לך אמר לבי, ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ז

בס"ד. ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ז

(הנחה בלתי מוגה)

לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש1. וצריך להבין2 מהו ענין בקשו פני, שיש בזה ב' ענינים הפכיים, דמזה שצריך לבקש ולחפש בחי' פני, מוכח, שעכשיו אין לו עדיין ענין זה והוא רחוק ממנו, שלכן צריך לבקשו ולחפשו, אמנם לאידך גיסא מובן שברור הדבר שע"י הבקשה והחיפוש ימצא זאת. ויש להוסיף בזה, דהנה, פסוק זה הוא במזמור לדוד הוי' אורי שאומרים בחודש אלול3, ומובן מזה שכל הפסוקים הנאמרים במזמור זה, גם הפסוק לך אמר לבי בקשו פני, הם מעניני העבודה דחודש אלול, והיינו שהעבודה דחודש אלול היא בקשת וחיפוש בחי' פני. וכיון שמזמור זה אומרים כל ימי חודש אלול, גם ביום האחרון של החודש, הרי מובן, שגם לאחרי כללות העבודה במשך כל ימי חודש אלול, אשר כל יומא ויומא עביד עבידתי'4, לא הגיע עדיין לבחי' פנים, שלכן הנה גם ביום האחרון דחודש אלול צריך לבקש ולחפש בחי' הפנים. ויתרה מזה, כיון שפסוק זה אומרים גם לאחרי ר"ה ועשי"ת עד הושענא רבה (ועד בכלל), הרי מובן, שגם לאחרי העבודה דעשי"ת כו' לא הגיע עדיין לבחי' פנים, עד לשמע"צ ושמח"ת, שאז דוקא נמשך בחי' הפנים, אבל קודם זמן זה צריך עדיין לבקש ולחפש בחי' הפנים. ובענין זה ישנם ב' ההפכים הנ"ל, מחד גיסא הרי זה מורה שעד שמח"ת רחוק הוא עדיין מבחי' זו, ולאידך גיסא, ברור הדבר שע"י עבודתו בבחי' בקשו פני בטוח הוא שבשמע"צ ושמח"ת יגיע לבחי' זו. וגם צריך להבין אומרו לך אמר לבי בקשו פני גו', מהי שייכות הענין דבקשו פני גו' להלב דוקא.

ב) ולהבין זה צריך להקדים תחלה משנ"ת במאמר הקודם5 על הפסוק6 ראה אנכי נותן לפניכם היום גו' את הברכה אשר תשמעו גו', על יסוד דברי המדרש7 עה"פ8 שמעו דבר הוי' בית יעקב, משל למלך שהי' לו ב' כוסות כו' כך אמר הקב"ה שתי כוסות מזגתם לי בסיני נעשה ונשמע, שברתם נעשה, הזהרו בנשמע כו'. וזהו מ"ש את הברכה אשר תשמעו, שעכשיו תובעים רק העבודה דתשמעו (הזהרו בנשמע), אמנם, כיון שתכלית המכוון הוא שיגיעו לבחי' נעשה, הנה עז"נ את הברכה אשר תשמעו, שהו"ע המשכת ברכה ונתינת כח בהעבודה דתשמעו, שע"י העבודה דנשמע יגיעו לבחי' נעשה. ונתבאר בזה, שהעבודה דנשמע אינה רק ענין ההשגה וההסברה, מלשון דבר כי שומע עבדך9, אלא העבודה דנשמע הו"ע הביטול וקבלת עול, מלשון הנה שמוע מזבח טוב10. אמנם, העבודה דנשמע, עם היותה ביטול וקבלת עול, מ"מ, הביטול הוא רק להרצון הגלוי, שהרי הענין דנשמע שייך רק כאשר ישנו כבר ענין ששייך לשמוע אותו, ואז היא עבודת האדם שעומד הכן עם חוש השמיעה שלו לשמוע ולקיים כל מה שישמע, ומזה מובן, שהביטול דנשמע שייך להרצון כפי שכבר בא בגילוי. ולמעלה מזה הוא הביטול דנעשה, שהו"ע הביטול לבעל הרצון, היינו, שעוד טרם שישנו איזה המשכת רצון גלוי, הרי הוא בטל בעצם נפשו לבעל הרצון עצמו, ועי"ז הוא ממשיך את הרצון, כמאמר11 עושין רצונו של מקום, שעושים ומחדשים את הרצון, שהרי א"ס ב"ה מצד עצמו הוא למעלה גם מהרצון דמצוות, וצריך לחדש את הרצון דמצוות, והמשכת הרצון היא ע"י העבודה דנעשה, שהו"ע הביטול לבעל הרצון. ונתבאר, שזהו"ע העבודה דבכל מאדך12, שהוא הביטול שמצד עצם הנפש. וזהו שאמרו רז"ל13 שפרשה שני' דק"ש היא בזמן שאין עושין רצונו של מקום, דאף שנאמר בה והי' אם שמוע תשמעו14, והרי ענין השמיעה אינו רק ענין ההשגה אלא גם ענין הקבלת עול כנ"ל, וכסיום הכתוב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, מ"מ, העבודה היא רק בכחותיו הגלויים, כחות הפנימיים וכחות המקיפים, אבל כחות הגלויים בלבד, היינו ביטול כחותיו הגלויים לרצון הגלוי, משא"כ פרשה ראשונה דק"ש כתיב בה בכל מאדך, מאד הו"ע בלי גבול15, היינו, שיוצא מגדר הגבלת הכחות פנימיים והכחות מקיפים, ועבודתו היא מצד עצם הנפש, שבטל בעצם נפשו לבעל הרצון, ועי"ז עושין רצונו של מקום. וזהו כל תכלית העבודה, שיגיעו לבחי' בעל הרצון עצמו וימשיכו את הרצון, וכמאמר תמליכוני עליכם16, בתחילה קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי17. אמנם, בכדי להגיע להעבודה דנעשה, צריכה להיות תחלה העבודה דנשמע, ומזה באים אח"כ לבחי' נעשה. וזהו אומרו את הברכה אשר תשמעו, היינו, שבתחלה צריכה להיות העבודה דתשמעו, ובזה יש ברכה ונתינת כח שמהעבודה דנשמע (תשמעו) יגיעו לבחי' נעשה. וזהו ג"כ מ"ש בתחלת הפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, שהברכה היא מה שאנכי מי שאנכי נותן לפניכם, פנימיות הנפש, שמצד זה היא העבודה דנעשה, שהו"ע הביטול שמצד עצם הנפש להעצמות בעל הרצון, בחי' אנכי. ועל עבודה זו דבחי' נעשה (שמגיעים אלי' ע"י הקדמת העבודה דתשמעו, בחי' נשמע) נאמר אשר (את הברכה אשר תשמעו), לשון ודאי, כי, בעבודה דבחי' נשמע, כיון שהביטול הוא רק מצד כחות הגלויים בלבד, הרי שייך בזה ספיקות עדיין, משא"כ העבודה דבחי' נעשה, שהוא בטל במציאות בעצם נפשו, הנה עבודה זו היא בבחי' ודאי, שאין שייך בזה ספיקות כלל. ועוד זאת, דמ"ש את הברכה אשר תשמעו, היינו, שזהו דבר ודאי וברור שע"י העבודה בבחי' נשמע יגיע לעבודה בבחי' נעשה. וטעם הודאות הוא לפי שיש ברכה על זה, והרי ענין הברכה הוא דבר ודאי. וכידוע במעלת ברכה על התפלה18, שברכה היא לשון ציווי, כמ"ש19 יברכך הוי', והיינו שזהו דבר ודאי, ותפלה היא לשון בקשה, והרי ספק אם תתקבל בקשתו, וכמו המעיין בתפלתו20, אם תפלתו שגורה בפיו כו'21. אמנם לאידך גיסא ישנו מעלה בתפלה על ברכה, דברכה היא המשכה מהשרש ומקור בלבד, כמ"ש22 איש אשר כברכתו ברך אותם, ותפלה היא המשכה חדשה, שזהו יהי רצון, שממשיכים רצון חדש לרפאות את החולים ולברך את השנים, והיינו, שגם לאחר שנגזר דינו וגם לאחר שנחתם דינו, הנה ע"י התפלה ממשיכים רצון חדש. וב' חילוקים אלו תלויים זה בזה, והיינו, שענין הברכה, כיון שהוא המשכה מהשרש ומקור בלבד, הרי זה דבר ודאי, משא"כ ענין תפלה שהוא המשכת דבר חדש, הרי זה באופן של ספק. ומש"נ את הברכה אשר תשמעו, היינו, שיש כאן ב' המעלות, דאף שהו"ע המשכת בחי' נעשה, עושין רצונו של מקום, המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתלשלות, מ"מ נאמר אשר, לשון ודאי, מצד מעלת ענין הברכה.

ג) ולהבין בתוספת ביאור ההפרש בין ברכה לתפלה, צריך להקדים תחלה23 מ"ש הפרדס24 שהשרשים המתאחדים בעצם השרש לפי האמת הם שרשי הכלים, לא שרשי העצמות, כי העצמות הכל אחד, ואין צורך לא לשרש ולא למקור (עכ"ל). והיינו, שענין השרש שייך בהכלים דוקא, ולא בהאורות.

והענין בזה, דהנה, כאשר אומרים שישנו ענין של שרש, הרי בהכרח שיש בזה ג' ענינים. ענין הא', שישנו איזה מציאות שעל זה אומרים שיש שרש למציאות זו. ענין הב', שהדבר הנמשך הוא מובדל משרשו, שזהו"ע שרש, שהוא שרש ומקור לאיזה דבר מובדל ממנו. וענין הג', שיש איזה ערך ושייכות להשרש עם הדבר הנמשך ממנו, שהרי הוא שרש לדבר זה. וכמו בענין עילה ועלול, שהעילה היא שרש להעלול, הרי יש בזה ג' ענינים אלו. דהנה, העלול הוא מציאות דבר, והיינו, שלאחרי יציאת העלול מן העילה הרי הוא נעשה מציאות דבר בפ"ע, עד שגם בהסתלק העילה ישאר העלול במציאותו. וגם העלול הוא נבדל מן העילה, שהרי העילה והעלול הם ב' מהותים נבדלים זה מזה. ולאידך גיסא, יש להעילה ערך ושייכות עם העלול, שהרי הוא עילה להעלול. וכמו בשכל ומדות, שזהו דוגמא על עו"ע, שיש בהם כל ענינים אלו, שלאחרי יציאת המדות מן השכל הרי המדות הם במציאות עד שגם כאשר השכל מסתלק מהם נשארים במציאותם. וגם המדות הם נבדלות מהשכל, שהרי השכל והמדות הם מהותים נבדלים. ולאידך גיסא הרי הם בערך זה לזה. דהנה, ידוע שהתהוות המדות הוא מחיצוניות השכל בלבד. ולפעמים מבואר שהתהוותם הוא מהמדות שבשכל, שהם למטה גם מבחי' חיצוניות השכל. וא"כ הרי המדות הם נבדלות משרשם. והיינו, שאפילו בהתהוות המדות שבלב מהמדות שבשכל, הרי עם היות שגם המדות שבשכל נקראים בשם מדות, מ"מ, הרי הם מדות שבשכל, והיינו שבפרצוף השכל גופא הרי זה בחי' מדות, אבל מ"מ הרי זה בבחי' פרצוף השכל, וא"כ, הרי המדות שבלב הם נבדלות וחלוקות מהם, כמו כל החילוקים שישנם בין המוח והלב, שהחילוק העיקרי הוא, שבמוח הנה גם המדות שבשכל הם בדרך מנוחה, ומדות שבלב הם בדרך התפשטות והתרגשות. אמנם לאידך גיסא, יש להם גם ערך זה לזה, שהרי סוכ"ס הם בחי' מדות, והיינו שהתהוות המדות שבלב אינה מבחי' שכל שבשכל, כי אם מבחי' מדות שבשכל בלבד, וא"כ הרי גם שרשם הוא איזה ענין של מדות. וגם לפי המבואר ששרש המדות הוא מבחי' חיצוניות השכל שלמעלה מבחי' מדות שבשכל, מ"מ, הרי זה רק חיצוניות השכל בלבד, וא"כ הרי זה בערך לענין המדות. וכמבואר בענין עו"ע שהם בערך זה לזה, כיון ששניהם הם בבחי' יש ושניהם רוחניים. ולכן שייך בזה ענין השרש.

והנה גם ענין התהוות יש מאין הוא בדרך שרש, שהאין הוא מקור ושרש להיש. והיינו, שגם בהתהוות יש מאין ישנם ג' ענינים אלו. ענין הא', שהיש הוא מציאות דבר, היינו, שהוא מציאות בהרגשתו, או שהוא מציאות באמת, כמבואר במ"א25 שזהו לפי שאמיתית מציאותו היא מהיש האמיתי. ענין הב', שהיש הוא מובדל מהאין, שהרי יש ואין הם הפכיים זה מזה. וענין הג', שהאין יש לו איזה ערך להיש, שהרי להיותו האין המהוה את היש, בהכרח לומר שגם האין הוא במציאות כזו שהוא בערך להוות את היש. ומה שמבואר לפעמים שהתהוות היש הו"ע שבאין ערוך לגמרי, הרי זה כפי שההתהוות היא מן העצמות, דבהעצמות לא שייך לומר שום כללים ושום הגבלות והגדרות, ולכן יכול העצמות להוות את היש אף שהוא באי"ע לגמרי אליו, משא"כ בבחי' האין המהוה, בהכרח לומר שיש לו איזה ערך ושייכות להיש, שלכן ביכלתו להוות אותו, והיינו שלגבי האין הרי היש תופס מקום עד שכל פרטי היש כלולים בהאין, וכידוע26 שכל פרטי הדצח"מ ישנם בהתכללות בבחי' מלכות דאצילות. אמנם לאידך גיסא, הנה מה שהיש כלול בהאין, הרי זה רק הענינים של היש ולא היש עצמו, שהרי היש עצמו לא נמצא מהאין, כי אם מהיש האמיתי.

ועפ"ז מובן שענין השרש שייך לומר רק בהכלים, דכיון שהכלים הם בבחי' מציאות, לכן שייך בהם שרש, משא"כ בהאורות לא שייך לומר ענין שרש, שהרי האורות אינם מציאות כלל, להיותם רק גילוי העצם, וגם אין ערך כלל להאור לגבי המאור, שהרי אור ומאור הם באין ערוך זה לזה, והיינו, שאין זה כמו בעו"ע, או אפילו ביש מאין, שיש איזה קירוב הערך בין האין להיש, משא"כ באור ומאור שאין שום קירוב הערך בין המאור להאור, ולאידך גיסא, האור אינו נבדל מהמאור, שהרי כל ענינו הוא גילוי המאור, והכל אחד, ולכן לא שייך לומר בהאורות ענין השרש. וכמו"כ לא שייך לומר שהאור כלול בהמאור, דהנה, בעו"ע שהם בדרך שרש, הרי העלול כלול בהעילה, וכן הוא גם בהיש שהוא כלול בהאין כנ"ל, משא"כ באור ומאור שאינם בדרך שרש, לא שייך לומר שהאור הוא כלול בהמאור. ומה שמבואר לפעמים ענין אור הכלול בהמאור, הרי האור הכלול אינו בבחי' אור כלל, וכמ"ש רבינו27 בהמשל דאור וזיו השמש הכלול בהשמש, שאינו עולה בשם אור וזיו כלל. אמנם, משמעות לשון התניא הוא שאינו עולה בשם אור מצד הביטול, אבל בזהר28 איתא לאו אינון נהורין, היינו, שענין זה שהאור הכלול במאור אינו עולה בשם אור הוא לא רק מצד ענין הביטול, אלא שבאמת אינו ענין האור כלל. וזהו מ"ש הפרדס שענין השרש שייך בהכלים דוקא, דכיון שהכלים הם בבחי' מציאות, ואופן התהוותם הוא בדביקות בלתי ניכרת, לכן שייך בהם שרש ומקור, משא"כ האורות שהם בדביקות ניכרת, ומכ"ש להשיטה שהאורות הם פשוטים29, לא שייך בהם שרש ומקור, מפני שהכל אחד הוא.

ד) ובעומק הענין, הנה גם בהאור גופא יש ב' בחי'30, היינו, שיש בחי' בהאור ששייך בזה ענין השרש, ובפרט31 להשיטה שהאורות אינם פשוטים ויש בהם ע"ס, ויש בחי' בהאור שלא שייך לומר על זה ענין השרש. ובכללות הוא ההפרש בין אור הממלא ואור הסובב. דהנה, אור הממלא שהוא אור הקו, שייך בזה שרש ומקור, לפי שבאור הקו ישנם כל ג' ענינים הנ"ל, כי, להיותו קו קצר ומצומצם, הרי הוא איזה מציאות. וגם הוא נבדל ממקורו, דכיון שהוא קו קצר ומצומצם לפי ערך העולמות, הרי אינו מאיר לפי אופן מקורו, אלא מתצמצם לפי אופן כל עולם ועולם שמאיר בו, וא"כ הרי הוא נבדל ממקורו. ולאידך גיסא הרי הוא בערך מקורו. דהנה בענין שרש הקו ישנם ב' ענינים. לפעמים מבואר ששרש הקו הוא מאוא"ס הבלי גבול ששיער בעצמו להאיר בבחי' מדה וגבול, והיינו, שאין זה כח הגבול שבא"ס, אלא זהו ג"כ מהאוא"ס הבל"ג, שהרי זהו מה שהאור א"ס הבל"ג שיער בעצמו כו'32. ולפעמים מבואר דשרש הקו הוא מבחי' כח הגבול שבא"ס, שזהו"ע ההשערה כפשוטה להאיר בבחי' מדה וגבול, והו"ע הע"ס הגנוזות באוא"ס. וזהו ג"כ מה שלפעמים מבואר שהמשכת הקו היא בדרך עו"ע, ולפעמים מבואר שהמשכת הקו הוא בדרך יש מאין33, והיינו, שהמבואר שהקו הוא בדרך עו"ע, הרי זה מצד המשכתו מבחי' הגבול שבא"ס, שבבחי' זו הוא בדרך עו"ע, דכשם שבעו"ע כלול העלול בעילתו אלא שבהיותו כלול בהעילה הוא באופן נעלה יותר, כן הוא גם בענין הקו, שגם בשרשו הוא בחי' גבול, אלא שבהיותו בשרשו הרי הוא באופן נעלה הרבה יותר, שהרי הוא הגבול שבא"ס. והמבואר שהמשכת הקו הוא בדרך יש מאין, הרי זה מצד בחי' המשכתו מהאור הבל"ג, שבבחי' זו המשכת הקו היא בדרך יש מאין. אמנם גם בבחי' זו שייך ענין של שרש, וכמשנת"ל בענין יש מאין, שהאין הוא מקור להיש, והיינו לפי שהאין הוא בבחי' קירוב להיש (ער איז צוגעטראָגן להוות את היש), וכמו"כ הוא גם בענין המשכת הקו מאור הבל"ג, דעם היותו בדרך יש מאין, מ"מ, ישנו קירוב של האור הבל"ג להקו, שהרי שיער בעצמו בכח כו', ולכן שייך בו ענין של שרש. וכל זה הוא באור הקו דוקא. משא"כ באור הסובב, שאינו מציאות דבר כלל, כי אם גילוי העצם, לא שייך לומר בו ענין השרש כלל, כיון שאינו מציאות ואינו נבדל וגם אינו בערך כלל, והיינו לפי שנמצא מבחי' כזו שלא שייך לומר עלי' שהיא בבחי' קירוב ובחי' שרש.

וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה, בהאור שקודם הצמצום גופא, עם היותו אור הכלול בעצמותו, מ"מ, יש בזה גופא ב' ענינים, התפשטות האור, והאור כפי שהוא לעצמו. דהתפשטות האור ענינו להאיר, ומאחר שענינו להאיר, הרי בהכרח שההמשכות שנמשכים ממנו יש להם איזה תפיסת מקום אליו, שהרי ענינו הוא להאיר. וכללות אור זה הוא באופן של המשכה מן העצם, ושלא לפי אופן העצם, כי אם ענינו להאיר, וכיון שאור זה אינו בדרך גילוי העצם, כי אם המשכה מן העצם, שענינו הוא להאיר, לכן שייך שיהי' שרש כו', וכפי שנמשך אחרי הצמצום נעשה ממנו אור הקו, שהוא בבחי' הבדלה כו' כנ"ל. משא"כ האור כפי שהוא לעצמו, שאינו המשכה מן העצם אלא הוא לפי אופן העצם, והיינו שאין ענינו להאיר אלא הוא גילוי העצם, לכן לא שייך לומר שיהי' איזה שרש כו', ומשום זה הנה ההמשכות שנמשכים ממנו אינם בערך אליו, אך לאידך גיסא, כיון שאינו בגדר שרש, הנה גם כפי שנמשך אחרי הצמצום אינו נעשה בבחי' נבדל, והו"ע בחי' אור הסובב שאינו נבדל, אלא בא בדרך גילוי, והכל אחד עם האור כפי שהוא לעצמו.

ובזה יובן ג"כ המבואר בכ"מ34 שבכללות ישנם ג' בחי', יש אין ויש, ובמ"א34 מבואר שבהאין גופא ישנם ב' בחי', האין של יש האמיתי והאין של יש הנברא. ולכאורה אינו מובן, דכיון שבהאין עצמו ישנם ב' בחי', א"כ הרי הם ד' בחי', ולמה מבואר בכ"מ ֹשישנם ג' בחי'. אמנם לפי הנ"ל יובן, כי, האין של יש האמיתי הוא האור שקודם הצמצום, והאין של יש הנברא הוא האור שאחרי הצמצום, ובכללות נחשבים הם לבחי' אחת, לפי שהמשכת האין של יש הנברא מהאין של יש האמיתי אינו בדרך שרש שהוא בדרך הבדלה כנ"ל, כי אם שהאין של יש הנברא הוא בדרך גילוי מהאין של יש האמיתי, והכל אחד, ולכן נחשבים שניהם לבחי' אחת.

ה) ובזה יובן ההפרש בין ברכה לתפלה, דברכה היא המשכה מהשרש ומקור בלבד, כמ"ש איש אשר כברכתו ברך אותם, וכמו שמצינו גבי יעקב שאמר ידעתי בני ידעתי גו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו35, דלכאורה הרי הי' יכול יעקב לברך שיהי' באופן אחר, אך הענין הוא, שכל ענין הברכה הוא ההמשכה משרשה ומקורה בלבד, דפעולת הברכה היא שאותו האור שישנו כבר בשרשו, יומשך למטה, היינו, שלא יהי' בזה מניעות ועכובים כלל, וגם שכל האור שישנו בשרשו יומשך למטה, אבל לפעול המשכת אור חדש אין זה בכח הברכה. והגם שבענין הברכה הרי המברך עצמו הוא למעלה מהברכה, שזהו אומרו יברכך, לשון ציווי, שבכחו לצוות, וכמו שמצינו גבי אברהם שאמר לו הקב"ה והי' ברכה, הברכות נתונות בידך36, והיינו דכשם שהקב"ה הוא למעלה מהברכות והוא הבעה"ב על הברכות, הנה כח זה נתן לאברהם אבינו. וכמו"כ הוא גם בברכת כהנים, שיש להם הכח מאהרן הכהן, ומבואר בספרי קבלה שאהרן הוא בחי' נצח דאבא37, ונה"י דאבא נעשים מוחין לז"א, ולכן הכהנים הם הבעה"ב על בחי' ז"א לצוות לו שיומשך ממנו הברכה לבחי' המלכות, שזהו מ"ש יברכך הוי', דהוי' הוא בחי' ת"ת דז"א38. וכמו"כ הוא גם בהנשיאים שבכל דור ודור, שנתנו להם הכח לברך, היינו שהם עצמם למעלה מהברכה, ולכן בכחם לצוות. אמנם, הגם שהמברך הוא למעלה ממקום ההמשכה, מ"מ, ענין הברכה הוא שהענין שישנו בשרש יומשך למטה. והרי גם המשכה זו היא המשכה נעלית ביותר, שהרי נת"ל בענין השרש ומקור שישנו שרש נעלה ביותר, דשרש הראשון הוא בהאור שקודם הצמצום עד בבחי' אור הבל"ג, וכיון שפעולת הברכה היא שכל האור שישנו בשרשו יומשך למטה, נמצא, שע"י הברכה נמשך למטה כל האור הבל"ג שקודם הצמצום, שזהו ע"ד העילוי דלעת"ל, כמ"ש39 כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, היינו, שכל הענינים שישנם בעלמא דאתכסיא יתגלו בעלמא דאתגליא40. אבל לאחרי כל העילוי שבענין הברכה, הרי זה המשכה רק משרשו ומקורו בלבד.

אמנם ענין התפלה הוא המשכה חדשה, שהרי גם לאחרי שנגזר דינו וגם לאחרי שנחתם דינו, הרי בכח התפלה להמשיך רצון חדש לרפאות החולים ולברך השנים, והיינו לפי שהתפלה מגעת בבחי' בעל הרצון עצמו, ולכן היא ממשכת רצון חדש. וטעם הדבר הוא, לפי שהתפלה היא עבודת האדם בדרך מלמטה למעלה, ולכן היא מגעת בהעצמות, כמ"ש41 למעשה ידיך תכסוף. וכיון שהתפלה מגעת בהעצמות ממש, הנה ההמשכה שעל ידה היא גם בענינים גשמיים. וזהו המעלה שבתפלה גם על תורה, דהתורה, עם היות שגם היא המשכה שלמעלה מהשתלשלות, מ"מ, ההמשכה היא ברוחניות בלבד, ולא בגשמיות, וכמארז"ל42 כל העוסק בתורת עולה כו' כאילו הקריב עולה, כאילו דייקא, בכ"ף הדמיון בלבד, שהרי בהגשם עצמו לא נתחדש מאומה. וגם בהמצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, הרי ההמשכה שנעשית ע"י המצוות לא ניכרת בהגשמי, וכמו בענין מצות תפילין, שבהקלף לא ניכר השינוי שנעשה ע"י המצוה. משא"כ ההמשכה שנעשית ע"י התפלה, המשכת הרצון לרפאות חולים ולברך את השנים, הרי זה ניכר בגשמיות ממש, שהחולה נתרפא והשנים מתברכים, והיינו לפי שהתפלה מגעת בעצמות בעל הרצון ממש, שגשמיות ורוחניות שוין לפניו ית', ולכן ההמשכה היא גם בהגשמי, שהרי השרש דיש הנברא הוא מהיש האמיתי, ולכן כאשר ההמשכה היא מהיש האמיתי, הרי זה נמשך בהיש הנברא (היינו בהגשמי). וענין זה שהתפלה מגעת בהעצמות הוא לפי שהיא עבודת האדם, ולמעשה ידיך תכסוף (כנ"ל). וזהו שאמרו רז"ל43 מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל, והיינו, כמו הכתר בגשמיות שנעשה מאבנים טובות, שהאבנים הם דומם, אבל עי"ז שמעבדים את האבנים עד שהם מאירים, אזי הם נעשים כתר ע"ג הראש, וכמו"כ הוא ברוחניות, דאבנים הם אותיות44, שהם בחי' הדומם שבנפש, בחי' היותר אחרונה, ובפרט מצד התלבשות הנשמה בגוף ונה"ב הרי הם בחי' תחתונה יותר, ומ"מ, כאשר לוקחים את האותיות ומזככים אותם עי"ז שעושים מהם אותיות התפלה כו', הנה למעשה ידיך תכסוף, שענין זה מגיע בהעצמות. אמנם כדי שתהי' עליית האותיות צ"ל הסיוע דמלאך מט"ט, והיינו לפי שמצד התלבשות הנשמה בגוף ונה"ב הרי האותיות הם גשמיים וחומרים, וצריך לבררם לזככם ולהעלותם, וענין זה נעשה ע"י המלאכים, דגפיף להון חביב להון ונשיק להון45.

ו) וזהו ראה אנכי נותן לפניכם גו' את הברכה אשר תשמעו. דהנה, ב' העבודות דנשמע ונעשה הם ב' הענינים דברכה ותפלה, והיינו, שנשמע שהוא הביטול לרצון הגלוי, הרי זה בחי' ברכה שהו"ע המשכת רצון הגלוי, ונעשה שענינו הוא עושין רצונו של מקום, הו"ע התפלה, המשכת רצון חדש. והנה, תכלית המכוון הוא שיגיעו לבחי' בעל הרצון, אמנם, מצד חטא העגל ששברתם הכוס דנעשה כנ"ל5, לכן צ"ל תחלת העבודה באופן דנשמע, בחי' ברכה, ועי"ז מגיעים לבחי' נעשה, בחי' תפלה. אך יש בזה מעלה גם על ענין התפלה, שהרי בענין התפלה נת"ל שכיון שהו"ע המשכת רצון חדש, הרי זה בדרך ספק, משא"כ הענין שע"י העבודה דנשמע (תשמעו) יגיעו לבחי' נעשה, נאמר בלשון אשר, לשון ודאי, שבודאי תהי' המשכת בחי' עושין רצונו של מקום, והיינו לפי שענין זה בא ע"י הקדמת העבודה דנשמע, לכן יש כאן ב' המעלות דתפלה וברכה, דהיינו המשכת בחי' תפלה בדרך ברכה.

והנה ב' הענינים דנשמע ונעשה כפי שהם בעבודת כל השנה, ישנם גם בעבודת התשובה, שהם ב' הבחי' דתשובה תתאה ותשובה עילאה. והענין בזה46, דהנה, פעולת החטא היא בב' ענינים. הא' הוא המשכת החיות בהקליפות, והב' הוא סילוק האור. וב' ענינים אלו הם בב' מדריגות. המשכת החיות בהקליפות היא מבחי' האור המצומצם כו', משא"כ באור הסובב לא שייך שיומשך בהקליפות, שהרי וכבודי לאחר לא אתן47, כי אם ענין סילוק האור, והו"ע סילוק הרצון. ולכן, ע"י התשובה צריך לתקן ב' הענינים. ע"י תשובה תתאה מוציאים החיות מהקליפות להקדושה, וענין זה הוא דוגמת בחי' נשמע, בחי' ברכה, היינו, שהחיות שכבר נמשך יהי' בקדושה. וע"י תשובה עילאה ממשיכים רצון חדש, שהרי תשובה עילאה ענינה תשוב ה' עילאה ליו"ד וקוצו של יו"ד48, שהו"ע המשכת רצון חדש, וענין זה הוא דוגמת בחי' נעשה, בחי' תפלה. וכשם שבענין נשמע ונעשה צ"ל תחלת העבודה בבחי' נשמע דוקא, אבל עי"ז מגיעים בודאי לבחי' נעשה, כמו"כ הוא בתשובה תתאה ותשובה עילאה, שבתחלה צ"ל העבודה דתשובה תתאה, ועי"ז מגיעים בודאי לתשובה עילאה.

וזהו בקשו פני גו', דפני הוא בחי' פנימיות ועומק הנפש, והו"ע התשובה מעומק ופנימיות הנפש, תשובה עילאה, בחי' נעשה, היינו הביטול שמצד עצם הנשמה, שעי"ז מגיע בבחי' פניך הוי', בחי' בעל הרצון, להיות המשכת רצון חדש. אבל ענין זה הוא רק בדרך בקשה וחיפוש בלבד, שהרי עבודתו היא רק בענין תשובה תתאה, אלא שעי"ז מגיע לבחי' תשובה עילאה. וענין זה נעשה בחודש אלול, שהוא הזמן דתשובה תתאה, ועי"ז באים בר"ה ועשי"ת לבחי' תשובה עילאה. אמנם, גם בר"ה ועשי"ת, שעז"נ49 בהמצאו ובהיותו קרוב, קירוב המאור אל הניצוץ50, הנה גם אז אומרים בקשו פני, דהגם שאין זה דומה לחודש אלול, שהרי בחודש אלול נמצאים בשדה51, אבל בר"ה ועשי"ת נעשה קירוב המאור אל הניצוץ, וא"כ הרי זה המשכת בחי' פנים, מ"מ, הנה גם אחרי עשי"ת אומרים בקשו פני גו', והיינו, לפי שאין זה עדיין בחי' הפנים בשלימות, דתכלית הכוונה היא שבחי' הפנים יומשך באופן של קליטה, וענין הקליטה נעשה בשמע"צ ושמח"ת52, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי53, באופן דישמח הוי' במעשיו54, וישמח ישראל בעושיו55.