בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט.
בלתי מוגה
א. דובר אודות בני גד ובני ראובן שביקשו נחלה בעבר הירדן1, כדי לעסוק במרעה צאן, ללא טרדות מעניני עוה"ז, בדוגמת המרגלים שרצו שכל בנ"י ישארו במדבר בהבדלה מעניני העולם2, אלא, שבני גד ובני ראובן רצו שתהי' הנהגה זו אצל מיעוט בנ"י3, ועל זה הסכים משה רבינו, לאחרי שהי' אצלם ענין המס"נ על כיבוש ארץ ישראל, באמרם "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל"4 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א5 (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 186 ואילך.
ב. ויש להוסיף בזה:
לאחרי שמשה הסכים שבני גד ובני ראובן יקבלו נחלה בעבר הירדן – הרי על ידם נתקדש גם עבר הירדן6, כפי שמצינו שבנוגע לכמה דינים נחשב עבר הירדן כמו ארץ ישראל7, ויתירה מזה, שבכמה ענינים יש מעלה בעבר הירדן לגבי ארץ ישראל, וכמו בנוגע לערי מקלט, שענין זה התחיל משלש הערים שבעבר הירדן8, ועל ידם נפעל שגם שלש הערים שבארץ ישראל יהיו קולטות9.
אבל אעפ"כ, כללות הענין דעבר הירדן הוא רק הכנה בלבד (שכדי שיהי' ענין המקלט בארץ ישראל, צריך להיות תחילה ענין המקלט בעבר הירדן), ואילו תכלית המכוון הוא בארץ ישראל.
והענין בזה בעבודה הרוחנית:
ענינם של ערי מקלט הוא – הקליטה מ"גואל הדם", שהוא היצה"ר, ש"יורד ומסית עולה ומשטין"10, וקליטה זו נעשית ע"י התורה, כמארז"ל11 "דברי תורה קולטין".
ומובן, שכדי שתהי' הקליטה מהיצה"ר כאשר נמצאים במעמד ומצב של התעסקות בעניני העולם (ארץ ישראל) – צריכה להיות ההתחלה וההכנה לזה בזמן שעדיין מופשטים מהעולם ועוסקים רק בתורה (עבר הירדן).
וכן הוא הסדר בשנות חיי האדם – שבתחילת העבודה ישנו משך זמן שהאדם צריך להיות מופשט מעניני העולם ולעסוק רק בתורה, ומשך זמן זה (עם היותו זמן מועט) פועל גם על כל השנים שלאח"ז, כאשר מתעסק בעניני העולם, שיוכל להתמודד ולהלחם עם הלעו"ז, ולעשות מהעולם – "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה"12.
ג. וזוהי כללות ההוראה מסיפור בני גד ובני ראובן:
א) היסוד לכל עניני העבודה – הן העבודה בארץ ישראל והן העבודה בעבר הירדן – הוא ענין המלחמה מתוך מס"נ. ע"י מנוחה ושינה – לא פועלים מאומה; מוכרחים להתייגע מתוך מס"נ.
ב) תכלית המכוון הוא – להתעסק עם העולם ולעשות ממנו דירה לו ית'. ורק אצל מיעוט מבנ"י – לאחרי שיש אצלם ענין המס"נ – יכול להיות סדר העבודה של התבודדות קצת מעניני העולם, אם באופן ש"תורתן קבע ומלאכתן עראי"13, או אפילו באופן ש"מלאכתן נעשית ע"י אחרים"13 (וגם אז נקראת "מלאכתן", שנקראת על שמם), אבל, סדר זה הוא רק אצל מיעוט מבנ"י, כמו שבט ישכר ויהודה שענינם הוא להורות כו'14, אבל אצל רובא דרובא דבנ"י סדר העבודה הוא באופן ד"הזורע והחורש כו'"15. וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"קומה שלימה" דכללות ישראל16, כן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל, שרק בזמן מועט יש לו לעסוק בסדר העבודה דבני גד ובני ראובן, ואילו רוב ועיקר הזמן צריך לעסוק בסדר העבודה דארץ ישראל.
ג) ההתעסקות בעניני העולם באה לאחרי הכנה של מיעוט זמן שבו צריכים להיות מופשטים מהעולם ולעסוק רק בתורה, ואז יכולים לצאת לעולם ולעשות ממנו "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".
* * *
ד. בענין "בין המצרים"17 מצינו במדרש18 ב' פירושים: פירוש הא' – "כההיא דתנן .. בסימניו ובמצרניו" (בין מיצר וגבולי השדות19), וכמובא במפרשי התנ"ך20 ש"בין המצרים" "יש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", ולכן "כל רודפי' השיגוה"17. ופירוש הב' – "יומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב".
והחילוק ביניהם: לפי פירוש הא' – "בין המצרים" הוא הסיבה לכך ש"כל רודפי' השיגוה", כיון שהיתה "בין המצרים"; ואילו לפי פירוש הב' – "בין המצרים" הוא מסובב מזה ש"כל רודפי' השיגוה", שבגלל זה נעשו "יומין דעקא".
והענין בזה:
ישנם חמשה דברים שאירעו בתחלת ימי בין המצרים, וחמשה דברים שאירעו בסוף ימי בין המצרים21.
ובכן: כאשר אירע המאורע הראשון מהחמשה דברים – עדיין לא הי' הענין ד"בין המצרים", ורק מצד מאורע זה נעשה "בין המצרים", והיינו, שמאורע זה הי' הסיבה שמצד זה נעשו ימים אלו "בין המצרים", "יומין דעקא". ולאחרי שנעשו "יומין דעקא" – הנה מצד הענין ד"מגלגלין22 זכות ליום זכאי", ועד"ז גם להיפך, אזי נעשה "בין המצרים" ("יומין דעקא") הסיבה לכך ש"כל רודפי' השיגוה".
ועוד חילוק בין ב' הפירושים: לפי פירוש הא' – הרי "בין המצרים" מצד עצמו אינו ענין רע, ואין זה אלא שכאשר רודפים אחרי מי שנמצא "בין המצרים" הרי זה נעשה ענין רע, כיון שאינו יכול לברוח; אבל לפי פירוש הב' – הרי "בין המצרים" הוא ענין רע מצד עצמו, "יומין דעקא".
ה. והנה, התכלית ד"בין המצרים" הוא – שבקרוב יהפכו לששון ולשמחה (כמ"ש בתנ"ך23 ומבואר במדרשי חז"ל24), ועד שמהענין ד"בין המצרים" יבואו ל"נחלה בלי מצרים"25, "נחלת יעקב"26, "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב שכתוב בו27 ופרצת גו'"28.
ועפ"ז מובן, שבהתאם לב' הפירושים ב"בין המצרים" ישנם ב' פירושים ב"נחלה בלי מצרים":
ובהקדם המבואר בלקו"ת פרשתנו29 בד"ה ענין נחלת יעקב: "נחלת יעקב נק' נחלה בלי מצרים, וע' מזה בפרדס30 ערך נחלה".
ובפרדס שם מבאר ש"נחלה בלי מצרים" קאי על ספירת הבינה, ומבאר ב' פירושים: (א) "בבינה אין מגיע שם צעקת וקטרוג הצרים הצוררים", והיינו, ש"מצרים" קאי על הצרים הצוררים, (ב) "מצרים מלשון מצר, והדבר המושג יש לו מצרים שהוא גדר הגבול, אבל בבינה ומבינה ולמעלה אין השגה כלל ואינה נגבלת, ולכן נקרא נחלה בלא מצרים, שאין לה גבול". ומבאר, ש"הת"ת יקרא לפעמים נחלה בלי מצרים .. בהיותו עולה למעלה בבינה" (וכמ"ש בלקו"ת ש"תפארת עולה עד הכתר אשר הוא למעלה מבחי' מיצרים וגבולים").
ונמצא, שב' הפירושים שבפרדס בענין "נחלה בלי מצרים" הם בהתאם לב' הפירושים שבמדרש בענין "בין המצרים":
ענין "בין המצרים" כפי' הב' שבמדרש, "יומין דעקא" – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפי' הא' שבפרדס, שמתבטל צעקת וקטרוג הצרים הצוררים; וענין "בין המצרים" כפי' הא' שבמדרש, מלשון גבולים – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפי' הב' שבפרדס, למעלה מהגבלת ההשגה.
ו. ומזה מובן חילוק נוסף בין ב' הפירושים:
לפי פירוש הא' שבפרדס – הרי הענין ד"מצרים" עצמו הוא ענין לא טוב, שצריכים לבטלו. אבל לפי פירוש הב' שבפרדס – הרי הענין ד"מצרים" עצמו, ענין ההשגה, הוא ענין טוב, אלא, שאין זה תכלית השלימות, כיון שצריכה להיות גם העבודה שלמעלה מהשגה, אבל לאידך, צריך להיות גם ענין ההשגה, כי, ההשגה היא ההכנה והמעביר שעל ידה באים לבחי' שלמעלה מהשגה, ויתירה מזה, גם הענין שלמעלה מהשגה, תכליתו שיומשך ויאיר בהשגה.
וע"ד הידוע31 בענין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"32, שגם הענין ד"בכל מאדך", תכליתו שיומשך ויאיר "בכל נפשך" בכל עשר כחות הנפש, כחות פנימיים.
וכן הוא בענין התורה, שענינה השגה, אלא שצריך להיות "ברכו בתורה תחילה"33, שהו"ע הקבלת-עול שלמעלה מהשגה, וענין זה צריך להיות נרגש גם בהשגה בתורה, היינו, שבהשגה דתורה צריך להיות נרגש ענין האלקות שלמעלה מהשגה.
וזהו החילוק שבין תורה לשאר החכמות, להבדיל, ששאר החכמות כל ענינם הוא השגה בלבד, משא"כ בתורה צריך להיות נרגש גם האלקות, ובאופן שיאיר גם בהשגה, ואז גם ההנחה ("דער אָפּלייג") בשכל היא בתוקף ובעומק יותר, מצד האלקות שבזה השייך לעצם נפשו.
ז. והנה, ע"פ האמור לעיל שכאשר הענין ד"בין המצרים" נהפך לששון ולשמחה אזי נעשה מ"בין המצרים" "נחלה בלי מצרים", מובן, שיש מעלה בענין "בין המצרים", שעל ידו דוקא באים להעילוי ד"נחלה בלי מצרים".
ומעלה זו היא לא רק להפירוש ש"בין המצרים" היינו בין הגבולים, כמו הגבול שבענין ההשגה (כנ"ל), אלא גם להפירוש ש"בין המצרים" היינו "יומין דעקא", מצד הצרים הצוררים – כיון שמזה דוקא באים ל"נחלה בלי מצרים".
ומזה מובן, שבבוא הזמן ד"בין המצרים" לא צריכה להיות נפילת הרוח (שפועלת חלישות בעבודה, כמבואר בתניא34), אלא אדרבה, יש לנצל את הענין ד"בין המצרים" (לפי ב' הפירושים) כדי להפכו ולבוא על ידו ל"נחלה בלי מצרים".
ועד"ז בכל ימי השנה, שכאשר ישנו ענין המיצר ומעכב כו', צריכים להפכו לטוב.
וע"ד המבואר בארוכה באגה"ק35, שכאשר ישנו דבר המבלבל, אזי העצה היא להתבונן בענין גלות השכינה, שניצוץ הארתה מתלבש בבחי' גלות בהדבר המבלבל, [וניצוץ זה שרשו נעלה מאד, שלכן ירד למטה כ"כ, כידוע36 שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר], וכיון שכן, הרי זה צריך לפעול בו התגברות ותוספת כח בעבודה.
וכן הוא בענין "בין המצרים", שדוקא ע"י המיצר נעשית התגברות והוספה יתירה, וככל שהמיצר הוא למטה יותר, עד להפירוש היותר תחתון ב"בין המצרים", הנה עי"ז דוקא יכולים להתקשר עם הגבוה ביותר.
וכן הוא בענין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – שהענין ד"בכל מאדך" קשור [לא רק עם "בכל נפשך", כנ"ל (ס"ו) שהבלי גבול שלמעלה מהשגה צריך להיות מאיר ונרגש גם בהשגה, בכחות פנימיים, אלא] גם עם "בכל לבבך", "בשני יצריך"37, והיינו, שדוקא ע"י היצה"ר (דוגמת הפי' היותר תחתון ב"בין המצרים") באים לעבודה ד"בכל מאדך", בלי גבול.
ח. ועפ"ז יש להוסיף בפירוש "בין המצרים" – לשון רבים:
כאשר ישנו ענין המיצר למטה, הנה "מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב"38, היינו, שע"י המיצר באים לבחי' מרחב העצמי, בלי גבול.
אמנם, בחי' מרחב העצמי נקרא ג"כ בשם מיצר39, להיותו בבחינת נקודה שלמעלה מאורך ורוחב וגובה ועומק.
וזהו "בין המצרים" לשון רבים – שהמיצר שלמטה, שהוא מטה מטה ביותר, מתקשר עם המיצר שלמעלה, שהוא גבוה גבוה ביותר, מרחב העצמי.
וענין זה יתגלה כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, שתמורת "בין המצרים" תהי' "נחלה בלי מצרים", כפי שיתגלה בקרוב ע"י משיח צדקנו.
* * *
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אלה מסעי גו'.
* * *
י. אודות40 מ"ב המסעות שבפרשת מסעי, אומר הבעש"ט41, שישנם כולם בכל אחד מישראל, במשך שנות חייו: "אשר יצאו מארץ מצרים"42 – לידת האדם, ואח"כ במשך ימי חייו – שאר המסעות, עד שבא לארץ החיים העליונה.
ואע"פ שבין המסעות ישנם מסעות שהם היפך הרצון העליון, ולכאורה, איך אפשר לקבוע סדר שבחיי כל אחד ואחד מוכרחים להיות ענינים היפך הרצון? – הרי זה מובן ע"פ ביאור הבעש"ט, שהמסעות עצמם הם קדושה, אלא (כיון שניתנה בחירה, הנה) מצד מעשיהם נעשו הענינים היפך הטוב. אבל כאשר בחירת האדם היא כדבעי, "ובחרת בחיים"43 (והרי יש גם נתינת-כח וסיוע על זה, שהרי התורה אומרת לו "ובחרת בחיים"44), אזי כל המסעות הם – עליות מחיל אל חיל בקדושה.
ומביא לדוגמא המסע ד"קברות התאוה", ש"שם קברו את העם המתאוים"45, שענינו בקדושה, ובמדריגה נעלית בקדושה – מדריגה שלא שייכת תאוה, היינו, לא זו בלבד שבפועל אין תאוה, אלא "קברו גו' המתאוים", שאין זה בגדר שתהי' שייכת תאוה. אלא מצד התערבות הלעומת-זה הרי זה בא בציור היפך הטוב (ע"כ תוכן הביאור).
ומזה – בנוגע לענין מ"ב המסעות כפי שהם בחיי האדם הישראלי:
המסעות וענינים שהיו עד עתה – יודעים כבר איזה ענינים נוצלו לטוב ואיזה להיפך; אבל בנוגע מכאן ולהבא, המסעות שצריכים עדיין לעבור אותם – יש לו את הבחירה והציווי לנצל את כל מסעותיו בקו הטוב.
ובפרט מצד הענין ד"ובחרת בחיים" – "אילנא דחיי"46, פנימיות התורה, שהיא מגלה את הטוב שבכל ענין ומהפכת גם את הלא-טוב – לסם חיים47.
יא. וכן הוא בנוגע לענין בין המצרים (שבימים אלו קורין לעולם פ' מסעי48), שהענינים שגרמו לבין המצרים, הנה לולי התערבות הלעומת-זה, היו יכולים לנצלם בעבודה נעלית49 בקדושה.
ובדוגמת חטא העגל, שהוא השורש של כל החטאים שלאחריו – הרי ידוע50 שהחטא בא מזה שבנ"י התבוננו בהמרכבה (וב"פני שור" שבמרכבה) בשעת מתן תורה. ונמצא, שאפילו ענין כזה שיכול לגרום לחטא גדול ביותר, עד לחטא העגל – הנה כאשר ישנו "ובחרת בחיים", אזי מונעים את החטא, ויתירה מזה, שמנצלים הענין במדריגה נעלית בקדושה, עד להתבוננות בהמרכבה ואלפי שנאן וכו'51 – למעלה ממה שראה יחזקאל בן בוזי52.
ועד"ז מצינו גבי ירבעם בן נבט – שנזכר במשנה53 כדוגמא למי שחטא והחטיא את הרבים – כדאיתא בגמרא54 שהי' שונה ק"ג פנים בתורת כהנים; "וימצא אותו אחי' השילוני .. והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה"55, "שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם"56. אלא שע"י התערבות הלעומת-זה נעשה אצלו הדבר בקצה היותר הפכי (ק"ג בגימטריא עגל57). אבל מובן, שע"י "ובחרת בחיים" הי' יכול לנצל אותו השכל באופן נעלה ביותר.
וכמו"כ בנוגע ל"בין המצרים", שהענינים שגרמו לכך, הנה לולי התערבות הלעומת-זה הי' יכול לבוא מהם ענין נעלה בקדושה.
וגם לאחרי התערבות הלעומת-זה, הנה ע"י תשובה אזי זדונות נעשים כזכיות58; ע"י תשובה – "מיד הן נגאלין"59, בגאולה השלימה, והימים האלו יהפכו לששון ולשמחה; ע"י "בין המצרים" נגיע ל"נחלה בלי מצרים", שתתגלה בקרוב ע"י משיח צדקנו.
יב. וזהו גם כללות הענין דשבת מברכים חודש אב:
אע"פ שעד עתה נוצלו ימים אלו בקו ההפכי, שלכן, "משנכנס אב ממעטין בשמחה"60 – הנה מצד הענין ד"ובחרת בחיים" יכולים לפעול שיהי' הענין ד"מנחם-אב", לנחם ולבטל את הענינים הבלתי-רצויים דחודש אב,
– כולל גם הענינים הבלתי-רצויים שבפרשת המסעות, ובלשון רש"י42 (ממדרש61) "כאן חששת את ראשך וכו'", ועד"ז הענינים הבלתי-רצויים שבתחלת פרשת "אלה הדברים" שקורין במנחה, מ"במדבר" עד "ודי זהב", כפירוש רש"י "מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן" –
וכהפירוש הפנימי במארז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ש"ממעטין" הענינים הבלתי-רצויים דחודש אב – "בשמחה"62, ע"י שמחה של מצוה, כי, שמחה פורצת גדר63, ולכן ע"י שמחה של מצוה, ובפרט כאשר השמחה היא באופן ד"ופרצת", מבטלים את כל ההגדרות וההגבלות, ועד שמנצלים את הענין ד"בין המצרים" לעשות ממנו "נחלה בלי מצרים", והיינו, שמן המיצר היותר תחתון באים להמיצר היותר עליון, מרחב העצמי,
כפי שיתגלה כאשר הימים האלו יהפכו לששון ולשמחה, במהרה בימינו.
הוסיפו תגובה