לכל לראש – לדרוש טובתו, לעשות לו טובה בעניניו; ואח"כ להביט עליו בעין יפה (כי, במראה עיניהם של צדיקים הרי עצם הראי' פועלת הרבה, ובמכ"ש ממה שמצינו במדת פורענות ש"נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"3, ועאכו"כ במדה טובה ש"מרובה ממדת פורענות"4); ואח"כ ללמד עליו זכות, והיינו, שגם אם לאחרי שדרש טובתו והביט עליו בעין יפה, עדיין נשארו בו ענינים בלתי-רצויים – יש ללמד עליו זכות, ובודאי אין הכוונה ללמד עליו זכות ולשכב לישון... אלא הדבר צריך להתבטא בפועל – שמצד לימוד הזכות תהי' ההנהגה עמו כאילו לא ראה את הענינים הבלתי-רצויים.
ב. בהאמור לעיל שתורת החסידות דורשת שבכל ענין צריך להיות ה"בכן" – לכאורה אינו מובן:
מטבע הדברים, יש לכל ענין ה"בכן" שלו. ולדוגמא: ה"בכן" של השכל הוא – המדות, וזהו ענין טבעי, והיינו, שאם רק אין מצב של טמטום הלב וטמטום המוח, אזי מצד הטבע נמשך מהשכל – מדות, ועד"ז מהמדות נעשית מחשבה (כדאיתא בתניא5), מהמחשבה – דיבור, ומהדיבור – מעשה. וכיון שזהו ענין טבעי, א"כ, מה תובעת בזה תורת החסידות?
ושני ביאורים בזה:
א) בענין ה"בכן" ישנם שני חלקים: "בכן" ו"בפועל". ה"בכן" שב"בכן" הוא דבר טבעי, אבל ה"בפועל" שב"בכן" הוא מעשה ידי אדם. ותביעת תורת החסידות היא – שלא להסתפק ב"בכן" בלבד, אלא שיומשך גם "בפועל", כמבואר בספר השיחות6.
ב) תורת החסידות תובעת שלא להסתפק ב"בכן" הראשון הבא מיד, שהוא אמנם דבר טבעי, אלא שיומשך עד ה"בכן" האחרון. וכמו בענין השכל שה"בכן" הוא המדות – תובעת תורת החסידות שלא להסתפק במדות בלבד, אלא שיומשך עד לכח המעשה, שהוא ה"בכן" האחרון.
ובפרטיות יותר:
לפי הביאור השני – החידוש הוא בענין האורך בלבד (שיומשך עד ה"בכן" האחרון), ואילו לפי הביאור הראשון – החידוש הוא לא רק בענין האורך, אלא שגם ה"בכן" הראשון יהי' בו גם ה"בפועל".
והחידוש של ה"בפועל" על ה"בכן" הוא – שה"בפועל" הוא הקיום והחיות של ה"בכן":
בענין המדות – ה"בכן" של השכל – יכולה להיות אהבה סתם, ואילו ה"בפועל" של המדה הוא – שהאהבה היא בחיות ובפנימיות, וכמ"ש7 "ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". וענין זה נעשה עי"ז שגם בה"עילה" (השכל שממנו נמשכים המדות) מגיעים בעומק יותר, והיינו, שבשכל גופא הו"ע הדעת דוקא, שנוסף על היותו "מפתחא דכליל שית"8, פנימיות המדות, הרי הוא גם פנימיות המוחין, ועל ידו נעשית חיות גם בהמדות, כמ"ש בתניא9 ש"הדעת הוא קיום המדות וחיותן".
ועד"ז בנוגע לה"בכן" של המדות – המחשבה – שיכולה להיות באופן שלובש צורה ופושט צורה ולובש צורה אחרת כו', ואילו ה"בפועל" של המחשבה הוא – שהאדם שקוע לגמרי במחשבה זו, ואינו יכול להניח למחשבה אחרת להכנס למוחו כלל. והדרך לזה היא ע"י תוספת חיות במדות, כי, כאשר המדה עצמה היא בפנימיות, אזי גם ה"בכן" שלה, דהיינו המחשבה, היא בפנימיות.
ועד"ז בנוגע לה"בכן" של המחשבה – שכאשר המחשבה היא בפנימיות, אזי גם המעשה הוא ביתר חיות, וכפי שניכר בהמעשה עצמו – שמעשה המצוות הוא בהידור, שזהו מצד התענוג שבדבר.
ג. ושני ביאורים הנ"ל קשורים זה בזה, כי:
ה"בפועל" של ה"בכן", שהוא חיותו וקיומו של ה"בכן" (ביאור הא') – נעשה עי"ז שהעילה היא בפנימיות, כנ"ל בענין המדות, שהחיות שבמדות באה מצד הדעת, שהוא פנימיות המוחין.
ומצד ענין הפנימיות – נעשית ההמשכה למטה מטה, עד למעשה (ביאור הב'), שזהו שהדעת הוא בקו האמצעי, שעולה עד למעלה מעלה ונמשך עד למטה מטה, וכמו בהענין ד"והאדם ידע גו'"10, שהו"ע הדעת, לשון התקשרות (כמבואר בתניא11), שעי"ז נעשה ענין ההולדה באופן שנמשך דור אחר דור עד אין קץ.
וזהו גם מה שמסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר בספר השיחות שם12, שההתאמתות של השכל היא – מעשה.
ד. עפ"ז יש לבאר מ"ש כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע באגרתו הידועה בנוגע לי"ט כסלו ר"ה לחסידות13: "ממעמקים קראתיך הוי'14, להמשיך .. מבחי' פנימיות ועצמות אוא"ס ב"ה כו'", ומסיים "לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה כו'":
לכאורה אינו מובן קישור שני הענינים – שהרי כאשר ממשיכים פנימיות אוא"ס, אזי בדרך ממילא לא שייך שתהי' מדה מגונה (וע"ד המבואר בתניא15 בנוגע לגילוי חכמה שבנפש, שמצד גילוי זה "הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש .. כהמס16 דונג מפני אש יאבדו וגו'"), ומי שעדיין יש בו מדה מגונה, הרי זו ראי' שלא המשיך פנימיות אוא"ס?
אך הענין הוא – שהמשכת הפנימיות ענינה שיומשך עד למטה מטה, שזהו"ע גירוש כל מדה רעה ומגונה, ובזה היא ההתאמתות של המשכת הפנימיות.
ועד"ז בדקות יותר – שההתאמתות של המשכת הפנימיות היא בענין המעשה, עכ"פ "מעשה זוטא"17, שהו"ע הדיבור, ד"עקימת שפתיו הוי מעשה"16.
וענין זה כותב אדנ"ע באגרת של י"ט כסלו ר"ה לחסידות, כי, מעיקרי החסידות הוא להמשיך כל ענין עד ה"בכן" האחרון ו"בפועל".
ה. המורם מכל האמור – שההתעוררות מי"ט כסלו על כל השנה צריכה להתבטא בהוספה בלימוד החסידות ובתוספת חיות, שעי"ז היא ההתאמתות כו'.
ובשביל זה צריך להיות גם לימוד הנגלה – כמבואר בתו"א18 בענין "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"19,
וכן עבודת התפלה, שהיא הקדמה ללימוד התורה – כידוע מאמר אדמו"ר הזקן20 בפירוש דברי אבא בנימין21 "על תפלתי שתהא סמוך למטתי" ("שלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל").
וכדי שתהי' עבודת התפלה כדבעי, צריכים תחילה "לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה":
אפילו בעבודת התפלה שהיא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"22, "שמימה" שלמעלה גם מבחי' "שמים"23 – גם שם יש צורך לשלול ולבטל "מדה רעה ומגונה".
וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר24 מ"ש25 "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי גו' ידיכם דמים מלאו", שמצד הענין דהלבנת פני חבירו שנחשב כשפיכות דמים26, תובעים מהאדם: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי"!...
הכתוב אינו אומר שהאדם לא נכנס לחצר, אלא הוא נכנס, שהרי עסק בהתבוננות שקודם התפלה כו', ובמילא נכנס; אלא שתובעים ממנו "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי",
כי, כאשר נכנס פנימה עם מדותיו המגונות ("ידיכם דמים מלאו"), – אזי מוסיף חיות בקליפות ממדריגה כזו שהלעומת-זה לא חלמה מעולם שתוכל לקבל יניקה משם, דהיינו, לא רק ממדריגתו כפי שעומד באמצעית הסולם, ולא רק ממדריגתו כפי שעומד "בשמים", אלא מבחי' "השמימה" שלמעלה גם מבחי' שמים!
וזהו ג"כ תוכן התביעה בנוגע ללימוד התורה: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי"27 – כי, כאשר לימוד התורה אינו כדבעי, אזי מוסיף חיות בקליפות. ואף שרבנו הזקן פוסק בהלכות תלמוד-תורה28 (וכ"ה בתניא29) שגם באופן זה "לעולם יעסוק אדם בתורה", כי, "אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מ"מ כשיחזור אח"כ בתשובה .. אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצוות וחוזרים בקדושה בחזרתו", משא"כ אם לא ילמד לא יהי' לו מה להעלות אח"כ, אעפ"כ, עדיין תובעים ממנו מלמעלה "מה לך לספר חוקי", כיון שלפי שעה הרי הוא מוסיף חיות בקליפות.
ועד"ז מצינו בענין ההתנגדות לתורת החסידות, כידוע30 שההתנגדות היתה צריכה לבוא מישראל דוקא, כיון שאומות-העולם אין להם שייכות כלל לפנימיות התורה, לפי ש"בבואה דבבואה לית להו"31, ולכאורה, הרי היסורים והעינויים וכו' שבמאסר (שהיו לא רק מצד ענינים שבנגלה, אלא גם מצד ענינים שבפנימיות) נעשו בפועל ע"י אומות– העולם, ואינו מובן: איך הי' ביכלתם של אוה"ע לנגד, הרי "בבואה דבבואה לית להו"? – אך הענין הוא, שמצד עצמם אין להקליפות שייכות כלל לפנימיות התורה, ולכן אינם יכולים לנגד, אבל כאשר איש ישראל פתח את ההתנגדות, הרי זה נמשך גם לאוה"ע.
ועד"ז בנוגע לעבודת התפלה כו', שזוהי הטענה "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" – שכאשר נכנס פנימה עם מדותיו המגונות, אזי נותן מקום להקליפות להכנס יחד עמו, ולעבור דרך כל י"ג השערים המכוונים כנגד י"ג מדות הרחמים, והיינו, שאף שמצד עצמם שייכים יגמה"ר רק לישראל, ואין לאומות-העולם שייכות אליהם כלל, כמ"ש32 "ונפלינו אני ועמך", הנה ע"י כניסתו בחצר עם מדותיו המגונות, הרי הוא נותן יניקה לאוה"ע כו'.
ומכל זה מובן, שגם בשביל התאמתות המשכת הפנימיות שע"י ההוספה בלימוד החסידות, יש צורך בהתאמתות המשכת הפנימיות שע"י "לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה", וע"י שני ענינים אלו נעשית התאמתות המשכת הפנימיות.
וענין זה – כמו כל הענינים – ישנו הן בדרך מלמעלה למטה והן בדרך מלמטה למעלה: בדרך מלמעלה למטה – שהמשכת הפנימיות נמשכת למטה בשני ענינים הנ"ל, ובדרך מלמטה למעלה – שע"י שני ענינים הנ"ל באים לבחי' "ממעמקים קראתיך הוי'"14, שפירוש "מעמקים" הוא למעלה מבחי' עומק, כדאיתא בזוהר33 ש"מעמקים" הו"ע עומק לעומק.
* * *
ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר34, שבי"ט כסלו תרס"ז סיפר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, שפעם ישב והתוועד עם הרב מפּאָלטאַווא35, ואמר הרב מפּאָלטאַווא, שחסיד הוא מי שמקושר לרבי. והשיב על כך אדמו"ר נ"ע, שהתבונן בענין זה, והונח בדעתו, שמי שמקושר לרבי עדיין אינו חסיד כ"כ ("ער איז נאָך אַ שוואַכער חסיד"); חסיד הוא – מי שמסור ונתון לפעולותיו של הרבי, וביאר זאת ע"פ משל מגוף ונפש, שהתקשרות הגוף להנפש אינה רק להנפש עצמה, אלא גם לפעולות הנפש.
ובהקדמה:
מובן שאין כוונת אדנ"ע להבהיר ("באַוואָרענען") שחסיד צריך לציית לציווי של הרבי, שהרי קיום דברי רבו הוא מצות עשה מן התורה36, ו"בשופטני לא עסקינן"37.
וכן מובן שאין כוונתו לפעולותיו של הרבי בענינים שאי-אפשר לעשותם ע"י אחרים – שהרי גם זה דין מפורש38, שמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים דוחה אפילו תלמוד תורה (אף שבת"ת כתיב39 "וכל חפצים לא ישוו בה", "אפילו חפצי שמים"40), וכיון שכל פעולותיו של הרבי ענינם הוא החזקת והפצת היהדות, הרי מובן, שכאשר פעולות אלו אינן יכולות להיעשות בלעדיו, הרי זה נכלל בסוג של "מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים".
ועכצ"ל, שכוונת אדנ"ע שחסיד צריך להיות מסור ונתון לפעולותיו של הרבי היא – בנוגע לענינים שיכולים להיעשות גם בלעדיו, ופשיטא שהרבי מעולם לא אמר לו ולא כתב לו לעשותם41; ואעפ"כ, כיון שמדובר בענינים שהרבי התמסר להם, הרי הוא מקושר ומסור אליהם, ומניח את כל עניניו האישיים – וכיון שמדובר אודות חסיד ומקושר לרבי, ולא עוד אלא שאדמו"ר נ"ע קוראו בשם חסיד ומקושר לרבי, הרי מובן שכל עניניו האישיים הם תורה, עבודה או גמילות-חסדים – ואעפ"כ, להיותם ענינים שלו, הרי הוא מניח אותם ומתמסר לפעולותיו של הרבי.
ז. ויש לבאר גם דיוק לשון כ"ק אדנ"ע אודות ההתמסרות לפעולותיו של הרבי – לא לתורתו של הרבי, למחשבתו או לדיבורו של הרבי, אלא לפעולותיו דוקא:
פעולה – היא ענין נפרד דוקא42, שזהו למטה גם מענין המעשה. וע"ד הלשון "כח הפועל בנפעל", שזהו בדבר נפרד דוקא.
והיינו, שמדובר אודות ענינים שאינם שייכים כלל במחיצתו של הרבי, וכדי לעשותם צריכים לצאת מד' אמותיו של הרבי, ואעפ"כ, כיון שענינים אלו הם פעולותיו של הרבי, הרי הוא מסור ונתון אליהם.
וכמובן גם מהמשל דגוף ונפש – שהתקשרות הגוף להנפש היא בכל עניניו, עד להעקב שברגל, והיינו, שאף שהעקב הוא למטה גם מהרגל, שאין בו (לא רק המוחין שבראש, המדות שבלב, וכח המעשה שבידים, אלא) אפילו כח ההילוך שברגלים, שהרי כח ההילוך יכול להיות גם ללא העקב, כפי שמצינו בגמרא43 עה"פ44 "וחמישים איש רצים לפניו", ש"חקוקי כפות רגלים היו" ("אין בשר בפרסותיהם"), ואעפ"כ היו "רצים לפניו", ועד כדי כך שהעקב אין בו חיות כלל, שלכן נקרא "מלאך המות שבאדם"45 – אעפ"כ, צריכה להיות התקשרות הגוף והנפש גם בהעקב. וכידוע פתגם אדמו"ר נ"ע46 עה"פ47 "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שגם העקב צריך להיות "עקב חסידי" ("אַ חסידי'שע פּיאַטע").
וענין זה מתאים עם המבואר באגה"ק הנ"ל (ס"ד) "ולגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה" – שזוהי פעולה שמחוץ לד' אמותיו של הרבי, שהרי בד' אמותיו של הרבי "לא יגורך רע"48, ואעפ"כ אומרים שעבודת החסידות היא – להתמסר גם לענינים של "פעולות", שהם בדברים נפרדים.
וכמו"כ בנוגע להשליחויות של הרבי – שחסיד הוא דוקא מי שהוא מסור ונתון לפעולותיו של הרבי.
ודוקא עי"ז "לוקחים" את העצמות של הרבי – ע"ד המבואר לעיל (ס"ד ואילך) בנוגע לעבודה "לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה", שדוקא עי"ז "לוקחים" את פנימיות אוא"ס.
ח. וכיון שעניני הנשיאים אינם באקראי בעלמא, הרי מזה שאדנ"ע דיבר אודות ענין הנ"ל בהתוועדות י"ט כסלו, ר"ה לחסידות, מובן, שענין זה הוא אחד מעיקרי תורת החסידות, כי, כאשר חסר ענין זה, הרי גם אם הוא מקושר אל הרבי, הרי הוא "אַ שוואַכער חסיד", אלא חסיד הוא דוקא מי שמסור ונתון לפעולותיו של הרבי.
* * *
ט. דובר אודות משנ"ת במאמר די"ט כסלו49 בענין התכללות המדות, שהמדריגה היותר נעלית היא, שההתכללות היא לא רק באופן שסובלים זה את זה, אלא באופן שמשלימים זה את זה, כיון שנרגש בכל מדה שאינה מהות כלל ללא שאר המדות50.
והענין בעבודה – בהמשך להמדובר לעיל שצריך להיות דורש טובת זולתו – שלא די בעשיית הטובה לזולתו סתם, גם כאשר בשביל זה צריך סבלנות כו', אלא עליו לדעת שדוקא עי"ז שמטיב לזולתו נשלם הוא עצמו, כי שלימותו היא ע"י הזולת דוקא.
* * *
י. בימים אלו הגיע לידי "ביכל" מאמרים של רבינו הזקן, וביניהם יש מאמר קצר, שבו נזכרה גם התקנה שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאמירת תהלים51.
מאמר (כעין שיחה) ד"ה דוד מלך ישראל.
* * *
יא. מיום השבת "מתברכין כולהו יומין"52, וא"כ, שייך יום הש"ק זה לימי החנוכה.
בכלל, משמע מכמה מאמרים, שי"ט כסלו וחנוכה ענינם אחד53.
וענין זה מובן גם בפשטות – שהרי הנס דחנוכה הי' בשמן54, וידוע55 ששמן הוא בחי' רזין, וברזין גופא הרי זה רזין דרזין. וזהו גם ענין גילוי תורת החסידות (ענינו של י"ט כסלו) – המשכת רזין דאורייתא, ועד רזין דרזין, בהשגה, שזהו החידוש בתורת החסידות על תורת הקבלה, שקודם גילוי תורת החסידות לא היו רזין דאורייתא בגילוי אלא ליחידי סגולה, ותורת החסידות המשיכה את כל הענינים בהשגה56.
יב. נקודה נוספת שבה משתווים חנוכה וי"ט כסלו57:
בנוגע לנס חנוכה, ש"לא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול .. והדליקו ממנו שמונה ימים"58 – ידועה הקושיא59: מדוע הוצרכו לנס זה, הרי "טומאה דחוי' בציבור"60.
ואחד התירוצים בזה61 – שהנס הי' כדי להראות חיבתם של ישראל. והיינו, שאף שמצד הדין היו יכולים לקיים את המצוה גם בטומאה, מ"מ, כדי להראות חיבתם של ישראל, עשה הקב"ה נס כדי שיוכלו לקיים את המצוה בהידור ובטהרה.
אמנם, אף שהתחלת הענין היתה כדי להראות את חיבתם של ישראל בלבד, הרי מזה נשתלשל אח"כ ענין של חובה – מצות נרות חנוכה, שהיא חובה על כאו"א מישראל (גם נשים), ובאופן שצריך להאיר "על פתח ביתו מבחוץ"58, והיינו, שהאור דחנוכה נמשך ומאיר עד לבחי' "חוצה".
ועד"ז הוא בנוגע לגילוי תורת החסידות (ענינו של י"ט כסלו) – שיש מקשים62: ממה נפשך, אם תורת החסידות היא ענין אמיתי, מדוע לא הי' ענין זה קודם לכן? – והמענה הוא, שענין זה הוא בדוגמת נרות חנוכה, והיינו, שבתחלה הי' לימוד פנימיות התורה ענין של הידור השייך ליחידי סגולה בלבד, אבל "בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה (וחובה) לגלות זאת החכמה"63, שלכן נתגלתה תורת החסידות לכל ישראל, וכל ישראל שייכים ומחוייבים בדבר.
יג. ועוד ענין בזה:
מצות נרות חנוכה נקבעה בזמן של גזירות, שזהו מעמד ומצב של חושך וגלות כו'. ואעפ"כ, נרות חנוכה הם למעלה מנרות המקדש, וכדאיתא ברמב"ן64 שנרות המקדש "כשאין ביהמ"ק קיים .. אף הנרות בטלות", משא"כ "נרות חנוכת חשמונאי (ש)היא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".
וכן הוא בנוגע לתורת החסידות – שנתגלתה דוקא בזמן האחרון, בזמן החושך וההעלם, וכידוע65 שעיקר הגילוי דתורת החסידות הי' דוקא "לאחרי פּעטערבורג", כמשל הזית ש"אינו מוציא שמנו עד שכותשין אותו"66 (ואילו קודם הכתישה הרי הוא "משכח לימוד של שבעים שנה"67), והיינו, שדוקא ע"י הכתישה מתגלה השמן שבו.
וענין זה צריך להיות באופן שמאיר "על פתח ביתו מבחוץ" – "יפוצו מעינותיך חוצה"68, החל מה"חוץ" שבעצמו, ומוסיף והולך, עד ל"חוצה" ממש.
הוסיפו תגובה