בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
א. לפני1 עשרים שנה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר2 אודות שבת פ' תבוא שנת תרנ"ב, שחל בח"י אלול (כבקביעות שנה זו).
באותה תקופה התקיימה חתונת דודתו3, אחותו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. השבע ברכות האחרונות היו ביום ה'. באותו יום הי' אדמו"ר נ"ע על ה"אוהל" (של אדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש), ולמחרת, ביום ועש"ק, הלך עוה"פ על האוהל.
ענין זה – הליכה על האוהל יומיים רצופים, שלא כסדר הרגיל שהי' נוסע בזמנים קבועים – עורר תמיהה גדולה.
גם תפלתו של כ"ק אדמו"ר נ"ע ביום הש"ק ההוא היתה בדרך הפלאה.
לאחרי משך זמן, בעת התוועדות4, הסביר כ"ק אדמו"ר נ"ע את סיבת הדבר:
כל מאמר שאומר ברבים, אינו אומרו עד שהמאמר נתעצם עמו תחילה. וכיון שהמאמר שהוצרך לומר בש"ק פ' תבוא עדיין לא נתעצם עמו כפי שרצה, לכן נסע על האוהל של אדמו"ר מהר"ש – כי המאמר הי' מאמר של אדמו"ר מהר"ש – בכדי לפעול שיתעצם עם המאמר.
וכיון שאין הקב"ה נשאר בעל-חוב – הנה בגלל היגיעה שהתייגע על מאמרו של אדמו"ר מהר"ש, לקחו אדמו"ר מהר"ש ביום הש"ק פ' תבוא, ח"י אלול, להיכל הבעש"ט, ושם שמע את שבעת התורות שאמר מורנו הבעש"ט ביום הולדתו.
כאשר כ"ק אדמו"ר נ"ע סיפר אודות שבעת התורות – תיאר בפרטיות את ציור הגן-עדן, וסיפר בפרטיות אודות כל אחת משבעת התורות באיזה זמן ובאיזה אופן היתה אמירתה, כדלקמן.
ב. התורה הראשונה היתה אחר קבלת שבת, קודם תפלת ערבית, ונאמרה בהקהל, היינו, לפני תלמידיו ותלמידי תלמידיו כו', ואפילו נשמות דנוקבא היו במעמד זה.
והתורה היא5:
"והי'6 כי תבוא אל הארץ" – "ארץ" לשון מרוצה7 [כי מצינו גם ש"ארץ" הוא מלשון רצון8, אבל כאן פירש "ארץ" מלשון מרוצה], ופירוש "והי' כי תבוא אל הארץ" – אַז דו וועסט צוקומען (כאשר תגיע) אל הרצון ומרוצה – "אשר ה"א נותן לך" – בדרך מתנה – "וירשתה" – בדרך ירושה, אזי העבודה היא – "וישבת בה", להמשיך בהתיישבות, "ושמת בטנא" – אורות בכלים, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך", היינו, שיהודי צריך לידע שכאשר בא למקום מסויים הרי זה בהשגחה פרטית, והכוונה בזה היא – "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם.
התורה השני' נאמרה ג"כ בהקהל, אחר תפלת ערבית.
בתורה זו אמר עוה"פ את התורה הקודמת, והוסיף: "והי' כי תבוא אל הארץ" – בכדי להגיע אל הרצון כו', הרי זה ע"י – "לשכן שמו שם", שהו"ע המסירת נפש לפרסם אלקותו בעולם, ע"י אמירת ברכה ופסוק תהלים.
– כאשר כ"ק אדמו"ר נ"ע חזר תורה הנ"ל, ביאר: למטה – ענין ההשכלה הוא יחוס, אבל למעלה – היחוס הוא ברכה וקאַפּיטל תהלים.
שאר התורות נאמרו בשאר הזמנים, לא בהקהל, אלא עבור יחידי סגולה, ואין כאן מקומם.
ג. כיון שב' תורות הנ"ל נאמרו בהקהל, ואפילו במעמד נשמות דנוקבא, היינו, לא רק נשמות דדכורא שהם משפיעים, אלא גם כאלה שאינם בבחי' משפיעים, כיון שלעת-עתה אין להם מה להשפיע, וענינם הוא רק לקבל – הרי מובן שתורות הנ"ל מהווים הוראה לכל.
ובבוא ח"י אלול, ובפרט כשחל בש"פ תבוא, כבפעם הראשונה – חוזר ונשנה ענין זה עוה"פ – כמבואר בכתבי האריז"ל9 על הפסוק10 "והימים האלה נזכרים ונעשים" – שגם עתה שומעים כל הנשמות השייכים לתלמידי הבעש"ט את התורות הנ"ל.
ד. בתורה הנ"ל מדובר אודות ענין הירושה ("וירשתה"), שהו"ע נעלה ביותר11 – שהרי הירושה אינה תלוי' במעמדו ומצבו של היורש, שהרי אפילו תינוק בן יומו יורש הכל ללא ענין של עבודה כלל.
ומוסיף ומקדים לזה ענין המתנה ("נותן לך"), שגם זה ענין נעלה ביותר – כמארז"ל12 "כל הנותן בעין יפה הוא נותן", ועוד זאת, שזהו ענין נעלה יותר מענין הירושה.
ובהקדמה:
לכאורה יש מקום לומר שב' הענינים דירושה ומתנה הם שוים, כיון שבשניהם ישנה אותה מעלה – שהם למעלה מערך כלי המקבל, וזוהי מעלתם לגבי מכירה, שמכירה היא לפי אופן עבודת הלוקח, משא"כ ירושה ומתנה הם לפי ערך המוריש והנותן.
ויתירה מזה: לא זו בלבד ששניהם שוים, אלא אדרבה, יש מעלה בירושה לגבי מתנה – שהרי במתנה אמרו חז"ל13 "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא", והיינו, שבמתנה יש איזה אחיזה להמקבל, משא"כ בירושה שמצב היורש אינו נוגע כלל.
אך האמת היא שמתנה היא למעלה מירושה, כי:
בענין המתנה – הרי אע"פ ש"אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא", מ"מ, אין הכוונה שהמתנה היא לפי ערך הנח"ר שעשה להנותן, דא"כ, הרי זה ענין של שכר, ולא מתנה, ועכצ"ל, שהמתנה היא למעלה מערך הנח"ר שעשה להנותן, והיינו, שהנח"ר הוא רק "גורם" בלבד, ונתינת המתנה היא שלא בערך להנח"ר.
ועוד זאת, שיש מעלה במתנה לגבי ירושה – כי, ירושה קשורה עם מציאותו של היורש, סיבת הירושה היא, בגלל שהוא "יורש", היינו, שהוא אדם שיש לו קשר עם המוריש, ולכן הוא היורש של המוריש, וכמ"ש14 "תחת אבותיך יהיו בניך", וא"כ, ענין הירושה קשור עם מציאותו של היורש.
כלומר: אף שהירושה אינה תלוי' במצבו של היורש (שהרי ירושה אינה כמכירה שהיא לפי אופן עבודתו של הלוקח ולפי הכלים שלו, ולא לפי אופן המוכר, משא"כ בירושה, שלהיותו יורש, עומד הוא במקום המוריש כמו שהוא, מבלי הבט על מעמדו ומצבו), מ"מ, ענין הירושה הוא מצד מציאותו, שהוא "יורש", היינו, מצד התקשרותו עם המוריש, ולכן הרי זה תלוי לפי אופן ההתקשרות; עד כמה שהוא מקושר בקשר אמיץ – במדה כזו הוא יורש שעומד במקום המוריש.
משא"כ במתנה – הרי נתינת המתנה אינה מצד מציאותו של המקבל, כי אם מצד מציאותו של הנותן, ד"כל הנותן בעין יפה" (שהרי הנח"ר שעשה להנותן אינה אלא "גורם" בלבד, כנ"ל).
ה. וב' ענינים אלו – ירושה ומתנה – ישנם בתורה:
א) ענין הירושה – כמ"ש15 "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב",
ב) וענין המתנה – כמ"ש16 "ויתן אל משה", שהתורה "ניתנה לו במתנה", ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל"17.
וכמו כן ישנם ב' ענינים אלו בעבודה:
ירושה – כידוע בפירוש "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו"18, שהו"ע ירושת האורות דתהו (שרשו של עשו), שהרי בתהו הי' הענין ד"וימלוך גו' וימת"19, ובמילא ישנו ענין הירושה, והיורש הוא יעקב, כמ"ש20 "הלא אח עשו ליעקב".
וזהו שענין הירושה אינו שכר העבודה אלא למעלה מכפי עבודתו – כיון שמקבל לא רק ז' תחתונות דתהו שבהם הי' ענין השבירה, אלא גם ג' ראשונות, כח"ב דתהו.
אמנם, גם ג' ראשונות שבהם לא היתה השבירה, שייכים לתהו, ולכן נמשכים גם הם – מצד ענין הירושה ד"אח עשו ליעקב".
אך ישנו ענין נעלה יותר – מתנה – שלמעלה לגמרי מתהו ותיקון, וענין זה שייך לבנ"י מצד עצמם, והו"ע המשכת העצמות שבא בדרך מתנה באופן ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".
ו. אמנם, אע"פ שמתנה היא למעלה מירושה, מ"מ, נזכר גם ענין הירושה.
וטעם הדבר – לפי שיש גם מעלה בירושה לגבי מתנה, שמתנה יש לה הפסק, משא"כ ירושה אין לה הפסק21, שנמשכת עד סוף כל הדורות. ולכן נאמר "נותן לך וירשתה", להורות שבענין זה ישנם המעלות שבשניהם.
וכפי שמבאר הצ"צ22 בדברי הגמרא שמתנה יש לה הפסק – ש"שם גופא23 אמרו דמתנה למי שראוי ליורשו אין לה הפסק".
ז. ועל זה מבאר בהתורה הנ"ל, שכאשר מגיעים "אל הארץ", בהמדריגה היותר נעלית בירושה ומתנה – אזי העבודה היא "וישבת בה", להמשיך-להוריד באופן של התיישבות, היינו, להמשיך למטה כדי לחבר גשמיות עם רוחניות.
וזהו ענין הביכורים – שהרי הביכורים הם דבר גשמי, והמובחר של הגשמיות, ועוד זאת, שאין מקריבים אותם ע"ג המזבח, אלא נותנים אותם לכהן, והכהן אוכל אותם ונעשים דם ובשר כבשרו; וענין זה נעשה קדושה.
והכח לזה הוא מבית-המקדש – כי, בביהמ"ק הי' הזמן והמקום למעלה מזמן ומקום, ולכן היתה יכולה להיות שם עבודת הביכורים, ליקח דבר גשמי, המובחר שבגשמי, וליתנו לה', כמ"ש24 "כל חלב לה'", ובאופן ד"הגדתי היום לה' אלקיך"25, "הגדתי" מלשון שבח26, היינו, לשבח את הקב"ה עם הגשמיות גופא.
וזהו גם "לשכן שמו שם" – לשכן שמו בעולם גופא, היינו, שבתחתונים גופא עושים דירה להעצמות27, "כתפארת אדם לשבת בית"28.
* * *
ח. ח"י29 אלול הוא יום הולדת של מורנו הבעש"ט (בשנת נח"ת) ושל כ"ק רבינו הזקן (בשנת קה"ת).
ידוע30 שרבינו הזקן הי' קורא להבעש"ט "זיידע" (סבא). – כפשוטו הי' זה בגלל שרבינו הזקן הי' תלמיד תלמידו של הבעש"ט, ואמרו חז"ל31: "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
אבל במאמר חז"ל נאמר "כאילו ילדו", בכ"ף הדמיון, ולא שאכן ילדו. וכן מבואר בחסידות32, שכל השפעה של שכל היא רק הארה מהמשפיע, ולא המשכה מהעצם שלו כמו בהולדה, ולכן הרי זה רק "כאילו ילדו".
ואילו רבינו הזקן קרא להבעש"ט "סבא", ללא כ"ף הדמיון, ויתירה מזה: ידוע33 מה שאמר אודות ר' ברוך ממזיבוז, שהי' נכדו של הבעש"ט (והיותו נכד הי' ע"י בת, ויש מעלה מסויימת בבן בתו לגבי בן בנו34), שהוא – ר' ברוך – נכדו של הבעש"ט בגשמיות, ואילו אני – אמר רבינו הזקן על עצמו – הנני נכד ברוחניות, ואמר זאת למעליותא.
והיינו, שרבינו הזקן "לקח" את הפנימיות של הבעש"ט: לא רק השפעת השכל שהיא הארה, אלא אפילו פנימיות זו שאינה נמשכת בהשפעה עצמית של הולדה.
והביאור בזה בקצרה:
"הצדיקים דומים לבוראם"35. ע"ד שהקב"ה אומר "אנא נפשי כתבית יהבית"36, שהכניס את עצמותו בתורה – כן הוא גם בצדיקים, שמכניסים את העצמות שלהם בתורה.
בתורת החסידות הכניס הבעש"ט את העצם שלו, גם מה שלא נמשך אפילו להבן. וכיון שרבינו הזקן לקח את הפנימיות דתורת הבעש"ט37 – לקח עי"ז את הפנימיות והעצמיות של הבעש"ט38, ולכן הוא הנכד האמיתי.
ועד שהיחוד פנימי ועצמי39 של רבינו הזקן עם הבעש"ט התבטא גם בלידתם בגוף הגשמי – והרי גוף קשור עם עצמות40 – שיום הולדת של שניהם הוא באותו יום: ח"י אלול.
ט. היחס של סבא ונכד הוא בשתים: הנכד מקבל מהסבא, והוא משלים את הסבא. וכמאמר רז"ל ע"פ41 "לא ימוש גו' זרע זרעך גו' תורה מחזרת על אכסניא שלה", ונאמר "עטרת זקנים בני בנים"42.
וכיון שרבינו הזקן מייחס את עצמו כנכד של הבעש"ט, הרי מובן, שאצלו ישנם ב' הענינים: א) הוא לקח את העצמות של הבעש"ט, כנ"ל, ב) הוא משלים את הבעש"ט: הכוונה דתורת הבעש"ט נשלמת ע"י תורת חסידות חב"ד. חסידות חב"ד פועלת עילוי גם בחג"ת ונהי"ם, וכמבואר במק"א43 החידוש של חסידות חב"ד, שאפילו אנשים פשוטים שאינם שייכים לכאורה להבנה והשגה, יכולים גם הם להתעלות ע"י חסידות חב"ד, יותר אפילו מאשר ע"י תורת החסידות הכללית.
מלבד זה שרבינו הזקן ונשיאי חב"ד שלאחריו, גילו, המשיכו-הורידו והלבישו תורת הבעש"ט בשכל דקדושה, עד שכאו"א יוכל להבין אפילו בשכל אנושי, הנה נוסף לזה, פעלו עי"ז גם שלימות בתורת הבעש"ט, כי, בכדי להמשיך-להוריד בשכל תורת הבעש"ט שלמעלה משכל, יש צורך בכח עמוק ביותר ("גאָר אַ טיפערן כח"), ועי"ז נמשך אור נעלה יותר, שמביא שלימות.
י. ע"פ הנ"ל יובן מ"ש הצמח צדק44 אודות רבינו הזקן: "גם מזקיני נ"ע שמענו עתידות קולע אל השערה". ולכאורה אינו מובן: וכי כוונת הצמח צדק45 לשבח את רבינו הזקן בענינים חיצוניים, ענינים של מופתים46? וכי זהו השבח של רבינו הזקן47?
אך הפירוש בזה הוא:
ענין זה בא בהמשך למ"ש שם לפנ"ז: "שהוא (הבעש"ט) ותלמידו הרב המגיד (ממעזריטש) נ"ע היו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראי' .. והיינו ע"י שהי' גלוי לפניהם אור שנברא ביום ראשון (דהבריאה) שהשי"ת גנזו בתורה"48;
ועל זה אומר הצ"צ: "גם מזקיני נ"ע שמענו עתידות כו', ומהלשון "גם" מוכח שה"עתידות" של רבינו הזקן הם אותו ענין שנאמר לפנ"ז בנוגע להבעש"ט והרב המגיד: התגלות ה"אור שנברא ביום ראשון", אלא שאצל רבינו הזקן הי' זה באופן ד"קולע אל השערה".
"אור שנברא ביום ראשון" הוא האור שלמעלה מהשתלשלות49, ולמעלה מזה – האור שקודם50 הצמצום51, ושם גופא – האור שלגלות עצמותו52.
הגם שבפני הבעש"ט והמגיד האיר אור זה גם בנוגע גשמיות העולם53, שלכן ראו בראי' ממש54 – הרי אצל רבינו הזקן ניתוסף55 שהאור הי' מאיר בהתיישבות56, "קולע אל השערה". ובכדי שאור שלמעלה מהשתלשלות יוכל להיות בעולם בהתיישבות – אין זה מצד האור, אלא מצד העצמות, שהוא נושא כל הפכים57.
וכן יהי' גם לעתיד לבוא, כשתושלם הכוונה עליונה דדירה בתחתונים – דירה לעצמותו, שמצד עצמות יתחברו שני ההפכים דגשמיות ורוחניות, שיהי' "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר"58, שהבשר הגשמי יראה אלקות, וענין זה יהי' אצלו בהתיישבות.
ויש לומר, שזהו הפירוש הפנימי בדברי הצמח צדק "גם מזקיני נ"ע שמענו עתידות": בתיבת "עתידות" מרמז גם על הגילויים דלעתיד59.
וכל זה הכניס רבינו הזקן בחסידות חב"ד: ע"י לימוד החסידות "לוקחים" את הענינים היותר נעלים, עד ל"אור הגנוז" ולמעלה מזה, ובא בשכל דנפש האלקית – באופן של התיישבות אור בכלי – ועד להבנת שכל דנפש הבהמית, ועד שיהי' "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר" אפילו, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין מה שאמרו בזהר מאן פני האדון כו'.
* * *
יב. בהפטרה דפרשת כי תבוא שבה מדובר אודות ביאת המשיח – נאמר60 "ושלמו ימי אבלך", והיינו, שיגמרו61 ימי אבלך.
וצריך להבין: מהו דיוק הלשון "ושלמו ימי אבלך", שהוא ע"ד מ"ש62 "כי לא שלם עון האמורי" – דלכאורה, כיון שמדובר כאן אודות ענין בלתי-רצוי דבנ"י, "ימי אבלך", מתאים יותר לומר "ותמו", שהוא לשון גמר וסוף, או (כיון שהלשון "ותמו" יש לפרשו גם מלשון תמימות63, מתאים יותר הלשון) "וכלו", לשון גמר וכליון, וכהלשון בברכת השנה (לפני "תחל שנה וברכותי'") "תכלה שנה וקללותי'"64, ומדוע נאמר "ושלמו", מלשון שלימות?
וליתר ביאור: מהחילוקים שבין לעו"ז לקדושה – שהענינים דלעו"ז הם באופן ד"קמא קמא בטיל"65, היינו, שהולכים ומתמעטים עד שנעשים כלים לגמרי, ואילו הענינים דקדושה הם באופן שהולך וניתוסף בהענין עד לשלימותו. וא"כ, כשמדובר אודות "ימי אבלך", צריך להיות בזה (לא ענין של שלימות, אלא) ענין של כליון?
יג. והביאור בזה:
ענין האבילות – "ימי אבלך" – קשור עם ענין המיתה, והו"ע שבירת הכלים דתהו, שעז"נ "וימלוך גו' וימת" (כנ"ל ס"ה), וענין זה הוא שרש כללות ענין החטאים והגלות כו'.
והנה, כללות ענין שבירת הכלים דתהו (ענין המיתה) הוא באופן דסותר על מנת לבנות, והיינו, שכוונת הסתירה מתחילתה אינה אלא בשביל התיקון והבנין.
ומזה מובן גם בנוגע לענין הגלות – שכוונת הגלות, היינו הפנימיות דענין הגלות, היא – עבודת בנ"י בבירור הניצוצות (שנפלו בשבירת הכלים), שלכן, כאשר בנ"י מסיימים את עבודתם בבירור הניצוצות, אזי באה הגאולה ע"י משיח, כמבואר בתניא66 ש"כאשר כל הנשמה ונפש האלקית שבכל ישראל .. תקיים .. כל תרי"ג מצות התורה וכו'" אזי באים לה"תכלית של ימות המשיח כו'".
ועפ"ז יש לבאר מ"ש "ושלמו ימי אבלך", "ושלמו" דייקא – דקאי על שלימות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, והיינו, שהעבודה דזמן הגלות, שזהו הענין הפנימי של הגלות ("ימי אבלך"), צריכה להיות באופן של שלימות ("ושלמו"), ועי"ז באים לימות המשיח.
יד. והנה, כללות העבודה שעל ידה יוצאים מהגלות, היא, עבודת התשובה, שעז"נ67 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" – "נתנה" דייקא, מלשון מתנה, שזהו ע"ד מ"ש בפרשת השבוע "אשר הוי' אלקיך נותן לך", וכמשנת"ל (ס"ד) שענין המתנה הוא למעלה גם מענין הירושה ("וירשתה").
והענין בזה:
ידוע הכלל שאין חבוש מתיר את עצמו68, ולכן, כדי שתהי' היציאה מהגלות ע"י שלימות עבודת הבירורים, יש צורך בנתינת כח מדרגא נעלית יותר שלא שייך בה ענין של גלות כלל.
ונתינת כח זו הו"ע המתנה ("אשר נתנה", "אשר הוי' אלקיך נותן לך") שלמעלה גם מענין הירושה – כי:
ענין הירושה הוא מה שבנ"י יורשים הניצוצות דתהו שנפלו בשבה"כ ("וימלוך גו' וימת"), היינו, שזוהי דרגא ששייך בה ענין השבירה, שהוא שורש ענין הגלות, ולכן מצד דרגא זו אי אפשר להיות היציאה מן הגלות ע"י שלימות העבודה ("ושלמו ימי אבלך"), כיון שאין חבוש מתיר את עצמו.
ולכן יש צורך בענין המתנה שלמעלה גם מענין הירושה, היינו, למעלה מכללות הענין דתהו ותיקון, ובמילא, למעלה גם מכללות ענין השבירה שהוא שרש הגלות כו', שהו"ע המשכת העצמות (כנ"ל ס"ה).
טו. וענין זה נעשה ע"י לימוד פנימיות התורה שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד:
ידוע מ"ש במאמר של ר' הלל מפאַריטש69 מה ששמע מר' זלמן זעזמער ור' אייזיק מהאָמיל בשם רבינו הזקן, ש"לפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל". וכמשנת"ל (בהמאמר70) במעלת הנשמות דיחידי סגולה כמו הרשב"י, ועד"ז רבינו הזקן וכו', שאצלם היו כל הענינים למטה כמו שהם למעלה כו'.
ומזה מובן, שכאשר לומדים פנימיות התורה, תורתו של רשב"י, כפי שנתגלה בתורת חסידות חב"ד ע"י רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו, והלימוד הוא (לא מן השפה ולחוץ, אלא) באופן שמתעצם עם הענין שלומד עד עצם הנפש – אזי יוצא גם הוא מהגלות כמו בעל התורה, ועי"ז בכחו לפעול בעבודת הבירורים עד לגמר ושלימות העבודה ("ושלמו ימי אבלך") שעי"ז נעשית היציאה מהגלות בפועל ממש.
טז. וזהו ענינו של ח"י אלול:
ידוע71 שב"אלול" נרמזים הראשי-תיבות של כל עניני העבודה בג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח. אמנם, ענינו העיקרי של חודש אלול בגילוי – הו"ע התשובה, כמרומז גם בהר"ת הידוע ומפורסם "אני72 לדודי ודודי לי"73.
והנה, ענינו של ח"י אלול – שנותן חיות בעבודה ד"אלול"74.
והענין בזה:
ח"י אלול הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ורבינו הזקן, שעל ידם נתגלתה פנימיות התורה בתורת החסידות. והרי תורת החסידות – דברי אלקים חיים – הוא ענין החיות75, ועי"ז נעשה חיות בעבודה דאלול בענין התשובה, שהרי הנתינת-כח לעבודת התשובה היא ע"י תורת החסידות (כנ"ל סט"ו).
וזהו גם שח"י אלול הוא התחלת י"ב הימים שבהם הוא החשבון בפרטיות על כל י"ב חדשי השנה76, והיינו, שבח"י אלול עצמו צ"ל החשבון על חודש תשרי, שהוא חודש כללי, חודש השביעי, שהוא המשובע והמשביע77, שממנו נמשך השובע בכל הענינים על כל השנה כולה.
* * *
יז. מפרשת כי תבוא – באים לפרשת נצבים: "אתם נצבים היום כולכם וגו'".
והענין בזה:
"היום" – קאי על ראש השנה78, ועז"נ "אתם נצבים היום", היינו, שבשעה שכל אומות העולם מתמוטטים, הנה "אתם נצבים", קיימים ועומדים79.
וענין זה נעשה עי"ז שנמצאים במעמד ומצב ד"כולכם", שהו"ע התכללות כל המדריגות שבבנ"י, "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"80, שמצד זה – "אתם נצבים", קיימים ועומדים.
ועי"ז פועלים את הכתרת הקב"ה למלך (שזהו ענינו של ר"ה, "תמליכוני עליכם"81) – כמ"ש82 "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", היינו, שכאשר מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד, אזי נעשה הקב"ה מלך בישורון.
ויש להוסיף במ"ש "ויהי בישורון מלך", "בישורון" דייקא – "שבחי' ישורון זהו בחי' גבוה מאד"83, למעלה מהשם "יעקב", ולמעלה גם מהשם "ישראל", ומזה מובן, שהמלוכה על "ישורון" ("ויהי בישורון מלך") היא דרגא נעלית יותר בענין המלוכה – כמשנת"ל84 שישנו ענין המלוכה (לא רק על עבדים, אלא) על מלכים, והיינו, שבנ"י נקראים מלכים85, והקב"ה הוא מלך על מלכים, שמקבל את ההכתרה להיות מלך על בנ"י.
וענין זה נעשה ע"י הביטול שבענין ההכתרה, והו"ע "מן המיצר גו'"86, שעי"ז באים ל"ענני במרחב"86, שהו"ע התנשאות עצמית ומרחב העצמי,
ומשם נמשך גם בכל הענינים הגשמיים, בבני חיי ומזוני רויחי, ועד לרויחי באופן של מרחב העצמי87.
הוסיפו תגובה