בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשט"ו.
בלתי מוגה
א. בכלל, אין לאדם בעלות על הזמן, ואין ביכלתו להאריך את הזמן או לקצרו. בשעה שמגיע זמן פלוני – הרי הוא כאן, ואין לאדם בעלות למהר ולהקדים או לאחר את הזמן. לאדם יש שליטה רק על תוכן הזמן, דהיינו, האם למלא את הזמן בתוכן ובאיזה תוכן למלאותו, אבל לא על עצם הזמן.
ואעפ"כ, הזמן דיו"ט – נמסר לבית-דין, שע"פ רצונם נעשית קביעות היו"ט, שהרי קביעות היו"ט תלוי' בקביעות דראש חודש (שהיו"ט הוא ביום הט"ו (בנוגע לסוכות) וביום הכ"ב (בנוגע לשמע"צ) מהיום שבו נקבע ר"ח), וקידוש החודש תלוי בבית-דין.
וזהו החילוק בין שבת ויו"ט – ש"שבת מקדשא וקיימא"1, משא"כ הקביעות דיו"ט תלוי' בבית-דין, כדרשת הגמרא2 על הפסוק3 "אשר תקראו אתם" – "אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין". ויתירה מזו מצינו4, ש"כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי אתה עושה את המועדות, הקב"ה אומר להם לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה".
וזהו הטעם לנוסח הברכה דיו"ט "מקדש ישראל והזמנים", דהיינו שמזכירים גם ישראל (דלא כבשבת שהנוסח הוא "מקדש השבת", ללא הזכרת ישראל) – דלכאורה, מה נוגע קדושת ישראל לסיום הברכה דיו"ט? – אלא הטעם הוא, כיון ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"5.
ואף שבענין זה ישנם הגבלות, שהרי ישנם דינים בנוגע לאופן קידוש החודש, קבלת עדות וכו', והעיקר הוא שהב"ד צריכים להיות סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו6 – אעפ"כ ישנו ענין זה גם עתה, כיון שהלל חישב וקידש את כל החדשים עד יבוא מורה צדק7.
ב. כשם שכללות הענין דיו"ט נמסר לבני ישראל – כן הוא בנוגע להזמן הפרטי שבכל יו"ט, שבכחם של בני ישראל להוסיף מחול על הקודש, הן בערב יו"ט, והן במוצאי יו"ט8.
וענין זה הוא בעיקר במוצאי יו"ט – שאז אין שום הגבלות על כמות הרגעים שיכול אדם להוסיף מחול על הקודש, אלא ככל שברצונו להוסיף – מוסיף, וזמן זה שמוסיף נעשה יו"ט, ונמשכות בו כל ההמשכות דיו"ט.
ובמכ"ש וק"ו: ומה לפני יו"ט בכחם של ישראל לקבוע זמן היו"ט, "ישראל דקדשינהו לזמנים" – הרי לאחר יו"ט, כאשר ישנם כבר כל ההמשכות והנתינת כח דיו"ט, עאכו"כ שאפשר לעשות מחול קודש.
ובענין זה (הוספה מחול על הקודש) אין שום הגבלות דסמוכים כו', אלא כאו"א מישראל, אפילו יהודי יחיד בכל העולם כולו, כשמוסיף מחול על הקודש – נמשכות בזמן זה כל ההמשכות השייכות ליו"ט.
* * *
ג. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת.
* * *
ד. דובר פעם9 בענין מ"ש בגמרא10 "רוח צפונית אינה מסובבת", שהקב"ה עשה שיהי' חסרון בטבע, כדי שיהי' ניכר שזקוקים לענין שלמעלה מהטבע.
וכן הוא בנוגע לחלק התורה השייך לעולם (שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"11), דהיינו גליא וחיצוניות התורה – שישנם כמה וכמה ענינים בלתי-מובנים בנגלה דתורה, וענינים אלו מכריחים שיש צורך בסתים ופנימיות התורה שלמעלה מהעולם12.
א' מענינים אלו הוא13:
איתא בגמרא14 "שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב", והיינו, ששמיני-עצרת אינו שוה לחג הסוכות אלא נחשב ליו"ט בפני עצמו, לגבי ששה דברים, שסימנם פז"ר קש"ב [ביאור תוכנם של תיבות הסימן – נתבאר בלקו"ת15].
והנה, פירוש האות רי"ש (בהסימן "פז"ר קש"ב") הוא "רגל בפני עצמו", ופירש רש"י: "שאין יושבין בסוכה".
ולכאורה אינו מובן:
הענין שאין יושבין בסוכה בשמע"צ – הרי זה ענין של העדר, שמורה רק על כך שיום זה אינו חג הסוכות, אבל אין זה מורה כלל על היו"ט דשמיני-עצרת, שהרי גם בכל השנה, לאחרי שמיני עצרת, אין יושבין בסוכה. וא"כ, כיצד ניכר בענין זה ששמע"צ הוא "רגל בפני עצמו"?
ובכן: ענין זה אינו מובן ע"פ נגלה, וכדי לבארו יש צורך בפנימיות התורה, כדלקמן.
ה. וביאור הענין:
סוכות – ענינו דירת עראי. וענינו של שמיני-עצרת – שהענינים שהיו בחג הסוכות באופן ד"עראי", נמשכים בקביעות.
וכמבואר בזה16, שסוכה ענינה מקיף, משא"כ שמיני-עצרת – "עצרת" מלשון קליטה, דהיינו שאז באים כל הענינים בקליטה ובהתיישבות.
ו. וביאור הענין בעבודה:
כתיב17 "ולמקנהו עשה סוכות". "מקנהו" – הם דברים הנקנים ("איינגעקויפטע זאַכן"), דהיינו, כל הדברים הגשמיים שהנשמה מצד עצמה אין לה שום שייכות אליהם, אלא ש"נקנו" וניתוספו אצל הנשמה ("אַ צוגעקומענע זאַך") ע"י ירידתה בגוף. ועז"נ "ולמקנהו עשה סוכות" – שכל הענינים הגשמיים צריכים להיות באופן ד"סוכות", בדרך עראי בלבד, וכמארז"ל18 "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", דהיינו שכל עוה"ז אינו אלא כ"פרוזדור".
ומ"ש "כדי שתכנס לטרקלין" – אין הכוונה לאחרי מאה ועשרים שנה דוקא, אלא ע"ד מארז"ל19 "עולמך תראה בחייך", דהיינו, שכאשר האדם נמצא כאן למטה צריכים הדברים הגשמיים להיות אצלו באופן של "עראי", בכדי שיוכל לעשות מהם – ע"י התומ"צ – ענין של "קבע".
והענין בזה:
לכאורה אינו מובן איך אפשר לעשות את העולם לענין של "קבע"? הרי כל סדר ההשתלשלות הוא ענין מחודש, שלא הי' קודם לכן, ולאחר "שית אלפי שנין" לא יהי' עוד, כמארז"ל20 "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב" או "תרי חרוב", וא"כ, אין זה אלא דבר זמני ("אַ צייטווייליקע זאַך"), ואיך אפשר לעשות מזה ענין של קבע?
אך הענין בזה – דכיון ש"נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים"21, דהיינו דירה לעצמות ממש, שהוא מציאות אמיתי ותדירי, אמיתית הענין ד"קבע", הרי עי"ז שמקשרים את העולם עם הקב"ה, היינו, שעושים את העולם דירה לו ית' ע"י התומ"צ, אזי נעשה גם העולם עצמו ענין של קבע.
אמנם, כדי לקשר את העולם עם הקב"ה שעי"ז נעשה העולם ענין של קבע – צריכה להיות ההנהגה באופן ש"למקנהו עשה סוכות", היינו, שהענינים הגשמיים מצד עצמם יהיו אצלו בדרך עראי, שדוקא אז בכחו לקשר ענינים אלו עם הקב"ה, ועי"ז לעשותם ענין של קבע.
ז. וזהו החילוק בין סוכות לשמיני-עצרת:
סוכות ענינו עראי, ושמיני-עצרת ענינו קבע; סוכות ענינו מקיף, ושמע"צ ענינו פנימי.
כלומר: ההרגש שהעולם מצד עצמו אינו אלא ענין של עראי, ועיקר ענינו הוא לעשותו ל"דירה לו ית'" – הנה בחג הסוכות הרי זה בדרך עראי ובבחי' מקיף, דהיינו, שענין זה הוא רק בשכל ובההנהגה בפועל, אבל לא בהרגש הלב; ואילו בשמיני-עצרת בא הרגש זה בפנימיות, דהיינו שנמשך גם בהרגש הלב.
ובזה יובן מ"ש בתרגום22 בענין היו"ט דשמיני עצרת "כנישין תהוון בחדוא מן מטילכון לבתיכון", שהוא ענין הכניסה מהסוכה אל הבית23.
וזהו גם מה שפרש"י "רגל בפני עצמו, שאין יושבין בסוכה" – שענינו של היו"ט דשמע"צ, שנרגש בפנימיות ובקביעות שהעולם כולו אינו אלא ענין של עראי, ועיקרו הוא בכך שיש לעשותו ענין של קבע – דירה לו ית'.
*
ח. ישנו פתגם שאמר פעם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בשמחת- תורה בשעת התוועדות24: "בשמחת-תורה מותר לדבר, כי בשמחת-תורה אין זה מזיק" ("שמחת-תורה שאַדט ניט").
– בכלל, הי' אדמו"ר נ"ע נזהר ביותר שלא להוציא מפיו דברים קשים ("אַ שווערן וואָרט"), ורק בשמח"ת, בשביל ענין של התעוררות כו', אמר ש"בשמח"ת אין זה מזיק", כיון ששמח"ת הוא עת רצון ושעת שמחה למעלה – שמחה נוספת על השמחה דחג הסוכות.
ט. והנה, בנוגע לשמע"צ מצינו במדרשי חז"ל25 משל ל"מלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר, בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם". ועד"ז בנמשל, שלאחרי שבעת ימי חג הסוכות אומר הקב"ה לבני ישראל "עצרת תהי' לכם"26, "עכבו עמי עוד יום אחד".
ולכאורה אינו מובן27:
א) מהו הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה הול"ל "פרידתנו."?
ב) מהי התועלת בכך שישארו "עוד יום אחד" – בה בשעה שסוף-כל-סוף, לאחרי יום זה (שמע"צ), יצטרכו להפרד? והרי מלשון המדרש משמע שהתועלת שבדבר היא לא רק ליום א' בלבד, אלא גם עבור הזמן שלאח"ז.
וביאור הענין:
לאמיתו של דבר, לא שייך כלל פירוד בין הקב"ה לבני ישראל. מצד הקב"ה – בודאי לא שייך פירוד, וגם מצד בנ"י לא שייך פירוד, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר28 בשם אדמו"ר הזקן: "אַ איד, ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּגעריסן פון ג-טליכקייט" (יהודי אינו רוצה ואינו יכול להנתק מאלקות).
ומה שלפעמים קורה שיהודי עושה פעולה של פירוד – הרי זה מצד "פרידתכם", הפירוד שבין יהודי לחבירו, משא"כ כאשר בני ישראל עומדים בתנועה של אחדות, כפתגם אדמו"ר האמצעי29 שע"י אחדותם של שני יהודים ישנם שני נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת, ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע לשני יהודים בלבד, הרי עאכו"כ כאשר כל בני ישראל הם יחד – "ויעשו כולם אגודה אחת (שעי"ז נעשה) לעשות רצונך בלבב שלם"30.
וזהו ביאור הלשון "קשה עלי פרידתכם" (ולא "פרידתנו.") – כיון שהפירוד דבני ישראל מאלקות ח"ו ("פרידתנו.") יכול להיות רק ע"י שחסר בענין האחדות בין בני ישראל גופא ("פרידתכם").
ועל זה אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם" – דכיון ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"31, מוכרח הוא כביכול להיזקק לבניו, ומבקש מהם שיהיו יחד ביום שמע"צ ("עכבו עמי עוד יום אחד"), וענין זה יפעל גם בימים שלאח"ז, בהנהגה ד"ויעקב הלך לדרכו"32 (כדלהלן).
י. ובפרטיות יותר:
בענין ד' המינים שבחג הסוכות – אמרו רז"ל33 "פרי עץ הדר34 – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים .. וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים .. אמר הקב"ה, יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו".
כלומר: כאשר האתרוג ("בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים") מתאגד עם הערבה (דהיינו אנשים פשוטים, "בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים") – הרי זו תועלת הן עבור האתרוג והן עבור הערבה: התועלת ל"אתרוג" – שכאשר משפיל את עצמו להתעסק עם אנשים פשוטים, אזי לא יהי' אצלו ענין הישות; והתועלת ל"ערבה" – שלא יהי' אצלה ענין של יאוש (כידוע הפתגם ש"יאוש – שלא מדעת"35), ולא תהי' בבחי' "אסקופה הנדרסת"36 ח"ו. וכמו כן ישנה גם התועלת ל"לולב" ו"הדס".
וכיון שהענין דד' מינים הוא במשך כל שבעת הימים דחג הסוכות [דאף שבשבת אין ענין נטילת ד' מינים והנענועים בפועל, הרי הענינים הנפעלים עי"ז – "לעצור רוחות רעות .. לעצור טללים רעים"37 – ישנם גם בשבת, כדאיתא בלקו"ת38], וכמשנת"ל39 ששבעת ימי הסוכות הכוללים את שבעת ימי השבוע פועלים על כל שבעת ימי השבוע במשך כל השנה (יום ראשון בשבוע – על כל ימי ראשון, יום שני בשבוע – על כל ימי שני, וכן בשאר הימים) – נמצא, שמצד חג הסוכות אין מקום לפירוד בין בני ישראל, ובמילא גם מאלקות, במשך כל השנה.
יא. אמנם, לאחרי חג הסוכות, כשמסתיימת תקופת הימים-טובים, וכאו"א פונה לדרכו – הרי כיון שד' המינים אינם אגודים, עלולה הערבה ליפול ביאוש, והאתרוג עלול לבוא לידי גאוה.
וכך עלולים הם לרדת מדחי אל דחי – כמארז"ל40 "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".
– היצה"ר אינו בא ליהודי לומר לו מיד שיעבור עבירה ח"ו, בידעו שהיהודי לא ישמע לו, שהרי אין רצונו להיות נפרד מאלקות (כנ"ל, שענין זה ישנו בכאו"א מישראל); אלא לכתחילה אומר לו היצה"ר "עשה כך" – כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר41 שלא מדובר כאן אודות עבירה, אלא אודות מצוה, היינו, שכאשר יהודי רוצה לעשות מצוה, פונה אליו היצה"ר ואומר לו: עשה כך! גם אני מסכים שתקיים את המצוה!...
ולכאורה: מה איכפת לנו ("וועמען אַרט דאָס") שגם היצה"ר מסכים לעשיית המצוה? – אך הענין הוא, שבכך הרי הוא נותן מקום להיצה"ר, ולכן, אף שעושה מצוה, מ"מ, כיון שיש מקום גם להיצה"ר, היינו, שמתערב בזה ("עס וואַרפט זיך אריין") ישות ופניות, אזי נעשה היצה"ר "בעל דיעה" עליו (כמאמר הגמרא42 "בתחילה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש"), ומוליכו מדחי אל דחי, "עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".
יב. ולכן מבקש הקב"ה מבני ישראל שישארו יחד "עוד יום אחד", שמיני-עצרת,
ודוקא יום "פשוט" שאין בו ענינים מיוחדים – כמודגש בהחילוק בין שמע"צ לשאר הימים טובים, שבכל שאר הימים-טובים יש בכל יו"ט מצוה מיוחדת (ובפרט בחג הסוכות, שהמצוה מקיפה את האדם כולו, "תשבו כעין תדורו"43), משא"כ בשמע"צ אין מצוה מיוחדת,
ואדרבה: המצוה דשמע"צ היא לאכול ולשתות ולשמוח, היינו, שקשורה עם ענינים גשמיים, שלכאורה בחיצוניות ישנם גם אצל אינם-יהודים –
וכאשר גם בזמן זה (יום "פשוט", שאין בו ענינים מיוחדים) נמצאים בני ישראל יחד – הרי זה מועיל גם על הזמן שלאח"ז.
יג. וזהו גם שענינו של שמע"צ הוא הריקודים עם הספר תורה44:
השמחה דשמע"צ אינה באופן שלומדים בהס"ת, ויתירה מזה, שאפילו לא פותחים אותו, אלא כפי שהוא סגור ומכוסה ("אַ פאַרוויקלטע") רוקדים עמו – ריקוד דוקא, שהוא ע"י הרגלים, שמורה על ז' תחתונות וכח המעשה – שבזה שווים כל בני ישראל, מהגדול שבגדולים ועד להפשוט שבפשוטים.
ודוקא עי"ז שבני ישראל נמצאים יחד גם בדברים פשוטים וגשמיים – הרי זה פועל על כל ימי השנה.
יד. ובנוגע לפועל:
יש לדעת, שההתעוררות דשמע"צ צריכים להמשיך על הימים שלאח"ז ("ויעקב הלך לדרכו") – כיון שזהו כל הענין דשמע"צ.
והתעוררות זו צריכה להיות בענין האחדות – הן אחדות של יהודי אחד עם חבירו, והן אחדות באדם עצמו, לאחד את השעות שבהם הוא לומד ומתפלל עם שאר שעות היום, שיהיו מתאימים זה לזה, דהיינו לקשר גם את הגשמיות עם אלקות,
– שזהו גם הענין ד"פר אחד איל אחד"45, דהיינו, לעשות גם מה"פר" וה"איל" הגשמיים – "אחד"46, חיבור המטה עם אלקות,
שעי"ז מתמלאת הכוונה ד"דירה לו ית' בתחתונים".
*
טו. כאשר מביטים בעיני בשר – שהרי "האדם יראה לעינים"47 – הרי המבט על הזמן ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא באופן שהולכים לענינים שהם חול לגמרי, וכמדובר אתמול48 בענין "על כל דבר פשע גו' על כל אבידה"49.
[המשך הביאור בענין "על כל דבר פשע גו'" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 155 ואילך50].
טז. [בתוך הדברים, כשדיבר ע"ד מצב חינוך הילדים, שמחפשים תחבולות להסתיר את יהדותם כו' (שם ע' 157) – אמר:]
וכמו כן כאשר הילד נעשה בר-מצוה, ומתחיל להניח תפילין – הרי למרות שעל תפילין נאמר51 "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", כמארז"ל52 "אלו תפילין שבראש", היינו, שכאשר ילד יהודי המניח תפילין הולך ברחוב, יש בכחו שגם הגדול שבגדולים מאומות העולם יפול לפניו – הרי בסופו של דבר, מסתירים את מקום התפילין בשיער!...
היכן הוא התוקף?!
חוששים שמא ילך הילד ברחוב, וכשיצטרך לשאול מישהו למקומו של רחוב מסויים – ידבר באנגלית עם "מבטא יהודי" ("אַ אידישן אַקצענט")... ויהי' ניכר שהוא יהודי!... ולכן לומדים עמו "אנגלית", ושאר חכמות חיצוניות, כדי לטמא את מוחו של הילד!
– ג' השנים הראשונות שבהם מתחיל הילד ללמוד, הם הזמן שהוא היסוד העיקרי להצלחתו בעתיד. ודוקא בזמן זה לוקחים את הילד ומטמאים את מוחו ב"אנגלית", "גראַמאַטיקע" וכיו"ב!
הלואי שגם גדולים לא היו יודעים ענינים אלו! ועאכו"כ ילדים – עד תשע שנים, עד י"ב שנה – והייתי אומר גם לגבי השנים הבאות, אלא ש"תפסת53 מרובה לא תפסת"!...
בה בשעה שהקב"ה אומר שאינו זקוק ל"גן עדן", אינו זקוק לביהמ"ק, ואינו רוצה דבר, מלבד הענין ד"ושכנתי בתוכם"54, דהיינו שרצונו של הקב"ה לשכון דוקא במוחו של ילד יהודי – לוקחים מוח זה ומטמאים אותו בחכמות חיצוניות!
האמת היא, שרצונם של ההורים הוא ללמוד עם הילד רק חכמות חיצוניות! – אלא שישנו איזה "סבא" שדורש שילמדו עמו יהדות, או שיראים מיהודי היושב ב"ניו-יאָרק", ולכן לומדים עמו גם תורה!...
היכן היא הגאוה היהודית ("וואו איז דער אידישער שטאָלץ")?!
יז. מה שטוענים, שכאשר ילמדו את הילד "אנגלית" וכו', אזי תהי' לו תועלת בגשמיות, שיהי' לו קל יותר "להסתדר" בחיים – הרי זו טענה שאין לה מקום כלל, שהרי אף אחד אינו "יודע עתידות"; ובכל ההנהגות יש להתנהג ע"פ תורה.
כל דבר שיש בו תועלת – נכתב בתורה, ואילו היתה תועלת כלשהי בגשמיות בלימוד חכמות חיצוניות – הי' צ"ל דין בתורה שצריכים ללמוד חכמות חיצוניות. ומכיון שאין בתורה דין שכזה – ואדרבה: מפורש בתורה שהדבר אסור, ושעי"ז מטמאים חב"ד שבנפש55 – פירוש הדבר הוא שאין בזה שום תועלת בגשמיות, ואדרבה!
הם חושבים שיוכלו להתחכם על הקב"ה ("מען וועט גיין איבערקליגן דעם אויבערשטן"), היינו, שלא יתחשבו בדרכים שהקב"ה נתן בתורתו כדי להצליח, אלא יחפשו דרכים משלהם, ללמוד "אנגלית", ועי"ז להצליח. – ובכן: עליהם לזכור, שהקב"ה ברא את העולם לפני חמשת אלפים שבע מאות וארבע-עשרה שנים, ומאז מנהיג אותו תמיד כרצונו, וגם להבא ימשיך להנהיג את העולם בהתאם לרצונו – ע"פ תורה.
הקב"ה נתן לבני ישראל את התורה כבר לפני למעלה משלושת אלפים שנה, ומאז, רואים אנו שהעם ה"בטלן", שאינו לומד "דקדוק" וכו' – עומד איתן ("האַלט זיך שטאַרק")!
כל שאר האומות, למרות כל ה"חכמות" שלהן – לא נשאר מהם זכר; ואילו בני ישראל, שהם עם "בטלן", ללא "חכמות" ומומחיות בעניני העולם ("אָן קיינע חכמות און בריה'שאַפט") – עומדים איתן, ע"י אחיזתם בתורה!
ולכן, הטענה ע"ד תועלת בגשמיות – אינה טענה כלל, כיון שדבר שאינו ע"פ תורה אינו יכול להביא תועלת, ואדרבה. ונמצא, שלימוד ענינים אלו אין בו שום תועלת – לא בגשמיות, ולא ברוחניות.
ואעפ"כ, באים הורים וגוזלים שנים תמימות מילדיהם, חלק מחייהם של הילדים!
הילדים עצמם – אינם אשמים בכך, שהרי אין להם דעה משלהם, וההורים הם השולטים בהם; ומה עושים ההורים – גוזלים את חייהם של הילדים!
באיזו זכות באים הורים וגוזלים מהילדים את ימיהם?! האם לשם כך נתן הקב"ה ילדים, כדי שההורים יקחו מהם את חייהם?!...
וכי משום שיש לו יצר הרע, ואינו יכול "להסתדר" עמו ("קאָן זיך ניט איינקערן מיט אים") – עליו להטיל זאת על ראשם ועל ימי חייהם של הילדים?!...
[כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר שיחה זו בהתרגשות גדולה ביותר, ואמר ביטויים חריפים נוספים שאין זוכרים. בתוך הדברים חזר כמ"פ שהדברים מיוסדים על פתגם אדמו"ר נ"ע (הנ"ל ס"ח) ש"שמחת תורה שאַדט ניט", ולכן יהי' זה בחסד וברחמים].
*
יח. אחד56 כתב לי פעם במכתב סיפור57 – שהצ"צ התוועד פעם עם חסידים, והמשיל על עצמו משל ל"כובען" ("אַ קירזשנער") התופר "כובעים": "כובע" – צריך להיות מתאים להראש. אך הסדר הוא שה"כובען" תופר "כובעים" סתם, וכל אחד מודד את ה"כובע" להתאימו לראשו. וסיים הצ"צ, שגם הוא – כמו אותו "כובען" – תופר "כובעים" סתם, אלא שכאשר מישהו "מודד" את ה"כובע" על ראשו, ומוצא שהוא מתאים – אליו אכן היתה כוונתו ("אים מיין איך טאַקע")!...
– מעשה זה לא שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ולכן אינני יודע עד כמה המעשה הוא אמיתי. ועכ"פ, בין אם המעשה הוא אמיתי ובין אם לאו – הרי זה מעשה נאה ומתאים ("אַ מעשה איז דאָס אַ שיינע").
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ואף אני אומר כן. – בוודאי ישנם כאן כמה ש"מודדים" את הדברים האמורים על עצמם, והדברים מתאימים אליהם; ולכן עליהם לדעת – שאכן אליהם כוונתי! ובכן: עליהם להתחיל לציית! ומכיון ש"שמחת תורה שאַדט ניט" – יהי' זה בחסד וברחמים.
* * *
יט. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לתת מיני מזונות לילדים שהשתתפו בהתוועדות (ע"פ ההוראה בהתוועדות ליל שמח"ת (סט"ז)), ואח"כ הורה שהילדים ינגנו ניגון. אח"כ הורה להרב מ.ט. לנגן "המלאך הגואל" בניגון תפלת גשם].
* * *
כ. פעם סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר:
החסיד ר' זלמן זלאַטאָפּאָלסקי58, שהי' חסיד של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, השתוקק מאד לראות את אדמו"ר מוהר"ש לאחרי הסתלקותו, והתייעץ בענין זה עם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע. ואכן, לאחר כמה וכמה ענינים והכנות רבות שהורה לו כ"ק אדמו"ר נ"ע (ואחת מהן – לישון כשהוא חגור באבנט) – בא אליו אדמו"ר מהר"ש בחלום.
זהו סיפור שאירע עם חסיד מהדורות הקודמים ("אַן אַלטן חסיד").
והנה59, עתה מתרחש סיפור עם אברך צעיר, שמתנהג שלא כדבעי באיזה ענין. הרבי מסר כו', ודברו עמו על כך – וללא הועיל, עד שהרבי עצמו בא אליו בחלום. ואעפ"כ, במקום שדבר זה יגרום לו להשפיע גם על זולתו – הרי גם הוא עצמו60...
יתבונן אותו אברך עד כמה התייגעו חסידים במשך שנים כדי לזכות לראות את הרבי, ואילו הוא – מושך את הרבי אליו, לתוך הבוץ שבו הוא שקוע ("ער שלעפּט דעם רבי'ן צו זיך, אין זיין בלאָטע וואו ער געפינט זיך")...
אילו זכה, הרי זכות זו של ראיית פני הרבי שהיתה בידו – היתה נעשית באופן אחר; אבל עתה בא אליו הרבי כדי לדבר עמו אודות ענין פחות, ובסופו של דבר60...
– כבר דובר לעיל (סי"ח) אודות המשל מ"כובען"59... ובכלל, ידוע הפתגם61 שאין אדם מרמה אלא את עצמו, ואין זה "קונץ" לרמות שוטה!...
*
כא. בנוגע להזמן שלאחרי שמח"ת – איתא בחסידות הלשון "ויעקב הלך לדרכו"62. והיינו, שבמשך חודש תשרי עסוקים תמיד במצוות (ולכן נקרא חג הסוכות "ראשון לחשבון עוונות"63, כיון שבימים שלפנ"ז עסוקים רק במצוות), וגם בחג הסוכות גופא עיקר ההתעסקות היא במצוות; ולאחרי שמח"ת – מתחיל הסדר ד"ויעקב הלך לדרכו".
והנה, המשך הפסוק ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא – "ויפגעו בו מלאכי אלקים", ופרש"י "מלאכים של ארץ-ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ". ועד"ז פרש"י בפסוק שלאח"ז: "מחנים – שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ-ישראל שבאו לקראתו".
ומשמע מדברי רש"י שמאורע זה הי' עדיין בחוץ-לארץ. והיינו, שכיון שזהו חוצה לארץ-ישראל – שבארץ-ישראל ישנו הענין ד"תמיד עיני הוי' אלקיך בה גו'"64, משא"כ בחוץ-לארץ ההשפעה היא ע"י הע' שרים65 – יש צורך ב"מלאכי אלקים", שהו"ע נתינת כח להעבודה.
ומזה שהלשון ד"ויעקב הלך לדרכו" (דקאי על חוץ-לארץ, כנ"ל) מובא בחסידות בנוגע לענין העבודה דכל השנה – מובן, שענין העבודה דכל השנה הוא ע"ד הענין דחוץ-לארץ, ועל זה ישנו הענין ד"מלאכי אלקים", שהו"ע הנתינת-כח להעבודה.
כב. וביאור הענין דחו"ל וא"י ברוחניות – יובן בהקדמת סיפור66:
מעשה בחסיד שהגיע לכ"ק אדמו"ר הצ"צ, ואמר שברצונו לנסוע לארץ-ישראל. ענה לו הצ"צ: "ר' הלל'ן פעלט ניט אויס ארץ-ישראל. מאַך דאָ ארץ-ישראל!" (לר' הלל – ר' הלל מפּאַריטש – ארץ-ישראל אינה חסרה. עשה כאן ארץ-ישראל!).
ולכאורה מענה הצ"צ אינו מובן: מדברי הצ"צ "לר' הלל ארץ-ישראל אינה חסרה", משמע, שלאותו חסיד בודאי שאין ארץ-ישראל חסרה. ואם כן, מה פשר הסיום "עשה כאן ארץ-ישראל"?
והביאור בזה – בהקדמת החילוק בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ:
בנוגע לחוץ-לארץ מצינו67 ש"גזרו על גושה ועל אוירה", דהיינו שאפילו אויר חוץ-לארץ הוא טמא, ויש צורך לזככו. וזיכוך זה הוא ע"י תומ"צ, כידוע68 שע"י שחושבים ברחוב דברי תורה מזככים את האויר.
משא"כ ארץ-ישראל – הרי "ארץ-ישראל מקודשת מכל הארצות"69, דהיינו שהאויר שבה מצ"ע הוא טהור (גם ללא תומ"צ), כיון ש"עיני ה' אלקיך בה גו'".
אמנם, חילוק זה שבין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ – הוא רק בנוגע לאנשים סתם. משא"כ צדיקים, "שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה" (כמ"ש באגה"ק70) – הרי גם בהיותם בחוץ-לארץ נמצאים הם באויר טהור, בדוגמת ארץ-ישראל.
וזהו מ"ש הצ"צ "לר' הלל ארץ-ישראל אינה חסרה" – כיון שעבורו, בכל מקום שבו הוא נמצא, הרי זה בבחינת ארץ-ישראל.
כג. ועפ"ז יובן מענה הצ"צ לאותו חסיד שבא אליו וביקש לנסוע לארץ-ישראל:
מובן, שהחסיד הנ"ל שרצה לנסוע לארץ-ישראל – לא היתה כוונתו מצד ענינים גשמיים, אלא מצד המעלה הרוחנית שישנה בארץ-ישראל (כנ"ל).
ועל זה צוה לו הצ"צ שלא יסע, אלא שיעשה כאן ארץ-ישראל – כי, אם ישאר במעמדו ומצבו, בה"לבושים הצואים" שלו, מה תהי' התועלת בכך שיסע לארץ-ישראל? כל עוד הוא לבוש בלבושים אלו – הרי גם בארץ-ישראל יהי' לבוש באותם הלבושים!
וכידוע מ"ש בתניא71 שמחשבותיו של האדם הולכות עמו ("גייען מיט אים אַרום") בד' אמותיו, ונמצא, שכאשר מחשבותיו הן מחשבות של חוץ-לארץ, אזי גם כשיבוא לארץ-ישראל בגשמיות – נמצא הוא עדיין בחוץ-לארץ!
כאשר אדם רוצה לצאת מחוץ-לארץ מצד ההעלם והסתר שישנו בחוץ-לארץ – אומרים לו: לא זו היא העבודה! החסרון אינו בהמקום (שלכן "לר' הלל ארץ-ישראל אינה חסרה") אלא בך, שאינך רוצה להתפשט מהלבושים שהנך לבוש בהם. ולכן, העבודה הנדרשת ממך היא – שבאותו המקום שאליו הביאה אותך ההשגחה העליונה, עליך (לא לנסות להמלט משם, אלא) לעשות מאותו מקום עצמו – ארץ-ישראל.
כד. "מהוי' מצעדי גבר כוננו"72. כאו"א מישראל, בכל מקום שבו הוא נמצא, צריך לדעת שבואו למקום זה הוא בשליחותו של הקב"ה – כדי להאיר את המקום ב"נר מצוה ותורה אור"73 וב"מאור שבתורה"74, ולכן עליו לקיים שליחות זו, ולא לרצות להמלט למקום אחר.
אין מקום לחפש מקום "טוב יותר" מהמקום שבו נמצא עתה – שהרי החסרון אינו בהמקום, אלא בו. ולכן, אם יעשה שליחותו – יצליח גם במקום שבו נמצא עתה; ואם אין רצונו למלא את שליחותו במקום המצאו – הרי בכל מקום אחר שילך אליו, לא יהי' לו טוב יותר (וכנ"ל, שכשהאדם לבוש בלבושי חוץ-לארץ, הנה גם בהיותו בארץ-ישראל, הרי לאמיתו של דבר נמצא הוא בחוץ-לארץ)!
ויתירה מזה: אפילו אם יעלה בידו לבוא למקום טוב יותר, ואכן בהיותו שם ירגיש שמצבו טוב ומאיר יותר – הנה: לכל לראש, צריך עיון האם המצב הוא אמנם טוב יותר, שהרי כל זמן שאינו יוצא מהלבושים שלבוש בהם, נמצא הוא עדיין בחושך (כנ"ל). ומלבד זאת, לו יהא שאמנם המצב שם טוב יותר עבורו – במה טוב לו יותר מקום זה, אם אינו ממלא בכך את שליחותו?!...
ולאמיתו של דבר, יש לדעת שאין אפשרות כלל להמלט – שהרי הקב"ה הוא השולח יהודי למקום מסויים כדי למלא בו שליחות, ואין אפשרות להמלט מהקב"ה!
אפילו יונה הנביא, שהי' נביא אמת, ובזמן בית ראשון, והסיבה לרצונו להמלט היתה בשביל זכותם של ישראל, כדי שלא יתעורר קטרוג על כך שאוה"ע עושים תשובה ובני ישראל אינם עושים (כדאיתא במדרש75), עד כדי כך שלכן מסר את נפשו והסכים שישליכוהו לים כו' – הרי לאחרי כל זה לא עלה בידו להמלט76, והוכרח למלא שליחותו!
את השליחות – מוכרחים למלא בכל אופן, "עס איז פאַרפאַלן"... ולכן אין לחפש מקומות טובים יותר, אלא יש למלא את השליחות במקום שנמצאים בו.
ובפרט בנוגע לנסיעה לארץ-ישראל – הרי בוודאי שאין מקום לנסוע לשם מעצמו, כיון שארץ-ישראל היא "פלטרין של מלך"77, וצריך להישמר שם ביותר כו'78.
ומה שמתלוננים שאין מצליחים כו' – הרי כאשר יעשו את ההכנות שקודם התפלה המבוארות בלקו"ת79, ילמדו פנימיות התורה ויתנו צדקה, הנה לאחרי הכנות אלו, כשיפעלו מתוך מסירה ונתינה – יצליחו בהפצת מעיינות תורת החסידות, ויעשו כאן ארץ-ישראל,
וענין זה יהי' הכלי לקירוב הגאולה80, שאז "עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות"81.
כה. וכן הוא בענין העבודה דכל ימי השנה, שהו"ע "ויעקב הלך לדרכו":
יש לדעת, שדוקא בחיי היום-יום, בימי החול שאינם שבת ויו"ט, ובימי החול גופא, דוקא בשעות שעוסק בהם במשא ומתן – בהם צריך לעשות ארץ-ישראל82.
*
כו. בנוגע להענין ד"ויעקב הלך לדרכו" – הרי הסדר הי' באופן שבתחילה הי' יעקב בבית אביו יצחק, "איש תם יושב אהלים"83, ואח"כ "נטמן בבית עבר י"ד שנה"84 ועסק בתורה.
באותה שעה, הנה אחיו, עצמו ובשרו ("זיין אייגענער ברודער"), עשו הרשע – התנהג באופן אחר, וגם הצליח בזה. ואעפ"כ, לא למד ממנו יעקב ולא התפעל מהצלחתו, אלא המשיך ללמוד תורה בבית עבר.
ואף שענין זה לא הי' נוגע אז לקיום המצוות – אעפ"כ, בידעו ששליחותו היא לייסד ולהקים את העם היהודי, שענין זה נעשה רק ע"י תורה –
– כמדובר לעיל (סי"ז) בארוכה, שקיומם של בני ישראל אינו ע"י "חכמות" למיניהן, ולא ע"י ש"יתאימו את עצמם" להעולם ("אויסגלייכן זיך מיט דער וועלט"), אלא רק ע"י שמחזיקים בתורה –
הלך ללמוד תורה בבית עבר, ועי"ז עלה בידו להעמיד י"ב שבטים, ולבנות את העם היהודי.
וגם אח"כ, בבואו לבית דודו, לבן הארמי – לא למד ולא התפעל ממנו, גם כשרימהו והחליף את משכורתו "עשרת מונים"85, אלא הלך בדרכו הקודמת.
ואע"פ שלא הלך בדרכיהם של עשו ולבן – הצליח בדרכו, כיון שהקב"ה הצליח את דרכו, משום שהי' קשור עמו ("ער האָט זיך אָנגעהאַלטן אין אים").
כז. וע"פ המדובר כמ"פ86 שהתורה אינה "ספר היסטוריא", אלא "תורה" היא מלשון הוראה87 – הרי גם הסיפור הנ"ל אודות יעקב הוא הוראה עבור כל השייכים ל"יעקב", היינו, עבור כאו"א מישראל בכל דור ודור:
על כאו"א מישראל לדעת, שהענין ד"ויעקב הלך לדרכו", עד להקמת בית בישראל – יכול להתקיים רק כשאינו מחקה את הנהגות העולם ("ער טאַנצט ניט נאָך די וועלט"), אינו לומד מהנהגותיו של אדם אחר – אפילו אחיו התאום, עצמו ובשרו – אלא עוסק בלימוד תורה.
וגם כאשר רואה ש"אחיו" לומד חכמות חיצוניות ומצליח, כדרך כל העולם, ואילו הוא, כיצד יוכל הוא "לצאת אל העולם", בשעה שאינו יודע דבר מעניני העולם? – אין זה נוגע לו כלל! הוא יודע שלהיותו יהודי, עליו ללמוד תורת ה', ודוקא עי"ז יוכל לצאת לעולם ולבנות בית יהודי.
ועד"ז לאחרי כן, בצאתו לעולם – מנהל את אורח-חייו באופן המתאים ע"פ תורה. אלא מאי, כל העולם מתנהג באופן אחר – אין זה נוגע לו! ואדרבה – הא גופא שכל העולם מתנהג באופן אחר, הרי זו הראי' הטובה ביותר שהוא אינו צריך להתנהג כך, כיון שהוא שונה מכל העולם ("ער איז אַנדערש פון דער וועלט")!
– פעם88 התעוררה שאלה אצל חסיד, ומצד ריחוק המקום לא הי' ביכלתו לשאול את הרבי. והחליט לשאול "מתנגד" ולעשות להיפך...
כח. התורה89 מספרת90: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה", ומפרש רש"י: "להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר הי' ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא ("דודאים", שהם) דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו".
ממ"ש רש"י "להגיד שבחן של שבטים", מובן שבין כל אנשי סביבתם לא התנהג אף אחד באופן כזה. אבל השבטים ידעו שהנהגתם צריכה להיות באופן אחר; עליהם להתנהג בכל פרט באופן של תורה וקדושה. כך הנהיג יעקב בביתו, שביתו הי' שונה מבתי כל האחרים.
אין ללכת אחרי "רוח הזמן". ודבר זה צריך להיות באופן ניכר כך שהילדים ידעו שאביהם ואמם שונים מכל השאר: נשים אחרות לבושות בבגדים שצניעותם אינה בהידור, אבל אמם לבושה בצניעות בתכלית; אבות אחרים אינם נשמרים מלרמות את הזולת בעסקיהם, אבל אביהם אינו מנסה לרמות איש, אלא נושא ונותן באמונה, וכיו"ב.
אפילו כשהילד קטן עדיין, ואינו יכול לקלוט את משמעותם של תורה וקדושה, יכול הוא כבר להבין שביתו שונה מביתם של אחרים – "ונפלינו"91. ובמילא אין הילד לומד מילדים אחרים, ואדרבה – כשרואה שילדים אחרים מתנהגים שלא כראוי ואינם נשמרים מגזל, ולוקחים משדות זרים לא רק "דודאים" של הפקר, הרי ענין זה גופא הוא עבורו הוראה ברורה שלא לנהוג כך; הוא יודע שאלו אינם חברים עבורו.
מהנהגה כזו יוצא שבט ראובן, וכן שבט יששכר (שנולד ע"י מעשה זה של מציאת הדודאים ע"י ראובן) – שמראובן ויששכר יצאו ראשי סנהדראות92 ועמודי הוראה93.
כט. הענינים הנ"ל – הם סיפורים מהחומש. די ללמוד "עברי- טייטש", "צאינה וראינה", כדי לדעת כיצד צריכות בנות ישראל להתנהג.
ב"אמריקא" ישנו פתגם, שהאשה מושכת את בעלה בחוטמו ("די ווייב פירט דעם מאַן פאַרן נאָז")...
ובכן: יש לנצל ענין זה לצד הטוב – לסלק מהבית את "הנחות העולם", ולקבוע את הנהגת הבית ע"פ תורה, וכך יצליחו גם בגשמיות.
*
ל. כתיב94 "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".
השייכות ד"גבולות עמים" ל"מספר בני ישראל" היא – שתפקידם של בני ישראל לברר את "גבולות עמים".
וענין זה נעשה עי"ז ש"אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לברטניא כו'"95, שעי"ז מבררים את העולם כולו. וכדאיתא בגמרא96 "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות", והיינו, שאין צורך שכל בני ישראל יהיו בכל מקום שבעולם כדי לברר את העולם כולו, אלא אפילו "אחד מכם" בכחו לברר את המקום שבו נמצא97.
וטעם הדבר – כידוע98 שישנם ששים רבוא נשמות, וכנגדם ששים רבוא פרטים בכאו"א מחילוקי המדריגות שבתורה, הן בפשט, הן ברמז, הן בדרוש והן בסוד. וכשם שבתורה ישנו ענין ההתכללות, שכל אחד מה"פנים" בתורה כולל את כל שאר ה"פנים", כמו כן אצל בני ישראל, שע"י לימוד התורה נעשה אצלם ענין ההתכללות, שבכאו"א מישראל כלולים כל ששים רבוא נשמות ישראל, ולכן בכחו לברר את המקום בו נמצא, כאילו היו שם כל בני ישראל.
ועד שישנו ענין העיבור99 – שכאשר נמצא יהודי בודד בפינה שוממה, מתעברת בו נשמת צדיק, ואפילו נשמות האבות ומשה רבינו, כדי שיהי' בכחו לברר את המקום שבו נמצא.
ובכחו של כל יהודי שלא להתפעל ולא להתבטל מהעולם כולו, כיון שיהודי הוא "דבר המעמיד" – שהרי בני ישראל מעמידים ומקיימים את העולם כולו שנברא "בשביל ישראל שנקראו ראשית"100 – ו"דבר המעמיד לא בטל"101.
לא. וכן הוא בנוגע לפנימיות התורה שצריך להפיץ בכל העולם:
אפילו כאשר בכל הסביבה ישנו רק יהודי אחד השייך לתורת החסידות, ואפילו אם גם אצלו אין זה אלא דבר מועט (שהרי תורת החסידות בכלל היא בבחינת "קב חומטין"102 לגבי כור שלם) – בכחו לפעול על כל סביבתו, ולהאיר את סביבתו במאור שבתורה, זוהי תורת החסידות74.
לב. וכיון שהכח להעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" לוקחים משמחת- תורה – יקחו משקה מההתוועדות דשמח"ת.
ובהקדמה – ש"יין" מביא לקירוב הדעת, שמשום זה "גזרו על יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר (עבודה זרה)"103.
ולכן, כשיקחו משקה מההתוועדות דשמח"ת, שבהתוועדות זו נזכר פתגם מכ"ק אדמו"ר הזקן, מכ"ק אדמו"ר האמצעי וכו', הרי כשיתנו למישהו לשתות מ"יין" זה, יתקיים בו "משום בנותיהם" – שיחפוץ לעשות שידוך חסידי104, וכן יתקיים בו "משום עבודה זרה" – שיתחיל בעבודה שעד עתה היתה "זרה" אצלו105.
וכיון ש"יין" (ובפרט משקה המשכר יותר מיין) מעביר את האדם על דעתו106 – הרי זה יעביר על דעת הנפש הבהמית (שהיא דעתו של האדם מצד עצמו, שהרי "עיר פרא אדם יולד"107), ומהיום והלאה – יביא לידי קירוב ללימוד החסידות ודרכי החסידות.
וע"י הפצת פנימיות התורה, שנוסף על כך שכאו"א ילמד חסידות בעצמו, יקרב לתורת החסידות גם יהודי נוסף – נוכל לתבוע מהקב"ה את קיום הבטחתו, שהבטיח ע"י רשב"י בספר הזהר108, ש"יפקון בי' מן גלותא ברחמי", בחסד וברחמים.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' להנוסעים בקבוקי משקה109, שיסדרו התוועדויות במקומותיהם].
* * *
לג. ישנה שיחה מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, שדיבר בשמח"ת110 אודות החלישות בהתעסקות בתורת החסידות, ותובע להנהיג לימוד החסידות בחבורה. ומוסיף, שהעיקר אינו כמות המשתתפים ("מען זאָל זיך ניט שטעלן אויף כמות"), אבל בהכרח שתהי' "חבורה" כל שהיא, עכ"פ של שני לומדים.
וכיון שעתה מתחיל הסדר ד"ויעקב הלך לדרכו" – יש לקחת את ההתעוררות דשמח"ת על כל השנה, שלכאו"א תהי' קביעות ללימוד חסידות בכל יום, ולכל-הפחות פעם או פעמיים בשבוע – יהי' הלימוד בחבורה, שעי"ז יתוסף חיזוק גם בהלימוד שבכל יום.
בנוגע לפרטי הענינים שבהם יהי' הלימוד – הרי בכלל הסדר הוא ש"לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"111, אמנם, כיון שישנו חוב על כאו"א להפיץ את תורת החסידות בסביבתו (כנ"ל סל"א), צריך להיות חלק מהלימוד במאמרים כאלו שיש בהם ענינים שיוכל לדבר אודותם עם בני ביתו ועם הסביבה, כדי שיהיו לו תמיד מן המוכן לדבר אודותם; ובשאר הזמן – ילמד "במקום שלבו חפץ", כפי השגתו ושורש נשמתו (אף שבנוגע לענין זה – "שורש נשמתו" – אינני יודע למי נוגע הדבר...).
לד. ענין נוסף שברצוני להציע:
בהתאם להמדובר מכבר112 אודות קביעות בכל יום ויום ללמוד שו"ע אורח חיים בהלכות הנצרכות למעשה – הרי כדי שלימוד זה יהי' בקביעות, צ"ל גם לימוד השו"ע בחבורה דוקא, עכ"פ פעם או פעמיים בשבוע, ובשאר הימים – כפי שתהי' האפשרות.
אבל בהכרח שהלימוד יהי' בהלכות הנצרכות למעשה דוקא – כמו הלכות ברכות הנהנין (שעל זה אמרו חז"ל113 "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים .. מילי דברכות"), הלכות תפלה וכדומה, ובכלל – הלכות רגל ברגל114 (כגון – לפני חנוכה ללמוד הלכות חנוכה, וכיו"ב).
לה. ענין נוסף בהנוגע לפועל:
כיון115 שכל ההמשכות דברכות הקב"ה נמשכות למטה בפועל ע"י נתינת הצדקה, הרי כדי שההמשכות יומשכו בה"ויעקב הלך לדרכו" בחיי היום-יום – יתנו צדקה בהקופה הכללית, סכום פרוטות – או שאר מטבעות המדינה שהם שוה פרוטה ויותר – כפי מספר ימי השנה, כמדובר ענין זה בארוכה בשנה שעברה116.
ומכיון שהשיחה דאשתקד כבר יצאה לאור ב"קופּיר" – אין צורך לדבר ע"ד ענין זה עוה"פ.
החילוק בין השנה שעברה לשנה זו בענין זה הוא:
השנה שעברה היתה מעוברת ומספר ימי' הי' שפ"ג (), ושנה זו היא שנה פשוטה וכסדרה, חודש מלא וחודש חסר, ומספר ימי' שנ"ד ().
ולכן יתנו שנ"ד מטבעות בהקופה דשנ"ד, וענין זה יביא את כל ההמשכות והענינים שדובר אודותם אשתקד.
* * *
לו. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן, ואח"כ "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ואח"כ אמר:]
לאחרי שמע"צ ושמח"ת נכנסים מיד לפרשת בראשית –"בראשית ברא" – ברי' חדשה.
והענין בעבודה:
לאחר שמח"ת, כשמתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו", ויש צורך להתחיל שוב בהעבודה דכל ימי השנה – עלול אדם לערוך לעצמו חשבון, שכיון שהעבודה דחודש תשרי היתה כו'60 – עלול הוא ליפול ביאוש.
ולכן קורין בתורה "בראשית ברא" – שכל מה שהי' קודם לכן אינו סתירה להעבודה שמכאן ואילך, שיכולה להיות באופן ד"בראשית ברא" – ברי' חדשה.
הוסיפו תגובה