בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ג.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אלה מסעי.

* * *

ב. ידועה השאלה1: כיצד אפשר להיות מציאות של רע בעולם, הרי שורש כל המציאות הוא מקדושה, וכמ"ש הרמב"ם2 ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", וא"כ, כיצד נעשית המציאות של רע?

והתירוץ על זה – שהתהוות הרע היא ע"י "שינוי הצירופים". דהנה, התהוות כל הנבראים היא ע"י אותיות, כמ"ש3 "בעשרה מאמרות נברא העולם", וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה4 אופן המשכת החיות לכל הנבראים מעשרה מאמרות בהשתלשלות המדרגות ע"י צירופים וחילופי אותיות, חילופים דחילופים ותמורות דתמורות כו', ועד שעי"ז נעשה גם מציאות של רע.

ונמצא, שהאמת היא שכל מציאות, גם מציאות שנראית כרע, היא – אותיות דקדושה, אלא שזהו כפי שהאותיות נשתלשלו וירדו בצירופים אחרים.

וזהו גם תוכן מארז"ל5 "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", היינו, שגם ה"שטן" כפי שהוא בשרשו הו"ע של קדושה, אלא בירידתו למטה, ע"י השתלשלות האותיות, נעשה הענין ד"נתן עיניו בבית המקדש הראשון והחריבו"6.

– ישנם כאלה שרואים בעיני בשר כיצד גם מציאות הרע היא קדושה, וישנם כאלה שעכ"פ מבינים את זה בשכלם, וישנם כאלה שאפילו בשכלם אינם מבינים ענין זה, כי, מצד הרוח שטות שנכנס בהם (כמאמר רז"ל7 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות") אינם שייכים לשכל. אבל צריכים לידע את האמת, שהמציאות של כל דבר, גם של רע, היא קדושה, כי, חוץ לקדושה אין שום מציאות, ואילו ההעלם וההסתר של הרע, היינו מה שנראה כדבר רע – אין לו שום מציאות, ואינו אלא העדר, ושרשו מ"העדר הרצון" שלמעלה8.

וכיון שה"מציאות" שברע היא קדושה, לכן, גם העבודה עם הרע צריכה להיות באופן שמנצלים את הרע גופא בשביל קדושה, שכן, הא גופא שאפשר לנצל אותו לקדושה, זהו מציאותו האמיתית וכוונת בריאתו.

ג. ויובן ענין זה באופן מוחשי יותר – ממה שחידשו לאחרונה בחכמת מלאכת הדפוס9.

ובהקדם מאמר הבעש"ט10 שכל דבר שיהודי רואה או שומע הרי זו הוראה בעבודת ה', ומזה מובן שגם הענין שנתחדש במלאכת הדפוס מהוה הוראה בעבודת ה'.

והדגשה יתירה בנוגע למלאכת הדפוס, שנוסף לכך שכל דבר שרשו מקדושה כנ"ל, הרי במלאכת הדפוס מצינו זה להדיא – בנוגע לה"ציץ", שהי' באופן ד"פתוחי חותם"11, שזוהי כללות היסוד דחכמת מלאכת הדפוס.

ובכן:

בעבר היו מצרפים את האותיות באופן כזה שלאחרי סידור האותיות בצירוף מסויים, לא היו יכולים לשנות את צירופי האותיות באופן אחר, ואם נפלו טעויות בסידור צירופי האותיות, שנצטרפו באופן בלתי-רצוי, לא הי' אפשר להשתמש עמהם עוד, והיו צריכים לאבדם. וענינו בעבודה – שכאשר ישנם צירופי אותיות בענינים של לעו"ז, אזי העצה היחידה היא "שבירתם זוהי תקנתם"12.

אבל לאחרונה חידשו – שאין צריכים לאבד את האותיות, אלא יכולים לקחת את אותם האותיות ולשנותם לצירופים אחרים. וחידוש זה מהווה הוראה בעבודת ה' בנוגע לאופן בירור הרע – שיש אפשרות להפוך את הצירופים דלעו"ז לצירופים של קדושה, ולעשות מהרע עצמו – טוב.

ד. ובפרטיות יותר:

כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא באחד ממאמריו13 בשם הבעש"ט, שבג' האותיות הצ"ר יש ששה צירופים (כמ"ש בספר יצירה14 ג' אותיות בונות ששה בתים), "ג' עיקרים (היינו שיש להם פירוש גם בנגלה) וג' מסתעפים" (היינו שהם צירופים בנסתר), והעיקרים הם: הצ"ר רצ"ה וצה"ר.

ומבאר שם, ש"ע"י האותיות התורה ותפלה שהו"ע בא אל התבה .. לערנען מיט אַ חיות און דאַוונען מיט אַ חיות, דהחיות מורה על פנימיות הרצון שהו"ע רצ"ה, הנה עי"ז נעשה צה"ר לתבה, דבכח זה מהפכים את הצ"ר הצורר ר"ל לצהר, וע"ד דכתיב15 ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, דלא זו בלבד שיפטר מן הצרה אלא עוד זאת כי וממנה יושע, דמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה".

וענינו בעבודה – כמ"ש באגרת הקודש16 בשם הבעש"ט, דכאשר עומד לנגדו "עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו .. עצה היעוצה .. מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול ותרד פלאים להתלבש ניצוץ מהארתה17 .. בבחי' גלות .. בדבור עו"ג זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' היא כוונת התפלה .. שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא".

ונמצא, שבעבודה זו נעשה בירור הרע באופן שהאדם מנצל את הרע גופא לעבודתו יתברך, שעי"ז נעשה מה"צרה" עצמה – "צהר".

ולהעיר:

בנוגע לדברים גשמיים בכלל, מפורש גם בנגלה דתורה שצריך לנצלם לקדושה, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב18 "בכל דרכיך דעהו", וכפי שהאריך הרמב"ם19 (והאריך בזה גם הבית יוסף בשולחן ערוך שלו20 ע"ד אריכות לשון הרמב"ם, אף שבדרך כלל אינו מעתיק אריכות לשון הרמב"ם) כיצד יש לנצל בעבודת ה' את כל הענינים הגשמיים, כמו אכילה שתי' וכו' (כפי שמפרט שם בפרטיות).

אמנם, כל זה הוא רק בדברי הרשות. ואילו הבעש"ט חידש, שגם עניני איסור, ענינים של רע, צריכים לנצל לעבודת ה', וכאשר מנצלים גם את המנגד עבור עניני קדושה, אזי "ממנה – מהצרה עצמה – יושע".

ה. וע"פ האמור שהעבודה צריכה להיות באופן ש"בכל דרכיך דעהו", וכאמור, שכל דבר שיהודי רואה, אפילו פעם אחת, מהוה הוראה בעבודה – יש לנצל את החידוש במלאכת הדפוס כדי ללמוד הוראה בעבודת ה', שאין לאבד את צירופי האותיות דלעו"ז, כי האותיות עצמן הם קדושה, וצריכים רק לשנות את הצירופים.

ויש להוסיף, שענין זה נוגע במיוחד לאלה שהזמינו להם מלמעלה שמלאכתם היא מלאכת הדפוס – דכיון שהם רואים ענין זה בתמידיות, הרי אליהם מכוונת הוראה זו ביותר.

– בעבר היו כותבים "הבחור-הזעצער העוסק במלאכת הקודש". גם אם העוסק במלאכה זו הי' יהודי זקן, היו קוראים אותו "בחור– הזעצער", כי היו בוחרים אותו, וגם הי' צריך להיות בעל-כח (כבחור) לעסוק במלאכת הקודש.

ואכן, אופן הנ"ל בבירור הרע הוא מלאכת הקודש21.

* * *

ו. בפרשת השבוע לומדים אודות המסעות – "אלה מסעי בני ישראל גו'22 – "מסעי" דייקא, לשון נסיעה, ולא לשון הליכה.

ויש לבאר ההפרש בין הילוך לנסיעה:

הילוך – מורה על הליכה בדרך הרגיל, ממדריגה למדריגה. הוא הגיע אמנם למקום חדש, אבל גם המקום החדש יש לו עדיין איזה שייכות למקום הראשון; אבל נסיעה פירושה – העתקה למקום חדש לגמרי, היינו, שצריך להסיע ולהעתיק את עצמו לגמרי מהמקום הקודם למקום חדש, והעתקה זו נקראת בשם נסיעה.

וזהו גם מ"ש23 "ויסע משה את ישראל מים סוף", לשון נסיעה דייקא – לפי שבנ"י היו עסוקים בביזת הים, והי' צורך לנתק אותם משם כדי שיסעו הלאה24.

וכמו"כ מצינו בתלמוד ירושלמי25 הלשון "הסיע דעתו", שפירושו26 כמו הלשון "הסיח דעתו" שבתלמוד בבלי – כי, "היסח הדעת" הוא כשהאדם עוקר ומנתק את דעתו ומחשבתו לענין אחר לגמרי.

וכמו דין היסח הדעת גבי תפילין, ש"אינו נקרא היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או קלות ראש .. אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו .. ואין דעתו על התפילין ממש, אין זה נקרא היסח הדעת"27,

– שהרי בדורות שעברו היו הולכים בתפילין כל היום28, ואי אפשר שתהי' דעתו על התפילין ממש במשך כל היום. וגם בימינו הרי מתפללים ולומדים תורה בתפילין, ואי אפשר שבשעת התפלה והלימוד תהי' דעתו על התפילין ממש (וע"ד המבואר בתניא29 שהכוונה לשמה צריכה להיות רק "קודם שיתחיל ללמוד", כי בשעת הלימוד עצמו צריך להיות שקוע בהלימוד גופא, ולא בכוונה לשמה), ומ"מ, אין זה נקרא היסח הדעת מתפילין –

כי, "היסח הדעת" פירושו שעוקר מחשבתו לגמרי מהתפילין שענינם "שעבוד המוח והלב"30, שזהו דוקא "כשעומד בשחוק או קלות ראש", היפך שעבוד המוח והלב.

וכיון ש"היסח הדעת" הוא עקירת הדעת לענין הפכי דוקא – לכן נקרא בירושלמי בשם "הסיע דעתו", מלשון נסיעה, המורה על העקירה ממקומו הקודם31.

ז. והנה, זמן הגלות נקרא בשם נסיעה, כפי שמצינו הלשון גבי גלות השכינה: "עשרה מסעות נסעה שכינה"32 – לפי שזמן הגלות לגבי זמן הבית הוא ריחוק הערך לגמרי, עד שהוא כמו ענין הפכי ממש:

מהענינים המיוחדים בזמן שבית המקדש הי' קיים – שבקודש הקדשים הי' הארון, עליו אמרו33 "מקום ארון אינו מן המדה", שהם שני הפכים בנושא אחד, שהאפשרות לכך היא רק מצד הענין ד"נמנע הנמנעות" דוקא34.

דהנה, ישנו האור האלקי המלובש בטבע, בדברים גשמיים, ויש בחינת האלקות שלמעלה מהתהוות, אבל למעלה יותר הוא הענין ד"נמנע הנמנעות" – שעל זה אמרו אפילו חוקרי ישראל ש"יש לנמנעות טבע קיים", אלא שבקבלה וחסידות מבואר שאינו כן, אלא עצמותו יתברך הוא "נמנע הנמנעות". וענין זה הי' בגילוי בקדשי הקדשים.

וזהו גם מ"ש35 "והתפללו אליך דרך ארצם", ש"העומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל .. עומד בא"י יחזיר פניו כנגד ירושלים .. עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש .. עומד אחורי המקדש .. יחזיר פניו .. כנגד בית קדשי הקדשים"36 – שקודש הקדשים הוא השער, "זה שער השמים"37, שדרכו עוברות כל התפלות, כולל גם התפלות על צרכים גשמיים – כי, מצד הענין ד"נמנע הנמנעות", אפשר להיות החיבור בין גשמיות ורוחניות.

והענין בזה – שבקודש הקדשים הי' גילוי העצמות כמו שהוא, כפי שהקב"ה הוא בעצמותו ממש.

ולהעיר, שאע"פ שאסור לראות את המלך כשהוא ערום38, הרי האיסור הוא רק על הרואה את המלך, דאסור לאיש זר לראות את המלך אלא ע"י לבושים דוקא, אבל לגבי המלך עצמו, הרי יש אצלו מעמד ומצב כפי שהוא ערום – וזוהי דרגת גילוי האלקות שבקודש הקדשים.

וכידוע בענין היחודים העליונים – שהם ענינים נעלים ביותר, ולכן גם למטה הוא ענין נעלה39 (אלא שישנם אופנים שהיחוד העליון אינו יכול להתגלות למטה, ש"לכן נאסרו כל העריות שלא לעשות כדוגמת היחוד שבאצילות למטה, כי הרי למטה אי אפשר להעשות היחוד הזה כו'"40) – שעיקר ענין היחוד הוא בבית-המקדש41 בהיכל קודש הקדשים42, ששם הוא המשכת העצמות ממש.

אמנם, לאחרי חורבן בית המקדש, הרי "עשרה מסעות נסעה שכינה", לשון נסיעה דוקא – לפי שזמן הגלות הוא מצב הפכי לגמרי, מן הקצה אל הקצה:

לא זו בלבד שבזמן הגלות אין הגילוי ד"נמנע הנמנעות", ולא רק שאין גילוי האלקות שלמעלה מהתלבשות בעולם, אלא אין אפילו גם גילוי האלקות המלובש בטבע, ועד שאפשר לטעות שהטבע מתנהג מעצמו.

ולא זו בלבד שאין רואים בעיני בשר שהכל הוא אלקות, אלא שענין זה אינו מתגלה אפילו בבחינת השגה, עד שאפשר לשכוח על זה לגמרי. וע"ד המבואר43 בענין תקיעת שופר ע"פ משל מבן המלך שתעה ונתרחק ביותר עד ששכח שהוא בן מלך, ושכח את השפה המדוברת בחצר המלך, ובמשך הזמן נתרחק יותר ויותר עד ששכח לגמרי לשון בני-אדם, והעצה היחידה היתה לצעוק בקול פשוט!

ומצד ריחוק הערך של זמן הגלות לגבי זמן הבית – נקראת הגלות בשם "נסיעה".

ח. וכמו כן נקראת ירידת הנשמה בגוף בלשון "נסיעה" – "נסעה וירדה", לפי שמצב הנשמה בהיותה למטה מלובשת בגוף הוא באין ערוך כלל לגבי מצבה כפי שהיתה למעלה:

הנשמה למעלה עומדת בביטול לאלקות, כמ"ש44 "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", ואילו בירידתה למטה, הנה לא זו בלבד שאינה עומדת בדרגת הביטול שהיתה עומדת למעלה, אלא עוד זאת, שיכול להיות מעמד ומצב הפכי לגמרי – "נר רשעים ידעך"45: "נר" – קאי על הנשמה, כמ"ש46 "נר הוי' נשמת אדם", ומצד ענינים שונים יכול להיות שנר הנשמה "ידעך" ויכבה רח"ל, היפך לגמרי מענין הנר והאור.

וע"ד מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע47 לענין הניצוצות שבג' קליפות הטמאות, שזהו ע"ד הענין ד"חתיכה עצמה נעשה נבילה", והיינו, דעם היות שמצד עצמו הרי זה דבר מותר, חלב כשר, וכן בשר כשר שנשחט והודח ונמלח כדין, מ"מ, מצד מעשה אנוש ותחבולותיו הרי חתיכת ההיתר עצמה נעשית נבילה. ועד"ז בענין "נר הוי' נשמת אדם", שמצד מעשה אנוש ותחבולותיו יכול להיות מעמד ומצב ד"נר רשעים ידעך".

ט. ועז"נ22 "מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם":

אע"פ שענין הגלות, וענין ירידת הנשמה בגוף, הו"ע של ירידה גדולה ביותר, עד שנקראת בשם "נסיעה" כנ"ל, מ"מ, ישנו הענין ד"מוצאיהם למסעיהם", היינו, ש"מוצאיהם", בחינת האלקות (וכן דהנשמה) שלמעלה מגלות, ישנו גם ב"מסעיהם", בה"מסעות" של הגלות; ובכח זה אפשר להיות העלי' מ"מסעיהם" – גלות – ל"מוצאיהם", "ואלה מסעיהם למוצאיהם"48.

והענין בזה:

בנוגע לזמן הגלות – אמרו רז"ל49 "גלו לבבל כו' לאדום שכינה עמהם".

וכן הוא בנוגע לירידת הנשמה בגוף – כידוע פתגם אדמו"ר הזקן50 ש"יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות", שזהו מצד שם מ"ה שבנפש. וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"7, ו"איזהו שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו"51 – שהאפשרות לעבור עבירה היא רק כאשר נאבד ונתעלם שם מ"ה שבנפש.

ומכיון שבכאו"א מישראל ישנו השם מ"ה שבנפש, וגם בזמן הגלות "שכינה עמהם" – לכן יכולה להיות העלי' מן הגלות, "מסעיהם למוצאיהם".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין"].

* * *

י. בהמשך להמדובר לעיל להבחורים52 שכוונת נסיעתם היא לברר ולתקן את חלקם בעולם – יש להוסיף, שענין זה שייך לא רק להבחורים, אלא גם לכל אחד ואחד, שבכל מקום שנמצא ובכל מקום שבא אליו, שהוא פרט בה"נסיעה" דירידת נשמתו בגוף, הנה הכוונה בזה היא להאיר את המקום ההוא, ובזה משלימים את כוונת הגלות.

ביאור הענין:

אמרו חז"ל53 "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", ומבואר בזה, שע"י "שפיזרן לבין האומות" נקל יותר לברר בירורים.

דהנה, ידוע54 שכאשר בני ישראל היו בארץ ישראל, בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ובפרט בזמן שלמה שהי' איש מנוחה55, נעשה בירור הניצוצות שבכל העולם באופן ש"היו נכללים הניצוצות ממילא כנר בפני האבוקה .. לפי שאז הי' אבוקה גדולה עד"מ ע"כ ממילא מתכללים בה הניצוצות" ("שאם האבוקה קטנה אזי נר הסמוך לה יוכלל בה ואם ירחיקוהו מעט לא יתכלל בה מפני שהאבוקה קטנה, אבל אם תהי' האבוקה גדולה אזי אע"פ שיהי' הנר רחוק יהי' מתכלל בה").

אמנם, בנוגע לבירור הניצוצות שצריכים לברר בזמן הזה – הרי מצינו56 שאפילו בימי שלמה לא היו יכולים להתברר ניצוצות אלה באופן של מנוחה, שבני ישראל יושבים בארץ ישראל, ובדרך ממילא מתבררים כל הניצוצות כנר בפני האבוקה; וכ"ש וק"ו שאינם יכולים להתברר בדרך ממילא על ידינו, שאין אנו בערך המעמד ומצב דשלמה, ואין אנו בערך המעמד ומצב של הזמנים ההם, הרי בודאי שאי אפשר להיות בירור הניצוצות בדרך ממילא, כאשר יושבים בארץ ישראל.

וכיון שהקב"ה יודע עם מי יש לו עסק ("מיט וועמען ער האָט צוטאָן") – עם דלים ורשים הזקוקים לצדקה – הנה "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", בכדי שיהי' נקל יותר לברר את כל הניצוצות, כולל גם הניצוצות הנמצאים בלעו"ז, וכנ"ל (ס"ד) שצריכים לברר גם את הניצוץ שנתלבש בעכו"ם המבלבל אדם מתורה ותפלה.

וכמשל המציאה, ש"אי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה"57, וכך אי אפשר לברר הניצוצות שנפלו למקום החושך והלעו"ז אלא עי"ז "שפיזרן לבין האומות" דוקא.

יא. והנה, כיון שכוונת הגלות, "פיזרן לבין האומות", היא בשביל בירור הניצוצות54, נמצא, שהעבודה דבירור הניצוצות היא הכנה לביאת המשיח, וע"י כל ניצוץ וניצוץ שמבררים, מקרבים יותר את ביאת המשיח.

וכידוע58 שהעבודה דבירור הניצוצות הוא ענין "קיבוץ גליות" ברוחניות,

– קיבוץ גליות בגשמיות אינה העבודה שלנו, כי זוהי עבודתו של משיח, כמ"ש הרמב"ם59 "יעמוד מלך כו' הוגה בתורה כו' וילחם מלחמות ה' כו' וקבץ נדחי ישראל", ואין זה מעניננו לחסוך למשיח עבודה ("איינשפּאָרן משיח'ן אַרבעט"), ועוד זאת, שאין זה בכוחנו כלל. וגם אם מישהו חושב שהדבר הוא בכחו, עליו לדעת שאין זו עבודתו, אלא זוהי עבודתו של משיח. וכיון שמלמעלה אין נותנים לאדם כוחות בחנם, צריך לנצל את כוחותיו לצורך העבודה המוטלת עליו, דהיינו קיבוץ גליות ברוחניות –

וזוהי גם ההכנה לקיבוץ גליות בגשמיות.

ולכן צריכים להתכונן לביאת המשיח ע"י העבודה דבירור הניצוצות, היינו, לנצל כל ענין – אפילו של לעו"ז – בשביל קדושה.

יב. ישנם השואלים על זה שמדברים תמיד שצריכים להתכונן למשיח – ממאמר רז"ל60 "ג' באין בהיסח הדעת .. משיח".

– כנראה שהם מחמירים גדולים, ובמילא מחמירים ביותר גם בענין ד"היסח הדעת", שאסור לחשוב על משיח לגמרי, כי המחשבה על משיח וההכנה לביאתו – טוענים הם – מעכבים ח"ו את ביאת המשיח!

אך הענין הוא, שמשיח בא בהיסח הדעת פירושו שההכנה לביאת המשיח היא ע"י עבודה שהיא באופן של היסח הדעת61, שזהו"ע בירור הניצוצות אפילו בדברים הפכיים – ע"ד שנתבאר לעיל (ס"ו) בפירוש הלשון "היסח הדעת" שהוא עקירת המחשבה לענין הפכי (וכנ"ל שמשום זה נקרא הגלות בשם "נסיעה", כי נסיעה הוא אותו הענין ד"היסח (הדעת)"), וזהו גם שמשיח בא בהיסח הדעת, היינו, ע"י העבודה דבירור הניצוצות גם בדברים הפכיים.

ובפרטיות יותר – כללות העבודה דבירור דברים גשמיים שהם בגדר "ענינים הפכיים", ואפילו בירור הענינים דלעו"ז שהם הפכיים לגמרי, היינו, בירור הניצוצות שנאבדו בלעו"ז – כנ"ל (ס"י) שבירור הניצוצות הוא כמשל המציאה שצריכים לחפשה במקום שנאבדה – "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'"62, כידוע63 ש"עקרב" ענינו קרירות, והוא הבלבול היותר גדול לעבודת התפלה, שלכן "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", "אבל עקרב פוסק"64.

ויומתק יותר – שגם "מציאה" ו"עקרב" הם מהענינים שבאים בהיסח הדעת ("ג' באין בהיסח הדעת .. משיח מציאה ועקרב"), והיינו, שביאת המשיח היא ע"י העבודה באופן של היסח הדעת, שהו"ע בירור הניצוצות שבדברים ההפכיים, עניני לעו"ז שמנגדים לקדושה, כמו עקרב, שבירורם הוא כמשל המציאה.

יג. והנה, כללות העבודה דבירור הניצוצות בזמן הגלות גורמת תענוג גדול למעלה, אלא שעיקר התענוג הוא בגמר הבירורים דוקא (כידוע דעיקר התענוג בכל דבר הוא בגמר הדבר דוקא65), והיינו, שכאשר כל נשמות ישראל יבררו את חלקם בעולם, ויהי' גמר הבירורים, ותושלם הכוונה ד"סותר (כללות ענין הגלות) על מנת לבנות"66 – אזי יהי' עיקר התענוג למעלה, ואז יהי' גילוי המשיח.

אבל אעפ"כ, גם כל אחד מישראל, אפילו יחיד, כאשר יעשה כל עבודתו ויגמור כל ה"בירורים" שלו – יכול לבוא ולטעון להקב"ה: הלא פסקת בתורתך67 שכל העולם שקול, וכל אחד ואחד יכול להכריע את כל העולם כולו, וא"כ, ע"י עבודתי, הכרעתי את כללות העולם לכף זכות, וצריכה להיות ביאת "משיח הפרטי"61 אצלי, ועי"ז – ביאת "משיח הכללי", במהרה בימינו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין"].

* * *

יד. ההתבוננות בענין הנ"ל (ס"ז-ח), שירידת הנשמה בגוף בכלל ובזמן הגלות בפרט הוא ענין של "נסיעה", יש בה תועלת נוספת – ש"המאמין לא יחוש"68 משום חסרון בענינים של בני חיי ומזוני.

וכפי שרואים במוחש, שבעת הנסיעה בדרך מסתפקים במעט מהדברים שמשתמשים בהם בבית, ואפילו גבירים גדולים, כאשר נוסעים בדרך, אינם לוקחים עמהם את כל כלי תשמישי הבית, אלא מסתפקים בדברים המוכרחים בלבד, בכל הפרטים.

וכמו בנוגע לשינה: בביתו – דרכו לישן ע"ג כריות של משי וכו'; אבל בהיותו בדרך, מצד הטירחא לקחת עמו הרבה חפצים – מטות, סדינים, כריות, וכל הריהוט של חדר המיטות – מסתדר בלעדם.

וכן בנוגע לאכילה: בביתו – דרכו לאכול כל מיני מטעמים, ויש לו משרתים שמגישים לו את האוכל: משרת אחד עומד עם מזלג ומגיש לו מאכלי גוש, ומשרת שני עומד עם כף ומגיש לו מאכלים רכים; אבל בנסיעתו בדרך, שקשה לקחת עמו "מטבח שלם", כלים בשריים וחלביים, עם מבשלים ומשרתים – מסתפק בלעדם.

וכן בנוגע ללבושים: בבית יש לו כמה חליפות – לימי הקיץ ולימי החורף, לימות החול וליום השבת, לשעות הבוקר, לשעות הצהריים ולשעות הערב, ובכל חצי שעה מחליף את בגדיו, וכל לבושיו מתאימים זה לזה: הגרביים לעניבה, העניבה לאף, והאף לשערות... אבל בדרך, אי אפשר לו לקחת את כל אלה, ומסתפק בלעדם.

וכאשר שואלים אותו: שמע! כיצד מתאים לך לאכול, לישון ולהתלבש בצורה כזו פשוטה ("עפּעס אַזוי פּראָסט")? – עונה: "בבית אמנם יש לי כל, אבל עכשיו הלא אני בדרך". ואין בכך לא פחיתות הכבוד ולא בושה, כי הכל יודעים שהוא בדרך. הדבר היחידי שלוקח עמו בדרך הוא "פנקס-המחאות" ("טשעק-בוק"), כדי שיוכל לרכוש כל מה שיצטרך.

וכמו כן כאשר איש ישראל מתאונן על בני חיי ומזוני – עליו לדעת שזמן הגלות אינו אלא כמו זמן "נסיעה", ובמילא אין צריך להתאונן על כך שאיננו גביר כמו "ראַקעפעלער"... כי, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר69 ש"אצלם ישנו רק עולם אחד, אבל אצלנו ישנם שני עולמות". אצל אינו-יהודי אין יותר מעוה"ז, ולכן עוה"ז הוא "ביתו", ובמילא – "אם לא עכשיו אימתי"70; אבל אצל בני ישראל ישנם שני עולמות, ועולם הזה אינו אלא "נסיעה" ואינו ה"בית" שלנו71, וצריך להיות "עולמך – עולם הבא – תראה בחייך"72.

בבית המקדש – הבית האמיתי – נוגע אמנם כל פרט, וכמו בגדי כהונה שהיו צריכים להיות "לכבוד ולתפארת"73, ובודאי לא מתאים שיהי' איזה "קמט" בבגדי כהן גדול, שכן, כהן גדול בבית המקדש צריך להיות באופן ש"נשמע קולו בבואו אל הקודש"74 ("אַלץ דאַרף קלינגען שיין"); אבל עכשיו בזמן הגלות – אין זה נוגע ("עס מאַכט ניט אויס"), ואין בכך משום פחיתות הכבוד, שהרי אין זו אלא "נסיעה".

צריכים רק את ה"טשעק-בוק" – שיהי' הענין ד"רצון יראיו יעשה"75, שהקב"ה ימלא לא רק מה שרוצים באופן של חפץ שזהו פנימיות הרצון, אלא גם בחיצוניות הרצון76 – בבני חיי ומזוני רויחי.

טו. ועי"ז ש"המאמין לא יחוש", מתבטלת גם העצבות שמצד הקליפה, ובאים לידי שמחה – שהרי עבודת הוי' צריכה להיות בשמחה, כמ"ש77 "עבדו את הוי' בשמחה", ובפרט לפי שיטת הבעש"ט – שעי"ז נעשית העבודה בקלות יותר, כמ"ש78 "וישא יעקב רגליו", "משנתבשר בשורה טובה .. נעשה קל ללכת".

אמנם, ישנם מחמירים גדולים שטוענים על כך שתובעים עתה ענין השמחה – שהרי אמרו רז"ל79 "משנכנס אב ממעטין בשמחה".

ובכן:

לכל לראש – עדיין נשארו כ"ד (או ל"ו) שעות לכניסת חודש אב.

ועוד זאת, גם בנוגע לחודש אב עצמו נאמר רק "ממעטין בשמחה", היינו, למעט בשמחה לגבי השמחה דחודש אדר, וכן לגבי השמחה דביאת המשיח שאז "ימלא שחוק פינו"80, אבל ענין השמחה צריך להיות גם בחודש אב.

ושיעור ה"מיעוט" אפשר ללמוד ממה שסיפר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר81 אודות אלו שלא החזיקו מהשיטה ד"עבדו את ה' בשמחה", שהיו נוהגים בשמחת תורה לשתות חלב, שע"פ דין הוא משקה המשכר82, ואח"כ היו צובטים את לחייהם ("קנייפּן זיך די באַקן") כדי שיהיו פניהם נראים לעיני הרואים כפנים שוחקות... וכיון שמרובה מדה טובה כו'83, מובן, שהשיעור ד"ממעטין בשמחה" בחודש אב יכול להיות במדה כזו – "קנייפּן פון דער צווייטער זייט"...

וכאשר תהי' שמחה, הרי שמחה פורץ גדר84, ותתבטל ההגדרה שישנה בביאת המשיח שיכול לבוא רק ב"דור שכולו זכאי" או להיפך ח"ו85,

וכמו כן תתבטל ההגדרה ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה", ויהפכו ימי אבל אלה לימי שמחה86.