בס"ד. ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ט
(הנחה בלתי מוגה)
כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועי' תצמיח כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים1. ומפרש רבינו בלקו"ת2 דפסוק זה קאי על קיום התומ"צ שנקראים בשם זריעה, כמ"ש3 זרעו לכם לצדקה, וכשם שהצמיחה היא ע"י זריעת גרעין בארץ, כך גם זריעת המצוות היא בישראל שהם בחי' ארץ, כמ"ש4 ארץ חפץ, ועי"ז נעשה הצמיחה. ובכללות ענין המצוות יש ג' מדריגות, שזהו אומרו כארץ תוציא צמחה, שהיא בחי' א', וכגנה זרועי' תצמיח הם ב' בחי', כי זרועי' הוא לשון רבים, ומיעוט רבים שנים5. והענין בזה, דמ"ש כגנה זרועי' תצמיח הם ב' הבחי' דמעשה המצוות וכוונת המצוות, שממעשה המצוות נעשית הצמיחה בג"ע התחתון, ומכוונת המצוות נעשית הצמיחה בג"ע העליון. ועז"נ כגנה, שזהו כמו הגנן שמטפל בהזריעה כו'. אמנם ענין כארץ תוציא צמחה הוא בחי' נמוכה יותר, והיא הצמיחה אשר תצמח מעצמה בלי זריעה, שהרי יש פירות שצומחים מעצמן בלי זריעת גרעין, אלא שאינם משובחים כ"כ כמו הפירות שצומחים ע"י זריעה ונטיעה, אבל מ"מ הרי זו גם צמיחה. וענינו במצוות הו"ע מצוות מעשיות שנעשים בלי כוונה, כי אם בדרך מצות אנשים מלומדה6, שגם עי"ז נעשה צמיחה, והיינו לפי שהמצוות הם בארץ חפץ, בנ"י, שיש בהם בחי' הרחימו שהיא האהבה מסותרת, ונכלל בה גם דחילו7, ולכן נעשית עי"ז הצמיחה. והנה, כל זה הוא במי שלא חטא ולא פגם ועבר את הדרך, אמנם במי שחטא ופגם ועבר את הדרך, הן בהעדר קיום מ"ע והן כשעובר על ל"ת, הנה על זה כתיב כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה, שהו"ע הצמיחה וגילוי האור מלמעלה בר"ה ויוהכ"פ ועשי"ת, והיינו, שע"י עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול עד יוהכ"פ, שהם ארבעים ימי רצון8, והיינו, שגם בחטא שהי' כמו חטא הראשון נאמר בהם מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון9, הנה עי"ז יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים, והיינו, שגם כשחסר בתומ"צ, וגם כשישנו ענין קליפת נוגה וגם ענין גקה"ט, שזהו"ע כל הגוים, מ"מ יצמיח צדקה ותהלה, עד שגם זדונות נעשים לו כזכיות10. וזהו כללות הענין דיגמה"ר שבהם נאמר11 ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי', דפניו הו"ע תומ"צ שהם פנימיות הרצון, אמנם בחי' יגמה"ר הם על פניו, שהם למעלה גם מהפנימיות דתומ"צ, ולכן נאמר הוי' הוי' ב"פ, קודם שיחטא ולאחר שיחטא12, שגם אז הוא נושא עון ועובר על פשע, ועד שזדונות נעשים כזכיות.
ב) ולהבין מעלת יגמה"ר שממשיכים האור גם כשחסר בעבודה דקיום תומ"צ כו', הנה13 ענין הרחמים הוא בקו האמצעי, שהוא למעלה מב' הקוין, קו הימין וקו השמאל, שהם בהתחלקות ובהגבלה, שהרי על קו הימין יש התנגדות דקו השמאל, ועל קו השמאל יש המניעה שמצד קו הימין, אמנם קו האמצעי הרי לכאורה הוא נותן מקום לשניהם, אך האמת היא שקו האמצעי הוא למעלה משניהם, שלכן כולל אותם ומכריע ביניהם. וביאור מעלת קו האמצעי שהוא למעלה מב' הקוין, דעם היות שגם ב' הקוין עולים בכתר, הרי זה רק בחיצוניות הכתר, משא"כ קו האמצעי עולה בפנימיות הכתר14. ועוד חילוק בין קו האמצעי לב' הקוין, שבב' הקוין יש התחלקות מדריגות, וקו האמצעי הוא בכל המדריגות בשוה מתחלתו ועד סופו. ושני חילוקים אלו תלויים זה בזה, דכיון שקו הימין וקו השמאל שרשם בחיצוניות הכתר, שהוא הארה בלבד, לכן יש בהם התחלקות מדריגות, וקו האמצעי שהוא בפנימיות הכתר, שהוא בחי' עצם, הוא בכל המדריגות בשוה, כידוע ההפרש בין הארה לעצם, שהארה הנה ככל שנמשכת הרי היא מתמעטת ומתצמצמת, משא"כ העצם הנה בכל מקום שנמשך הרי הוא בשוה.
ויובן זה ממה שאנו רואים באדם למטה, שיש בו ג' קוין אלו, קו הימין הוא יד ימין ורגל ימין, קו השמאל הוא יד שמאל ורגל שמאל, וקו האמצעי הוא הראש והגוף עד סיומא דגופא. ולכאורה הרי הראש והמוחין (שהם הכחות הנעלים) הם בקו האמצעי. אמנם באמת הנה גם בהראש יש התחלקות ג' קוין, דמאחר שיש התחלקות קוין בידים וברגלים שהם בחי' המדות, חג"ת ונה"י, ושרש המדות הוא מהמוחין, הרי מוכח שגם בהמוחין יש התחלקות קוין, והיינו, שמוח החכמה הוא בקו הימין, ומזה נמשך אח"כ יד ימין ורגל ימין, ומוח הבינה הוא בקו השמאל כו', ומוח הדעת בקו האמצעי. והנה, בב' הקוין, קו הימין וקו השמאל, יש חילוקי מדריגות, הרי אינו דומה מדריגת המוחין כפי שהם בעצם למדריגת המוחין שמהם נמשכים המדות ובפרט להמוחין שבמדות. וחילוק זה הוא בתוקף, שהרי יש ריחוק גדול בין המוחין להמדות, דכאשר הוא עסוק בשכל אזי אין מקום להתפעלות, וכאשר הוא בהתפעלות המדות אזי אי אפשר לו להשיג כו'. וכמו כן יש כמה מדריגות במדות גופא, וכמו במדת האהבה, שיש בה בחי' חב"ד חג"ת ונה"י, דחב"ד של האהבה הוא הטעם שמחייב את האהבה, אם מצד העילוי או לפי שהטיב עמו, וענינו בעבודה הוא החילוק בין קרבת אלקים טוב לקרבת אלקים לי טוב15, והחג"ת של האהבה הוא התעוררות והרגש האהבה, והנה"י של האהבה הוא התגלות האהבה בדיבור כו'. וכמו"כ גם במדת החסד שהיא חיצוניות לגבי האהבה (כמ"ש באגה"ק16), יש בחי' חב"ד חג"ת ונה"י, דחב"ד של החסד הוא הטעם על החסד, והוא האהבה, שמפני שאוהב אותו (מצד העילוי אם מצד שהטיב עמו) הרי הוא מתעורר בחסדו עליו, והחג"ת של החסד הוא הרגש החסד, והנה"י הוא השפעת החסד בפועל. והרי ג' ענינים אלו הם חלוקים זה מזה, דבחב"ד של החסד ישנו הטעם, ובחג"ת ישנו רק ההרגש, ובנה"י ישנה רק ההשפעה בפועל, היינו, שאין בהם לא טעם ולא הרגש, כי אם הפועל בלבד, שזהו הטעם שנה"י נקראים בשם בדי ערבות17, שאין בהם לא טעם ולא ריח. וכל זה הוא בקו הימין וקו השמאל. אבל קו האמצעי הוא בכל הבחי' בשוה, והיינו, שגם כפי שבא בבחי' היסוד סיומא דגופא, יש בזה כל העצם, וכידוע בענין אין קישוי אלא לדעת18. וכן הוא גם בענין הרחמים, שהתעוררות הרחמים על זולתו הוא ע"י ההרגש דוקא, שמרגיש את הזולת, ומתקשר ומתאחד עמו, ובמילא מתעורר ברחמים עליו. וכל זה הוא לפי שקו האמצעי מגיע בפנימיות הכתר, שהוא בחי' העצם, ולכן המשכתו היא עד סוף המדריגות, ובאופן שנמשך בכולם בשוה.
והנה כמו"כ הוא גם בענין התורה, שהיא בקו האמצעי, כמ"ש19 זכרו תורת משה עבדי, דמשה מלגאו ויעקב מלבר20, ששניהם הם בת"ת, אלא שמשה מלגאו ויעקב מלבר, ולכן, גם כפי שהתורה ירדה למטה כו', ועד לטענות של שקר שזה אומר כך וזה אומר כך21, הנה גם אז אין דברי תורה מקבלים טומאה22, ויתירה מזה, שגם תלמידי חכמים שהם מקבלים מהתורה אין אש של גיהנם שולטת בהם23, והיינו לפי שהתורה היא בקו האמצעי, שמגעת בהעצמי, והעצמי הוא בכל המדריגות בשוה. וזהו ג"כ החילוק בין ג' האבות, שאברהם הוא בקו הימין, ועבודתו היא בעמוד הצדקה וגמ"ח, כללות המצוות24, ויצחק בקו השמאל, ועבודתו היא בעמוד העבודה, ויעקב בקו האמצעי, ועבודתו היא העמוד דתורה, הנה אברהם יצא ממנו כו' וכן יצחק יצא ממנו כו'25, היינו, שמצד קו הימין וכן מצד קו השמאל יש ענין של יציאה לגמרי26, ורק יעקב שהוא קו האמצעי היתה מטתו שלמה27.
ג) וזהו גם מ"ש28 כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו', דנשר הוא בחי' תפארת, מדתו של יעקב, מדת הרחמים, שהיא בקו האמצעי, כידוע שד' הפנים שבמרכבה הנה פני ארי' אל הימין ופני שור אל השמאל29, ופני אדם ופני נשר הם בקו האמצעי, דפני אדם הוא בבחי' דעת דמלכות, שהוא שרש לבחי' פני נשר שהוא ת"ת דמלכות30. וזהו כנשר יעיר קנו, שכל עלי' שבאין ערוך היא ע"י פני נשר, קו האמצעי, וכנ"ל שהעלי' דקו האמצעי היא בפנימיות הכתר. וזהו ג"כ מה שבענין מ"ת כתיב31 ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, והיינו לפי שהוצרכה להיות עלי' שבאין ערוך, שהרי בהיותם במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה32, ועד כדי כך, שהגאולה הוצרכה להיות כהרף עין33, כיון שאילו היו נשארים במצרים עוד כהרף עין, היתה יכולה להיות ח"ו ירידה גם למטה ממ"ט שערי טומאה34, ומירידה הלזו היתה העלי' באין ערוך, עד ואביא אתכם אלי, אלי ממש, שהוא העצמות, הנה עלי' כזו, שהיא באי"ע ושלא בסדר והדרגה כלל, היא ע"י כנפי נשרים דוקא, קו האמצעי. וזהו ג"כ מ"ש בלקו"ת להאריז"ל35 בביאור הכתוב שלשה המה נפלאו ממני גו' דרך הנשר בשמים גו', שהפלא הוא שהנשר שהוא עוף טמא נמצא במרכבה העליונה. ולכאורה אינו מובן36, הרי גם הארי' הוא חי' טמאה, ומהו הפלא בענין הנשר דוקא. אך הענין הוא, דפני ארי' הוא בקו הימין, שמגיע רק בחיצוניות הכתר, ולכן אין זה פלא כ"כ, ועיקר הפלא הוא על הנשר, כיון שמגיע בפנימיות הכתר, בחי' עתיק, וכנ"ל שהעלי' שע"י הנשר היא עלי' שבאין ערוך לגמרי.
ד) וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל37 אותן אלף שנה שעתיד הקב"ה לחדש בהן עולמו, צדיקים מה הן עושין, הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, והיינו, שגם העליות דלעתיד יהיו ע"י כנפי נשרים דוקא, לפי שבהם ועל ידם העלי' היא שלא בהדרגה.
ובהקדים ביאור מארז"ל הנ"ל אודות אותן אלף שנה שעתיד הקב"ה לחדש בהם עולמו, שרש"י פירש שאז יהי' עולם זה חרב. ובמשנה סוף תמיד ליום שכולו שבת ומנוחה כו', כתב הרע"ב, האי תנא ס"ל כמ"ד וחד חרוב38. וצריך להבין, מהו הענין שמצד יום שכולו שבת נעשה חד חרוב, ואם מצד יום שכולו שבת צריך להיות חרוב, הי' צריך להיות מעין זה בכל שבת. אך הענין הוא, דהנה, בשבת כתיב39 ויכולו השמים והארץ וכל צבאם גו', ויכולו מלשון כליון40, שבשבת הוא עליית העולמות כידוע. ומקשה רבינו בלקו"ת ד"ה שובה ישראל41, דכיון שבשבת נעשה עליית החיות של העולמות, מניין יש להם חיות. ומתרץ, שהעלי' היא בבחי' החיצוניות, וקבלת חיותם היא מבחי' הפנימיות, והיינו שהעלי' היא בבחי' הדיבור, ואז מקבלים חיות מבחי' המחשבה. והנה, עד"ז איתא ג"כ לענין ר"ה, דכתיב42 זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, והיינו שע"י התקיעות והתפלות נעשה תחלת מעשיך, לפי שמקודם לזה החיות הוא בסילוק, שזהו מש"נ43 מרשית השנה, מרשית חסר א', לפי שהחיות הוא בסילוק, ומקשה רבינו44, דכיון שהחיות הוא בסילוק, מניין מקבלים העולמות חיותם. ומתרץ, שהסילוק הוא רק בבחי' הפנימיות, וקבלת החיות היא מבחי' החיצוניות, ועד"מ אדם שעסוק באיזה ענין שכלי ומ"מ עושה איזה מעשה מצד ההרגל או כמתעסק. והנה, הגם שיש הפרש בין ר"ה לשבת, שבר"ה העלי' היא בבחי' הפנימיות, ובשבת העלי' היא בבחי' החיצוניות, מ"מ, בהכרח לומר שגם בשבת יש עלי' בבחי' הפנימיות. דהנה, מבואר בלקו"ת ד"ה למנצח על השמינית45 בענין השאלה ששאל מין א' מר"ע, אם הקב"ה מחבב46 את השבת, איך מוריד גשמים ומצמיח עשבים בשבת, והשיב לו משל מעירוב והוצאה שברשות א' אין צריך עירוב כו', והרי אצלו ית' הכל הוא רשות היחיד דיחידו של עולם47. ומבואר בלקו"ת שם, שהמשכת החיות בשבת מבחי' ומדריגה שאין בה חילוקי רשויות היא מבחי' חיצוניות א"ק, ואילו העלי' והשביתה היא בבחי' פנימיות א"ק, והיינו, לפי שבבחי' חיצוניות א"ק הכל בהשוואה אחת, כחשיכה כאורה48, ועל זה אין צריך כלי, משא"כ להמשכת פנימיות א"ק צריך להיות כלי, והו"ע המילה שהוא הסרת הערלה, שהיא כלי להמשכת פנימיות א"ק, ולכן בפנימיות א"ק יש עלי' בשבת, אבל בחיצוניות א"ק אין חילוק בין שבת לימי החול. ונמצא, שגם בשבת העלי' היא בבחי' הפנימיות. ואין זה סותר למשנת"ל מד"ה שובה ישראל שהעלי' דשבת היא בבחי' הדיבור ולא בבחי' המחשבה, לפי שגם בדיבור עצמו יש חיצוניות ופנימיות. דהנה, התהוות העולם הוא מבחי' הדיבור, ובדיבור ישנו חומר האותיות שהוא חיצוניות הדיבור, וישנה גם צורת האותיות, כמבואר באגה"ק49 שצורת האותיות היא בחי' האותיות שבנפש שהם השרש של הדיבור, וראי' על זה, שהרי החרש יש לו כל ה' המוצאות, ומ"מ אינו יכול לדבר, לפי שאין בו גילוי האותיות שבנפש שהם שרש הדיבור. וכן גם ענין ההרהור, שהיא דרגא היותר אחרונה שבמחשבה, הרי זה פנימיות הדיבור, שהרי ההרהור הוא הנותן סדר וחיות בהדיבור. והעלי' דשבת היא בבחי' פנימיות הדיבור, והיינו, שכללות ענין הדיבור הוא חיצוניות לגבי המחשבה, אבל בהדיבור עצמו העלי' הוא בפנימיות הדיבור, ואילו חיצוניות הדיבור אינו מסתלק גם בשבת, והיינו שחיצוניות הדיבור דע"מ הם המהוים את הנבראים תמיד, הן בימות החול והן ביום השבת ובר"ה. ומה שמקשה בד"ה שובה הנ"ל מניין נמשך חיות הנבראים בשבת, הכוונה היא על חיות האותיות, דמאחר שיש עלי' בפנימיות הדיבור, א"כ מניין נמשך חיות האותיות. ועל זה מתרץ שחיות האותיות היא מבחי' המחשבה, אבל מה שנמשך מהמחשבה הוא מבחי' חיצוניות המחשבה, וכנ"ל שרק בבחי' חיצוניות א"ק אין חילוק רשויות כו'. ובזה יובן ג"כ המבואר בשער היחוד והאמונה50 בענין לעולם הוי' דברך נצב בשמים51, שדבר הוי' נצב תמיד בהנבראים, ואם יסתלק כרגע יהיו אין ואפס כמו קודם הבריאה, והרי ישנו ג"כ ענין ההתחדשות (חידוש הישנות), כמ"ש52 המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שאינו כמו הענין דלעולם גו' נצב, שהוא בלי שינוי כלל. אך הענין הוא, שבחיצוניות האותיות אין שינוי כלל, ותמיד הם נצבים בהנבראים להוותם מאין ליש, וענין המחדש הוא בענין חיות האותיות. ובזה יובן ג"כ איך נמשך חיות העולמות בר"ה שחל להיות בשבת53, מאחר שהעלי' היא הן בבחי' הפנימיות והן בבחי' החיצוניות, כי, כל ענין העלי' הוא בענין החיות, אבל חיצוניות האותיות הם נצבים תמיד בלי שינויים, ומזה הוא חיות העולמות.
ועפ"ז יובן הטעם שביום שכולו שבת יהי' חד חרוב, דהנה, עכשיו העלי' דשבת היא בפנימיות א"ק, ואין זה נוגע לבחי' חיצוניות א"ק, אבל לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד ונגלה כבוד הוי' גו'54, אזי גם בחיצוניות יורגש הפנימיות, וכיון שגשמיות העולם אינה כלי לבחי' הפנימיות, לכן יהי' חד חרוב. וע"ד ענין המן שלא ירד בשבת, אע"פ שבשבת כתיב55 ויברך אלקים את יום השביעי, שברכו במן56, והיינו57 לפי שהמן הוא בחי' שיורא דטלא דבדולחא58 שהוא למעלה מהעולמות, ולכן, אע"פ שלמעלה היתה עיקר המשכתו בשבת דוקא, שהו"ע העלי' בבחי' הפנימיות, הנה למטה לא ירד בשבת, מפני שכמו שהוא בבחי' הפנימיות אי אפשר לירד למטה בגשמיות, ורק אח"כ בימות החול שיורד האור בבחי' השתלשלות, אזי נמשך וירד בעולם. ומזה מובן במכ"ש בנוגע להגילוי דלעתיד, שהרי אם המן שהוא שיורא דטלא בלבד, אינו יכול להיות נמשך בעולם, הרי מכ"ש לעתיד שאז יהי' גילוי בחי' הטל עצמו, שזהו טל שעתיד להחיות בו את המתים59, היינו, שגם המת עצמו יהי' נעשה חי, שזהו"ע של חיות באופן נעלה יותר מאשר החיות דעכשיו60, הרי בודאי שבחי' זו אינה יכולה להיות נמשך בגשמיות העולם, ולכן יהי' חד חרוב.
וזהו שאמרו רז"ל אותן אלף שנה שעתיד הקב"ה לחדש בהן עולמו, צדיקים (היינו כל ישראל, כמ"ש61 ועמך כולם צדיקים) מה הן עושין, הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, דהנה, מים קאי על התורה, אין מים אלא תורה62, שהו"ע מים העליונים שעל הרקיע63, והם יהיו שטים על פני המים, היינו, שיתעלו למעלה כ"כ עד שיהיו שטים על פני המים, באופן של שיוט בלבד, כמו עד"מ חכם גדול כשמעיין באיזה שכל קטן שאין צריך בו טורח ויגיעה כלל, אלא שט בו בנקל בלי שום טורח. ועלי' זו תהי' ע"י כנפי נשרים דוקא, קו האמצעי, שעי"ז היא העלי' שבאין ערוך, כנ"ל.
ה) אמנם בענין העלי' שבקו האמצעי יש כמה מדריגות, שהרי יש בחי' פני נשר כפי שהוא במרכבה דבריאה, ויש כפי שהוא באצי', ת"ת ודעת דאצילות, ולמעלה יותר כו'. וזהו כנשר יעיר קנו, כנשר בכ"ף הדמיון, דכשם שישנה העלי' שע"י הנשר, בחי' ת"ת דאצילות, יש גם עלי' גדולה מזו, שזהו מ"ש64 הוי' בדד ינחנו. דהנה, משנת"ל שהעלי' דקו האמצעי היא בבחי' פנימיות הכתר, בחי' עתיק, הרי עם היות שבחי' עתיק הו"ע העתקת העצמות, מ"מ, אין זה כמו העצמות ממש, אלא כפי שנעתק כו'. וע"ד המבואר במ"א65 בענין פנימיות אבא פנימיות עתיק, שמ"מ אין זה דומה לבחי' פנימיות עתיק כמו שהוא במקומו. וכמו"כ יובן בענין עתיק שהוא העתקת העצמות, שזהו כפי שנעשה כבר בבחי' העתקה כו', ואין זה כמו העצמות ממש. ולמעלה מזה הו"ע הוי' בדד ינחנו, דהנה, בדד הוא בד ד', בד פירושו יחידי66, והיינו כמו שהוא ית' יחיד ומיוחד כו'. והד' השני דבדד רומז לבחי' מלכות דאצילות. וענין בדד היינו עליית המלכות דאצילות במלכות דא"ס, שעי"ז נעשית גם העלי' דמלכות דא"ס בבחי' פנימיות ועצמיות א"ס, שזהו"ע והאל הקדוש נקדש בצדקה67, דלכאורה, מאחר שהוא בחי' קדוש, מהו ענין נקדש כו', אך הענין הוא, שע"י הצדקה שזהו בחי' מלכות דאצילות, נקדש האל הקדוש, בחי' מלכות דא"ס68.
והענין בזה, שהעלי' דנשר היא בכללות בקו התורה, משא"כ ענין הוי' בדד ינחנו הו"ע התשובה שלמעלה מהתורה, שזהו"ע בדד, כמו בד בבד, שעל זה רומזים בגדי בד דכה"ג ביוהכ"פ שבהם דוקא הי' נכנס לקדה"ק. וזהו אומרו כנשר בכ"ף הדמיון, לפי שעלי' זו היא למעלה מבחי' העלי' דתורה שע"י הנשר. וזהו גם מ"ש28 ישאהו על אברתו, דאברתו קאי על רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא69, ופי' ישאהו על אברתו הוא למעלה מרמ"ח פקודין, והיינו, שגם כאשר פגם ברמ"ח פיקודין, שזהו מ"ש לפנ"ז70 ימצאהו בארץ מדבר, מדבר הוא ארץ אשר לא ישב אדם שם71, שמורה על העדר קיום מ"ע וגם הפגם בל"ת, והו"ע ארץ לא זרועה72, שנזרע בו הענין דלא73 (ענינים שהם לא כדבעי), הנה מ"מ ישאהו על אברתו, שהו"ע העלי' לבחי' שלמעלה מאור התומ"צ. וזהו גם כנשר וגו', שגם כאשר נשר ונפל כו' בבחי' הרפ"ח ניצוצין כו', רפ"ח מ"ת74, דמאן דנפיל מדרגי' איקרי מית75, מ"מ, ישאהו על אברתו. וזהו ג"כ ענין תחיית המתים, ע"י הטל שעתיד להחיות בו את המתים, טל אורות טליך76, בחי' אור דתורה שלמעלה מהתורה עצמה77, שמצד בחי' זו הנה גם הטמא והמת יהי' טהור וחי, שזהו אופן נעלה יותר בחיות, דלכן גם המת יהי' חי. והמשכת בחינה זו הוא ע"י כנפי נשרים, קו האמצעי דוקא, דבכללות הו"ע יגמה"ר שעל ידם נעשה גם המת חי, וכמ"ש78 מחי' מתים ברחמים רבים. וזהו ג"כ מ"ש70 יצרנהו כאישון עינו, דהנה, אישון בת עין הוא השחור שבעין79 שנקרא נהורא אוכמא, והלובן שבעין הוא נהורא חיוורא, והרי עיקר הראי' הוא דוקא בהשחור שבעין, וכמאמר80 אין אדם רואה מתוך הלבן שבעין אלא מתוך השחור שבו. והוא ע"ד יתרון81 האור מתוך החושך, דהיינו כאשר השחרות מזדכך ומתהפך לטבע הבהירות, אזי הוא למעלה מבחי' בהירות הלובן, ואז ישרה בו הראי'. וזהו גם מה שמסיים בכתוב ואין עמו א-ל נכר, שגם מי שמצד מצבו יש לו שייכות לענין אל נכר כו', מ"מ הנה מצד יגמה"ר נעשים לו זדונות כזכיות.
ו) וזהו כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועי' תצמיח, שהו"ע ג' הבחי' שבקיום התומ"צ כנ"ל, הנה כן אד' הוי' יצמיח גו', היינו, שגם מי שחטא כו' תהי' אצלו הצמיחה וגילוי האור מלמעלה ע"י בחי' אד' הוי' שמאיר בר"ה ויוהכ"פ, דשם אד' הוא בר"ה, ושם הוי' בניקוד אלקים הוא ביוהכ"פ82, והרי ענין שם הוי' בניקוד אלקים הוא דוגמת הענין דבדד, שהוא בחי' מלכות דא"ס83, וכשם שע"י עליית מלכות דאצילות מתעלית גם מלכות דא"ס בבחי' פנימיות ועצמיות א"ס, כנ"ל בפירוש והאל הקדוש נקדש בצדקה, כמו"כ הוא גם בענין הוי' בניקוד אלקים, שכאשר שם אלקים עולה בשם הוי', אזי גם שם הוי' עולה למעלה יותר, ומצד בחינה זו הרי גם מי שאין אצלו הזריעה דתומ"צ, הנה אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה, בדוגמת כארץ תוציא צמחה גו', ועוד למעלה יותר. והענין בזה, כידוע שי"ג מדה"ר וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שייכים זה לזה, וכמאמר המגיד84 ששם א-ל שהוא התחלת יגמה"ר85, א-ל רחום וחנון86, מי א-ל כמוך87, הוא כנגד מדת קל וחומר שהיא התחלת י"ג המדות שהתורה נדרשת בהם. ולכן, הנה מצד יגמה"ר נעשה המשכת אור התורה, שזהו"ע כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה, ואדרבה, שאור התורה שנמשך ע"י התשובה הוא למעלה יותר. והמשכה זו היא נגד כל הגוים, דקאי הן על בחי' הגוי שבעצמו כו' והן על הגוי שבזולת כו', שעי"ז שיצמיח צדקה ותהלה נדחה גם החושך של הגוים. וכל זה הוא מצד גילוי בחי' בדד שנמשך ביוהכ"פ, וגמר ההמשכה היא בשמע"צ, שענינו הוא כמ"ש88 יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ומבחי' זו נמשך רב טוב לבית ישראל89, וגם אלו שיש בהם זדונות, שנעשים כזכיות כו', ונמשך כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחא, בטוב הנראה והנגלה.
הוסיפו תגובה