בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. ידוע פתגם רבותינו נשיאינו1 שענינו של שמיני-עצרת הוא אותו הענין כמו ראש-השנה, אלא, שר"ה הוא בקו המרירות, ושמע"צ הוא בקו השמחה.
ואע"פ שהמרירות דר"ה יש בה גם תנועה של שמחה2, וכדאיתא בטור3 ש"לובשים לבנים ומתעטפים לבנים .. לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס", ליתן כתיבה וחתימה טובה על כל השנה, וכמו"כ איתא הלשון ש"בטוחים בו ית' כו'"4, והרי מעלת הבטחון היא גדולה יותר ממעלת האמונה, וכידוע5 ש"כל הבוטח מאמין אך לא כל המאמין בוטח" – הרי כל זה הוא רק ענין של בטחון, ולא ענין של שמחה.
והחילוק הוא – שבענין הבטחון הנה לעת-עתה אין בידו מאומה, אלא הוא רק בוטח כו', ואילו ענין השמחה הוא לפי שכבר קיבל את הדבר בפועל.
וזהו גם החילוק בין ר"ה לשמע"צ:
בר"ה – ההמשכה היא למעלה עדיין, ועוד לא נמשכה למטה, כך, שלמטה אין עדיין גילוי אור, אלא, שהוא מאמין שבודאי ישנה ההמשכה למעלה, ובוטח שגם תומשך למטה, אבל עדיין אין הענין אצלו בפנימיות, כי אם בבחי' מקיף – שזהו כללות ענין האמונה שהיא בבחי' מקיף, כידוע6, אלא שענין הבטחון הוא מדריגה נעלית יותר באמונה גופא, אבל עדיין הרי זה בבחי' מקיף.
משא"כ בשמע"צ – ישנו ענין השמחה בגלל שההמשכה היא כבר בגילוי, כי, לאחרי כל העבודה במשך ג' השבועות שבין ר"ה לשמע"צ, כבר נמשך האור למטה באופן של מהירות, ללא העיכובים דסדר השתלשלות – ע"ד המבואר בלקו"ת7 בענין "מקל שקדים" (שזמן צמיחתם כ"א יום, ג' שבועות8), שענינו הוא כמו ברכת כהנים, שההמשכה היא באופן ש"עד מהרה ירוץ דברו"9, וכיון שכבר נמשך האור למטה, לכן העבודה דשמע"צ היא בקו השמחה.
ובנוגע לפועל: צריכים להיות בשמחה, לומר לחיים, ולנגן ניגון שמח.
* * *
ב. השמחה דשמע"צ ושמח"ת היא שמחה כללית של התורה, שהרי אופן השמחה הוא שלוקחים את הס"ת כפי שהיא כרוכה במעיל, שאז לא שייך ללמוד בה בהבנה והשגה, וכך רוקדים עמה10, ונמצא, שלא לוקחים את התורה בפרטיות, אלא כפי שהיא בבחי' כלל.
ורק לאחרי שמח"ת פותחים את הס"ת, ופועלים את ההמשכה בפרטיות – שזהו ש"כל אחד ואחד מישראל יש לו אות בתורה"11, כידוע ש"ישראל" ר"ת י.ש ששים ריבוא א.ותיות ל.תורה12, ויש לכל אחד מישראל חלק בפשט רמז דרוש וסוד שבתורה, כיון שגם בפרד"ס שבתורה ישנם ששים ריבוא חלקים13, שמתחלקים לענפים וניצוצות, כשם שששים ריבוא נש"י מתחלקים לענפים וניצוצות, כמבואר בתניא14.
וזוהי העבודה במשך כל השנה – ליקח את התורה בפרטיות; ואילו בשמע"צ ושמח"ת השמחה היא בהכלל של התורה.
ג. כשם שיש בתורה הכלל והפרט, כך גם באדם הלומד יש בכללות שני זמנים ואופנים:
הלימוד דתינוקות של בית רבן, שעדיין אינם שייכים להשגה, והתורה היא אצלם בבחי' כלל; והלימוד של גדולים, שהוא באופן של הבנה והשגה.
וע"פ האמור שענינו של שמח"ת הוא הכלל של התורה, מובן, ששמח"ת קשור ביחוד עם תינוקות של בית רבן.
ד. אודות מעלת לימוד התורה דתינוקות של בית רבן – איתא בגמרא15 ש"אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן", ו"אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש", וכמבואר שם מעלת לימוד תשב"ר לגבי לימוד של אמוראים: "א"ל רב פפא לאביי, דידי ודידך מאי, א"ל, אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא".
ומובן, שהפירוש ד"הבל שאין בו חטא" הוא – שאין נתינת מקום לענין של חטא, כי, אם המעלה היא רק שאין בו חטא בפועל, הרי מעלה זו ישנה בודאי גם בהלימוד של רב פפא ואביי ("דידי ודידך"), ועכצ"ל, שמעלת הבל תשב"ר היא בכך שאין להם שייכות כלל לענין של חטא, דכיון שאינם יודעים כלל להבחין בין טוב לרע, אזי לא שייך אצלם ענין של חטא.
וע"ד המעמד ומצב שהי' קודם החטא, וכמו"כ לעתיד לבוא, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"16, שלא זו בלבד שלא יהי' חטא בפועל, אלא שטבע העולם יהי' באופן שלא תהי' נתינת מקום ואפשרות לחטא, וכשם שעכשיו גם בהמה בורחת מפני האש17, שאין זה מצד הבנה והשגה, אלא זהו ענין טבעי, שכאשר מקרבים אבר אל האש אזי נכווים, הנה כמו"כ תהי' מניעת החטא לעתיד לבוא – לא מצד הבנה והשגה, אלא מצד טבע העולם, היינו, שאויר העולם יהי' מזוכך באופן שלא תוכל להיות בו מציאות של חטא.
וכשם שבכל הענינים דלעתיד לבוא יש "מעין זה" גם עתה, כן הוא גם בענין הנ"ל – שזוהי מעלת הבל תשב"ר שהוא "הבל שאין בו חטא", שאצלם אין נתינת מקום ואפשרות לענין של חטא.
ולהעיר, שגם בענין זה ניכרת השייכות דתשב"ר לשמח"ת:
שמע"צ ושמח"ת באים בהמשך לחג הסוכות, וגבי סוכה מצינו שהסכך צריך להיות מדבר שאינו ראוי לקבל טומאה18, היינו, שלא די בכך שבפועל אינו טמא, אלא יש צורך שלא יהא ראוי לקבל טומאה, ואם הוכשר לקבל טומאה, אע"פ שבפועל לא נטמא, אזי פסול לסכך.
[ויש לומר, שזהו לפי שסכך הסוכה נמשך מענן הקטורת דיוהכ"פ19, שבו אין מקום לענין של חטא, עד כדי כך, ש"זדונות נעשו לו כזכיות"20].
ובאופן כזה היא גם מעלת הבל תשב"ר – שאין בו נתינת מקום לענין של חטא.
ה. ומזה מובן גודל האחריות בנוגע לאופן ההנהגה עם תשב"ר – שכיון שההבל שלהם אין בו חטא, בדוגמת לעתיד לבוא, צריך להזהר שלא להחדיר שם אויר העולם שיש בו חטא, עי"ז שלומדים עמהם עניני חכמות העולם.
ואע"פ שלכאורה אין איסור בדבר, שהרי האיסור ד"לפני עור"21 שייך ביחס לגדול דוקא, ולא ביחס לקטן, שהחיוב שלו הוא רק מצד חינוך, שמוטל על האב או על בית-דין22, ולא על אחרים – הרי כל זה הוא רק בנוגע לשכר ועונש, אבל בנוגע לעצם הענין, הרי זו אחריות גדולה ביותר שמכניסים ענין של טומאה במקום שמצד עצמו אין בו נתינת מקום לענין של טומאה23.
ולהעיר ממ"ש הרמב"ם24 שיש חכם א' שכתב שהרע בעולם הוא יותר מן הטוב, וא"כ, איך אפשר לומר שהקב"ה הוא טוב הגמור, וכל מה שיבוא ממנו הוא טוב גמור. ועל זה מבאר הרמב"ם, שאין האמת כן, כי, אין רע יורד מלמעלה, וכל עניני רע הם מצד האדם כו'. ואם הדברים אמורים בנוגע לכללות העולם, שמצד עצמו הוא מקום שכולו טוב, והרע הוא רק מצד מעשה בני אדם – הרי עאכו"כ כשמדובר אודות מקום של אויר מזוכך בדוגמא דלעתיד, שזהו ענינם של תשב"ר, וכיון שכן, הרי בודאי שיש להזהר שלא להחדיר שם עניני רע ע"י לימודי חול.
ו. אמנם, אף שמצד גודל האחריות שבדבר, בודאי שאף אחד מישראל לא יעשה זאת בשום אופן – הרי היצה"ר הוא ערמומי ("אַ קלוגינקער"), ובא בתחבולה ומתלבש ב"איצטלא של משי" ("אַ זיידענע זשופּיצע"), ומדבר בסגנון של תנאים ואמוראים, בהזכירו מאמר רז"ל25 "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות", ועוד מאמרי רז"ל כיו"ב, ועי"ז רוצה לשדל אותו שצריך ללמד את הילדים לימודי חול, כדי להבטיח להם "תכלית".
ובכן, צריכים לדעת, שרבותינו נשיאינו הבהירו זאת מקודם לכן:
הרביים הזהירו, שכאשר יבוא מישהו ויטען שצריכים לחשוב אודות ה"תכלית" של הילדים, ולכן צריכים ללמוד עמהם לימודי חול – אזי אין להתחשב בסגנון הדברים, אם הוא מדבר בשפה גלוי', או בשפה וסגנון של מאמרי חז"ל, ואין להתחשב ב"איצטלא של משי", אלא צריכים לדעת שבתוך "איצטלא" זו נמצא היצה"ר!
ואף שמצטט מאמרי חז"ל – הרי פירוש הדברים אינו כפי שהוא מתיימר לפרש. ולדוגמא, בנוגע למארז"ל הנ"ל אודות הצורך ללמד את בנו אומנות – אין הכוונה שצריכים להתחיל בכך בהיותו ילד קטן טרם שיודע להבחין בין טוב לרע, אלא, כפי שנהגו לפנים בישראל, שמשך זמן קצר לפני זמן ההסתדרות, היו מלמדים איזו אומנות כדי שיוכל להסתדר, אבל חלילה וחס להכניס את אויר העולם באויר דתשב"ר.
בכל הדורות נהגו בנ"י לעטוף בטלית את הילד שמכניסים לחדר, כדי שלא תשלוט בו עין רעה ח"ו של זה שאינו סובל ("פאַרגינט ניט") שילדי ישראל ילמדו תורה26 – "הוא שטן הוא יצה"ר"27 ("השטן" בגימטריא שס"ד, כנגד שס"ד ימי השנה שבהם יש לו רשות להסטין, מלבד יוהכ"פ28); ותמורת זה, לוקחים בידים ילדי ישראל, ומוסרים אותם בידים של היצה"ר, לנתק אותם ח"ו מהתורה!...
וזהו הפירוש בהנוסח "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע"29 – דלכאורה אינו מובן: הרי כל החטאים הם ביצר הרע? – כיון שישנם ענינים שהאדם מצד עצמו אינו שייך אליהם, אלא שהוא מגרה עליו את היצה"ר. ועד"ז בנדו"ד, שאויר תשב"ר מצד עצמו אין לו שייכות ואין בו נתינת-מקום כלל לענין של חטא, ואעפ"כ, לוקחים בידים ומוסרים את הילדים בידיו של היצה"ר!...
לפנים בישראל הי' הסדר שהילד והבחור היו לומדים כל ימיהם בחדר ובישיבה, מבלי לחשוף אותם לאויר העולם, ורק לקראת בוא זמן ההסתדרות היו מלמדים אותם איזו אומנות; ותמורת זה, לוקחים עתה ילדים קטנים ומכניסים אותם לבתי-ספר שבהם לומדים עמהם ענינים שאינם שייכים לבני אברהם יצחק ויעקב, ענינים שלא ניתנו בסיני, ויתירה מזה, ענינים הפכיים מהענינים שניתנו בסיני, וכל זה למה – כדי להקל על הקב"ה להמציא להם פרנסה לאחרי עשרים שנה...
והגע עצמך30: שתי ביליאָן בני-אדם זן ומפרנס הקב"ה ללא העזר וההשתדלות שלו, ואילו אותם ילדים אחדים מישראל שהקב"ה צוה שלא יחדירו באויר שלהם את אויר העולם – טוען היצה"ר – לא יוכל הקב"ה ח"ו לפרנס לולי העזר וההשתדלות שלו!...
ז. וזהו גם מ"ש31 "המלאך הגואל אותי גו' יברך את הנערים גו'" – דלכאורה יכולה ברכת הנערים להיות ע"י כל מלאך, ואעפ"כ מבקש שברכתם תהי' ע"י "המלאך הגואל אותי" דוקא:
הסדר הוא, שילדים קטנים – "נערים" – אינם ברשות עצמם, אלא הם ברשות הגדולים, שיכולים לעשות עמהם כרצונם כו'.
ולכן, יש צורך בברכה מיוחדת – "יברך את הנערים" – שלא ישחיתו ("מ'זאָל ניט פאַרדאָרבּן") נחלת ה' צבאות... גם כאשר לוקחים אותם ביום הש"ק לבית-הכנסת, וביום ראשון לוקחים אותם ל"סאָנדיי– סקול" ושם לומדים לרקוד ולשיר בלשון-הקודש...
ועל זה מבקש יעקב אבינו, "המלאך הגואל אותי וגו'":
יעקב הי' בחרן, בבית לבן, שטען "הבנים בני"32, כיון שנולדו בחרן. – בשלמא יעקב נולד מעברו השני של הנהר, אבל הבנים שנולדו בחרן – טוען לבן – צריכים להיות "בני", להתנהג באופן ההנהגה של חרן, לדאוג ל"תכלית" וכו'.
ועל זה אמר המלאך של יעקב ללבן: "השמר33 לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע"! – "לא34 מדובשך ולא מעוקצך"! אל תדאג לפרנסתם של הנערים, שכן, הקב"ה שזן ומפרנס את כל העולם, בודאי יוכל למצוא דרך לפרנס את הנערים, וחלילה להם ללמוד מאופן ההנהגה של חרן.
ואכן, הצליח יעקב גם כשיצא מהמקום שבו נולד ובא לחרן, והקים את בית ישראל שתהי' הנהגתם ע"פ דעת עליון, ובאופן ש"מטתו שלימה"35, ובנה גל של אבנים להיות מחיצה בין הקדושה לסט"א כו'.
ועז"נ "המלאך הגואל אותי גו' יברך את הנערים וגו'", ומסיים "וידגו לרוב" – "כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם"36, וכל זה יומשך "בקרב הארץ" – שיומשך גם בענינים גשמיים,
ובאופן ש"יברכך ה' וישמרך"37, שנוסף לכך שהקב"ה נותן את הברכה הרי הוא גם שומר אותה, שכן, "הנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו .. מה הנאה יש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר"38, והיינו, שנוסף על הברכה בממון, יהי' זה באופן שישתמשו בהממון רק עבור ענינים טובים, ולא עבור רפואות כו'39, ומתוך תענוג בכל הענינים הגשמיים והרוחניים, ונחת אמיתי מהילדים בגשמיות וברוחניות, לאורך ימים ושנים טובות, אמן.
* * *
ח. בהמשך להמדובר לעיל (ס"א-ב) אודות החילוק שבין ר"ה לשמע"צ – יש להוסיף בזה תוספת ביאור:
ידוע מאמר החכם "תכלית הידיעה שלא נדעך"40. ואעפ"כ, מובן וגם פשוט שיש חילוק בין "לא נדעך" שבא לאחרי הלימוד והיגיעה להעדר הידיעה שקודם הלימוד.
קודם הלימוד – אינו מכיר ויודע כ"כ מעלת החכמה, ובמילא, אין אצלו שבירת הלב מצד העדר הידיעה, ואדרבה, יש לו בטחון גמור שע"י ההתעסקות בהלימוד יבוא למעלה היותר עליונה;
משא"כ לאחרי הלימוד והיגיעה – יודע כבר מעלת החכמה המפוארה, ויודע גם ריחוק ערכו מהחכמה, שלא יוכל לעמוד על אמיתתה כיון שהיא רחוקה ממנו בריחוק שבאין ערוך כלל, ולכן נרגש אצלו גודל הרחמנות על מעמדו ומצבו, ומזה נעשה אצלו שבירת הלב הרבה יותר מאשר קודם הלימוד, מצד ב' הענינים: ידיעת החכמה, וידיעת ריחוק ערכו ממנה.
אבל לאידך גיסא, למרות שבירת הלב מצד ה"לא נדעך", הרי ענין זה גופא הוא אצלו בגילוי ובפנימיות, כי, עי"ז שלמד והתייגע, נזדכך ונעשה כלי לקבל בפנימיות, ומצד הכרת הענין בפנימיות הרי הוא בשמחה גדולה.
ובאופן כזה הוא גם החילוק בין ר"ה לשמע"צ:
בר"ה, תחילת העבודה – רחוק הוא מכללות הענין, כיון שעדיין לא נעשה "כלי", ואז הענין הוא אצלו רק בבחי' מקיף, כפי שמתבטא בענין האמונה והבטחון.
ועד"מ למלך גדול ונורא שעדיין לא נתגלה באופן שכולם יוכלו לראותו, אלא רק שלח שליח להודיע בכל מקום שישנה המציאות של מלך גדול וכו' – שידיעה זו פועלת על העם, ומרוממת אותם ממעמדם ומצבם, אבל אעפ"כ, אין זה באופן פנימי כלל, כיון שאינם כלים ואין להם שייכות פנימית אל המלך.
משא"כ בשמע"צ – לאחרי העבודה דר"ה עשי"ת יוהכ"פ סוכות והושע"ר – כבר נעשה "כלי" לראות את המלך בהתגלותו, ולכן, מחד גיסא, הרי בשעה שמגיע אל המלך ורואה אותו תיפול עליו יראה גדולה, אבל לאידך גיסא, הרי יש לו שייכות פנימית אל המלך, ומצד זה שמח הוא.
וזהו שהענין דשמע"צ הוא באופן ד"גילו ברעדה"41, "בכי' תקיעא בליבאי מסטרא דא (מצד זה ש"לא נדעך") וחדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא"42.
ט. וזהו גם הביאור לכך שהשמחה דשמח"ת היא בהריקוד ברגלים דוקא, והרגלים מנשאים את הראש:
סדר השמחה דשמח"ת אינו באופן שהשמחה מתחילה מהראש, היינו, שמבין בשכלו סיבת וגודל השמחה, ומהראש נמשכת השמחה גם לרגלים, אלא השמחה מתחילה מהריקוד ברגלים, והרגלים מנשאים גם את הראש, והיינו לפי שהשמחה אינה מדודה במדידת השכל43.
ולכאורה, כיון שהשמחה דשמע"צ ושמח"ת באה לאחרי העבודה במשך כל חודש תשרי, עד שהאדם נעשה כלי מזוכך כו', ומצד זה הרי הוא מכיר ומרגיש את השמחה – היתה השמחה צריכה להיות מדודה בהגבלת הכלים.
בשלמא בר"ה, כאשר עדיין אינו כלי – אזי נרגש האור בבחי' מקיף; משא"כ בשמע"צ ושמח"ת הרי זה בבחי' אורות בכלים, וא"כ, מדוע השמחה היא בלי גבול?
והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל – כיון שע"י היגיעה והזיכוך ניכר ונרגש אצלו הענין ד"תכלית הידיעה שלא נדעך", היינו, שניכר ונרגש אצלו מעלת האור שלמעלה מהכלים, וענין זה גופא ניכר ונרגש אצלו בפנימיות, ולכן השמחה היא בלתי מוגבלת.
ומתאים גם למשנת"ל44 שהשמחה דשמח"ת היא מצד בחי' היחידה (ועד להדרגא שלמעלה גם מבחי' היחידה, שלכן כוללת את כל הבחי' נרנח"י יחדיו) – שהרי ידוע שבחי' היחידה היא מקיף הרחוק שלמעלה לגמרי מהכלים, ואעפ"כ, הנה גם בחי' זו ממשיכים בפנימיות על כל השנה כולה, והיינו, שההמשכה דשנה טובה ומתוקה שנפעלה בר"ה, באה בשמח"ת בפנימיות, ונמשכת על כל השנה כולה, שתהי' שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
* * *
י. גודל השמחה דשמח"ת – למותר לבאר, שהרי הכל יודעים גודל מעלת התורה, ובמילא גם גודל מעלת שמחתה; אבל עדיין נשארת השאלה של אלו הטוענים שכיון שגדלה כ"כ מעלת התורה ושמחתה, היתכן שבמשך שני המעת-לעת דשמע"צ ושמח"ת מתעסקים כל הזמן עם ריקודים – הלא מוטב הי' לעסוק בלימוד התורה ולחדש חידושים בתורה (שהרי התורה "לא בשמים היא"45, וכל אחד מישראל מחוייב לחדש בתורה לפי שרש נשמתו, כמבואר בתניא46), שאז היתה התורה שמחה, וגם הוא הי' שמח מהחידושים שלו... ואיזה סדר זה לעסוק כל הזמן בריקודים?
– ולהעיר, ששאלה זו מצינו גם בתורת החסידות47, אבל באותיות שונות. –
וביותר יוקשה ע"פ המבואר בתורת החסידות גודל מעלת שמע"צ ושמח"ת, כאמור לעיל (ס"א) שזהו אותו ענין כמו ר"ה, אלא בקו אחר, והיינו, שמ"ח השעות דר"ה הם בקו המרירות, ומ"ח השעות דשמע"צ ושמח"ת הם בקו השמחה, אבל ענינם אחד הוא, וא"כ, כיצד מבזבזים זמן נעלה כ"כ עבור ריקודים?
וכמו"כ מבואר48 שהשמחה דשמח"ת שייכת ללוחות שניות שניתנו ביוהכ"פ, שאז נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"49, ואמר "סלחתי כדברך"50, ואז ניתנו לוחות שניות שגדלה מעלתם על לוחות ראשונות באופן ד"כפלים לתושי'"51, כמעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים, ועל זה היא השמחה דשמח"ת – כמשל בן המלך52 שהי' בשבי' ושב אל בית אביו המלך, שמצד זה נעשית אצל המלך שמחה גדולה ביותר, ועורך סעודה גדולה כו'. אלא, שלא קבעו שמחה זו במוצאי יוהכ"פ, כי, תיכף לאחרי יוהכ"פ אי אפשר לבוא להשמחה הגדולה ביותר שצריכה להיות בשמח"ת, כיון שאי אפשר להתהפך ("איבערשטעלן זיך") בשעתא חדא מתכלית המרירות לתכלית השמחה, ולכן קבעו זמן השמחה לסיום חג הסוכות, "זמן שמחתנו".
וא"כ, כיון שמדובר אודות גילויים נעלים ביותר, ושמחה גדולה ביותר שפורצת כל הגדרים53 – הרי זה הזמן המתאים ומסוגל ביותר לעסוק בלימוד התורה ולחדש חידושים, כידוע שבשעת החדוה והשמחה מתבטלים כל הגדרים, ואז יכולה להיות פעולת השכל באופן אחר לגמרי, להשיג השגות נעלות ביותר ולחדש חידושים בתורה; כיצד לוקחים איפוא מ"ח שעות יקרות כאלו ומקדישים אותם עבור ריקודים?!
יא. ויובן בהקדים דברי הגמרא54 "מאי דכתיב55 מי האיש החכם ויבן את זאת .. על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב56 ויאמר ה' על עזבם את תורתי .. שלא ברכו בתורה תחילה":
אין הכוונה ב"עזבם את תורתי" שלא עסקו בלימוד התורה, שהרי ידוע שלמדו תורה ובריבוי,
וכמובן57 גם מזה ש"דבר זה ("על מה אבדה הארץ") נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו", ואילו הי' המצב שלא למדו תורה, היו גם הם יכולים לידע "על מה אבדה הארץ", ולא היו צריכים שיפרש זאת הקב"ה בעצמו,
אלא הפירוש הוא – "שלא ברכו בתורה תחילה", "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי'"58, והיינו, דכשם שמברכים ברכת ההודאה וברכת הנהנין על ההנאה כו', כמו"כ מברכים ומודים להקב"ה "שנתן לנו את תורתו", מצד יוקר וחשיבות התורה, וכיון שלא ברכו בתורה תחילה, הרי זה מורה על העדר היוקר והחשיבות כו'.
יב. אך עדיין אינו מובן: איך אפשר לומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם – כיון שלמדו תורה בריבוי ובהתמדה ושקידה, הרי בודאי היתה התורה חשובה בעיניהם, שהרי על דבר שאינו חשוב לא מקדישים כל כך הרבה זמן מתוך חיות והתלהבות?
ויובן בהקדם הפירוש הפנימי בענין הברכה – מלשון המשכה59, והיינו, שכאשר מברכים "בורא פרי העץ", מודים להקב"ה וממשיכים החיות האלקי השייך לפרי העץ, וכיו"ב בשאר הברכות60. ועד"ז בנוגע לברכת התורה, שענינה הוא המשכת האלקות שבתורה, וא"כ, העדר הברכה פירושו שלא המשיכו האלקות שבתורה.
כלומר: בודאי היתה התורה חשובה ויקרה אצלם, אבל החשיבות והיוקר היו רק מצד השכל שבתורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם (גם) לעיני העמים"61, אבל לא מצד היותה חכמתו של הקב"ה שלמעלה משכל אנושי, שרק "אלקים הבין דרכה"62.
וכמ"ש רבינו הזקן בשו"ע63 "יראה כל אדם שתהי' כלי חמדתו של הקב"ה שהי' משתעשע בה בכל יום חשובה בעיניו כו'", היינו, שחשיבות התורה היא מצד היותה שעשועי המלך בעצמותו, וכפי שמאריך הב"ח64 בביאור ענין ברכת התורה בשייכות עם האלקות שבתורה, בסגנון כזה, שלולי שרואים זאת בפירוש בדברי הב"ח, בגליא דתורה, יכולים לחשוב שכתב זאת אדמו"ר חסידי ("אַ חסידישער רבי")...
והענין בזה:
בודאי שלימוד התורה צריך להיות בהבנה והשגה דוקא, ועד כדי כך, שבתורה שבעל-פה אם אינו מבין מה שלומד אינו יוצא י"ח מצות תלמוד תורה65, וכמו"כ אמרו חז"ל66 "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", היינו, במקום שיש לו נועם ועריבות ("געשמאַק") מצד השכל שבזה; ואעפ"כ, אין זה בסתירה לכך שלימוד התורה הוא מצד היות התורה שעשועי המלך בעצמותו.
ויובן ע"פ משל מעני המחזר על הפתחים, שכאשר נותנים לו פרוטה, אזי הוא שמח בשמחה גדולה, כיון שגם פרוטה נחשבת אצלו לעושר. ואעפ"כ, כאשר יתנו לו בשעת מעשה אבנים טובות ומרגליות, אזי ישכח ויאבד את ה"געשמאַק" שהי' לו בהפרוטה, מצד גודל העושר של האבנים טובות ומרגליות67.
ועד"ז בנדו"ד: אע"פ שיש לו תענוג מצד החכמה והשכל שבתורה, הרי כאשר יתבונן בגודל מעלת התורה שרק "אלקים הבין דרכה", אזי יאבד אצלו ה"געשמאַק" שמצד שכל אנושי, ויבוא ללימוד התורה לשמה.
וזהו הפירוש "שלא ברכו בתורה תחילה", "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עלי'" – שלא נרגש אצלם חשיבות התורה מצד היותה חכמתו ורצונו של הקב"ה, אלא רק החשיבות ש"היא חכמתכם ובינתכם גו'", ולכן "לא ברכו בתורה תחילה", "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.", כיון שלא נרגש אצלם האלקות שבתורה, אלא רק ה"געשמאַק" של שכל אנושי.
וזהו גם הדיוק בלשון הכתוב "על עזבם את תורתי", "תורתי." דייקא – שלא נרגש אצלם שהתורה היא תורת הקב"ה, אלא לימוד התורה שלהם הי' באופן ש"בתורתו. (של האדם) יהגה יומם ולילה"68.
יג. עפ"ז מובן גם מדוע לא ברכו ברכת התורה – דלכאורה אינו מובן: כיון שישנו חיוב לברך ברכת התורה, מן התורה, או עכ"פ מדרבנן69, מה הי' איכפת להם להקציב דקות ספורות כדי לברך ברכת התורה?
והענין בזה:
בהיותם אנשי אמת, אנשים רציניים, שעשו כל דבר בפנימיות, ידעו את התוכן והמשמעות של ברכת התורה, שמבטאת את החשיבות והיוקר של התורה שהיא שעשועי המלך בעצמותו. וכיון שבשביל זה יש צורך בהתבוננות פרטית כדי לבוא להכרת האלקות שבתורה כפי שהיא בבחי' חכמה דאצילות ולמעלה מזה, שזהו ענין הדורש זמן – לא רצו להקדיש זמן עבור ההתבוננות כו', אלא העדיפו לנצל את הזמן לעסוק בלימוד התורה.
וע"ד הדבר-צחות בביאור הטעם שלא תיקנו לברך על מצות הצדקה70 – כי, אילו היו צריכים לברך לפני מצות הצדקה, הי' פלוני רוצה לומר תחילה "לשם יחוד", ולפנ"ז הי' רוצה לטבול במקוה (ואם הוא מחסידי פולין, הי' רוצה שיהי' המקוה חם, ובמילא צריך ללקט עצים כדי לחמם את המקוה...), ובינתיים הי' העני גווע מרעב... וע"ד המסופר בגמרא71 אודות נחום איש גם זו. ולכן מוטב שתהי' נתינת הצדקה ללא ברכה, ויתירה מזה, אפילו שלא לשמה, ובלבד שיתפרנס העני.
ועד"ז בנדו"ד: כיון שברכת התורה צריכה להיות באופן פנימי, לאחרי הקדמת ההתבוננות וכו' – רצו לחסוך את הזמן, ולכן לא ברכו ברכת התורה, אלא הסתפקו בלימוד התורה עצמה, באמרם, שבכל אופן "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר72 הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"73.
יד. וההוראה מזה:
כאשר מתנהגים בדרך הנ"ל, שעוסקים אמנם בלימוד התורה, אבל, מצד לימוד התורה חוסכים את הזמן שהיו צריכים להקדיש להתבוננות בענינה הפנימי של התורה ובגדולת הוי' וכו' – הרי זה ענין של "עזבם את תורתי", ומביא למעמד ומצב ד"אבדה הארץ".
זאת ועוד:
ישנם כאלו שאמנם לא שוללים ח"ו את ענין לימוד החסידות וענין ההתבוננות כו', אבל טענתם היא שכל זה יבוא במשך הזמן ("אַלץ מיט דער צייט"), והיינו, שתחילה ימלא כריסו בש"ס ופוסקים, ובמשך הזמן ילמד כמה שורות בספר התניא, ואח"כ ילמד גם מאמר דא"ח, ועד שיראה פעם גם את הלשון שהתורה היא שעשועי המלך בעצמותו.
ובכן: לא זה הוא הסדר, אלא, כדיוק לשון חז"ל "ברכו בתורה תחילה", היינו, שההתחלה של לימוד התורה היא ברכת התורה, שבאה מצד ההכרה בענינה הפנימי של התורה, וכאשר חסרה ההתחלה, אזי חסר כל היסוד.
טו. וזהו גם ענין הריקודים דשמח"ת:
כשם שבכל יום ויום מתחילים בברכת התורה, ורק לאח"ז צריך להיות לימוד התורה, כן הוא גם בכל שנה ושנה, שההתחלה היא בשמח"ת בענין הריקודים דוקא, ובאופן שרוקדים עם הס"ת כפי שהיא כרוכה במעיל, היינו, שהשמחה היא לא מצד ההשגה שבתורה, כי אם מצד ההרגש שהתורה היא למעלה מההשגה דשכל אנושי, אלא היא שעשועי המלך בעצמותו, וענין זה נעשה היסוד ללימוד התורה של כל השנה,
ובאופן שההמשכות שנמשכו בר"ה ובאו בשמע"צ בפנימיות – יומשכו על כל השנה כולה, בבני חיי ומזוני רויחי.
* * *
טז. בהמשך74 להמדובר לעיל (ס"ז) אודות הנהגת יעקב בבית לבן – מצינו בחומש דבר פלא:
לאחרי השנים שבהם חי יעקב ועבד עבודתו בבית לבן (באופן ש"ביום אכלני חורב וקרח בלילה וגו'"75) – נאמר76: "ויאמר ה' אל יעקב (וכפי שמפרש לאח"ז77: "ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום וגו'") שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך גו'", "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה גו' ויאמר להן וגו'" – הסבר ארוך ומפורט באופן של הבנה והשגה, ולאח"ז אמרו רחל ולאה: "כל אשר אמר לך אלקים עשה".
ולכאורה: כיון שיעקב נצטווה ע"י הקב"ה לחזור לארץ ישראל – הי' צריך תיכף ומיד להורות לארוז את כל החפצים ("פּאַקן די פּעקלאַך") ולנסוע לא"י, כדי שרצונו של הקב"ה יתקיים בהקדם האפשרי ("וואָס פריער"), וא"כ, למה הוצרך להקדים ולהסביר זאת בהבנה והשגה?
יז. והביאור בזה:
הליכתו של יעקב לא"י היתה צריכה להיות באופן ד"ויבוא יעקב שלם"78, והיינו, לא רק שלימות המוח והלב, אלא שלימות בכל הציור קומה שלו – "שלם בגופו", ובכל עניניו – "שלם בתורתו" וגם "שלם בממונו"79, "כל רכושו .. אשר רכש בפדן אדם"80 (שהרי "התורה חסה על ממונן של ישראל"81); אם זהו ענין שיש לו שייכות אליו, הרי זה צריך להיות באופן של שלימות.
ועאכו"כ בנוגע לבני ביתו – שאע"פ שחתונתו ובנין ביתו היו בחרן, כך, שלכאורה היו בני ביתו יכולים להיות כמו אנשי המקום ("דאָרטיקע"), מ"מ, היתה "מטתו שלימה"35.
ומובן, ששלימות זו צריכה להיות לכל לראש בנוגע לאיש ואשתו, כי, כשיש חסרון אצל האשה, אזי חסר גם אצל האיש כו'.
ולכן: אע"פ שבודאי הי' יעקב בטוח בנשותיו שיקיימו את ציווי הקב"ה – "כל אשר אמר לך אלקים עשה", מ"מ, רצה לעשות זאת בדרכי נועם כו', באופן שיתקבל הדבר בשכלם, שאז תהי' הליכתם לא"י מתוך חיות כו', כמו שהיא אצלו.
יח. וזוהי הוראה מהנהגתו של יעקב – בחיר האבות82:
כדי לצאת מהגלות (חרן, או אדמת בני חם), ולבוא ל"ארצות החיים" (ארץ ישראל)83 – לא די בכך שהוא בעצמו מוכן לגאולה, מבלי הבט על הנעשה מסביבו, אלא צריך להשתדל גם בנוגע לזולת (נוסף לכך שצריך לעסוק בזה מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך"84), ולפעול שלימות בכל הענינים שמסביבו כו'.
[ולא כמו נח, שאף שהי' "איש צדיק"85, וקיים ציווי הקב"ה "בא גו' אל התיבה"86, מ"מ, נקרא המבול על שמו ("מי נח"87), כדאיתא בזהר88 שזהו לפי שלא השתדל בנוגע לאנשי דורו, אלו שלא היו יכולים ליכנס לתיבה, לבטל הגזירה מהם כו'. ואם הדברים אמורים אפילו בנוגע לנח, קודם מ"ת – עאכו"כ לאחרי מ"ת, שאז ישנו ענין הערבות כו'89].
ועי"ז זוכים לקיום הבטחת יעקב שלאחרי ש"אני אתנהלה לאטי" אזי "אבוא אל אדוני שעירה"90, "ואימתי91 ילך, בימי המשיח, שנאמר92 ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ועד לסיום הכתוב: "והיתה לה' המלוכה", ובאופן ש"ידע כל פעול וכו'" (כפי שאומרים בתפלת ר"ה) ש"אין עוד מלבדו"93.
* * *
יט. דובר בהתוועדויות שלפנ"ז אודות מ"ש בספר צוואת הריב"ש בתחלתו: "להיות תמים בעבודתו ית' עבודה תמה"94, "ועיקר שלא לשכוח הדברים"95, "ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר כו'"96 – כפי שיש לבאר תוכן הדברים בפנימיות התורה ע"פ תורת רבינו הזקן.
ובפרט ע"פ הידוע מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר97, שענינם של הבעש"ט והמגיד הוא כנגד ב' הבחינות שבכתר (אריך ועתיק), וענינו של רבינו הזקן הוא בחי' החכמה, והרי בחי' החכמה מקבלת וקשורה עם בחי' התענוג (כידוע בענין פנימיות אבא פנימיות עתיק98), ומזה מובן, שהענינים שגילה הבעש"ט לתלמידיו בתורתו באופן ד"אנא נפשי כתבית יהבית"99, נמשכים ומתגלים ע"י תורתו של רבינו הזקן.
ומה גם שרבינו הזקן הי' נשמה חדשה100 [והרי ענין זה קשור עם כללות הענין דהתהוות דבר חדש שאינו אלא בכח העצמות שהוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש מאין כו', כמבואר באגה"ק101], וא"כ, מה שנתגלה על ידו הוא לא רק מבחי' החכמה, אלא גם שורש ומקור החכמה – כח המשכיל, בחי' חכמה סתימאה, שמן הטוב כו'102.
כ. ובהמשך לזה, יש להוסיף ולבאר מ"ש בפיסקא שלאח"ז: "ולראות (א"ע) תמיד לדבק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות" – דלכאורה אינו מובן:
ענין זה נאמר בהתחלת הספר צוואת הריב"ש – ש"הגם שבאמת אינה צוואתו .. רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי"103 (שזהו ע"ד הארה דהארה, שהיא הארה נבדלת104), הרי "המכוון הוא אמת לאמיתו"103, כולל גם שזהו חלק מפנימיות התורה, שבתורת אמת גופא הרי זה "אמת לאמיתו"105, למעלה מאמת סתם (שיכול להיות גם באופן של "דין מרומה"106),
– וע"ד מ"ש107 "ואמת הוי' לעולם", למעלה ממציאות העולם כפי שקשור עם שם אלקים, בגימטריא הטבע108, שמצד זה יש נתינת מקום למעמד ומצב ד"משמאילים"109, בגלל מציאותו של השטן ש"יורד ומתעה כו'"27 (ואף ש"לשם שמים נתכוין"27, הנה כפי שיורד למטה הרי זה באופן הפכי מיום הכיפורים, שלכן אין לו רשות להסטין ביוהכ"פ28) –
ונקראת "אילנא דחיי"110, למעלה מנגלה דתורה, שנקראת "אילנא דטו"ר"110.
ואינו מובן: מהו החידוש בספר צוואת הריב"ש – תורת החסידות, פנימיות התורה – שצריך "לדבק את עצמו במדות טובות", בה בשעה שלכאורה הרי זה דבר הפשוט?!
כא. ויובן בהקדם סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר111 אודות החסיד ר' זלמן זעזמער112 – מתלמידי אדמו"ר האמצעי, והי' עוד מהצעירים אצל רבינו הזקן – שהי' משכיל בטבע ובעל מוחין בעצם מהותו,
– וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, הי' מדבר בענין חכם בעצם כח חכמתו, הי' אומר: ע"ד ר' זלמן זעזמער –
שבשעה שהי' רוצה לפעול על עצמו התעוררות הלב, הי' מספר את הסיפור דלקמן:
בעירו הי' גר יהודי, למדן גדול, שהי' מופלא במדות טובות, אבל לא ידע מענין החסידות. ופעם שאל את ר' זלמן זעזמער: מה פעלה תורת החסידות? והשיב לו: חסידות רוממה את המוחין על המדות.
וכיון שהי' מופלא במדות טובות – הנה בשמעו שיש ענין של מוחין (תורה) שלמעלה ממדות, החליט שצריך לילך אל רבינו הזקן (רבו של ר' זלמן זעזמער).
בבואו אל רבינו הזקן, שאל גם אצלו שאלה הנ"ל. והשיב לו רבינו הזקן:
גם אצל בעלי חיים יש מדות טובות, אבל מדות אלו הם בטבע, כמו עורב אכזרי ונשר רחמני. ואילו אצל בני אדם – המדות הם ע"פ השכל. ולכאורה, גם המדות ע"פ שכל שאצל האדם הוצרכו להיות מצד הטבע? אך הענין הוא – ע"ד מארז"ל113 "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה כו'", וכמו"כ רצה הקב"ה לזכות את ישראל בענין העבודה, ולכן המדות אצלם הם ע"פ שכל; לא מצד הטבע, אלא באופן שיש צורך בענין העבודה.
בשמעו זאת, התבונן והגיע למסקנא, שלאחרי כל עבודתו במשך עשרות שנים, הגיע רק לענין המדות כמו שהוא אצל מין הבהמה... והתעלף!
וכאשר הקיץ מההתעלפות, חזר ושאל אצל רבינו הזקן: נוּ, ומה מחדשת החסידות (שהרי עד עתה הכיר רק את השלילה שבאופן עבודתו עד עתה)? והשיב לו רבינו הזקן114:
ענין החסידות הוא – "שמע ישראל"115. שמע ר"ת116: "שאו מ.רום ע.יניכם"117 – "מרום" דייקא (ולא "שמים"), ש"מרום" הוא למעלה מעלה כו'118, והיינו, להגיע למעלה מן השכל (לא רק הגבהת המוחין על המדות, כדברי הרז"ז), ובאופן שענין זה גופא יהי' מובן בשכל, כפי שממשיך: "וראו מי ברא אלה".
כב. ועפ"ז יש לבאר מ"ש בצוואת הריב"ש "לדבק את עצמו במדות טובות":
כאן לא מדובר אודות מדות טובות שהם מצד הטבע – שהרי לא זו בלבד שאינם "עיקר" בענין העבודה (כהלשון שנזכר בפיסקא שלפנ"ז: "ועיקר כו'"), אלא אינם אפילו ענין טפל, דכיון שמדות טובות ישנם גם אצל בעלי-חיים, הנה לכל היותר הרי הוא (לא כמו בהמה רעה, אלא) כמו בהמה טובה... אלא מדובר אודות מדות טובות שבאים ע"י עבודה ויגיעה כו'.
וכמובן גם מהלשון "לדבק את עצמו" – כי, ענין הדביקות שייך רק ביחס לדבר שלפנ"ז הי' נפרד ממנו, ובמילא אין זה שייך למדות טובות שהם בטבע תולדתו, שבהם אינו צריך "לדבק את עצמו", כיון שזוהי כל מציאותו [ובפרט ע"פ הידוע119 שמציאות האדם הו"ע המדות יותר מאשר ענין השכל]; ובהכרח לומר שהכוונה היא למדות טובות שבאים ע"י עבודתו ויגיעתו, שתחילה היו נפרדים ממנו, ועבודתו היא "לדבק את עצמו" בהם, לא רק בחיצוניות, אלא באופן של דביקות אמיתית כו'.
וענין זה הוא (לא התחלת העבודה, אלא) "עיקר" בעבודה (שבא לאחרי ההכנה שלפנ"ז) – שהרי תכלית העבודה היא לא רק להתגבר על ה"א-ל זר אשר בקרבך"120, ולכבוש את המחשבה דיבור ומעשה שלו, אלא גם לברר את המדות ולשנות טבע מדותיו121 (אע"פ שגם מצד הטבע הם מדות טובות), ועד לשינוי מן הקצה אל הקצה, ממהות הקודם למהות חדש122, ע"ד שמצינו באברהם אבינו ש"עשה יצר הרע – טוב"123.
ועפ"ז יש לבאר גם הדיוק "לראות .. תמיד לדבק את עצמו במדות טובות" – כיון שהדביקות במדות טובות שמשתנים למהות חדש, הו"ע תמידי, שהרי זה באופן שהולך ומתעלה בעילוי אחר עילוי.
כג. ועי"ז בא לידי "הנהגות ישרות" (כהמשך הלשון בצוואת הריב"ש):
ישר – הו"ע הקשור עם קו האמצעי, שמבריח מן הקצה אל הקצה, והוא למטה כמו למעלה כו'124.
וענינו בעבודת האדם – שהנהגתו בכל הענינים ובכל הפרטים היא באופן ישר, ללא שינויים כו', שכל עשיותיו הם באופן שנעשים כלים לאלקות, שניכר בהם הענין ד"אמת ה' לעולם", ובאופן שהקב"ה הוא "א-ל עולם"125, כך, שהעולם אינו מעלים ומסתיר, אלא כל הענינים הם אצלו באופן של אור כו'.
ועי"ז פועל לשנות גם הנהגת כללות העולם ממהות למהות, כך, שלמטה נעשה כמו למעלה, ועד שגם עוה"ז נעשה כמו עולם האצילות כו'126.
* * *
כד. הסדר בשמח"ת הוא ש"מתכיפין התחלה להשלמה" (כמ"ש בנוסח ד"מרשות") ללא הפסק בינתיים, כך, שמיד לאחרי פרשת ברכה שבה מסיימים את התורה בתיבות "לעיני כל ישראל", חוזרים ומתחילים מחדש (באופן של הליכה "מחיל אל חיל"127) מ"בראשית"128, בנוגע לבריאת העולם, ובמיוחד – בריאת האדם, שבגלל תפקידו "לעבדה ולשמרה"129 הרי הוא תכלית הבריאה, ולכן נברא בערב שבת (כמארז"ל130 על הפסוק131 "אחור וקדם צרתני", "אחור למעשה בראשית דלא אברי עד מעלי שבתא"), "כדי שיכנס לסעודה מיד"132.
והנה, אע"פ שכללות העבודה בעולם היא בדרך מלחמה עם המנגד,
– החל מ"א-ל זר אשר בקרבך"120, שפותח פתח שבו יוכלו ליכנס גם המנגדים שמחוץ הימנו, שזהו כללות ענין הקליפות כו', החל מג' קליפות הטמאות לגמרי, ועד לקליפת נוגה שהיא באופן של תערובת טוב ורע, שמצד זה נעשה בעולם מעמד ומצב שאין טוב בלי רע (כמבואר בכ"מ133). ולכן נקבעה כללות העבודה לא רק בעניני קדושה (שזהו כללות הענין דמצוות עשה), אלא גם בבירור הענינים דלעו"ז (שזהו כללות הענין דמצוות לא תעשה) –
צריך יהודי לידע שכיון שאין דבר שחוץ ממנו ית', שברא את העולם בשביל התורה ובשביל ישראל134, יש בכחו למלא את תפקידו מבלי להתפעל מהמנגדים, שאינם יכולים לשלוט עליו, כפי שמצינו אפילו בנוגע לחי' טורפת, שאינה לה שליטה על אדם שניכר בו "צלם אלקים"135.
ולכן, אין לו להתיירא מההתעסקות בעניני העולם ולחשוב שצריך להנזר מהם כו' – כתורת הבעש"ט136 על הפסוק137 "כי תראה חמור וגו'", שלא זו הדרך לשבור את הגוף ע"י תעניות וסיגופים, אלא אדרבה: "עזוב תעזוב עמו", לבררו ולזככו כו', ודוקא עי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בקדושה, כידוע בענין "ורב תבואות בכח שור"138.
כה. וענין זה מודגש יותר בבואנו זה עתה משנת השמיטה:
ענינה של שנת השמיטה הוא – "שבת לה'"139, "כשם שנאמר בשבת בראשית"140. והרי ענין השבת הוא באופן שכולו אור, ללא חושך, כמארז"ל141 "ל"ו שעות שימשה אותה האורה", ובאופן ש"כל מלאכתך עשוי'"142 (שהרי שבת אסור בכל המלאכות); וביחד עם זה, ישנם אצלו כל עניני אכילה ושתי' (לא כמו ביוהכ"פ), ולא רק באופן של רשות, אלא באופן של חובה – שהרי מצוה לענגו בעונג אכילה ושתי'143, והיינו, שביום השבת גם הענינים הגשמיים אינם "עובדין דחול", אלא הם עניני קדושה ומצוה, שעל ידם מקיימים מצות עונג שבת.
ומיום השבת, וכמו"כ משנת השמיטה, "שבת לה'", נמשך ענין זה על כל הימים והשנים שלאח"ז,
– ולהעיר, שכיון ששנת השמיטה היא אחת לשבע שנים, הרי היא פועלת בכל השבע שנים, כך, שענין השמיטה ("שבת לה'") הו"ע שנמשך תמיד, כמובן ממה שמצינו להיפך בענין נהרות המכזבין אחת לשבוע שאינם "מים חיים"144 –
שגם כאשר עוסקים בעניני העולם, "שש שנים תזרע שדך וגו'"145, יהי' זה ע"ד אופן העבודה והמעמד ומצב דשבת146, ללא טרדות המבלבלות (כמבואר בארוכה בהמשך מים רבים147), ומתוך מנוחת הנפש כו', ועד לאופן שנרגש אצלו שמציאות העולם אינה אלא כדי שעל ידה יהי' הענין ד"ראו מי ברא אלה"117.
כו. אמנם, אע"פ שמלמעלה נמשכים כל ההשפעות וההמשכות, ו"זכין לאדם שלא בפניו"148, הרי אין זכין לאדם בעל כרחו149, אלא הדבר צריך להיות ברצונו החפשי כו'.
ועל זה דובר בסיומה של השנה שעברה, שנת תשי"ט, אור ליום ערב ראש השנה דשנת תש"כ150, שאז עושים סך-הכל על כל השנה כולה – שלדאבוננו, לא ניצלו כלל את כל ההמשכות וההשפעות והברכות שנמשכו מלמעלה גם בנוגע לענינים גשמיים, כמו פרנסה בהרחבה וכו'.
ובהקדמה – שכללות ענין הפרנסה הוא באופן שישנה ההמשכה למעלה מן המוכן, אלא שרצונו של הקב"ה שתהי' גם עשיית האדם, כמ"ש151 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", עכ"פ באצבע קטנה – ע"ד המסופר במדרש152 אודות רבי חנינא בן דוסא, שבעלייתו לרגל רצה לנדב ולהעלות אבן גדולה לירושלים, וזימן לו הקב"ה מלאכים בדמות בני אדם ואמרו לו "אנו מעלים לך את אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו" (די"ל הביאור בזה – דלכאורה, ע"פ נגלה אינו מובן מה יוכל רחב"ד לעשות ע"י אצבע קטנה – דכיון שרצה לקיים הציווי "יראה כל זכורך אל פני האדון ה'"153, כמו שהקב"ה רואה154, הנה לגבי הקב"ה אין זו אבן גדולה, ובמילא מספיק גם אצבע קטנה).
אלא שנתינת האצבע קטנה גופא צ"ל לפי ערך הענין שרוצים לפעול על ידה, ולכן, כשמבקשים מהקב"ה ועושים כלי בנוגע לפרנסה, אין להסתפק בעניני קטנות, אלא יש לגשת לזה מתוך השגה גדולה – באופן של הרחבה וריבוי בשופי, ובהתאם לכך ממלאים את בקשתו155.
וכהמשל על זה מכ"ק מו"ח אדמו"ר156, מב' אנשים שמבקשים "פנינים" ("פּערל"), ואכן ממלאים את בקשתם, אלא שא' הוא בעל השגה קטנה, וכיון שאין לו השגות בעניני ממון, אזי מבקש שלכל-הפחות יוכל להשביע רעבונו ע"י תבשיל מרק עם גריסים הנקרא "פּערל-גרופּן"... ואילו השני יש לו "השגות", ומבקש לכתחילה תכשיט יקר מפנינים אמיתיים!
וכאשר יבקשו מהקב"ה ויעשו הכלים כו' מתוך השגה גדולה ורחבה (להוסיף למספרים עוד כמה אפסים...), מבלי להתיירא מהטירדא הכרוכה בזה (שישנה בלאה"כ) או שבגלל זה יצטרכו לשלם לממשלה ("אָנקל- סעם") סכום גדול יותר (80 אחוז) מסים... – אזי תומשך ברכתו של הקב"ה על כל השנה כולה מתוך הרחבה גדולה, ועד למרחב העצמי, ובאופן של פריצת גדר, "ופרצת"157, "פרזות"158, בידעו שבנ"י יעשו מזה "עסק" כשר – לנצל זאת להוסיף חיזוק בכל עניני קדושה, תורה ומצוותי'.
ועד שזוכים לזמן שאודותיו כותב הרמב"ם (בספרו יד החזקה) בהלכות תשובה159: "ומפני זה נתאוו .. לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה .. לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת", ומסיים, "ונאמר160 והסירותי את לב האבן מבשרכם", כיון שמעלים את ה"אבן הגדולה" – "לב האבן" – לירושלים, בשעה שעולים לרגל לראות "את פני ה' אלקיך"161, "פנים162 אל פנים"163.
[לאחרי תפלת ערבית והבדלה – שהבדיל בעצמו על הכוס – נתן בידו הק' לכל אחד מהנאספים מ"כוס של ברכה"].
הוסיפו תגובה