בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ט.
בלתי מוגה
א. התחלת פרשתנו היא: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו גו' והקללה אם לא תשמעו גו'".
וידועה השאלה1: מדוע גבי ברכה נאמר לשון "אשר" ("אשר תשמעו"), הרי ברכה זו היא על תנאי [וכפי שמבהיר רש"י: "את הברכה – על מנת אשר תשמעו"], וא"כ הול"ל בלשון "אם", כמ"ש גבי קללה "אם לא תשמעו", ולמה נאמר בלשון "אשר"?
יש מתרצים2, שכיון ש"לא ידח ממנו נדח"3, הרי בודאי שסוכ"ס יזכה כאו"א מישראל לברכה, ולכן לא נאמרה הברכה בלשון "אם", אלא בלשון "אשר", שהוא לשון ודאי; משא"כ בנוגע לקללה אי אפשר לומר בלשון ודאי, אלא רק בלשון "אם", דכיון שהאדם הוא בעל בחירה, הרי בידו לבחור בטוב, ולהיות במדריגת הבינוני (ש"היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"4) ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"5, ואז לא יהי' צורך בענין הקללה כלל.
אבל, אין זה ביאור מספיק, שהרי מצינו שנאמר לשון "אם" גם בנוגע לקו הטוב, כמו: "אם בחוקותי תלכו"6, "אם בקולו תשמעו"7.
ויש מתרצים8, שהטעם שנאמר לשון "אשר" הוא לפי שלשון זה הוא סיוע ונתינת כח מלמעלה לקבלת הברכה (ע"י הענין ד"תשמעו אל מצוות גו'").
אבל, גם תירוץ זה אינו מספיק, שהרי גם לשון "אם" מורה על סיוע ונתינת כח, כדברי הגמרא9 עה"פ "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים", וידוע שענין התחנונים שלמעלה הוא סיוע ונתינת כח10.
ב. ויש להקדים – שלא מדובר כאן על הזמן דלעתיד, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"11, וכל הענינים יהיו בקו הטוב, דכיון שלא יהי' אז ענין הבחירה (ולכן יהיו אז "שנים אשר גו' אין גו' בהם חפץ"12), הרי גם ענין הברכה לא יהי' אז בשלימות; אלא המדובר הוא על הזמן דעתה, ימים אשר יש בהם חפץ, ואעפ"כ ישנם חילוקי לשונות – שבפסוקים "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" נאמר לשון "אם", ואילו בפ' ראה נאמר לשון "אשר".
והביאור בזה13:
"אם בחוקותי תלכו" – קאי על עבודת הצדיקים, שעבודתם היא הליכה בדרך ישרה, עבודת התורה והמצוות: "בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה" (כפירוש רש"י, מספרא), "ואת מצוותי תשמרו" – קיום המצוות.
"אם בקולו תשמעו" – קאי על עבודת התשובה, כדאיתא בגמרא14 ששאלו את משיח "אימתי קאתי מר", והשיב "היום" – "היום אם בקולו תשמעו"7, והרי ההכנה לגאולה היא תשובה, כמארז"ל15 "ישראל שעושין תשובה נגאלין" (וכהוספת הרמב"ם16 ורבנו הזקן באגרת התשובה17 – "מיד"). וכן מוכח מכללות הסוגיא שם, דקאי על ענין התשובה.
ואילו בפרשתנו מדובר אודות ב' העבודות, עבודת הצדיקים ועבודת התשובה, שזהו "ברכה וקללה": "ברכה" – עבודת הצדיקים, ו"קללה" – עבודת התשובה, כדלקמן.
ג. ובהקדם הביאור במש"נ בנוגע לב' הענינים דברכה וקללה – "ראה אנכי נותן לפניכם":
הפירוש "לפניכם" (ולא "לכם") הוא – "לפנימיותכם"18, ע"ד המבואר בפירוש הכתוב19 "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ש"לפניהם" פירושו "לפנימיותם"20.
ולכאורה, בשלמא בנוגע לברכה מובן הפירוש ד"לפניכם", "לפנימיותכם" – שקיום המצוות יהי' בפנימיות, ולא באופן ד"פנו אלי עורף"21, ועי"ז יהי' גם שכר המצוות (שהו"ע הברכה) בפנימיות, דהיינו שיחדור ("דורכנעמען") באדם כולו, מן הקצה אל הקצה.
ובסגנון אחר – שהשכר דבני חיי ומזוני רויחי יהי' בפנימיות: "בני" – בנים עוסקים בתורה ובמצוות; "חיי" – לא סתם לחיות ("אָפּלעבן") מאה ועשרים שנה, אלא שהשנים יהיו מלאים בתוכן פנימי של תורה ומצוות; "ומזוני רויחי" – לא רק כדי להשקיט את רעבונו, אלא גם כדי להרגיש את "מוצא פי הוי'"22 שבמאכל.
אבל בנוגע לענין הקללה – איך שייך שיהי' הדבר בפנימיות? הרי ידוע שיהודי אינו רוצה וגם אינו יכול להיות נפרד מאלקות23, ומה שעובר לפעמים עבירה, אין זה אלא לפי ש"נכנס בו רוח שטות"24, וא"כ מובן שאין זה בפנימיות אלא בחיצוניות בלבד. וכמ"ש הרמב"ם25 בביאור הטעם שגט מעושה בישראל כשר, כי בפנימיותו "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות". וא"כ, איך שייך לומר בנוגע לענין הקללה "לפניכם", "לפנימיותכם"?
וכן בנוגע ללשון "נותן" – ענין של מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"26 – הרי זה שייך רק בנוגע לענין הברכה, ולא על ההיפך ח"ו.
וכן בנוגע ללשון "אנכי" – שהוא למעלה משמות הוי' ואלקים, כמ"ש במתן-תורה27 "אנכי הוי' אלקיך" (שהסדר בזה הוא מלמעלה למטה: "אנכי", אח"כ "הוי'", ואח"כ "אלקיך"), "אנכי מי שאנכי"28, "דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ"29 – איך שייך שמשם יומשך ענין של היפך הברכה?
ועכצ"ל, שפירוש "קללה" כאן אינו כפשוטו ח"ו, אלא ע"ד מ"ש30 "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה".
וע"ד המבואר31 בנוגע לענין הקללות שבתוכחה, בפרשת בחוקותי ובפרשת תבוא, שאינם קללות כפשוטו ח"ו, אלא אדרבה – ברכות נעלות יותר, ודוקא מצד גודל מעלתן נאמרו באופן שלא תזיק להן עינא בישא של המקטרגים. וכפי שמצינו בגמרא32 ברכות שנאמרו באופן שהזולת הי' יכול לפרשם באופן הפכי, מטעם הנ"ל.
ותוכן הענין – שברכות אלו נמשכות מחסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים, והכוונה היא שגם החסדים המכוסים יומשכו בטוב הנראה והנגלה.
וע"פ הידוע שכל המשכה מלמעלה באה ע"י עבודה המתאימה להמשכה זו, כיון ש"כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה"33, הרי מובן, שכדי להמשיך מחסדים המכוסים, צריכה להיות העבודה ד"בכל מאדך" (שלמעלה מבחי' "בכל לבבך ובכל נפשך")34, שהו"ע העבודה דפנימיות הנפש, ובכללות הו"ע עבודת התשובה שהיא "בחילא יתיר"35 (למעלה מעבודת הצדיקים שהיא בסדר מסודר), ומגעת בפנימיות הנפש; ולכן גם למעלה מגעת עבודה זו בבחי' מאד שלמעלה, פנימיות אלקות.
וכשם שהתשובה פועלת באדם ש"זדונות נעשות לו כזכיות"36 – הנה עי"ז פועלים גם למעלה "ויהפוך גו' את הקללה לברכה", כיון שעבודת התשובה מגעת בבחי' מאד שלמעלה, ששם אין מקום לקללות (ע"ד פתגם אדמו"ר האמצעי37 "כשאבא קורא הערט זיך ניט קיין קללות"), והכל נהפך לברכה, בטוב הנראה והנגלה.
ועפ"ז מובן שמ"ש "ראה אנכי נותן לפניכם" קאי על שני הענינים – עבודת הצדיקים ("ברכה") ועבודת התשובה ("קללה"), ואדרבה – ענין זה הוא בתוקף עוד יותר בעבודת התשובה, שמגעת בפנימיות יותר, כנ"ל.
ד. ועפ"ז יובן טעם חילוקי הלשונות בכתובים – שגבי "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" נאמר הלשון "אם", ואילו בפרשתנו נאמר הלשון "אשר":
בב' הכתובים "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" – כיון שבכל אחד מהם מדובר אודות קו אחד, הקו דעבודת הצדיקים ("בחוקותי תלכו") או הקו דעבודת התשובה ("בקולו תשמעו"), לכן נאמר בהם לשון "אם", כיון שאין וודאות שהעבודה תהי' בקו זה, שהרי יתכן שתהי' העבודה בקו השני.
משא"כ בפרשתנו שמדובר אודות ב' הקוים – הרי ודאי הדבר שאצל כאו"א מישראל יהי' אחד משני הקוים,
– בביאת המשיח יהי' כאו"א מישראל שייך לשני הענינים, כמאמר38 "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"; אבל גם קודם לכן, הנה מצד "לא ידח ממנו נדח", יהי' כאו"א מישראל שייך עכ"פ לאחת מב' עבודות אלו –
ולכן נאמר "אשר", לשון ודאי.
* * *
ה. ספר משנה-תורה נאמר לדור שנכנסו לארץ (כמובא בתניא39), בתור הכנה להכניסה לארץ. ולכן נאמרו בו הרבה מצוות התלויות בארץ.
[ואף שקצת מהם נאמרו גם בספרים שלפנ"ז – הרי מה שנזכרו בספרים אלו הוא מצד טעם מיוחד, וכמו בפ' שלח, שכיון שנפלה רוחם מצד מעשה המרגלים, לכן "בישר להם שייכנסו לארץ"40, ועד"ז בנוגע לשאר המקומות שנזכר אודות מצוות התלויות בארץ. משא"כ בספר דברים נאמרו מצוות התלויות בארץ בהתאם לענינו של כללות הספר שהוא הכנה להכניסה לארץ].
וביניהם ישנו גם הציווי שנאמר בפרשתנו41: "כי ירחיב הוי' אלקיך את גבולך גו'",
– לכאורה הי' מקום לפרש דקאי על הזמן דלעתיד [ע"ד מ"ש גבי ערי מקלט (שזהו פנימיות הענין דחודש אלול42) "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך גו' ויספת לך עוד שלש ערים גו'"43], שאז תהי' הרחבה אמיתית. אבל, הפירוש האמיתי הוא דקאי על הכניסה לארץ ישראל, שזהו ענין של הרחבה לגבי המצב שקודם הכניסה לארץ ישראל –
"בכל אות נפשך תאכל בשר וגו'".
ו. נתבאר תוכן מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא44 אם במדבר נאסר להם בשר תאוה, או אדרבה הותר להם בשר נחירה (בפנימיות הענינים) – שאכילת ובירור בשר תאוה אפ"ל רק כשישנה הרחבה בכחות הרוחניים45, משא"כ במדבר שבהיותם נשמות בגופים היו שייכים לענינים רוחניים בלבד46; ואעפ"כ לדעת ר"ע הותר להם בשר נחירה (אף שאכילת בשר47 הו"ע של ירידה גדולה48), כי, מצד מעלתם הי' בכל עשיותיהם (גם בענין של ירידה) איזה ענין של בירור וזיכוך49 (ומ"מ לא הוצרכו לשחיטה50, ולדעת הרמב"ם נאסר להם בשר שחיטה, שהי' נחשב כמו חולין בעזרה51) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1108 ואילך.
* * *
ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה עשר תעשר גו'.
* * *
ח. עומדים לקרוא עתה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך גו'"52, שתוכנה, שהאדם צריך לשפוט עצמו בכל הענינים.
והרי זהו תוכן העבודה דחודש אלול53, כפי שמסר לנו כ"ק מו"ח אדמו"ר54, שחודש אלול הוא חודש החשבון, שבו יש לערוך את חשבון הנפש על כל הענינים שהיו בי"א החדשים שלפנ"ז, ובשנת העיבור – גם על חודש העיבור.
וזהו "שופטים ושוטרים גו' ושפטו את העם גו'" – דקאי על כל איברי הגוף, כדאיתא בגמרא55 "עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו אברים", שכל אבר צריך לקיים בו מצוה מיוחדת, וכפי שמצינו בספרי מוני המצוות56 שמונים פרטי המצוות השייכים לכל אבר, וכללות רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח איברי הגוף57. ובענין זה צריך להיות המשפט – "משפט צדק" – כיצד ניצל האדם כל אבר במשך השנה, האם קיים בו את הענינים והמצוות שעליו לקיים בו.
ונוסף על ענין המשפט שע"י ה"שופטים", יש צורך גם ב"שוטרים" – "הרודין את העם .. במקל"58, שזהו המקל שבו רודים את היצר הרע, כמארז"ל59 "כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כו'".
[וזהו הטעם שמונה במדרש60 את מספר הכלבים שהיו ליעקב אבינו – דלכאורה למאי נפק"מ? – כי, כלבים הם ענין הפכי כו', ויעקב הפכם לטוב, ע"י העבודה ד"מקל"].
ט. והנה, בהמשכים של כ"ק אדמו"ר מהר"ש61 מבואר בארוכה שישנם ב' בחי' מקל: (א) מקל הנ"ל שבו רודים את היצה"ר, (ב) "מקל נועם"62 שיהי' לעתיד.
ומ"ש "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – הרי זה (לא רק ע"י המקל שרודין בו את היצה"ר, אלא) גם ע"י "מקל נועם".
והענין בזה:
ענינו של "שער" ("שעריך") – שיש בו כמה אופנים: שער של בית, שער של חצר, ועד לשער של עיר, דקאי על כללות העולם, שנתהווה מבחי' "עיר אלקינו"63 – שהוא משמש לכניסה ויציאה.
כלומר: צריך לדעת שלא די בכך שהאדם מקבל מהעולם את הענינים שהוא זקוק להם ("יציאה"), ומלבד זה אין לו קשר עם העולם, אלא עליו גם להשפיע השפעת וגילוי אלקות בעולם ("כניסה").
יש צורך לפתוח "שער" ולעשות "דרך" – "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"64, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי65, שענינה של "דרך" הוא שעל ידה מקשרים אפילו פינה נידחת עם "עיר הבירה", ועד ל"היכל המלכות", ועד לחדר לפנים מחדר, ששם נמצא המלך בעצמו.
וזהו תוכן העבודה ד"שער" ו"דרך" – לקשר גם פינה נידחת שבקצה העולם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, בב' האופנים ד"כניסה" ו"יציאה" – העלאה והמשכה.
ועבודה זו צריכה להיות באופן ד"מקל נועם", דהיינו שההשפעה בעולם היא ע"י נועם ואהבת ישראל, שצריכה להיות לכאו"א מישראל, כמאמר הבעש"ט66 שאהבת ישראל צ"ל גם ליהודי הנמצא בקצוי תבל.
י. וזהו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך":
לכל לראש צריך להיות ענין המשפט ("שופטים"): כשם שבגשמיות, כשעוברים את גבול המדינה מבקרים ובודקים מה מותר להביא למדינה זו – כן הוא ברוחניות, שכאשר נוסעים בשליחות לאיטליא, לאוסטרליא, לאנגליא או לאה"ק ת"ו, צריך להביא לשם את הענינים שעל ידם בונים ומחזקים את היכל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"67, ו"יפתח בדורו כשמואל בדורו"68, ששמואל שקול כנגד משה ואהרן69.
ואופן העבודה צ"ל ע"י הענין ד"שוטרים", ובאופן ד"מקל נועם", שע"י דרכי נועם מקרבים אפילו פינה נידחת (כנ"ל).
ובפרט בחודש אלול, שבו ישנו גילוי י"ג מדות הרחמים70, שהם כנגד71 י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן72.
הוסיפו תגובה