בס"ד. שיחת כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. נהוג תמיד – מכמה טעמים – להתחיל בענין של "סיום". וכיון שלומדים עתה1 מסכת גיטין, ייערך הסיום על מסכתא גיטין.

ולהעיר גם מהשייכות דגיטין לענין של "יאָרצייט" – ע"פ דברי המשנה בריש מסכת קידושין: "האשה .. קונה את עצמה בשתי דרכים .. בגט ובמיתת הבעל", והיינו, שישנו ענין שבו משתווים גט ומיתת הבעל זה לזה.

ב. במסכת גיטין – הן בתחלתה והן בסיומה – ישנם כמה ענינים הדורשים ביאור2:

התחלת מסכת גיטין היא – "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם".

וצריך להבין:

מסכת שענינה לבאר דיני גיטין – צריכה להתחיל בענינים עיקריים השייכים לכללות מציאות הגט.

ולכל לראש הוצרכה להיות הצעת ענין הגיטין בביאור הפסוק בחומש שבו מדובר אודות ענין הגט: "כי יקח איש אשה .. והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וגו'"3 – שזהו תנאי שבו תלוי' כל מציאות הגט, ועל זה מיוסדת הפלוגתא של בית שמאי בית הלל ורבי עקיבא במשנה האחרונה שבמסכת גיטין: מהו המעמד ומצב שבו אפשר להיות ענין הגט (כדלקמן ס"ג); ותמורת זה שענין שנוגע לכללות אפשרות מציאות הגט ראוי לבוא בהתחלת מסכת גיטין – בא ענין זה בסיום וחותם מסכת גיטין!

ובמה מתחילה מסכת גיטין – הנה עוד לפני שמבארים פרטי דינים בהגט עצמו, מתחילים בסיפור מעמד ומצב נדיר (היפך הסדר הרגיל שמתחילים במעמד ומצב היותר רגיל, ורק אח"כ באים לבאר מקרים נדירים): "המביא גט ממדינת הים", היינו, שהבעל נמצא במדינה אחת והאשה נמצאת במדינה אחרת, וביניהם ישנו ים המפסיק, והבעל שולח את הגט ע"י שליח – כאילו יודעים כבר כל פרטי הדינים דגיטין, ונשאר רק לבאר פרט מסויים במקרה נדיר הנ"ל: כיצד יהי' השליח נאמן שזהו גט כשר לגרש בו את האשה!

וע"ד קושיית הגמרא בריש מסכת סוכה (ועירובין): "מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה"4.

אלא, שמסכת סוכה מתחילה לכל-הפחות בדינים עיקריים שנוגעים לכל סוכה; ואילו מסכת גיטין מתחילה במקרה נדיר, ובזה גופא לא מבארים ענינים עיקריים, אלא פרט שבא לבסוף – שלאחרי שהגט כבר נכתב ונחתם, והבעל נתנו כבר לשליח, והשליח כבר בא ממדינת הים, ועומד לפני ב"ד ליתן הגט בפועל, אזי "צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם"!

ג. והנה, בהצעת התנאים לכללות מציאות הגט והגירושין – שנינו במשנה האחרונה דמסכת גיטין5:

"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר (או ערוה או שאר דבר סרחון). ר' עקיבא אומר אפילו (לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, אלא) מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו".

לשיטת ב"ש יש להשתדל בענין שלום-בית עד קצה האחרון: אפילו אם לא מצאה חן בעיניו, ואפילו הקדיחה תבשילו – שהפירוש הפשוט בזה (כמובא גם בפוסקים6), שהיא עושה היפך רצונו כדי להכעיס – אעפ"כ, יש להשתדל שישארו בנין הבית דאיש ואשה ביחד, וכיון שנשארים ביחד אזי צריך להיות שלום ביניהם, דאל"כ, קרינן בי' "אל7 תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך"8.

אבל לשיטת ב"ה אין חיוב להתעקש על שלום-בית עד קצה האחרון, אלא, אם הקדיחה תבשילו, היינו, שרואה שאינה חפצה למלא רצונו כו', הרי זו סיבה מספקת לבטל את כל ענין הבית.

ור"ע ס"ל יתירה מזו – שאפילו אם היא עושה רצון בעלה, אבל משום מה אינה מוצאת חן בעיניו, אזי אפשר להיות מציאות הגט.

ובהקדמה – שידוע שענין החן אינו ענין היופי, דכיון שנאמר בפסוק9 "שקר החן והבל היופי", הרי מוכח ש"חן" ו"יופי" הם שני ענינים נפרדים:

ענין ה"יופי" – אפשר לבאר במילים במה מתבטא היופי, וכמו "יפת תואר ויפת מראה"10, כדאיתא במפרשים11 שקאי על היופי בקלסתר הפנים וחיתוך האברים, וכפי שנימנו פרטי הענינים בזה בשיר השירים (שהוא בבחינת שטר הקידושין) בנוגע לענין החביבות שבין חתן לכלה, שזהו משל על הקב"ה וכנס"י.

אבל ענין ה"חן" – אי אפשר לבטא ולהסביר במילים מדוע היא מוצאת חן בעיניו או אינה מוצאת חן בעיניו. ולפעמים יכול להיות שיהיו חסרים כל המעלות בקלסתר הפנים וחיתוך האברים, עד כדי כך שהיא אינה יפה, מגונה, "מכוערת"12, ואעפ"כ תמצא חן בעיניו13. וע"ד דברי הגמרא14 "אסתר ירקרוקת היתה", שזהו היפך היופי15, אלא "חוט של חסד משוך עלי'", ולכן "ותשא חן וחסד לפניו"16. והיינו, ש"חן" אינו ענין שאפשר לתלותו בדבר מסויים שבא לידי ביטוי בביאור והסבר.

וזהו החידוש בשיטת ר"ע – שאפילו כאשר אין מקום בשכל למצוא איזה חסרון באשה, ובודאי שלא הקדיחה תבשילו, ועאכו"כ שלא מצא בה ערות דבר, אעפ"כ, יש מקום למציאות של גט "אם לא תמצא חן בעיניו".

ד. וצריך להבין, דלכאורה, פלוגתא זו בין ב"ש וב"ה ור"ע, היא היפך שיטתם בכל הש"ס:

ידוע הכלל שב"ש לחומרא וב"ה לקולא (מלבד ענינים אחדים שהם "מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל", כפי שנימנו במשנה במסכת עדיות17, שזהו מצד ענין ההתכללות18).

ובנדו"ד: לכאורה הי' אפשר לבאר שב"ש מחמירים ש"לא יגרש אדם את אשתו אא"כ כו'".

אבל, לאמיתו של דבר, הרי, הסיבה לכך שב"ש לחומרא היא – בגלל ששרשם הוא מקו הגבורה (כמבואר בפנימיות התורה19), ובלשון הגמרא20 ששמאי הי' "קפדן", ומצד הגבורה והקפידא באים ענינים של דינים וחומרות.

והרי מצד תכונת הקפדנות, נעשה היחס שבין איש ואשתו באופן שאפילו דבר קל ביותר מעורר קפידת הבעל וגורם לרחק את אשתו ועד לגירושין – כפי שמצינו בגמרא במסכת ב"ב21 בענין "גט מקושר" (הדורש טירחא גדולה ביותר ואריכות זמן), ש"כהני .. הוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו", היינו, שתכונת הקפדנות היא סיבה לענין הגירושין דוקא.

וכיון שכן, היתה צריכה להיות דעת ב"ש שגם על דבר קל ביותר יכול הבעל להקפיד ולגרש את אשתו.

ואכן מצינו עד"ז בהנהגתו הקפדנית של שמאי – במסכת שבת22: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", "על מנת שתשימני כהן גדול" – "דחפו באמת הבנין שבידו", וגרשו מהסתפח בנחלת ה'23; ואילו הלל שהי' "ענוותן"20, ושרשו מקו החסד (היפך תכונת הקפדנות) – קיבל אותם וגיירם.

ואילו בנדו"ד מיחלפא שיטתייהו: ב"ש אומרים שאפילו אם הקדיחה תבשילו – אסור לבעל להקפיד עלי' ולגרשה, וחייב הוא לשמור על קשר הנישואין; ואילו ב"ה, ששיטתם בכל מקום היא בקו החסד, להקל, ולהשתדל בשלום ואחוה וחסד – ס"ל שאם הקדיחה תבשילו (אף שלא מצא בה שום דבר ערוה) יכול לגרשה?

ה. ויתירה מזה – שמצינו פלוגתא דומה בין ב"ש לב"ה בענין הנישואין גופא, שבה רואים הקפידא דב"ש והוויתור דב"ה, היפך שיטתם כאן:

"תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא (לפי יופי' וחשיבותה מקלסין אותה), ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה, הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק24. אמרו להם ב"ה לב"ש, לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו"25.

כלומר: לדעת ב"ש – יש להתייחס אל הכלה "כמות שהיא", וכאשר רואים בה חסרון, אי אפשר לומר עלי' "כלה נאה וחסודה", כיון ש"התורה אמרה מדבר שקר תרחק".

ואילו לדעת ב"ה – יש להתעלם מכל החסרונות, ואפילו אם היתה חיגרת או סומא [שהם חסרונות גדולים ביותר: "סומא" – ש"חשיב כמת"26, שזוהי ירידה ונפילה הכי גדולה שיכולה להיות אצל אדם חי, שעם היותו חי, מ"מ חשוב הוא כהיפך הדבר; ו"חיגרת" – חסרון בהרגל שהוא המעמיד את כל מבנה הגוף, וענינו ברוחניות הו"ע האמונה שהיא היסוד על כל המצוות כולם27], אומרים עלי' "כלה נאה וחסודה".

ואילו בנדו"ד – מיחלפא שיטתייהו: לדעת ב"ה, אם הקדיחה תבשילו – שזהו חסרון קטן הרבה יותר מאשר היתה חיגרת או סומא – אזי נעשה היפך ענין הקידושין; ואילו לדעת ב"ש – מבלי הבט על גודל החסרון, הנה כל זמן שאין כאן איסור ע"פ תורה ("מצא בה ערות דבר"), שאז אסורה לישב תחתיו – צריך להיות ענין הקידושין בתקפו.

ולכאורה, היתה צריכה להיות השיטה זה לעומת זה – שבהתאם לאופן ההנהגה בתחלת הקידושין, יהי' אופן ההנהגה גם במשך כל זמן הנישואין, אם באופן של הקפדה על החסרונות כו', או להיפך.

ו. וכמו"כ – ויתירה מזה – צריך להבין בנוגע לשיטת ר"ע:

על הפסוק28 "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה"29 – "כלל גדול" דייקא, כדברי הגמרא במסכת שבת30 שמשמעות הלשון "כלל גדול" הוא שישנו גם כלל סתם, כלל קטן, שהוא "כלל" רק לגבי הפרטים, ואילו "כלל גדול" הוא כלל גם לגבי הכללים (הקטנים), וזהו שאומר ר"ע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא (לא רק פרט בתורה, ולא רק סתם "כלל" בתורה, אלא) "כלל גדול בתורה" – כללות התורה כולה, וכפי שמבאר בארוכה רבינו הזקן, בעל התניא והשו"ע, בתניא פרק "לב", שענין "ואהבת לרעך כמוך" הוא "יסוד ושורש כל התורה".

[ולהעיר גם מפתגם רבינו הזקן (כפי שחזר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פ31) ש"ואהבת לרעך כמוך" היא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך"32, וכולא חד:

גם "ואהבת את ה' אלקיך" – אינה מצוה פרטית ככל שאר המצוות שבתורה, אלא אהבה היא שורש לקיום כל מצוות עשה (כמבואר בהפירוש לרמב"ם33, בתניא34 ובכ"מ בדרושי חסידות), שביניהם גם מצות יראת ה', שהיא שורש ויסוד לכל מצוות לא תעשה (כמבואר שם).

ונמצא, שכשם שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה", כך גם הציווי "ואהבת את ה' אלקיך" הוא יסוד ושורש לקיום כל התרי"ג מצוות.

וכיון שלא יתכן שיהיו שני ענינים שונים שהם כללות התורה, שהרי "תורה אחת לכולנה" – עכצ"ל, ש"ואהבת לרעך כמוך" ו"ואהבת את ה' אלקיך" הם כולא חד.

וענין זה מרומז בדברי המדרש35 שמביא רש"י36 בפירוש סיפור הגמרא אודות הגר שביקש שיגיירוהו ע"מ שילמדוהו כל התורה כולה בעמדו על רגל אחת, "בא לפני הלל, גיירי', אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" – "ריעך וריע אביך אל תעזוב37, זה הקב"ה, אל תעבור על דבריו .. ל"א, חבירך ממש, כגון גזילה גניבה ניאוף ורוב המצוות", היינו, שענין "דעלך סני לחברך לא תעביד" ש"זו היא כל התורה כולה", כולל שני פירושים שתוכנם הוא אהבת ה' ("זה הקב"ה") ואהבת ישראל ("חבירך ממש"), שבזה מרומז שכולא חד].

וכיון שר"ע מדגיש ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" – היתכן שס"ל שאפילו לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, היינו, שאין כאן ענין של איסור, וגם לא הקדיחה תבשילו, אלא רק לא מצאה חן בעיניו, היינו, שהיא בשלימות היופי הן בקלסתר פנים והן בחיתוך האברים, אלא שמשום-מה אירע ענין של העדר נשיאת חן – אזי יכול כבר להיות ענין הגירושין?!

ובלשון הגמרא במסכת סנהדרין38: "שבקה ר"ע לחסידותי'", כלומר, ר' עקיבא, שהוא החסיד, דהיינו המקור של חסד, "שרגיל לזכות את ישראל"39 – "שבקה לחסידותי'", בכך, שמחמיר עוד יותר מב"ה, שגם אם לא הקדיחה תבשילו, אלא רק לא מצאה חן בעיניו, הנה משום זה בלבד יכול כבר להיות ענין הגירושין!

ז. גם צריך להבין בסיום מסכת גיטין בגמרא – "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר40 וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה גו' על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך":

בביאור הטעם ש"מזבח מוריד עליו דמעות" – מבואר במפרשים41, ש"המגרש אשתו אשת נעורים ממעט אכילת זבחים, דאשת הנעורים מצוי' שמביאה קיני זיבה ולידה למזבח, והיינו דקאמר קרא מאין פנות אל המנחה, שהיתה מביאה בזיבה ולידה".

וצריך להבין:

א) ישנו דין של "קיץ המזבח"42, שכאשר המזבח בטל מנדרים ונדבות, אזי לוקחין עולות ומקריבין ע"ג המזבח, כדי שלא יהא המזבח בטל.

וכיון שכן, הרי, גם אם יחסרו קרבנות אלו שהיתה אשה זו יכולה להביא לולי הגירושין – אין למזבח להצטער ולבכות על החסרון דקרבנות אלו, כיון שבלאה"כ יקריבו עליו קרבנות ד"קיץ המזבח".

ומה גם שהקרבנות ד"קיץ המזבח" יש בהם מעלת האיחוד של כל בנ"י ביחד – שהרי הם באים מ"מחצית השקל" שכל יחיד מישראל "מוסרה לציבור" עבור קרבנות הציבור, שגדרם הוא שמתבטלת לגמרי בעלותו של היחיד43, שלכן הדין הוא שגם כהנים נותנים מחצית השקל44, דלא כפי שהיו "הכהנים דורשים .. הואיל ועומר ולחם הפנים שלנו (הם) היאך נאכלין" (ולכן לא היו נותנים מחצית השקל) – ד"כיון שנמסרה לצבור כמי שהוא נדבת צבור"45.

ב) הלשון "מזבח מוריד עליו דמעות" – מורה על ענין של צרה גדולה ביותר, עד כדי כך, שאין הדבר נקלט במוחו ובלבו, ואין ביכלתו לבטא זאת בדיבור, ולכן מתבטא הדבר בדמעות, שהם ממותרי מוחין שנשפכים לחוץ, כיון שכלי מוחו אינם יכולים להכיל זאת46.

ולכאורה, כיון שענין הגירושין נעשה ע"פ דין תורה, ומה גם שענין הגירושין נמנה במנין המצוות47: "שצוונו לגרש בשטר כשנתרצה לגרש" – איך אפשר לומר שענין הגירושין הו"ע של צרה גדולה ביותר, עד כדי כך, שאין זה נתפס בשכל, שלכן "מזבח מוריד עליו דמעות"?!

ג) דבר פלא – שלאחרי שלומדים כל מסכת גיטין [צ' דפים, וליתר דיוק: פ"ט דפים, מדף ב' עד דף צ'], עם כל המפרשים וכו' – הנה כשבאים להסיום דמסכת גיטין, שזהו הסך-הכל של כל ענין לימוד מסכת גיטין, אזי הסיום הוא: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", שמצד זה צריך לשלול לגמרי כל ענין הגיטין, בבחינת "לא הי' ולא נברא"48, אלא אדרבה – "היא חברתך ואשת בריתך"!

ח. ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור תוכן הענין דקידושין וגיטין בעבודת האדם – שזהו ענין עיקרי שבו משתקף כללות ענין עבודת האדם לקונו:

ידוע49 שכללות הענין דאיש ואשה, חתן וכלה, נמשך ונשתלשל מענינם ברוחניות – ככל עניני האדם התחתון, עליו נאמר50 "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ו"אתם קרויין אדם"51, ע"ש "אדמה לעליון"52, כמ"ש53 "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" – הקב"ה שנקרא חתן וכנס"י שנקראת כלה, אשר, משמעות השידוך ביניהם הוא שהנשמה (הכלה) מקבלת על עצמה ומתחילה למלא את שליחותו של הקב"ה (החתן) בעולם, כמאמר המשנה בסוף מסכת קידושין: "אני נבראתי לשמש את קוני".

ומזה נמשך גם באיש ואשה למטה – שהתכלית היא כמארז"ל54 "איש ואשה זכו שכינה ביניהן"55, עי"ז שבונים "בנין עדי עד"56, בדוגמת אדם וחוה בהיותם בג"ע, כנוסח הברכה בכל נישואי איש ואשה56: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", שאז הי' ענינם – כמפורש בקרא: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"57, לעבדה אלו רמ"ח מצוות עשה, ולשמרה אלו שס"ה מצוות לא תעשה (כהפי' בתרגום יונתן ובזהר58).

ובענין זה יש פלוגתא בין ב"ש לב"ה: הן בנוגע להמעמד ומצב שקודם התחלת העבודה (ענין הנישואין) – שזוהי הפלוגתא "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כדלקמן ס"ט); והן בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי התחלת העבודה, בעיצומה של העבודה – שזוהי הפלוגתא בנוגע לענין הגירושין, "לא יגרש אדם את אשתו אא"כ כו'", מתי אפשר לעזוב את אופן העבודה שעסק בה עד עתה ולעבור לעבודה אחרת (כדלקמן סי"א). ועפ"ז יתבאר הטעם שמיחלפא שיטתייהו דב"ש וב"ה בין קודם התחלת העבודה ובין לאחרי התחלת העבודה.

ט. ויש לבאר תחילה פלוגתת ב"ש וב"ה "כיצד מרקדין לפני הכלה" – ע"פ הביאור בלקו"ת59 ד"ה תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה, שאמר רבינו הזקן בחתונה (כמצויין בה"ביכלאַך" שבהם נרשמו התאריכים והמאורעות דאמירת המאמרים60):

כדי שיוכל להיות השידוך בין נשמת איש ישראל (כלה) להקב"ה, שהנשמה תוכל למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, יש צורך בנתינת כח מלמעלה – שזהו הענין ד"מרקדין לפני הכלה", וכפי שנמשך גם בענין נישואי איש ואשה כפשוטם, ש"מרקדין לפני הכלה" הו"ע המשכת השמחה בהכלה.

ובענין זה יש ב' שיטות:

א) "ב"ש אומרים כלה כמות שהיא" – כמבואר בלקו"ת61 ש"בית שמאי שרשם מבחי' הגבורות עליונות, ע"כ נק' שמאי, כענין שארז"ל62 ע"פ63 ושם דרך כו', כל השם אורחותיו, דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא .. וזהו כלה כמות שהיא, כלומר, כמו שהיא העלי' מלמטה .. אם רב ואם מעט", היינו, שלפי ערך עבודת הנשמה באתערותא דלתתא, הנה באופן כזה נמשך הסיוע והשפעת האור מלמעלה, שזהו"ע "מרקדין לפני הכלה".

כלומר: הן אמת שהסיוע מלמעלה שנמשך בברכתו של הקב"ה הוא גדול יותר מהכלים שמכינים מלמטה, וכדברי הגמרא במסכת יומא64 "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה", אבל אעפ"כ, הרי זה בערך העבודה, והיינו, שהסיוע "הרבה .. מלמעלה" תלוי בהקידוש "מעט .. מלמטה" (שלכן כאשר חסר הקידוש מעט מלמטה אזי לא נמשך כלל הסיוע מלמעלה), ובמילא, ככל שיגדל הקידוש "מעט מלמטה", כך תהי' המשכת הסיוע "הרבה מלמעלה" באופן נעלה יותר.

ומזה מובן, שכאשר הכלה היא "חיגרת או סומא", אזי אי אפשר שתהי' ההמשכה מלמעלה באופן נעלה ביותר, כי אם, "כלה כמות שהיא".

ב) "וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה", אפילו אם "היתה חיגרת או סומא" – כמבואר בלקו"ת61 ש"ב"ה שרשו מבחי' החסדים, חולק על ב"ש, שלא יהי' המשכה לפי ההעלאה, אלא אדרבה, תחלה יהי' המשכה מלמעלה למטה, ויהי' אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה' המה .. וזהו פי' כלה נאה וחסודה, חסודה הוא לשון נפעל .. דהיינו שנעשית חסודה ע"י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלקות אזי ממילא יפול הרע, ויהי' בחי' .. כלה נאה .. ואפילו (אם היתה תחילה) חיגרת אפילו סומא".

וע"ד שמצינו במדרש איכה רבה65, על הפסוק66 "השיבנו ה' אליך ונשובה", "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, שלך הוא, השיבנו" (בידך הוא ובך תולה לקבל ולהשיב אותנו67), היינו, שתחילה צריכה להיות פעולתו של הקב"ה – "השיבנו", ואח"כ – "ונשובה".

וזוהי גם טענת ב"ה – והלכה כמותם – שצריך להיות הסדר ד"כלה נאה וחסודה", דהיינו, "המשכת חסד עליון מלמעלה למטה", ועי"ז נפעל גם אצל "חיגרת או סומא" שתהי' "אשה כשרה (ש)עושה רצון בעלה"68, ובעלייתו של הבעל היא עולה עמו69, היינו, שמתבטל החסרון דחיגרת או סומא, ונעשית כלי שלם – להיות "חברתך ואשת בריתך" (כהסיום דמסכת גיטין).

[וענין זה משתקף גם בנישואי איש ואשה למטה – שיש ב' אופני הנהגה ד"מרקדין לפני הכלה", "כלה כמות שהיא", או "כלה נאה וחסודה" (אפילו אם "היתה חיגרת או סומא")].

י. אמנם, במה דברים אמורים – קודם התחלת העבודה:

קודם שירדה הנשמה למטה להתלבש בגוף – נמצאת היא בעולם שלמעלה, שהוא "עולם ברור"70, שהטוב אינו מעורב עם הרע, כפי שיהי' גם למטה לאחרי גמר הבירורים, שאז תהי' הלכה כב"ש (כדאיתא בכתבי האריז"ל71).

ולכן, ב"ש ששרשם ממדת הדין והגבורה, ס"ל שיש להחמיר ולהקפיד ולשקול כל דבר איך ומה הוא, "כלה כמות שהיא" – איך יהי' מעמד ומצב הנשמה בעבודתה למטה (כפי שניכר בה עוד קודם ירידתה למטה), ובמילא, "הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה" (בתמי'), הרי "התורה אמרה מדבר שקר תרחק" [וזאת – אע"פ ש"אמת אומר אל יברא"72, כיון שמצד מדת האמת אי אפשר להיות קיום העולם], ולפי ערך מעמדה ומצבה נותנים לה השפעה מלמעלה לצורך העבודה.

ואילו ב"ה ששרשם ממדת החסד, ס"ל שצריכים להקל וליתן יותר, והיינו, שגם כאשר רואים שתהי' "חיגרת או סומא", יש להתייחס אלי' וליתן לה ההמשכה מלמעלה כמו "כלה נאה וחסודה".

וזהו גם החילוק באופן הנהגת שמאי והלל בסיפור המעשה בנכרי שבא ואמר גיירני – שזהו מעמד ומצב שקודם התחלת העבודה:

אע"פ שגם קודם שנתגייר יש בו עלוליות לענין הגיור, ויתירה מזה, כדאיתא בספרים73 שיש בו ניצוץ של נשמה שמעורר ומושך אותו להתגייר, ולכן עוד קודם שנתגייר נקרא כבר בלשון "גר", כהלשון המורגל בש"ס74: "גר שנתגייר", ולא נכרי שנתגייר – הרי ענין זה אינו אלא בכח, וכל זמן שלא בא בפועל, יתכן שעדיין לא הגיע הזמן לכך כו'.

ולכן, קודם הגיור – נהג שמאי בכל תוקף החומרא, ו"דחפו באמת הבנין שבידו", כל זמן שלא הי' מוכן לקבל על עצמו את היהדות בכל הפרטים.

ואילו הלל נהג להיפך – כי, מצד ההנהגה של חסד ורחמים, אין להמתין, אלא צריכים לגאול מיד את הניצוץ קדושה שבו ולהכניסו לגבול וגדר הקדושה, אע"פ שלעת-עתה מוכן הוא להתגייר רק על מנת שילמדוהו כל התורה כולה בעמדו על רגל אחת, או על מנת שישימוהו כהן גדול.

אמנם, לאחרי שהנשמה ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא75, ל"עולם הפוך"70, לעבוד עבודתה בהגוף ובחלקו בעולם – אזי מתבטא החילוק שבין ב"ש לב"ה בציור הפכי:

מצד מדת הדין והגבורה דב"ש – השיטה היא שיש להחמיר ולעסוק בכל עניני העבודה גם כאשר העבודה היא קשה ביותר; ואילו לשיטת ב"ה, כאשר העבודה היא שלא לפי כחו, יכול לפעול שיחליפוה בעבודה קלה יותר, כדלקמן.

וזהו תוכן הפלוגתא דב"ש וב"ה (ור"ע) בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי הנישואין (בניגוד לפלוגתתם במעמד ומצב שלפנ"ז, "כיצד מרקדין לפני הכלה") – "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו'".

יא. ביאור הדברים:

יכול להיות מעמד ומצב שלמרות שכבר הי' ענין הנישואין, היינו, שהנשמה (איש) נתלבשה בגוף (אשה)76 זה, וניתן לה חלק בעולם שבו צריכה לעבוד עבודתה, וגם ניסתה והתחילה לעסוק בזה – אעפ"כ, באה הנשמה בפני ב"ד של מעלה, וטוענת, שאין ביכלתה להשתלט על הגוף, כיון שיצרו גדול כו', ואין ביכלתה לפעול בבירור חלקה בעולם מצד גודל ההעלם וההסתר כו', והיינו, שהטענה היא שאין התאמה בין הנשמה להגוף או בין האדם העובד לעבודתו בחלקו בעולם, ולכן רצונו להתגרש מעבודה זו ולמצוא עבודה אחרת קלה יותר.

ובזה פליגי ב"ש וב"ה:

ב"ש – שהנהגתם במדת הדין והגבורה, שלכן מחמירים בכל עניני תורה ומצוותי' – ס"ל שלא יועילו שום תירוצים; כיון שניתנה לאדם עבודה ושליחות זו, היינו, שמלמעלה חיברו ביניהם (ענין של נישואין) – חייב הוא למלא אותה עד כמה שתהי' קשה, שכן, גם כאשר זוהי עבודה קשה ביותר, הרי "לפום גמלא שיחנא"77, ובמילא, עליו לעבוד עבודתו עד קצה האחרון, "עד דכדוכה של נפש"78, ו"עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי32), ואין לו לעזוב עבודה זו, ומובטח לו שבודאי "לא ידח ממנו נדח"79.

וזהו "לא יגרש אדם את אשתו" – "אלא אם כן מצא בה ערות דבר", היינו, שישנו פס"ד בתורה שזהו "דבר ערוה", שאז היא אסורה לו וחייב לגרשה:

יתכן אמנם ש"לא תמצא חן בעיניו", היינו, שמצד בחי' המקיפים שבנשמה (ענין ה"חן")80, אין התאמה בין הנשמה להגוף, בין האדם העובד לעבודה בחלקו בעולם; ויתכן אפילו ש"הקדיחה את תבשילו", היפך ההנהגה ד"אשה כשרה עושה רצון בעלה"; ואעפ"כ, כל זמן שאין פס"ד ע"פ תורה שהחיבור של נשמה זו עם גוף זה, או אדם זה עם עבודה זו, הוא חיבור וצירוף שאינו ראוי – מוכרח הוא להמשיך בעבודתו זו למרות היותה עבודה קשה ביותר.

אבל ב"ה – שהנהגתם היא במדת הרחמים, מצד רחמים רבים העליונים – ס"ל שיש להתחשב במעמדם ומצבם של בני-אדם קרוצי חומר, יושבי בתי חומר, ולמצוא אופני עבודה קלים יותר, ובלבד שיוכלו בקלות יותר למלא את רצון הבורא, החתן של ישראל (הכלה).

כלומר: למרות שהי' אמנם ענין של קידושין "כדת משה וישראל", כולל גם ברכות נישואין, שמורה על ההסכמה והמשכת הסיוע מלמעלה, אבל אעפ"כ, כאשר רואים אח"כ שאין שלום וחיבור ביניהם, האשה אינה עושה (אלא ממרה את) רצון בעלה, החומר אינו עושה את רצון הצורה, והגוף אינו עושה את רצון הנשמה – אזי יש מקום לומר שנשמה זו צריכה גוף אחר שיהי' נוח יותר, וגוף זה צריך נשמה אחרת שתהי' תקיפה יותר,

ועד"ז בנוגע לעבודה בחלקו בעולם, שכאשר אינו מצליח בעבודה זו, ואדרבה כו' – יש מקום להחליפה בעבודה אחרת, קלה יותר,

ואעפ"כ, לא יהי' זה באופן שעי"ז יחסר ח"ו במילוי רצונו של הקב"ה בעבודה ושליחות הקודמת, אלא באופן ש"יצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"81, וה"איש אחר" יבנה בית בישראל שבו יהי' "ושכנתי בתוכם"82, "בתוך כל אחד ואחד"83, היינו, שיימצא יהודי אחר שיעסוק ויצליח במילוי העבודה והשליחות בחלק העולם הנ"ל, לעשות ממנו כלי לאלקות.

יב. ויש להוסיף בשיטת ב"ה ביאור דיוק הלשון "הקדיחה תבשילו" דוקא – דלכאורה הול"ל בפשטות שאינה עושה רצונו – שבזה מרומז שלא נשלם תכלית הנישואין:

איתא בגמרא במסכת יבמות84: "כתיב85 אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם .. אדם מביא חיטין חיטין כוסס (בתמי') .. נמצאת (האשה) מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו", עי"ז שמתקנת את החטים להיות מהם מאכל אדם.

ועד"ז בנוגע להנשמה והגוף – שהנשמה מצד עצמה אין לה קשר עם קלף גשמי וצמר גשמי, ובמילא אין לה קשר גם עם הניצוץ האלקי שנמצא בקלף וצמר הגשמיים, כי אם ע"י אמצעות הגוף, והיינו, עי"ז שהגוף אינו משאיר את הדברים הגשמיים כמו שהם, חטים כמו שהם, אלא עושה מהם מאכל לאדם העליון שעל הכסא, וכמו בתפילין, שעושה מהקלף הגשמי תשמישי קדושה, עי"ז שכותב עליו פרשיות התורה, ומניח אותם במקום הראוי ע"פ תורה, ועד"ז בשאר מצוות התורה, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"86, ואז נשלם תכלית ענין הנישואין.

אבל כאשר האשה (הגוף) אינה מכינה להאיש (הנשמה) דבר הראוי למאכל אדם, ואדרבה, תמורת זה הרי היא עוד מקדיחה את תבשילו, היינו, שהיא מקלקלת גם את תבשילו של הבעל שכבר מוכן לו (עניני הנשמה שהיו אצלה מקודם לכן), שמקדיחה אותו ע"י ההתלהבות בעניני העולם ברשפי אש דלעו"ז – תמורת ה"אש" ד"איש ואשה זכו שכינה ביניהן"54, שהו"ע אש י' ואש ה', אש שלמעלה ואש של הדיוט (כמדובר במאמר שלפנ"ז87) – אזי ס"ל לב"ה שאפשר להיות ענין של גירושין, היינו, שיעזוב עבודה זו ויתעסק בעבודה אחרת;

אבל, כל זמן שלא הגיע לידי מעמד ומצב ש"הקדיחה תבשילו" – עליו להמשיך ולהתייגע בעבודתו הקודמת.

יג. ואילו "ר' עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו":

ר' עקיבא, להיותו חסיד, מקור החסד, ועד שאומר ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ס"ל יתירה מזה – שעבודתו של יהודי צריכה להיות גם באופן של "חן",

וכדאיתא בגמרא88: "שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה כו'", והיינו, שכשם שצריך להיות "חן מקום על יושביו" כדי שיוכלו לעשות ממקום זה מקדש לו ית', כמו"כ צ"ל בפנימיות העבודה הענין ד"חן אשה על בעלה",

והיינו, שנוסף על שלימות העבודה בפועל ממש, צריכה להיות העבודה מתוך רצון ותענוג ("חן") – כפי שמצינו בנוגע ללימוד התורה שאמרו חז"ל89 "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"; ועד"ז בקיום המצוות ישנו ענין ברכת המצוות: "ברוך כו' אשר קדשנו במצוותיו", שהו"ע ההודאה להקב"ה90 על "אשר קדשנו במצוותיו", "אשר" דייקא, כמבואר בקבלה וחסידות91 ש"אשר" הוא מלשון תענוג, כמו "באשרי כי אשרוני בנות"92, היינו, שקיום המצוות הוא מתוך תענוג ונחת רוח.

אמנם, כאשר עבודתו היא באופן שחסר בה ענין ה"חן", והיינו, שבנוגע לפועל הרי הוא עובד עבודתו בשלימות, אבל הוא עושה זאת בדרך "מצות אנשים מלומדה"93, ללא רגש של אהבה ותענוג, כיון שחסר אצלו ה"חן" בעבודה זו – אזי מצד מדת החסידות של ר' עקיבא, מאפשרים לו למצוא עבודה אחרת שתמצא חן בעיניו, ויוכל לעסוק בה מתוך תענוג, שאז תהי' עבודתו לה' בשמחה ובטוב לבב94.

יד. והנה, ההלכה היא – לא כר' עקיבא, ולא כבית שמאי, אלא כבית הלל95:

התורה על הרוב תדבר96, ואצל רוב בנ"י, אי אפשר לדרוש ולתבוע שמיד בהתחלת העבודה יהי' גם ענין התענוג בעבודה. וכמ"ש הרמב"ם בסוף הל' תשובה97, שבתחלת העבודה "אין מלמדין .. אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר", שאז, עבודתו אינה מצד ענין התענוג, אלא מצד סיבה צדדית.

ולכן, אין הלכה כר"ע, שס"ל שאפילו כאשר חסר רק ענין ה"חן" (חפץ ותענוג) בעבודה מסויימת, אזי יכול כבר לעזוב עבודה זו, ולעבור לעבודה אחרת שמוצאת חן בעיניו.

ולאידך גיסא – אין הלכה כב"ש שיש חיוב על האדם להמשיך ולהתייסר בעבודתו הקשה עד מיצוי הנפש, מבלי לאפשר לו לעבור לעבודה קלה יותר.

במקרים יוצאים מן הכלל צריכה אמנם להיות העבודה באופן של מס"נ עד כלות הנפש ממש98 – בנוגע לג' הענינים שעליהם אמרו99 "יהרג ואל יעבור",

– וישנו אופן ההנהגה של חסידים100 שמחמירים על עצמם ומוסרים נפשם על קיום כל התומ"צ, וכדאיתא במדרש101 על הפסוק102 "מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכתי בית מאהבי", "מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת .. על שמלתי את בני כו'", "על שנטלתי לולב על שהנחתי תפילין". ולהעיר מהפלוגתא בראשונים ואחרונים103 אם ניתנה רשות לכל אחד למסור נפשו על כל המצוות שבתורה שלא בשעת גזירת השמד. ולכל הדעות, אין זו דרך הסלולה לרבים, אשר, התורה על הרוב תדבר –

אבל בנוגע לכל שאר הענינים – צריכה להיות עבודתו באופן שהנשמה נשארת קשורה בגוף, אע"פ שנכשל לפי-שעה כו'104.

ולכן, ההלכה היא כבית הלל – שזוהי דרך סלולה ורחבה לכאו"א מישראל, דרך המלך, "דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"105, לעשות מכל העולם דירה לו ית' – שאין חיוב להתייסר בעבודה הקשה עד מיצוי הנפש, אלא, כאשר ישנו מעמד ומצב ד"הקדיחה תבשילו", אזי יכול לעזוב עבודה זו, ולמצוא עבודה קלה יותר.

טו. ויש להוסיף ולהעיר:

אע"פ שהלכה כב"ה, ועד ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה"106, מ"מ, מצינו דעה107 שבענין גירושין הלכה כב"ש, ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר".

ובכל אופן – הנה גם כאשר יש מקום לענין הגירושין, "אין ראוי למהר לשלח אשתו הראשונה"108.

וההסברה בזה – דכיון שנעשה כבר ענין הנישואין, כולל גם ברכות נישואין שמורה על ההסכמה מלמעלה, הרי מובן, שאם רק תהי' השתדלות הכי גדולה, יוכל להתקיים הרצון העליון שיומשך קיום הנישואין, שאז יהיו ברכות הנישואין כתיקונם (שהרי אע"פ שגם אם יתבטלו הנישואין לא תהי' הברכה לבטלה, כיון שהי' ענין הנישואין לפי שעה, מ"מ, אם אין זה "בנין עדי עד", אין זו ברכה כתיקונה), ולכן, יש לעשות את כל ההשתדלות שענין הנישואין ישאר בקיומו.

ועד"ז בנוגע לעבודת האדם109:

כיון שבהשגחה פרטית באה לידו עבודה ושליחות מסויימת במקום מסויים (שהרי הוא מאמין שאין דבר שאינו בהשגחה פרטית, וכמ"ש110 "מה' מצעדי גבר כוננו"), לא יתכן שעבודה זו תהי' שלא בכחו. אלא מאי, ישנם כ"כ הרבה קשיים העלמות והסתרים בעבודה זו – הנה "בהדי כבשא דרחמנא למה לך"111, אבל ברור הדבר שביכלתו למלא עבודה זו, כיון שיש לו כחות לכך, ועליו רק להמשיכם מן ההעלם אל הגילוי, ולכן "אין ראוי למהר לשלח כו'", שהרי אינו יכול לדעת אם הרצון להיפטר מעבודה ושליחות זו הוא מהיצ"ט או מהיצה"ר, אלא עליו להתבונן עוד הפעם ועוד הפעם, ולנסות בכל מיני האופנים להמשיך בעבודה ושליחות זו.

*

טז. וענין זה (שלילת ענין הגירושין עד כמה שאפשר, שלכן, הלכה כב"ש, ובכל אופן, "אין ראוי למהר לשלח כו'") מודגש יותר בדברי הגמרא בסיום מסכת גיטין – "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".

ובהקדם ביאור השייכות לענינו של ה"מזבח" דוקא:

במסכת כתובות112 דרשינן תיבת "מזבח" בדרך נוטריקון (שבאות מ' שהיא ראש התיבה, נרמזו המעלות של המזבח)113, ולא עוד אלא שיש גם שקו"ט בדרשה זו114: "מזבח – מזיח ומזין (בזכות הקרבנות העולם ניזון, שהקרבנות באים מן המזון וגורמין לו ברכה) מחבב (את ישראל אל אביהם) מכפר", ופריך, "היינו מכפר היינו מזיח" (קס"ד מזיח עונות), ומשני, "מזיח גזירות (רעות מעל ישראל) ומכפר עונות".

וצריך להבין סדר הדברים (כידוע שסדר בתורה הוא גם תורה115, והדיוק בזה הוא לא רק בתושב"כ, אלא גם בתושבע"פ), "מזיח (גזירות) ומזין מחבב מכפר" – דלכאורה איפכא מסתברא:

לכל לראש ענינו של המזבח הוא – שבו מקריבים קרבנות לכפר על עונות בנ"י, ועי"ז נעשה "ריח ניחוח"116, נחת רוח לפני הקב"ה117, ואז נותן הקב"ה כל הברכות למלא בקשתם של בנ"י.

וכפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה118 בנוגע לענין הקרבן – שזהו כמשל ל"אדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו, אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו, שיתרצה לו לראות פני המלך", ואז יוכל לבקש בקשותיו כו'.

ואילו סדר הפוך – שתחילה ימלא המלך הבקשות, ואח"כ יכפר לאדם שסרח בו – לא מצינו במלכותא דארעא, ובמילא, גם למעלה אין הסדר באופן כזה, שהרי "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא"119.

וא"כ, לכאורה הוצרך להיות סדר הדברים – בדיוק להיפך מסדר דברי הגמרא – מכפר מחבב מזין מזיח: לכל לראש מכפר הקב"ה עונות בנ"י, ואח"כ גם מחבב את ישראל, ולאחרי שישראל נעשים חביבים אצלו, אזי נותן להם מזונות, ואח"כ גם מזיח גזירות רעות בנוגע לעתיד (שהרי גזירה אינה דבר שישנו עתה, אלא על העתיד).

[וזהו גם הטעם ש"קס"ד מזיח עונות", ורק בגלל הקושיא "היינו מכפר היינו מזיח", מוכרחים לפרש "מזיח גזירות" – כי, במושכל ראשון לא יעלה על הדעת לפרש שהענין הראשון בפעולת המזבח, "מזיח", היינו "מזיח גזירות"; ע"פ שכל צריכה להיות התחלת פעולת המזבח – "מזיח עונות", כנ"ל].

ועכצ"ל, שבדברי הגמרא מרומז פנימיות ענינו של המזבח, שפעולתו היא בסדר זה דוקא: "מזיח ומזין מחבב מכפר", היינו, שלכל לראש – גם כאשר לא הי' עדיין הענין ד"מכפר", ועאכו"כ שלא הי' עדיין הענין ד"מחבב" – הרי הוא "מזיח ומזין"!

לכל לראש מבטל הקב"ה את כל הגזירות הרעות שיכולים להיות בעתיד ("מזיח"), ובמילא, הרי הוא חי וקיים; ואז, טוען יהודי, שלא מספיק הענין ד"חיי", אלא צריך גם הענין ד"מזוני", ואכן, "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"120 – "מזין".

ובפרטיות יותר:

כיון שמדובר אודות מעמד ומצב שעדיין לא הי' הענין ד"מכפר", הרי מובן, שהנתינה מלמעלה אינה באופן של מכירה, שהמוכר נותן לפי הדמים, כי אם, לפנים משורת הדין, באופן של מתנה, וכיון שכן, הרי, זה באופן ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"121.

ובלשון הכתוב122: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", "לפי רצונו ותאוותו"123, היינו, לא לפי מה שמגיע לו ע"פ שכל, אלא לפי רצונו ותאוותו, וכיון שהוא קטן (שהרי עדיין לא נתכפרו עוונותיו, והרי "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"124, היינו, שהוא קטן בדעת), ואם לא יתנו לו תאוותו עלול שיגעה בבכי' – אזי נותנים לו לפי רצונו ותאוותו כל צרכיו הגשמיים שנקראים בשם "מזונות" ("מזין").

וכל זה – בהיותו עדיין במעמד ומצב שעדיין לא נתכפרו עוונותיו, שאז נוגעים לו רק עניניו הגשמיים, ולא עניניו הרוחניים;

ולאחרי כן, כשמתעלה למדריגה נעלית יותר, אזי נותנים לו גם השפעות רוחניות – שזהו הענין ד"מחבב", היינו, שמגלים לו אהבתו של הקב"ה וחיבתו.

ולאחרי זה בא הענין ד"מכפר" – דאף שמצד הקב"ה הרי "רבו פשעיך מה תעשה לו"125, ויכול להיות גם מעמד ומצב ד"השוכן אתם בתוך טומאותם"126, מ"מ, נותנים לו עילוי גדול יותר: "מכפר", שאז נעשה בדרגת בעלי תשובה, שלמעלה מצדיקים, כמארז"ל127 "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בו".

יז. ועפ"ז יובן הטעם ש"כל המגרש .. מזבח מוריד עליו דמעות" – מזבח דוקא:

מציאותו של המזבח היא – שגם במעמד ומצב שקודם כפרת עונות, "בתוך טומאותם", פועל הוא להיות "מזיח ומזין כו'", ואז בטוחים שסוכ"ס יהי' גם הענין ד"מכפר".

וכיון שכן, הרי, כאשר ישנו אדם שמגרש את אשתו ומפסיק הקישור בין איש ואשה למטה ששכינה שרוי' ביניהם, בגלל ש"מצא בה ערות דבר", ועאכו"כ אם מגרשה רק בגלל ש"הקדיחה תבשילו", או בגלל שלא מצאה חן בעיניו – הנה בנוגע לכל שאר הענינים שבעולם אין זה נוגע, אבל בנוגע למזבח, הרי זה נוגע ("עס רירט אָן") לכל מציאותו של המזבח, שהרי זה היפך עבודת המזבח!

יח. ומזה באים לסיום המסכת ממש – "ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר .. היא חברתך ואשת בריתך":

ובהקדם דברי הגמרא128 בנוגע לענין הגלות, שדומה לגירושין129 – שאז טוענים בנ"י "נהי' כגוים כמשפחות הארצות גו'"130, באמרם: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום (ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום), אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להן, אי131 זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם".

ולכאורה הרי זו סתירה מרישא לסיפא: בתחלת הפסוק נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'", היינו, שאין זה ענין של גירושין; ואילו בסיום הפסוק נאמר "ובפשעיכם שולחה אמכם", שזהו ענין של גירושין ע"י "ספר כריתות"?!

והביאור בזה:

מצד "פשעיכם" יכול אמנם להיות ענין של גירושין ח"ו, כיון ש"מצא בה ערות דבר" (ככל פרטי הדרגות שבדבר); אבל, ישנה פעולתו של המזבח ש"מזיח ומזין מחבב מכפר",

– כפי שמצינו בזמן בית שני, שאע"פ שחסרו בו ה' דברים132, ולא היתה השראת השכינה בשלימותה, מ"מ, היתה בו עבודת המזבח בשלימותה, כולל גם פעולת השראת השכינה שבאה לידי ביטוי בהאש שלמעלה133 שהיתה נמשכת ע"י האש שבאה מן ההדיוט132,

ועד"ז גם בזמן הגלות, ישנו המזבח בביהמ"ק של מעלה, ואלי' עומד ומקריב עליו שני תמידין בכל יום (כדאיתא במדרשים והובא בעשרה מאמרות134) –

היינו, שגם במעמד ומצב ד"בתוך טומאותם", ישנה פעולת המזבח שמזיח גזירות, ומזין כל אחד לפי רצונו ותאוותו, ומחבב את ישראל אל אביהם, ועד שמכפר על כל עוונותיהם,

ולכן, אומר הקב"ה לנביא לומר לבנ"י: אע"פ ש"בפשעיכם שולחה אמכם", מ"מ, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'"?!... ולאמיתו של דבר – "היא חברתך ואשת בריתך"135.

*

יט. וענין זה (גודל שלילת ענין הגירושין) מודגש גם בהתחלת מסכת גיטין – "המביא גט ממדינת הים"136:

בהתחלת מסכת גיטין צריכים להבהיר לכל לראש כיצד שייך שיהי' ענין של פירוד בין הקב"ה לבנ"י, שמזה יכול לבוא ענין של פירוד באיש ואשה למטה שהם "בצלמנו כדמותנו", ושכינה שרוי' ביניהם.

ועל זה אומרת המשנה: "המביא גט" – כיצד יכולה להיות אפשרות למציאות של גט – בגלל שישנה מציאות של "מדינת הים":

ענינה של "מדינת הים" – שהיא בריחוק מקום137 מארץ ישראל: ארץ ישראל נקראת "ארץ" ע"ש "שרצתה לעשות רצון קונה"138, והיא "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"139; ואילו "מדינת הים" היא בריחוק מקום מארץ ישראל, היינו, ששם לא רואים ולא מרגישים גילוי אלקות, ולא זו בלבד שהיא בריחוק מקום מארץ ישראל, אלא עוד זאת, שישנו "ים" המפסיק ביניהם, כך, שגם כאשר רוצה לבוא לארץ ישראל, אזי מגיע לים המפסיק, שאין אפשרות לעבור בו (אא"כ ע"י תחבולות שונות).

וענינו בעבודה הוא הפסק החומר דהגוף ונפש הבהמית, ועד כדי כך הוא ההפסק, שאין יכול לעבור שם אדם – שענינו שכל140, והיינו, שזהו מעמד ומצב דהיפך השכל – "רוח שטות", כמארז"ל124 על הפסוק141 "איש כי תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", שאז נעשה כבהמה, שלכן קרבנה מן השעורים, מאכל בהמה142.

וע"פ מארז"ל143 "דע מה למעלה ממך", שכל הענינים למעלה נעשים "ממך"144 – הרי עי"ז גורמים שגם למעלה נעשה מעמד ומצב שהלך בעלה (זה הקב"ה) למדינת הים.

וזהו "המביא גט ממדינת הים" – שכל האפשרות לענין הגט (הפירוד בין הקב"ה ובנ"י) הוא רק בגלל שישנה המציאות ד"מדינת הים".

כ. אמנם, עפ"ז יכולים לחשוב שכאשר ישנה מציאות של "מדינת הים", אזי אבדה תקוותו ואבדו סיכוייו ח"ו.

והמענה לזה – "המביא גט", דקאי על שלוחו של הבעל:

אין זה באופן שהאשה מקבלת "גט כריתות" מהבעל שנמצא מעברו השני של הים, מבלי שיהי' קשר ושייכות ביניהם, אלא, את הגט מביא שלוחו של הבעל, ו"שלוחו של אדם כמותו"145 (דבלאה"כ אין להגט תוקף כלל),

והיינו, שגם כאשר "בפשעיכם שולחה אמכם", "בתוך טומאותם" – נמצא עמו שלוחו של אדם העליון, "השוכן אתם בתוך טומאותם", שזוהי נפש האלקית, ו"הקב"ה עוזרו"146, עי"ז ש"דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"147, אע"פ ש"אני ישנה בגלותא"148 במדינת הים.

וכאשר שלוחו של הבעל עומד לפני האשה ואוחז את הגט בידו, שזהו מעמד ומצב ד"חרב חדה מונחת", שהרי ענינה של ה"חרב חדה" לעשות "כריתות" בין שני דברים – הרי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"111, כיון ש"שלוחו של הבעל" עומד וממתין שיהודי (האשה) יתעורר ברגע האחרון של נעילה ויחזור בתנועה קלה של תשובה, ויכיר בכך, שהוא וכל עניניו, יחד עם ה"ספר כריתות", נמצאים כולם ברשותו של הבעל,

שאז, אין מקום לענין של חטא (סיבת הגירושין) – שהרי בשעה שהי' הגילוי ד"אנכי הוי' אלקיך"149 ("ווען דער "אנכי" האָט גע'שטורעם'ט"), אזי לא היתה יכולה להיות מציאות של "אלהים אחרים", כמ"ש150 "לא יהי' לך אלהים אחרים על פני", "כל זמן שאני קיים", ו"בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם"151; ורק מצד ההעלם וההסתר – כאשר נסתלקה השכינה ועלתה למעלה, "במשוך היובל", שאז "המה (אפילו "בהמה") יעלו בהר"152, כיון שירד הר סיני מקדושתו, ועי"ז ירד גם כל העולם כולו – הנה מצד ההעלם וההסתר יכול להיות מציאות של חטא ועון ופשע,

ואין גם מקום לענין של גט – שהרי הדין הוא שכל זמן שהגט נמצא ברשותו של הבעל153, או שהבעל (או שלוחו) אוחז בהגט ע"י חוט ומשיחה וכיו"ב154, אזי לא חל הגט, כיון שלא יצא מרשותו לגמרי.

וזהו תוכן הנחמה בדברי הקב"ה להנביא, שאע"פ ש"בפשעיכם שולחה אמכם", אומר הקב"ה, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'", כיון שהגט נשאר ברשותו של הקב"ה, וכיון שכן, הרי בטל לגמרי כל ענין הגט.

*

כא. ויש להוסיף בכהנ"ל בעומק יותר – שתוכן הסיום דמסכת גיטין (לאחרי כל הענינים דמסכת גיטין) הוא, שאפילו כאשר בפועל הי' ענין של גירושין, ו"כל המגרש .. מזבח מוריד עליו דמעות", מ"מ, צריך לידע, שענין הגירושין אינו אלא לפי שעה בלבד, ותכליתו היא שעי"ז יתגלה המעמד ומצב האמיתי ש"היא חברתך ואשת בריתך", כדלקמן.

ובהקדם הביאור בדברי הגמרא בסוף מסכת גיטין155: "אמר לי' רב פפא לרבא, לא מצא בה לא ערוה ולא דבר (וגירשה), מהו (מי כייפינן לי' לאהדורה או לא), א"ל, מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו156, כל ימיו בעמוד והחזיר קאי (שב"ד כופין אותו להחזירה), התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד".

ונמצא, שבענין הגט ישנם שני הפכים:

מחד גיסא – מדגישים גודל שלילת ענין הגט, עד כדי כך, שלכמה דעות הלכה כב"ש ש"לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר", ובכל אופן, "אין ראוי למהר לשלח כו'" (כנ"ל סט"ו);

ולאידך גיסא – אם בפועל הי' ענין של גירושין (מאיזו סיבה שתהי'), הרי למרות שבכל התורה כולה אמרינן "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני"157, הנה בנוגע לגט – "מאי דעבד עבד", היינו, שלא כייפינן לי' לאהדורה (גם כאשר הדבר הוא בידו, כיון שאינו כהן), שמשמעות הדבר היא שיש בהגירושין ענין חיובי!

ולהעיר, שאף שענין הגט הוא היפך האהבה, שצריכה להיות גם ע"פ שכל – הרי זה א' מתרי"ג מצוות, שיסודם הוא "ואהבת לרעך כמוך", ונכתב בתורה [ועד שבין "ששים המה מלכות"158, "ששים מסכתות"159, יש מסכת מיוחדת שמוקדשת לענין הגיטין] שענינה הוא הבנה והשגה, ויתירה מזה – כפסק הרמב"ם בסוף הל' חנוכה: "כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר160 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום". ועכצ"ל, שיש בזה גם ענין חיובי.

כב. ועד"ז מצינו גם ב"גט" עצמו – שיש בו ענין חיובי:

גט – צריך להיות כתוב בשטר דוקא, כפי שלמדים ממ"ש161 "ספר כריתות", "ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה"162.

כלומר: אע"פ שאצל בני-נח – שגם הם נצטוו על האיסור דאשת איש – נעשה ענין הגירושין עי"ז שמשלחה מביתו163, מ"מ, אצל בנ"י הרי זה נעשה ע"י שטר דוקא. ואף שהטעם הפשוט על זה הוא כדי שענין הגירושין לא יהי' דבר קל (כמבואר בספרי טעמי המצוות164), הרי, ענין זה היו יכולים לשלול גם ע"י תנאים אחרים. ומזה מובן, שכתיבת שטר הוא תנאי עיקרי בענין הגט מצד עצמו.

ועד כדי כך, שממ"ש "ספר כריתות", שנקרא ספר, למדים כמה פרטי דינים בנוגע לגט שצריך להיות כמו ספר תורה165.

ומרומז גם בכך ש"נוהגים לכתוב י"ב שורות בגט" (ובשביל זה עושים תחבולות – לכתוב אותיות ארוכות כו'166, כדי שיהיו י"ב שורות דוקא, לא י"א ולא י"ג), "משום דכתיב ספר כריתות, כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה"167.

ולכאורה תמוה ביותר:

ענינה של ספר תורה הוא – שטר קידושין בין הקב"ה ובנ"י, וכידוע הרמז המובא בספרים168 בפירוש דברי המשנה בריש קידושין: "האשה נקנית .. בכסף ובשטר ובביאה", ש"כסף" הו"ע האהבה, "אהבת עולם אהבתיך"169, שזהו ענינו של "אברהם אוהבי"170, "ביאה" קאי על עבודתו של יעקב שהיתה "מטתו שלימה"171, ו"שטר" קשור עם מתן-תורה, שהי' ב"קול שופר", משופרו של האיל שנשחט תמורת יצחק172, והיינו, שהתורה היא שטר הקידושין בין הקב"ה ובנ"י.

וכיון שגט הוא היפך ענין הקידושין, מהי שייכותו לספר תורה – שיהיו בו דינים כמו בס"ת, ויהיו בו י"ב שורות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה, הפסק (כריתות) שהוא חלק מהס"ת עצמה, ויש בו קדושת הס"ת, עוד יותר מקדושת הגווילין (שמסביב לעמודי הס"ת), להיותו חלק מהעמוד עצמו – בה בשעה שגט הוא היפך ענינה של ספר תורה שהו"ע הקידושין?!

ונקודת הביאור בזה – שאע"פ שענין הגט הוא היפך ענינו של שטר קידושין, הרי הכוונה בזה אינה אלא כדי שלאח"ז יהי' ענין הנישואין באופן נעלה יותר, מתוך אהבה וחביבות גדולה יותר, כך, שלאמיתתו של דבר, הנה גם הגט הוא שטר קידושין, ואדרבה, באופן נעלה יותר, כדלקמן.

כג. ביאור הדברים:

סדר הדברים בכתוב הוא – שלאחרי ענין הגירושין נאמר ענין הנישואין: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"81. ולכן, גם בסדר המסכתות קודמת מסכת גיטין למסכת קידושין, "ע"ד הכתוב שהקדים גירושין קודם נישואין" (כמבואר במפרשי המשנה173).

אלא, שלאחרי הגירושין נעשים הנישואין באופן אחר מהנישואין הראשונים – נעלה יותר, ע"ד החילוק שבין עבודת בעלי תשובה לעבודת הצדיקים.

כלומר: אע"פ שבתחילה "הכתוב קראו אחר, לומר, שאין זה בן זוגו לראשון, זה הוציא רשעה מתוך ביתו ("כי מצא בה ערות דבר"), וזה הכניס רשעה לתוך ביתו" (כדברי הגמרא בסיום מסכת גיטין) – הרי ענינו של בעל תשובה הוא, שע"י עבודתו מהפך מ"אל אחר" ל"ה' אחד"174 (שעושה מר' ד', עי"ז שמוסיף בו נקודה175, נקודת פנימיות הלב).

ויתירה מזה – שהנישואין אינם "לאיש אחר", אלא שחוזרת לבעלה הראשון:

איתא בגמרא במסכת יומא176: "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה ("לא יוכל בעלה הראשון וגו'"177), שנאמר178 לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים (ואעפ"כ) ושוב אלי נאום ה'".

והיינו, שע"י תשובה גדולה ("גדולה תשובה") מבטלים לגמרי את פעולת הגט, ואז חוזרת האשה לבעלה הראשון, וכיון שבינתיים הי' ענין הפכי כו', אזי נעשית האהבה והחביבות באופן נעלה יותר מאשר בנישואין הראשונים – ע"ד גודל האהבה והחביבות דבעל-תשובה, כמ"ש הרמב"ם179 "אמש הי' כו' והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד", והיינו, דכיון שלפנ"ז הי' שנאוי ומרוחק, הרי החביבות והקירוב שלאח"ז הם באופן נעלה יותר מאשר בצדיקים, וכמבואר בתניא180 שכיון ש"עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות", לכן "צמאה נפשו לה'" "באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה" "ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים".

ונמצא, שתכלית הכוונה בענין הגט היא – כדי שלאח"ז יתוסף עילוי גדול עוד יותר בענין הנישואין, ויתגלה ש"היא חברתך ואשת בריתך", "ברית" דייקא, כיון שברית כרת הקב"ה ש"לא ידח ממנו נדח", שלכן, גם אם ישנו ענין של גירושין, הרי זה רק לפי שעה ובחיצוניות בלבד, וכדאיתא במדרשי חז"ל181 על הפסוק182 "איכה גו' כאלמנה", "כאשה שהלך בעלה למדינת הים", בכ"ף הדמיון בלבד, ולאח"ז נעשה עוה"פ ענין הנישואין באופן נעלה יותר, כמ"ש183 "והי' ביום ההוא גו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".

ועפ"ז אתי שפיר השייכות של גט לספר תורה – דכיון שתכליתו של הגט היא שעי"ז יתוסף עילוי גדול יותר בענין הקידושין והנישואין, נמצא, שאמיתת ענינו של הגט הוא שטר קידושין, כמו ספר תורה, אלא, שס"ת מורה על עבודת הצדיקים, וגט מורה על עבודת הבעלי תשובה184.

כד. עפ"ז יש לבאר ענין נוסף בנוגע לגט:

ובהקדמה – שבשטרות בכלל יש ב' סוגים: (א) שטרי ראי', כמו שטר מלוה, שאינו אלא לראי' על ההתחייבות של הלוה למלוה, והיינו, שחלות ההתחייבות היא (לא ע"י השטר, אלא) בעת נתינת המעות, והשטר הוא רק ראי' על ההתחייבות, ועי"ז נעשה מלוה (לא בעל-פה, אלא) בשטר. (ב) שטרי קנין, היינו, שהשטר פועל את מציאות הדבר – חלות הקנין.

ובגט – ישנם ב' הענינים: גט – הוא מסוג השטרות שהם שטרי קנין, שחלות הגירושין נעשית ע"י מציאות הגט, עי"ז שכותבים שטר כריתות וחותמים עליו – להדעה ש"עדי חתימה כרתי", או ע"י מסירתו להאשה – להדעה ש"עדי מסירה כרתי"162; ונוסף לזה, יש בו גם המעלה דשטר ראי', שמהוה הוכחה שהי' ענין של גירושין (ומזה מסתעפים כמה דינים)185.

וע"פ האמור לעיל שאמיתית ענינו של גט כפי שהוא למעלה הוא (לא לשם כריתות ח"ו, אלא) כדי שעי"ז יהי' ענין הנישואין בתוקף גדול יותר, כמעלת עבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים – יש לומר, שב' ענינים הנ"ל בגט (הקנין והראי') הם כנגד ב' הענינים שבנישואין הראשונים דהקב"ה ובנ"י ע"י ספר התורה:

בתורה מצינו ב' ענינים: (א) ע"י התורה נעשית המציאות של עם ישראל, כמאמר ר' סעדי' גאון186: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה", (ב) התורה היא גם ראי' על ההבדלה שבין ישראל לעמים, כמ"ש187 "מגיד דבריו ליעקב גו' לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", כך, שההליכה בדרך התורה ומצוותי' מהוה ראי' על השייכות לעם ישראל.

וכיון שבגט צריכים להיות כל הענינים שהיו בנישואין הראשונים, לכן, ישנם בו ב' ענינים הנ"ל: הקנין והראי'.

ויש להוסיף ולהמתיק יותר:

איתא במדרש188 (ומרומז בקיצור גם בגמרא במסכת גיטין189) "בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה .. מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו למדה לישראל, אמר לפניו, רבש"ע, אכתוב אותה להם, אמר לו .. המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עכו"ם וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו190, ומה אני עושה להם, נותן את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה, כתב זה המקרא, כי על פי הדברים האלה191 זו המשנה והתלמוד, שהם מבדילים בין ישראל לבין העכו"ם".

וכשם שההבדלה שבין ישראל לעמים היא ע"י תורה שבעל-פה דוקא – כמו"כ בגט ההלכה היא ש"עדי מסירה כרתי"192, שזהו ענין שבעל-פה דוקא (לא בכתב, כמו "עדי חתימה").

כה. עפ"ז יש לבאר גם הרמז בי"ב שורות שבגט, "כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה":

ההפסק די"ב שיטין הנ"ל אינו בין הספר תורה לענין שחוץ הימנו (העולם), כי אם, הפסק בספר תורה עצמו, דהיינו, בקדושה גופא.

וענינו בעבודה – שאצל יהודי לא שייך הפסק (פירוד, כריתות) מאלקות ח"ו, כמאמר רבינו הזקן193 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, וגם כאשר רואים שיש איזה ענין של הפסק, הרי זה רק לפי שעה ובחיצוניות בלבד, ולאמיתתו של דבר, הרי הפסק זה הוא בקדושה גופא (בס"ת עצמו), כיון שהכוונה בזה היא שעי"ז יתוסף אצלו העילוי דעבודת התשובה.

וזהו גם הרמז במספר השיטין המפסיקין – י"ב שיטין:

כאשר אליהו הנביא הוצרך לבטל את המציאות דעבודת הבעל, ולפעול שלא יהי' אפילו מעמד ומצב ד"פוסח על שני הסעיפים"194 – כתיב195 "וירפא את מזבח ה' ההרוס" (שנהרס ע"י עובדי הבעל),

– כיון שהי' מעמד ומצב של פירוד (גירושין) [החל מהפירוד הראשון ע"י חטא העגל, וכפי שחזר ונשנה עוה"פ ע"י שני העגלים שהעמיד ירבעם בן נבט196 שחטא והחטיא את הרבים (ההיפך והמנגד למשה רבינו שזכה וזיכה את הרבים)197], שעל זה אמרו "כל המגרש .. מזבח מוריד עליו דמעות", ועד שנעשה "מזבח ה' ההרוס" –

"ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב .. ויבנה את האבנים מזבח בשם ה' וגו'"198.

ולכאורה: פעולתו של אליהו הוצרכה להיות רק אצל עשרת השבטים שאצלם הי' מעמד ומצב ד"מזבח ה' ההרוס"199, ולמה לקח "שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב", הרי אין זה שייך לב' השבטים הנותרים, יהודה ובנימין?

אך הענין הוא – שישנו ענין ה"מזבח" בעבודתו הפרטית של כאו"א מישראל, כמבואר בלקו"ת200 דקאי על לבו של אדם199, שיש בו ב' מדריגות, פנימיות הלב וחיצוניות הלב, שזהו"ע מזבח הפנימי ומזבח החיצון. וכיון שכל אחד מישראל הוא בבחינת "מראות קטנות"201 שבהם משתקף כל סדר ההשתלשלות (כללות ענין עבודת האדם לבוראו ב"עולם קטן זה האדם"202 ובעולם כפשוטו), לכן צריכים להשתקף במזבח הפרטי שבו כל שנים עשר שבטי ישראל כפי שהם בשלימותם, ועי"ז פועלים שלילת המעמד ומצב ד"מזבח מוריד עליו דמעות", שמזה יכול לבוא הענין ד"מזבח ה' ההרוס".

ועפ"ז יש לומר, שי"ב שיטין שבגט רומזים על י"ב האבנים כמספר י"ב שבטי ישראל שמהם בונים את מזבח ה' ההרוס, ופועלים שיחזור להיות ענין הנישואין באופן נעלה יותר, כמעלת עבודת בעלי תשובה (גט) לגבי עבודת הצדיקים (ס"ת) – כדאיתא במדרש203 "בסיני (מ"ת) נאמר149 אנכי הוי' אלקיך, בכרמל יאמר כפול, ה'204 הוא האלקים ה' הוא האלקים" (ועד"ז "בתבור יאמר אנכי205 אנכי").

*

כו. ויש להוסיף בביאור החילוק בין גט לקידושין בעבודת האדם, שזהו בדוגמת החילוק בין עבודת בעלי תשובה לעבודת הצדיקים:

צדיקים, שעבודתם היא באופן ד"תמידים כסדרם" – הם בבחינת "אשה כשרה (ש)עושה רצון בעלה", ובאופן שהתחייבות הבעל לאשה והתחייבות האשה לבעלה הולכים ונמשכים מיום ליום ומשנה לשנה ומתקופה לתקופה, אבל, כל זה הוא במדידה והגבלה, אלא שזוהי מדידה והגבלה דקדושה.

ואילו בעלי תשובה – כיון שיש אצלם תשוקה וצמאון גדולים ביותר (כנ"ל), לכן עבודתם היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו"ע דיציאת מצרים, שמדלגים על המיצרים וגבולים, ואפילו למעלה ממיצרים דקדושה ומדידות והגבלות דקדושה.

וכמרומז גם בדברי הגמרא "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה" (כנ"ל סכ"ג) – כיון שזהו ענין שלמעלה גם מהמיצרים וגבולים דקדושה.

וזהו גם הפירוש206 הפנימי בהציווי207 "כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא" – דקאי גם על בעה"ב של העולם, הקב"ה, שצריך לקיים כל מה שאומר, "חוץ מצא", היינו, שכאשר הקב"ה אומר "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"208, כבר אמר הקב"ה שאין לקיים זאת, ואילו "דחק ונכנס"209 היו מקבלים אותו, כיון ש"אין לך דבר שעומד בפני התשובה"210.

כז. וענין זה הוא גם בנוגע לעבודת התשובה בדקות – שזהו"ע "לאתבא צדיקייא בתיובתא"211:

גם מי שהוא במדריגת צדיק – יודע הוא ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"212, ועד לענין החטא בדקות, מלשון חסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים"213, היינו, שחסר אצלו בשלימות העבודה.

ולהעיר, שמזה גופא שנשמתו נמצאת בגופו, מוכח, שעדיין לא השלים עבודתו ("ער האָט עפּעס נאָך ניט דערטאָן") – כי, אילו לא הי' חסרון בעבודתו וכבר הגיע לשלימות עבודתו, הי' צריך להמצא ב"עולם ברור"... עכ"פ באופן ד"עולמך תראה בחייך"214, כמארז"ל215 "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא".

ובפרט כאשר מתבונן ומרגיש את הריחוק-הערך בינו לבין הקב"ה, הרי בודאי שלא יצא ידי חובתו, כמ"ש "שמים לא זכו בעיניו"216 "ובמלאכיו ישים תהלה"217, ואדרבה: "מאן דמחוי קמי מלכא"75 – הרי זה ענין של מרידה במלכות!

וכיון שמרגיש בעצמו את ה"חטא" לפי ערכו ומדריגתו218 – הרי זה מעורר אצלו תשוקה וצמאון ביותר, ועי"ז נעשית עבודתו באופן שלמעלה ממדידה והגבלה דקדושה.

ובאופן כזה תהי' עבודת כאו"א מישראל בביאת משיח צדקנו, שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"209, וזהו גם הטעם שא' התוארים של משיח הוא "הפורץ": "עלה הפורץ לפניהם"219 – כיון שהוא פורץ גדרו של עולם, כולל גם עולם דקדושה.

*

כח. ויש לקשר כל הנ"ל להזמן ד"שבע דנחמתא" שלאחרי ימי "בין המצרים":

כללות ענין הגלות הוא בדוגמת ענין הגירושין (גיטין), שלכן צריך להבהיר בהפטרה דשבע דנחמתא220: "כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'"131.

אמנם, ענין זה אינו אלא הכנה והקדמה וכלי לענין הנישואין בין הקב"ה לישראל ביתר תוקף וביתר שאת לעתיד לבוא – כמ"ש בהפטרה דשבע דנחמתא: "כי בועליך עושיך"221, והיינו, שהקב"ה קונה את בנ"י בג' הענינים דכסף שטר וביאה (כנ"ל סכ"ב) באופן של "בנין עדי עד", כיון שזוהי גאולה שאין אחרי' גלות222.

[ודוגמתו בזמני השנה הוא בשמיני-עצרת223 – לאחרי המחילה סליחה וכפרה על כל עוונותיהם של ישראל, שמזה נעשה אח"כ "זמן שמחתנו" – שאז השמחה היא גדולה ביותר שאין למעלה הימנה, כמו בן מלך שחוזר מהשבי', וכמו אשה שמחזירה בעלה בחביבות גדולה יותר מן הקודמת].

ונקודת הענין – שע"י המעמד ומצב ד"בין המצרים", שאז העבודה היא באופן ד"מן המיצר קראתי י-ה", נעשה הענין ד"ענני במרחב י-ה"224, שנמשך אליו מלמעלה עד למטה מבחי' מרחב העצמי – שזהו ענין של פריצת גדרו של עולם, ענינו של משיח, שנקרא "הפורץ" (כנ"ל).

וענין זה נעשה ע"י העבודה באופן של פריצת גדר, למעלה ממדידה והגבלה, וע"ד שמצינו גבי איוב, שפרץ גדרו של עולם225, ולכן היו אצלו כל הענינים באופן של "כפל"226 (שמורה על העדר המדידה והגבלה227) – והרי זהו גם אופן העבודה דבעל תשובה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה228 על יסוד מארז"ל בתנא דבי אליהו229 "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו'", שזהו "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל".

ועי"ז פועלים גם את הענין ד"נחמה בכפלים" (לאחרי ש"חטאה בכפלים" ו"לקתה בכפלים")230 – "נחמו נחמו עמי"231, ולא רק נחמה ע"י הנביאים, אלא גם נחמה ע"י הקב"ה בעצמו – "אנכי אנכי הוא מנחמכם"232 (כדאיתא במדרש233), ב"פ אנכי, באופן נעלה יותר מ"אנכי" דמ"ת, שזהו מצד גודל מעלת עבודת התשובה (כנ"ל סכ"ה).

כט. וכל זה מודגש ביותר כאשר נמצאים בעקבתא דמשיחא, וצריכים לפעול ביאת משיח צדקנו בגילוי, למטה מעשרה טפחים – ע"י העבודה באופן של פריצת כל המיצרים וגבולים:

גם מי שנמצא במעמד ומצב שכאשר מביט בשלחן-ערוך נעשה לו מר על הלב ("עס ווערט אים ביטער אויפן האַרצן"): מי הוא ומה הוא, באיזה מצב הוא נמצא, וכיצד יוכל לצאת ("אַרויסקריכן") ממנו, ועאכו"כ כיצד יוכל להיות ראוי לקבל פני משיח צדקנו שבא בעגלא דידן, בה בשעה שבדרך הטבע לא נשאר זמן לחזור בתשובה, לתקן מה שעשה ענינים אשר לא תיעשנה, ולמלא ולהשלים את הענינים שלא עשה – הנה במה דברים אמורים, בהיותו במעמד ומצב של עבודה מדודה ומוגבלת, משא"כ בהיותו במעמד ומצב הדרוש לעבודה בעקבתא דמשיחא, באופן ד"ופרצת"234, שפועל ש"יעלה הפורץ לפנינו".

וזוהי גם ההוראה הן בנוגע ללימוד התורה והן בנוגע לקיום המצוות שצריכה להיות העבודה באופן של "ופרצת" דוקא, והיינו, שבהכרח להרוס את כל המדידות וההגבלות שישנם בכל הענינים ובכל הפרטים.

וענין זה הוא בכחו וביכלתו של כאו"א מישראל – דכיון שיהודי מתקשר ע"י אורייתא בקוב"ה235, הרי, כשם שהקב"ה הוא בלי גבול האמיתי, כך גם "אתם הדבקים בה' אלקיכם"236 נעשים בלי גבול כמו מי שמתדבקים בו.

וכיצד מתדבקים בו ית' – ע"י ההליכה בדרכיו, כמארז"ל237 "מה הוא חנון ורחום אף אתה הי' חנון ורחום", היינו, עי"ז שמעורר מדת הרחמנות על נפשו האלקית (כמבואר בתניא238), ומעורר מדת הרחמנות על הזולת, ועד גם בנוגע לעניניו הגשמיים, וכידוע שתורת החסידות מאריכה בגודל הענין דאהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך"28, ובאופן כפי שלמדים מעבודת המזבח – שתחילה מזיח (גזירות) ומזין, היינו, ליתן לו מזונותיו בעין יפה, ורק לאח"ז לגשת ("נעמען זיך") להענין ד"מחבב ומכפר".

ובנוגע לפועל:

צריך להיות "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"239, בלימוד התורה ביראת שמים ובקיום המצוות בהידור,

ובפרט בעבודת התפלה ובענין הצדקה: עבודת התפלה – כמבואר בלקו"ת240 שהיא "חוט השדרה" של כל רמ"ח מצוות עשה; וענין הצדקה – כמבואר באגה"ק241 "איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה",

ובפשטות – להרבות בצדקה, וכמבואר באגה"ק242 בפירוש הכתוב243 "חסדי ה' כי לא תמנו", ש"לפי שלא תמנו, שאין אנו תמימים ושלמים בלי שום חטא .. ע"כ צריכין אנו להתנהג בחסדי ה' שהם בלי גבול ותכלית כו'", ע"י נתינת ריבוי צדקה, הן צדקה כפשוטה, והן הצדקה ע"י קירוב הזולת לתורה ולמצוותי' בדרכי נועם ובדרכי שלום (נוסף לכך שעוזרים לו בענינים הגשמיים).

ובאופן כזה ממשיכים בעגלא דידן את הגאולה השלימה ע"י הפורץ, וההכנה והכלי לזה היא העבודה ד"ופרצת", אשר, בודאי יחטפו ("מ'וועט אַריינכאפּן") לעסוק בזה עוד בשנה זו – שהיא שנת השבע, "שבת שבתון .. שבת לה'"244,

– והיא גם שנה מעוברת, שנה תמימה ועיבורה, שתהא מעוברת בכל טוב –

וממנה יכנסו ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"245.

* * *

ל. בהמשך להמדובר לעיל (סי"א ואילך) אודות ההוראה בעבודת האדם מפלוגתת ב"ש וב"ה ור"ע בענין "לא יגרש אדם את אשתו כו'" – יש להוסיף ולבאר בפרטיות יותר בנוגע לעבודתנו אנו, כאן בארצות- הברית, ובשנת תשי"ט:

בכלל, יש שני קצוות בעבודה, ויש כאלה246 ששני הקצוות מתבטאים אצלם בהחילוק שבין עבודת עצמו לעבודת הזולת.

כאשר מדברים עמו בנוגע לעבודת הזולת – אזי אין קץ להתביעות שמעמיד בפני הזולת, באמרו:

הן אמת שיש כו"כ עניני לימוד זכות עליו, וקיום התורה ומצוותי' עולה בידו בקושי, בגלל שישנם ענינים המעלימים ומסתירים, נוסף על כללות ההעלם וההסתר דזמן הגלות, במעמד ומצב ד"האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"247,

– וכידוע שיש ב' סוגים בקושי הגלות248: ישנו קושי הגלות אצל אלו שנמצאים במעמד ומצב ד"ארץ מצרים", ששם ישנו קושי השעבוד בעבודת פרך כו'; וישנו קושי הגלות אצל אלו שנמצאים במעמד ומצב ד"ארץ אשור", כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין249 שהבטיחו לבנ"י שמביאים אותם "אל ארץ כארצכם"250, "ארץ זבת חלב ודבש"251, וקושי הגלות מתבטא בכך שנעשים מוטבעים ושקועים ("מ'ווערט פאַרטרונקען און פאַרזונקען") בעניני העולם –

אבל אעפ"כ, כיון שיש לו נפש אלקית שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"252, והקב"ה נתן לו כחות שיוכל למלא את העבודה הנדרשת ממנו, כמארז"ל77 "לפום גמלא שיחנא" – עליו להתייגע יותר, ולהתייגע "עד דכדוכה של נפש" ו"עד מיצוי הנפש", ועד ש"יהרג ואל יעבור", וימלא את שליחותו דוקא בעבודה ושליחות בחלק העולם שניתן לו; אא"כ התורה תשלח שליח מלמעלה לומר לו שאין זה החלק השייך אליו – כתביעת ב"ש: "לא יגרש כו' אא"כ מצא בה ערות דבר".

אבל כאשר מדברים עמו אודותיו – מהו המעמד ומצב שלך ("וואָס טוט זיך עפּעס מיט דיר אַליין"), ומהי פעולתך בעניני תורה ומצוות – אזי אומר:

בנוגע לתורה – ציוותה עליו תושבע"פ ש"ילמוד .. במקום שלבו חפץ"89, וכיון שלעת עתה אין לבו חפץ עדיין, אזי מתיירא לעבור על הציווי דתושבע"פ ולכן אינו לומד...

ובנוגע למצוה – מבואר בתורת החסידות, טוען הוא, שרצונו של הקב"ה שקיום המצוה יהי' באופן ד"כל עצמותי תאמרנה"253 (ע"ד דברי הגמרא במסכת עירובין254), וא"כ, כאשר יבין בשכלו שצריך לקיים המצוה, וירגיש בכל לבו רגש של תענוג ו"חן" בהמצוה, ועד שכל כח התענוג שלו יהי' מונח בהמצוה – אזי ידע שזוהי העבודה שלו; אבל כיון שאינו יכול לפעול שקיום המצוה יהי' חדור בחב"ד שבמוח, בחג"ת שבלב, ועד לכח הרצון והתענוג בשלימותם – אין לו לעסוק בעבודה זו.

ומה גם – ממשיך לטעון – שעי"ז יברא מלאך בעל-מום ("אַ קאַליקער מלאך")255.

ובהקדם המובא256 בשם הרה"צ ר' זושא מאַניפּאָלי, ש"ע"י כל מצוה שאיש מישראל עושה בורא מלאך אחד (כדאיתא במשנה257), והמלאך יש לו גוף ונפש .. נפש המלאך נברא מכוונת המצוה ברעותא דלבא, וגוף המלאך נברא מעשיית המצוה בפועל ממש", כך, שיכולה להיות מציאות ש"שנשאר המלאך בלא נפש".

וכיון שכן – טוען הוא – אין להכריח אותו לברוא מלאכים בעלי-מום, שאח"כ יצטרכו לאשפזם במוסד מיוחד כדי לרפאותם... – אין רצונו להרבות בעלי-מומים בעולם!...

ורק כאשר יעבוד עם עצמו עד שיבוא לשלימות בכל עניניו, כך, שע"י עבודתו יוכל להברא מלאך שלם בתכלית – אזי יגש ("ער וועט צוטרעטן") לעבודה בתורה ומצוותי'!

וכתביעת ר' עקיבא – שכדי שתהי' שייכות בין איש לאשתו, בין הנשמה להגוף, בין האדם העובד לעבודתו, לא מספיק שאין בה "ערות דבר", ולא מספיק שהיא אשה כשרה שעושה רצון בעלה (שלילת ההנהגה ד"הקדיחה תבשילו"), אלא יש צורך גם בענין ה"חן"; אבל כאשר חסר אצלו בענין התענוג או בענין הרצון או באחד משאר כחות הנפש – אזי כל הענין אינו שייך אליו.

ובינתיים – מתעסק בעניני ה"ביזנעס", ואח"כ קורא את ה"עיתון" ועוסק בכל שאר הענינים בהיתר, ולפעמים הוא גם חוֹצֶה את הגבול... אבל אין מי שיתפוס אותו – טוען הוא – כיון ש"אני ישנה בגלותא"...

וכאשר יגיע הזמן דביאת המשיח, ויקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"258, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"259 – אזי יבוא גם הוא להתגייס ("ער וועט זיך אויך צושטעלן צום דרעפט"), ויאמר: הנני! הנני מסכים וגם אעשה את עבודתי!...

לא. ובכן, ב' קצוות הנ"ל אינם מתאימים לדרך העבודה:

שיטת ב"ש – שייכת ליחידי סגולה, שמהם יכולים לדרוש ההנהגה ד"חסידים" באופן ש"יהרג ואל יעבור" על כל המצוות שבתורה, כמו מזוזה, אתרוג ולולב.

צדיקים גמורים שכל עבודתם היא בשלימות, הנה כאשר חסר אצלם בענין אחד אפילו בדקות, "כחוט השערה"260, אזי מענישים אותם בעונש היותר גדול – ע"ד סיפור הגמרא במסכת כתובות261 אודות בתו של נקדימון בן גוריון, שאע"פ שנתן צדקה בריבוי, מ"מ, "כדבעי לי' למיעבד לא עבד", שריבוי הצדקה לא הי' לפי ערך העושר שלו, ולכן הי' עונש חמור ביותר – כיון שמצד מעלתם ומדריגתם נדרש מהם שכל עניניהם יהיו בשלימות היותר נעלית, כולל גם ענין ה"חן";

אבל כאשר מדובר אודות אנשים כערכנו – אזי ההלכה היא לא כשיטת ב"ש ולא כשיטת ר"ע, אלא כשיטת ב"ה דוקא, כנ"ל בארוכה.

ובכן: מי שחפץ שתהי' ההנהגה כשיטת ב"ש – הרי זה דוקא בנוגע לעצמו; ואילו בנוגע להאשמת הזולת – יתנהג כשיטת ר"ע! ולא להיפך – לדרוש ולתבוע מהזולת, וללטף את עצמו ולהביע יישר-כח לעצמו על שנמנע מעניני עבודה כל זמן שלא הגיע לתכלית השלימות!...

לב. וזוהי כללות ההוראה מדברי המשנה בסיום מסכת גיטין בעבודת כל אחד ואחד – שצריך לידע, שבמקום שההשגחה העליונה העמידה אותו, ובענין שיש לו כשרון בו, צריך הוא להתעסק ככל יכלתו, וכל זמן שאין ידיעה ברורה שלא זו היא עבודתו, אין לו רשות להשתמט ממנה – כשיטת ב"ש, או עכ"פ באופן ש"לא ימהר לשלח כו'".

כל אחד צריך לעסוק בעבודתו – בהשליחות דהפצת המעיינות או בכל ענין של חיזוק היהדות והרחבתה והפצתה – "עד מיצוי הנפש"262!

יתכן ש"לא תמצא חן בעיניו", היינו, שאין לו "געשמאַק" בעבודה זו; ויתכן אפילו ש"הקדיחה תבשילו", היינו, שנראה לו שלא זו בלבד שאינו פועל בהענין שעובד בו, אלא אדרבה ("עס גייט קאַפּויער") – הענין פועל בו חסרון, שצריך לוותר על הענינים שלו, אפילו עניני קדושה, שצריך לוותר על שיעור בתורה או על הידור בקיום המצוות, שהרי העוסק בצרכי ציבור פטור אפילו מלימוד התורה263; אבל אעפ"כ, כיון שנמצא בעיצומה של ההתעסקות בעבודה זו וענין זה בשליחותו של הקב"ה, עליו לדעת שבודאי נתנו לו את הכחות הדרושים לכך, שהרי "לפום גמלא שיחנא".

ואילו ה"קונץ" לברוח ולומר אני את נפשי הצלתי – הרי נוסף לכך שהנהגה זו היא היפך דרך התורה "שכל ישראל ערבים זה בזה"264, רואים בפרט בזמן האחרון שגם לא מצליחים לפעול הענין ד"את נפשי הצלתי", כי, ברור הדבר שכאשר אינו מקיים את שליחותו, שאז מועל בשליחותו, אזי לא יתכן ש"יהא חוטא נשכר", היינו, שיתוסף אצלו בעניני תומ"צ, על חשבון העובדה שאינו עושה מה שצריך לעשות בשביל הזולת, בשביל הסביבה, או בשביל המוסד שבו העמידה אותו ההשגחה העליונה.

ולאידך גיסא – אם רק ירצה באמת למלא את שליחותו, ולא יתפעל מכל הקשיים כו' – הנה ברובא דרובא מתברר שאין זה אלא נסיון:

בענין הנסיון – "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם"265 – מבאר הרבי266 ש"מנסה" הוא גם מלשון "ארים נסי"267, "כמו הנס על ההרים"268, היינו, שכאשר עומד בנסיון אזי מתעלה במדריגתו בעילוי שלא בערך, בדוגמת בעל-תשובה שהיו אצלו ענינים הפכיים, ענינים של העלמות והסתרים.

ואילו הנסיון עצמו – אינו אלא פיתויי היצר, וע"ד שמצינו269 בנסיון העקידה, שהשטן העמיד לפני אברהם אבינו נהר גדול כדי למנוע אותו מקיום מצות הבורא, וכאשר אברהם לא התפעל והמשיך בדרכו, אזי נתבטל הנהר, והי' יכול לקיים רצון הקב"ה.

אבל, בשביל זה יש צורך לקפוץ לתוך הים... ואז רואים שלאמיתתו של דבר הרי זה "בתוך הים ביבשה"270, כי, הולך הוא בשליחותו של הקב"ה, מלכו של עולם ובעה"ב על העולם, וכיון שהוא שלוחו, הרי שלוחו של אדם כמותו!

וכאשר ילך למלא שליחותו מתוך החלטה זו – אזי לא זו בלבד שלא יהי' זקוק למיצוי הנפש, אלא אדרבה – שיהי' לו רוב טוב, וכנ"ל (סט"ז) בנוגע לפעולתו של המזבח ש"מזיח ומזין", שלא זו בלבד שבטלים כל הגזירות, אלא עוד זאת, שנותנים לו מזונותיו באופן ש"כל הנותן בעין יפה נותן", כדי שיוכל למלא את עבודתו ושליחותו בכל עניניו ובחלקו בעולם באופן ש"בכל דרכיך דעהו"271.

ואז רואים ש"היא חברתך ואשת בריתך":

גם אם בתחילה הי' מעמד ומצב ד"השוכן אתם בתוך טומאותם", בכחו וביכלתו של כאו"א מישראל – מבלי הבט על מעמדו ומצבו בעבר – להעמיד את עצמו בקרן היפה ולהיות מקדש לו ית'.

והיינו, שפועל ע"י עבודתו שתמורת "ערות דבר" – יהי' הענין ד"בדבר הוי' שמים נעשו"272 באופן הניכר בגלוי; תמורת "הקדיחה תבשילו" – תהי' האש שלמעלה ש"אוכלת אש"132, שמבטלת את האש דלעו"ז שהקדיחה תבשילו, ויתוקן תבשילו, עי"ז ש"בראתי לו תורה תבלין"146; ותמורת זה ש"לא תמצא חן בעיניו" – יומשך ויתגלה תוקף האהבה מלמעלה.

ואז נעשים כל בנ"י במעמד ומצב של אשה טהורה לבעלה – לאחרי שנקנית בכסף ובשטר ובביאה, וכנ"ל (סכ"ב) ש"כסף" הו"ע האהבה והחביבות (ע"ד פעולת המזבח ש"מחבב"), "שטר" הו"ע התורה, כולל גם ענין המצוות, כמארז"ל273 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"; ולאח"ז "ביאה", שעי"ז נעשית מציאותם של ישראל – "בנים אתם לה' אלקיכם"274, "בני בכורי ישראל"275.

לג. אמנם, ישנו סדר נוסף בענין זה:

אם מאיזו סיבה שתהי' הי' ענין של גירושין – הנה "מאי דעבד עבד", היינו, שגם ענין הגירושין הוא דין בתורה.

ולכן, אין לו ליפול ברוחו, ולחשוב, שכיון ששלחו אותו בשליחות מסויימת, ולא הצליח למלא אותה, ועד שנתגרש הימנה, הרי זה סימן שאינו שייך גם לענינים אחרים, וכיון שהמצב כבר אבוד ("ס'איז סיי-ווי פאַרפאַלן"), יכול הוא לעשות "מה שלבו חפץ", שהרי נמצא ב"מקום שאין מכירין אותו"276, היינו, שכבר לא ניכר שהוא יהודי;

אלא, גם לאחרי שהי' ענין של גירושין – אומרים לו: "לא טוב היות האדם לבדו"85, ולכן צריכה להיות הנהגתו באופן שגם "לערב אל תנח ידיך"277 – לרתום את עצמו מחדש לעבודת השם, ובאופן ד"כמאן דבעי לי' למיעבד", לנצל את כל כחותיו, מכח ההליכה שברגל עד לכח התענוג והרצון שלמעלה מהמוח שבראש; ואז הנה לא זו בלבד שמצליח במילוי עבודתו החדשה, אלא עוד זאת, שמתכפר לו גם מה שמעל בשליחותו הראשונה.

וע"ד סיפור הגמרא278 "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא .. וכולם מתו .. והי' העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם", חמשה תלמידים, "והם הם העמידו תורה", והיינו, שאע"פ שלא הצליח עם כ"ד אלף תלמידים – הצליח ופעל עם חמשה תלמידים!

ועאכו"כ בנוגע לאנשים כערכנו – שגם כאשר מנסים פעם ופעמיים כו' עד לכ"ד אלף פעמים, ולא מצליחים, ח"ו רח"ל, הנה "לערב" צריכים להוסיף ולנסות עוד הפעם, ויכול להיות שעי"ז ייסדו עולם שלם, לדורי דורות, עד סוף כל הדורות.

וזוהי ההוראה מסיפור הגמרא אודות ר"ע ותלמידיו, ששמץ מנהו שייך בנוגע לכאו"א מישראל – שמבלי הבט על מה שאירע בעבר, יכולים להעמיד בנין שלם, מן המסד עד הטפחות, שתהי' שלימות עשר הכחות הפנימיים, יחד עם הכחות המקיפים, ועד לענין ה"חן" שלמעלה – "אנן בחביבותא תליא מילתא"279.

ועד שע"י כללות עבודתם של ישראל – ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד235 – ממשיכים הגילוי ד"ה' אחד ושמו אחד"280 בעולם למטה.

* * *

לד. איתא במדרש תנחומא בפ' כי תשא281, על מ"ש בקהלת282 "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון": "אמרו לו לשלמה .. אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם283, תאמר .. והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון? .. ודאי מניח לו לישון, שכל מי שהוא שבע, המאכל מביאהו לידי שינה, אמר להם, בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון, כיצד, הי' אדם גדול ועשיר בתורה, למד תלמידים הרבה ורבץ תורה ברבים .. אע"פ שהוא מת, אין התלמידים שהעמיד מניחין לו לישון, אלא יושבין .. ואומרים תלמידיו הלכות ושמועות משמו, ומזכירין שמו בכל שעה, ואין מניחין אותו לישון בקבר .. שנאמר284 דובב שפתי ישנים".

ולכאורה: כל פלפול זה אינו חידוש גדול כ"כ ("ניט אַזוי געוואַלדיק") שבשביל זה זקוקים לדבריו של החכם מכל אדם, שלמה המלך?!

גם צריך להבין: למה אמר שלמה המלך ענין זה בלשון סתמי שמעורר שאלה, ולכן צריך להבהיר ש"בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון" – הרי הי' יכול לאמרו מלכתחילה בלשון שאינו נותן מקום לספק?

ויש לומר, שמסתימת הלשון ("עשיר" סתם) משמע שכוונת שלמה המלך היא הן לעשירות כפשוטה, עשירות בממון, והן לעשירות בדעת285, עשירות בתורה, והחידוש הוא שבשניהם יכול להיות אופן ש"השבע לעשיר איננו מניח לו לישון", אע"פ שע"פ שכל "ודאי מניח לו לישון", כדלקמן.

לה. ביאור הדברים:

ענין השינה הוא – כפי שרואים במוחש, שבשעה שהאדם ישן, אזי הכחות הנעלים, כח השכל, כח הראי' וכיו"ב, אינם פועלים פעולתם, ואילו הכחות הפשוטים, כמו כח העיכול, פועלים פעולתם בשעת השינה לא פחות מאשר בשעה שהאדם ער, ואדרבה, בכמה פרטים הנה העיכול בשעת השינה הוא בטוב יותר, ללא בלבול משאר ענינים.

וכמו כן ברוחניות – כמבואר בספרי מוסר וספרי חסידות286 – שענין השינה מורה על מעמד ומצב שהענינים הרוחניים, עניני קדושה, הם באופן של חלישות, ואילו שאר הענינים הפשוטים הם כמקדם, ואדרבה, "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"287, היינו, שמצד זה שהענין ד"ירושלים" שבו הוא במצב של שינה, ניתוסף תוקף בהענינים שהם בבחינת "צור" שמנגדים על ירושלים.

וענין זה מתבטא גם בהציור של האדם בשעת השינה288:

ובהקדמה – באופן יוצא מן הכלל, יכול להיות ענין השינה גם בעמידה, כדברי הגמרא במסכת סוכה289 בנוגע לשמחת בית השואבה שהיתה באופן ש"לא טעמנו טעם שינה" – אף שלכאורה הרי זה דבר בלתי אפשרי (כקושיית הגמרא) – "דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי", היינו, שבהיותם בעמידה היו נשענים איש על כתפו של חבריו והיו מנמנמים, וגם זה נקרא "שינה". אבל, זוהי שינה של "שמחת בית השואבה", שמחה שהיתה בביהמ"ק.

ועד"ז מצינו בענינים הטבעיים – בנוגע לאנשי הצבא, שלפעמים יכול להיות מצב של עייפות עד קצה האחרון, עד כדי כך, שמנמנמים בשעת ההליכה, וגם זה יכול למלא במדה מסויימת את צורך השינה. אבל, ענין זה הוא מצד תוקף הקבלת-עול של איש הצבא, שמצד זה מתבטל ממציאותו, כך, שכל מציאותו אינה אלא ממלא רצון המפקד- ראשי.

אמנם, ע"ד הרגיל, הרי השינה היא באופן שהאדם שוכב בצורה כזו שהראש והרגל משתווים ונעשים באותו גובה, ודוגמתו בציור הרוחני, שכח השכל מונח ומתעסק באותם ענינים שבהם מתעסקים כלי העיכול ועד להרגל שהוא האבר היותר תחתון שבאדם – בדוגמת הבהמה שהראש והזנב הם בגובה אחד290, ובאופן כזה הוא ציור האדם כאשר "אני ישנה בגלותא", שלא נרגש אצלו ענין של אנושיות כלל, אפילו לא האנושיות שמצד השכל דנפש הבהמית, כי אם הבהמיות של הנפש בלבד.

לו. ובנוגע לענין השינה – יש חילוק בין עשירות בממון לעשירות בתורה:

בעשירות בממון – "השבע לעשיר" "ודאי מניח לו לישון, שכל מי שהוא שבע, המאכל מביאהו לידי שינה", והיינו, שכאשר מתעסקים בעניני העולם, עשירות בממון, אזי נעשה מושקע בזה עד שמאבד מציאותו לגמרי ("ער פאַרלירט זיך דאָרטן אינגאַנצן"), וכידוע שענין העשירות בממון הוא הנסיון היותר גדול שלא לבוא למעמד ומצב ד"האובדים בארץ אשור"291. וזהו ש"השבע לעשיר .. מביאהו לידי שינה" – שמתבטלת אצלו מעלת הראש, ורק האברים והכחות היותר פשוטים פועלים פעולתם.

אבל ענין העשירות בתורה – לא זו בלבד שאינו מביא אותו לידי שינה, אלא אדרבה, "איננו מניח לו לישון", כי, התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה (שנקראת "תורת ה'"292), וכתיב293 "הלא כה דברי כאש", שלא זו בלבד "שאין דברי תורה מקבלין טומאה" כשם ש"אש אינו מקבל טומאה"294, אלא אדרבה, כשם שהאש מטהרת אפילו כלי חרס שאין להם טהרה במים, מקוה ומעיין (כי המים מטהרים רק כלי מתכת, משא"כ כלי חרס אין להם טהרה במים, אלא באש), שכאשר "מחזירן לכבשן" אזי נעשים "ברי' חדשה" ועי"ז נטהרים מטומאתן295 – כמו"כ פועלת התורה על האדם הלומדה, כמארז"ל296 "המאור שבה מחזירו למוטב".

לז. אמנם, כל זה הוא בנוגע לענין הממון וענין התורה כפי שהם מצד עצמם. אבל, מצד הירידה לעולם שאינו במעמד ומצב ד"עולם ברור", אזי נעשה עירוב כל הענינים; יכולה להיות עשירות בממון שאינה מניחה לישון – כיון שעושה מהממון תורה, ויכולה להיות עשירות בתורה שמביא אותו לידי שינה – כיון שעושה מהתורה ממון.

והענין בזה:

בנוגע לעשירות בממון, ישנו אופן שמנצלים זאת ללימוד התורה – תמכין דאורייתא, ואז הרי זה נעשה ענין של תורה, כמ"ש297 "שמח זבולון בצאתך וישכר באהליך", דאף שישכר עוסק בתורה וזבולון עוסק בפרקמטיא, מ"מ, "הקדים זבולון לישכר (מפני) שתורתו של ישכר ע"י זבולון היתה", כיון ש"עשו שותפות, זבולון .. משתכר ונותן לתוך פיו של ישכר", וכפס"ד השו"ע298 ש"יכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר".

ולאידך גיסא, יכול להיות מעמד ומצב שלימוד התורה יהי' באופן של ישות וגיאות, שמשתמש בתגא299, כתר המלך, שזהו"ע הלכותי' של תורה, היינו, שלומד כדי שיתקרא רב וחכם, ועד שבא למעמד ומצב ד"לא זכה", שאז, הנה לא זו בלבד שנעשה אצלו ענין של שינה, שהיא רק "אחד מששים למיתה"300, אלא יתירה מזה – שהתורה נעשית לו היפך סם חיים (כדברי הגמרא במסכת יומא301).

לח. ועפ"ז יש לבאר את דברי התנחומא הנ"ל:

"אמרו לו לשלמה .. אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם, תאמר והשבע לעשיר (סתם, כולל גם עשירות בתורה) איננו מניח לו לישון" – הרי יודע אתה שכאשר יהודי נמצא בעולם למטה יכול להיות מעמד ומצב של עשירות בתורה באופן ש"לא זכה", ש"מניח לו לישון"?!

"אמר להם, בעשירי תורה אני מדבר":

כיון שמדובר אודות תורה – הרי התורה היא בבחינת "תבלין", כמארז"ל146 "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", ולכן בכח התורה לתבל את התבשיל שבקדירה, כך, שתמורת הענין ד"הקדיחה תבשילו", יהי' זה מאכל אדם, ולא עוד אלא שיהי' מאכל ערב ביותר.

והיינו, שאע"פ שהמאכל עצמו הוא היצה"ר, שהוא מהדברים ש"מתחרט עליהן הקב"ה שבראם .. דכתיב302 ואשר הרעותי"303, אעפ"כ, אין זורקים את המאכל מן הקדירה, אלא, ע"י ה"תבלין" (תורה) פועלים שגם היצה"ר (המאכל) יתהפך לאהבה את ה', כמ"ש32 "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך"304, שזהו בדוגמת העבודה דבעל תשובה.

ומוסיף שלמה המלך: "ולא (איני מדבר) בעשירי ממון" (אף שמובן בעצמו מצד הקושיא) – שעי"ז ש"בעשירי תורה אני מדבר", כיצד צריכה להיות אצלם ההנהגה באופן ש"השבע לעשיר איננו מניח לו לישון", הרי זה פועל גם "בעשירי ממון", שסוכ"ס תהי' גם אצלם ההנהגה באופן ש"השבע לעשיר איננו מניח לו לישון", עי"ז שעושים מהממון תורה, כנ"ל.

ומזה מובן גם בנוגע להמעמד ומצב שלאחרי הפטירה:

כשם ש"עשירי תורה", "אדם גדול ועשיר בתורה, לימד תלמידים הרבה וריבץ תורה ברבים", "אע"פ שהוא מת", שאז עובר מישיבה של מטה לישיבה של מעלה, הרי זה באופן ד"אגורה באהלך עולמים"305, שגר "בשני עולמים", כיון ש"התלמידים שהעמיד .. אומרים הלכות ושמועות משמו", ו"כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר"306,

כן הוא גם ב"עשירי ממון" – שעי"ז שנעשים תמכין דאורייתא, הנה גם העושר שלהם (עם היותו לכאורה עושר של כסף וזהב גשמיים) איננו מניח להם לישון לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי, כיון שיש להם חלק בלימוד התורה של אלו שלומדים ע"י השתדלותם ותמיכתם, ועי"ז נעשה גם אצלם הענין ד"אגורה באהלך עולמים", בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "קול דודי גו'"307.

כן צוה במהלך ההתוועדות לנגן "ופרצת". "אני מאמין". "צמאה לך נפשי .. עך טי דורין כו'". "אבינו מלכנו"].

* * *

לט. דובר פעם308 אודות מנהג המקובלים בירושלים309 שמתחילים את ההכנה לראש השנה ארבעים יום קודם ר"ה – שהתחלתם מיום זה: עשרים באב.

ענין זה קשור עם פרטי הענינים שמצינו בש"ס (גם בנוגע להלכה) אודות "ארבעים יום קודם יצירת הולד"310. ומזה מובן גם בנוגע להתחלת ולידת הבריאה בראש השנה, "זכרון ליום ראשון"311 – שישנם ענינים שמתחילים כבר ארבעים יום לפנ"ז.

ולהעיר, שלעת עתה לא מצאתי בתורת החסידות ענין מיוחד בנוגע לארבעים יום קודם ר"ה. אמנם, ידוע מ"ש במכתב כ"ק אדנ"ע312 (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) בנוגע ללימוד התניא, שאף שיש להזהר מאמירת פירושים וביאורים, מ"מ, "עניני עבודה שיכולים לקשר בדברי התניא, עם היות שאין זה הכוונה האמיתית בהדברים האלו, מותר לדבר ולהרחיב בהם הדיבור". ועד"ז בנדו"ד, שאף שהענין דארבעים יום קודם ר"ה אין לו יסוד בתורת החסידות, מ"מ, אם אפשר לנצל זאת לעניני יראת שמים, תורה ומצוותי', אזי יישר חילא, ותבוא עליהם ברכה, וירבו להשתמש בענין זה באופן שיהיו מזה תוצאות ופירות ועד לאופן ד"ופרצת".

מ. ובנוגע לפועל:

מיום זה עד ראש השנה יכולים עדיין למלא מה שלא פעלו עדיין באופן ד"ופרצת", מה שלא פעלו באופן של מדידה והגבלה, ואפילו מה שלא פעלו במדריגות קטנות יותר,

ובאופן שבבוא ר"ח אלול, הנה מיום הראשון שבו יהי' כבר הענין ד"אני לדודי"313 בכל הפרטים – החל משלילת הענין ד"דבר ערוה" והענין ד"הקדיחה תבשילו", ויהי' הענין ד"אמצא חן בעיניך"314, שקשור עם י"ג מדות הרחמים (כפשוטו של כתוב315), שהארתם מתחילה בר"ח אלול, כמבואר בלקוטי תורה316.

וההכנה לזה מתחילה מעתה, ארבעים יום קודם ר"ה – שכל אחד בעבודתו בעצמו ובפעולתו על הזולת, יעסוק מתוך "שטורעם" באופן ד"ופרצת" בעניני תומ"צ, בכל ג' העמודים שעליהם עומד העולם317, הן העולם גדול, והן "עולם קטן זה האדם"202, באופן של בנין חדש, ע"י התחדשות כל הענינים מתחילתם – שבבחי' זו נאמר "כי חפץ חסד הוא"318, ומשם יומשך ללא מדידות והגבלות עד למטה מעשרה טפחים בבני חיי ומזוני רויחי.

ובאותיות פשוטות – שמיום זה והלאה, יעסוק כל אחד בלימוד התורה וקיום המצוות באופן ד"ופרצת", ובאופן ד"מעלין בקודש"319,

וענין זה ימשיך מיד את הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה למטה מעשרה טפחים,

וכיון שבעניני קדושה ישנה גם הוספה לפניהם – הרי זה יתחיל כבר עוד בימים דשנת תשי"ט, ועאכו"כ בהימים דשנת תש"כ,

והיינו, שתהי' המשכת ברכותיו של הקב"ה, "ונתתי גשמיכם בעתם" וכל הברכות האמורות בפרשה320, באופן ד"ופרצת", ועד ל"נחלה בלי מצרים"321 – החל מרגע זה, ובכל הימים הבאים לקראתנו לשלום ולטובה, בטוב הנראה והנגלה.

(ואח"כ אמר:)

יכריזו עתה בנוגע לברכה אחרונה; אלו שרוצים להמשיך להתוועד – תבוא עליהם ברכה, ואלו שמאיזה טעם שיהי' אוחזים כבר בעבודה אחרת – לא ישכחו לברך ברכה אחרונה, כל אחד כפי שנתחייב.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א הניגון "ופרצת"].