בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר ה' אל משה גו' והקריתם לכם ערים ערי מקלט גו'.
* * *
ב. הדרכים1 שהיו מובילות אל ערי המקלט – שאודותן מדובר בפרשת השבוע2 – היו דרכים מתוקנות, רחבות שלשים ושתים אמות, ועל כל פרשת דרכים הי' כתוב (ע"ג שלט) "מקלט מקלט", כדי להראות את הדרך המובילה אל ערי המקלט3.
והנה, כיון שכן הי' בגשמיות, מובן, שגם בערי מקלט הרוחניים – שהם דברי תורה, כמארז"ל4 "דברי תורה5 .. קולטין", שקולטין את ה"הורג נפש" ברוחניות (כמדובר לעיל בהמאמר6) – קיימים כל פרטים אלה.
ג. ובהקדם סדר הענינים בגשמיות ורוחניות – שאין זה באופן שבגלל שהענין קיים בגשמיות ה"ה קיים גם ברוחניות, אלא להיפך: עיקר הענין הוא ברוחניות, וכיון שכן הוא הענין ברוחניות, ה"ז נמשך ובא בהשתלשלות גם בגשמיות.
וכמבואר בשל"ה7 ע"ז שהתורה מדברת בתחתונים ורומזת בעליונים – שלאמיתתו של דבר התורה מדברת בעליונים, אלא שאנו לוקחים את הרמז השייך לתחתונים.
וכשם שהוא בכל עניני התורה, כך הוא גם בענין ערי מקלט – שכל פרטי הענינים הקיימים בערי מקלט הגשמיים קיימים גם בערי מקלט הרוחניים, ואדרבה, עיקרם של ענינים אלה הוא ברוחניות, וע"י השתלשלות נמשכים ובאים גם בגשמיות.
ד. אילו זכינו – היינו "לוקחים" את הענין מלמעלה למטה, כלומר, מבינים את הענין ברוחניות, ובמילא מבינים שכיון שישנם הענינים ברוחניות, מסתמא נמצאים הם גם בגשמיות.
כל עניני העולם – יכולים "לקחת" מלמעלה למטה, כלומר, לראות את הענינים כפי שהם ברוחניות, ובמילא להבין, שמסתמא כן הוא גם בגשמיות.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר8, שבשנים תרנ"ד-ה גילו חכמי הרפואה עורק חדש במוח, אשר, עורק זה מועיל לזכרון ולהעמקה. אחד מבני הבית9 סיפר זאת בהתפעלות גדולה להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק (מהורש"ב) נ"ע,
– כ"ק אאמו"ר הרה"ק הי' אז באמצע נטילת ידים לסעודה, ובכלל לא הי' סובל ("פלעגט ניט וועלן ליידן") שהיו מדברים אליו אז, דאף שע"פ דין10 נחשבים רק דיבור או זמן כהפסק, מ"מ, לא הי' סובל כשמפסיקים אותו אפילו במחשבתו בלבד11 –
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הקשיב ("האָט אויסגעהערט") ולא אמר דבר. לאחרי ברכת המזון ביקש שימתינו איזה זמן. ונכנס לחדרו, והוציא משם כרך קטן ("אַ קליין ביכל") חסידות, כתב-יד של הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי, והראה, שמובא שם – בשש-שבע שורות – אודות עורק זה.
הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי מבאר שם, שבמוח נמצא עורק שהוא מלא אידים, ומתנענע אנה ואנה ("הין און צוריק"), ועורק זה מועיל לזכרון ולהעמקה. כאשר העורק נע למוח החכמה והבינה12, ה"ז מועיל לזכרון, וכאשר נע לכיוון מוח הדעת, ה"ז מועיל להעמקה. לפיכך אנו רואים, שבשעה שאדם רוצה להזכר בדבר-מה ה"ה מרים את ראשו, ואילו בשעה שרוצה להתעמק בדבר-מה – מכופף הוא את ראשו.
שאלו את הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: אם כן, הי' הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי פרופסור גדול. השיב על כך הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: הוא – הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי – ידע זאת, לפי שלמעלה ב"אדם העליון" ישנו ענין זה, וממילא ישנו בודאי גם אצל האדם למטה13. –
ומכל שכן ענינים שבתורה – בודאי יכולים לקחת אותם מלמעלה למטה, כלומר, לקחת את הענינים ברוחניות, ולהסיק מזה גם בגשמיות, כמבואר באגרת הקודש14 בנוגע ללימוד ההלכות דלעתיד ש"ידעו מפנימיות התורה (ברוחניות הענינים) כל גופי התורה הנגלית" (בגשמיות).
אבל, כיון שאין זוכים לכך, צריכים לקחת את הענינים מלמטה למעלה, לראות את הענינים כפי שהם בגשמיות, ולהסיק מזה תוכן הענינים ברוחניות.
ה. והענין בזה:
כשם שבגשמיות הועילו ערי המקלט (לא רק להורג נפש בשוגג, כי אם) גם להורג נפש במזיד, שהרי גם הורג נפש במזיד הי' צריך לנוס אל ערי המקלט15 עד החקירה והדרישה (כדי שגואל הדם לא יהרגהו בינתיים) – כך הוא גם ברוחניות, ש"דברי תורה .. קולטין" גם את ההורג נפש במזיד, כלומר, את העובר עבירה במזיד.
וכשם שבגשמיות, הרי, נוסף לכך שהדרכים שהיו מובילות אל ערי המקלט היו מתוקנות ורחבות, כדי שהרוצח יוכל לנוס בקלות אל ערי המקלט, הי' גם שלט על כל פרשת דרכים להורות את הדרך היכן לנוס, שכן, דבר זה עצמו שהדרך מתוקנה ורחבה אינו מספיק עדיין אם הורג הנפש לא ידע לאיזה כיוון ללכת – כך גם ברוחניות, הרי, נוסף לכך שהדרך לדברי תורה היא דרך קלה ורחבה, מראה הקב"ה את האדם לאיזה כיוון ללכת, שכן, בגלל בחירה חפשית שניתנה להאדם, כמ"ש16 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", הרי, אם לא יראו לו את הדרך, יכול לילך, חס-ושלום, בדרך השמאלית, ויכול לבחור במות ורע. לפיכך עומד הקב"ה, כביכול, עם "שלט", ואומר לו: "מקלט, מקלט", ומזהירו ללכת בדרך הימנית, כמ"ש17 "ובחרת בחיים".
וזהו"ע ש"הקב"ה עוזרו"18, שכן, מצד בחירה החפשית שניתנה לכאו"א, שיכול לבחור, ח"ו, גם ברע – זקוק הוא להעזר שלמעלה, שהקב"ה יאמר לו: "מקלט, מקלט", לך בהדרך המובילה לחיים וטוב. וכפי שמצינו שאפילו רבן יוחנן בן זכאי אמר "איני יודע באיזו (דרך) מוליכין אותי"19, ומכל-שכן אחרים, ומכ"ש אלו הנמצאים בזמן דחושך כפול ומכופל, שבודאי אינם יכולים לדעת באיזו דרך הם הולכים, וזקוקים איפוא להעזר שלמעלה, שהקב"ה יאמר להם היכן ללכת.
ו. אמנם, אם האדם רוצה שהקב"ה יראה לו היכן ללכת – צריך הוא עצמו להתנהג גם באופן זה, כי, מדתו של הקב"ה היא "מדה כנגד מדה"20:
צריכים לצאת ל"פרשת דרכים" שבה עומדים יהודים שאינם יודעים לאיזה כיוון ללכת. צריכים ללכת אליהם ולהכריז ולצעוק ("שרייען"): "מקלט, מקלט", לכו בדרך הימנית המובילה ל"מקלט", ששם הוא מקום "מקלט" מ"גואל הדם", השטן, ש"יורד ומסטין עולה ומקטרג"21, ואל תלכו, ח"ו, בדרך השמאלית, המובילה לשאול ואבדון!
זהו התפקיד המוטל על כאו"א – להתייצב על "פרשת דרכים" ולצעוק: "מקלט, מקלט", כלומר, להורות לבנ"י את הדרך שצריכים לילך בה. – ואף שבשביל זה יצטרך הוא להמצא כל הזמן על "פרשת דרכים", במקום שבו קיימת דרך המובילה לצד שמאל – אין לו להתפעל מכך, שכן, דוקא עי"ז ממלא הוא את התפקיד המוטל עליו.
וכמאמר ר' מרדכי הצדיק בשם הבעל-שם-טוב22: "עס קומט אַראָפּ אַ נשמה אויף דער וועלט און לעבט אָפּ זיבעציק אַכציק יאָר, צוליב טאָן אַ אידן אַ טובה בגשמיות, ובפרט אין רוחניות" (נשמה יורדת לעולם וחי' שבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות, ובפרט ברוחניות)23, אשר מזה מובן, שכדאי לעמוד כל הזמן על "פרשת דרכים", כדי להראות (אפילו) פעם אחת ליהודי את הדרך המובילה לה"מקלט" דתורה ("צום תורה-מקלט")!
ז. ובזכות זה – יראה לו. הקב"ה את הדרך המובילה לחיים וטוב:
כאשר יהודי בא ל"פרשת דרכים" ומתייצב כמו "שלט", וצועק: "מקלט, מקלט",
– הוא אינו יודע אם השומע יציית אליו, הוא אפילו אינו יודע אם יש מישהו שמקשיב בכלל לדבריו, הוא אינו רואה כלל בני-אדם... ואעפ"כ אין זה נוגע אליו, להיותו כמו "שלט" העומד על "פרשת דרכים" ומראה את הדרך ל"מקלט", היינו, הדרך המובילה למקום מקלט מהיצה"ר, מקלט מהשטן –
הרי, אף שיתכן שלא פעל כלום, מ"מ, כיון שמילא את תפקידו, לעמוד על "פרשת דרכים" ולהורות לבנ"י את הדרך ל"מקלט" – יורה לו. הקב"ה את הדרך של "ובחרת בחיים" – שלמרות היותו רק בדרגת "עובד אלקים"24 (לשון הוה), ולא "עבד הוי'"25 (לשון עבר), היינו, שנמצא עדיין באמצע העבודה, כיון שיש לו עדיין יצה"ר, ולא זו בלבד שבמשך הזמן לא פעל בעבודתו שום חלישות בהיצה"ר שנשאר אצלו כתולדתו, אלא אדרבה, "נתחזק26 יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' כו'"27, ומצד היצה"ר יכול לבחור, ח"ו, במות ורע – מראה לו הקב"ה28 את הדרך לחיים וטוב, הקב"ה עוזרו "להושיעו משופטי נפשו"29.
* * *
ח. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם30, שהנפק"מ בין הבעש"ט להגדולים בנגלה דתורה שהיו בזמנו, שהסדר אצל הגדולים בנגלה דתורה הי', שהתלמידים היו מגיעים אליהם ללמוד, ואילו הבעש"ט ותלמידיו לא היו מחכים שיבואו אליהם, אלא נהגו לנסוע לערים ומושבים שבהם היו מצויים בנ"י.
– ישנו ביאור מאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי (שכבר נדפס31) אודות הנפק"מ בין הגדולים בנגלה דתורה והבעש"ט. –
ויש לומר, שהנפק"מ האמורה בין גדולי נגלה דתורה והבעש"ט – היא גם בנוגע להאמור לעיל ע"ד ערי מקלט, שיש חילוק כפי שהדבר הוא ע"פ נגלה וע"פ חסידות:
ע"פ נגלה – הנה על כל פרשת דרכים הי' עמוד, אבן וכיו"ב, שעליו הי' כתוב: "מקלט מקלט". העמוד לא "דיבר" אל הזולת, אלא, בשעה שמישהו עבר על יד העמוד והסתכל על הרשום עליו, וידע לקרוא לכל הפחות – אזי נודע לו הדרך שצריך לילך בה.
ודוגמתו גם ברוחניות: ישנו יהודי שאכן יסע ממקומו ויגיע ל"פרשת דרכים", כלומר, ליהודים העומדים על "פרשת דרכים", ובהיותו שם, הנה כאשר ישאל אותו מישהו – מישהו שיודע "לקרוא" לכל הפחות... – אזי יראה לו את הדרך ל"מקלט".
היתה לו אמנם מסירת-נפש ("מס"נ האָט ער טאַקע געפּראַוועט") לנסוע ל"פרשת דרכים", אבל, הוא לא זז ממקומו ("ער האָט זיך ניט גערירט פון זיין אָרט"), ואינו אלא בבחינת עמוד עומד, "דומם"32.
– פעם היו אומרים על שעון: הוא הולך אנה ואנה, ללא הרף, ובכל זאת, אינו זז ממקומו. –
אמנם, ע"פ ביאור החסידות, אסור לו לאדם להיות בבחינת "דומם", אלא עליו להיות "מהלך"33; עליו להיות אדם חי ולבבי ("אַ לעבעדיקער און אַ וואַרעמער מענטש"), ובמילא, אין לו לחכות עד שיפנו אליו וישאלוהו כו'. מוכרחת להיות אצל האדם חיות ופעילות, ובראותו שישנו יהודי באיזה מקום שיתכן שיכול לעזרו – חייב הוא לרוץ אליו ולהראות לו את הדרך ל"מקלט".
וזהו התפקיד שכ"ק מו"ח אדמו"ר הטיל על התלמידים בפרט – שיסעו34 לכמה מקומות במשך כמה שבועות, ויצעקו: "מקלט, מקלט", זוהי הדרך המובילה לחיים וטוב; שהתלמידים יהיו כמו "שלטים" המורים את הדרך, ו"שלטים חיים", היינו, לא "שלטי-אבן" שאינם זזים ממקומם, אלא "שלטים חיים", שהולכים מתוך חיות ומראים לכאו"א את הדרך ל"מקלט".
ט. איתא בגמרא35 – והובא להלכה ברמב"ם36 – שלעולם יראה אדם עצמו שקול והעולם שקול. צריכים להסתכל תמיד על כל אדם שהוא במצב שקול, ובמילא, הפעולה שעומד לעשות עתה, תכריע אותו לזכות או להפכה. ויתירה מזה: צריכים לחשוב גם שהעולם שקול, היינו, שהוא, וכל הדורות שעתידים להיות אחריו, וכל הדורות שהיו לפניו – כולם שקולים, ובפעולה זו שעומד לעשות עתה תלוי כל העולם.
ומזה מובן גם בנוגע לעניננו:
בשעה שהבחור הנוסע34 ל"פרשת דרכים", כדי להראות את הדרך לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, יתבונן בכך שכל העולם כולו, כל הדורות שכבר עברו וכל הדורות שיהיו בעתיד, שקולים הם, ובכל פעולה שהוא פועל אצל יהודי, ה"ה מכריע את כל העולם כולו – אזי לא יהי' כמו "שלט-דומם" שאינו זז ממקומו, אלא יהי' "שלט-חי"37; הוא ילך וירוץ מתוך חיות, שמא יצליח לפעול משהו על יהודי, שעי"ז יכריע את כל העולם כולו!
הוא ירוץ לכל מקום, ובפגשו יהודי, יסביר לו, שעליו לדעת שהוא שקול. באיזה מצב שבו נמצא – שקול הוא. אפילו אם הוא בעל-עבירה גדול, ביכלתו לעשות תשובה38, ולהיותו שקול, הרי ע"י פעולה אחת, "בשעתא חדא וברגעא חדא"39, בכחו להכריע את כל מצבו לטוב, כיון שהוא שקול. ולאידך גיסא – יסביר לו – עליו לדעת שבפעולה אחת יכול להכריע את כל מצבו לצד הלעומת-זה ח"ו; מצד בחירה החפשית שניתנה לו, יכול לבחור ח"ו ברע, ובמילא צריך להזהר לעשות את הדברים המביאים לחיים וטוב, והוא – התלמיד – יורה ליהודי זה את הדרך של "ובחרת בחיים".
י. ישנם כאלה החושבים שאינם פועלים כלום. אבל, לאמיתתו של דבר, לא זה – אם הם פועלים או לאו – הוא הקובע:
ובהקדם הדין בנוגע לביעור חמץ – "שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אעפ"כ לא בירך לבטלה, שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום, וכבר קיים המצוה כתיקונה"40.
במה להתפאר – אין לו אמנם. הוא הי' ער כל הלילה, לא למד במשך הלילה ולא ישן, הוא הפך את הבית, ולאחרי כל זה, לא פעל מאומה. אבל, המצוה שהיתה מוטלת עליו – קיים אותה.
ודוגמתו גם בנוגע לבדיקת חמץ ברוחניות:
בחור שנוסע וחושב שלא פעל כלום,
– הוא בילה את זמנו ("ער האָט פאַרבראַכט זיין צייט") שלא במקום מושב, אלא אי-שם באמצע הדרך, על "פרשת דרכים", במקום שיכולים לילך בו לצד שמאל ח"ו; התעייף כהוגן, ולאחרי כל זה, לא פעל מאומה41. ומה גם שבחזרו מהנסיעה עוד יבואו אליו בטענות, וחבריו ילעגו ממנו –
הרי, במה להתפאר – אין לו אמנם, אבל, התפקיד המוטל עליו – עשה הוא, ו"שכר מצוה מצוה"42 – שע"י קיום המצוה נעשה צוותא וחיבור43.
למרות שהוא חושב שלא פעל מאומה, הרי, נוסף על האמור שהעיקר הוא עצם העשי', הנה, לאמיתתו של דבר, פעל הוא, אלא שהוא בעצמו אינו יודע מכך. כיון שעשה – בודאי שפעל ("וויבאַלד אַז ער האָט געטאָן האָט ער געוויס אויפגעטאָן"), כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר45 בשם אביו: חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם.
ולדוגמא46 – אחת הפעולות בזה:
נוסף לכך שע"י הליכתו או ריצתו בשליחות מצוה47, פעל זיכוך בהאבן שדרך עלי', וגם טיהר את האויר שבמקום ההוא48,
– אבל, זוהי פעולה שאינו רואה אותה, וגם לא תרשם כאן למטה בהדין וחשבון49; ורצונו הוא לפעול בהשליחות ששלחו אותו לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים –
הרי, לאמיתתו של דבר, הצליח לפעול גם בענין השליחות:
בשעה שיהודי יושב בביתו, ורואה – דרך החלון – כיצד בחור בעל-זקן רץ ברחוב, נזכר הוא שגם אביו הי' נראה כך, ונזכר שאביו צוה לו: בכל יום, בקומך בבוקר, תאמר "מודה אני", ובשכבך לישון, תאמר "שמע ישראל", ובעת מעשה חוזר הוא – יהודי זה שנזכר על אביו – במחשבתו או בדיבורו הפסוק "שמע ישראל" או הנוסח "מודה אני", דבר המביאו לידי התעוררות50.
וכן כאשר ילד מגיע הביתה, ומספר שפגש בחור בעל-זקן המוכר "טאָקס ענד טיילס"51, שרצה "להכניס" ("אַריינרוקן") בידו את החוברת, אבל הוא לא קיבלה52 – הרי, כאשר הילד מספר זאת לאביו או לאמו, נזכרים הם – בשעת מעשה – אודות הוריהם, ובשעתא חדא וברגעא חדא כו'.
יב. האמת היא שצריך להיות אצלו "לב נשבר ונדכה"53 על זה שפעולותיו אינן ניכרות, שכן, אילו זכה, הי' פועל פעולות פנימיות ("פנימיות'דיקע פעולות"), ולא רק פעולות מקיפות ("מקיף'דיקע פעולות");
אבל, לומר שלא פעל מאומה – אין זה נכון, שכן, דבר זה עצמו שראו כיצד בחור בעל-זקן נוסע ממקום למקום54 כדי לעורר את בנ"י ליהדות – דבר זה עצמו בודאי פעל, עכ"פ בדרך מקיף.
יג. אברך א' מהתמימים סיפר לי אודות ראביי קונסרבטיבי שהי' נוכח כאן פעם בעת התוועדות חסידית. – חסיד, לא נעשה כתוצאה מכך, אבל הדבר מצא חן בעיניו, והתחיל להתעניין בחסידים. ראביי זה הוא מורה (או מנהל) בבית-ספר, וכיון שצריך לספר אל הילדים סיפורים כדי לעניין אותם – סיפר להם, שישנם יהודים כאלה המכונים בשם "חסידים", והחל לתאר בפניהם את הנהגותיהם: הם לומדים לפני התפלה, לאח"ז מתפללים באריכות, לאח"ז יש להם שיעורי לימוד, ורק לאחרי כל זה, שותים הם "דזשוּס"...
הילדים הקשיבו אל כל הדברים, ושאלו, אם המדובר אודות אנשים שחיו בעבר, או באירופה? הראביי השיב, כי נמצאים הם גם היום, ובאמריקה... הילדים אמרו שאינם מאמינים לדבריו, שכן, לא יתכן – טענו הילדים – שהיום באמריקה ימצאו אנשים כאלה...
הראביי התחיל לחפש עצות כיצד לאמת את המעשה בעיני הילדים55, עד שנזכר אודות א' ממכיריו, אברך חסידי – זהו האברך שסיפר לי את המעשה. הראביי נסע אליו, סיפר לו את כל המאורע, וביקש ממנו לבוא ולבקר בבית הספר. "אינך צריך לעשות שום דבר – אמר הראביי אל האברך – כי אם רק להראות את עצמך"... האברך הסכים לכך.
כאשר האברך – אברך בעל זקן גדול – נכנס לבית הספר, פנה הראביי אל הילדים, ואמר: זוכרים אתם שסיפרתי לכם מעשה אודות חסידים, ולא האמנתם? ובכן, הביטו וראו! אברך זה שנכנס עכשיו לבית הספר הוא הוא אחד מן החסידים!
הילדים התבוננו בו – כיצד נראה יהודי עם זקן וכו' – ושאלוהו אם הוא חסיד. כשהלה השיב בחיוב – התחילו הילדים לשאול אצלו אודות הנהגות החסידים וכו'56. ואחרי הצהריים, סיפרו הילדים בבתיהם את המאורע מתוך התפעלות, והתחילו להציג שאלות להוריהם, וכו' וכו'.
יד. [וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:] כל הבחורים הנוסעים – יאמרו "לחיים"57, ועי"ז יומשך חיות בכל המקומות שיסעו אליהם.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר עם אחדים ע"ד הנסיעה58, ואח"כ אמר:]
פעם הי' הסדר, שכאשר קבוצה היתה נוסעת ממקומה, היו מלוים אותם עם "מאַרש".
[וסיים בבת-שחוק:] לשם מה צריכים אתם לחכות שמישהו אחר ילוה אתכם – מוטב שתלוו את עצמכם ("באַגלייט בעסער זיך אַליין")...
תנגנו ניגון שמח ("זאָגט אַ פריילעכן ניגון"), וזה יהי' התחלה של "מאַרש".
* * *
טו. בנוגע לתנאי בני גד ובני ראובן – אודותיו מסופר בפרשת השבוע – מצינו שינוי בין דברי בני גד ובני ראובן לדברי משה רבינו:
בני גד ובני ראובן אמרו "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו (ואח"כ) ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל גו'"59, ואילו משה רבינו אמר להם "אם תחלצו לפני ה' למלחמה גו' (ואח"כ) והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה גו'"60, "אם יעברו גו' ונתתם להם גו'"61.
ומהטעמים לכך שמשה רבינו שינה מדברי בני גד ובני ראובן והקדים את היציאה למלחמה:
בני גד ובני ראובן הקדימו המעשה להתנאי, ולכן שינה משה רבינו והקדים התנאי למעשה, שמזה למדים שצריך להיות "תנאי קודם למעשה" ("תנאי שתלו בו המעשה, הוזכר קודם למעשה, אם יעברו, זה התנאי, ונתתם להם, זה המעשה"), "לאפוקי .. מעשה קודם לתנאי"62, שאז "תנאו בטל" ("והוי מעשה מקויים אע"פ שלא קיים בעל התנאי את התנאי")63, ובמילא לא היו בני גד ובני ראובן חייבים לצאת למלחמה.
ומה גם שהיו יכולים לטעון שכיון שזה עתה בנו בתים, אינם חייבים לצאת למלחמה, שהרי הבונה בית חדש חוזר מעורכי המלחמה64. ואף שהמלחמה דכיבוש הארץ היא "מלחמת מצוה"65 ש"הכל יוצאין" (גם הבונה בית חדש וכיו"ב)66, הרי, נוסף לכך שהיתה אז אפשרות שכיבוש ארץ ישראל יהי' באופן ד"נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם"67, ללא צורך במלחמה כלל, הנה גם במלחמת מצוה אינה דומה היציאה למלחמה של הבונה בית חדש (וכיו"ב) לכל שאר היוצאים למלחמה.
טז. ובנוגע לעניננו:
האמור לעיל שצריכים לצאת ולהתייצב על "פרשת דרכים" ולהראות לבנ"י את הדרך ל"מקלט" – הוא חוב המוטל לא רק על תלמידי הישיבה בלבד, אלא גם על האברכים, אלא, שאם ידרשו זאת מהאברכים, הנה, אברך פלוני ישתמט בהפניית תשומת-הלב לה"בית חדש", ופלוני – לה"אשה חדשה" או לה"כרם חדש"!...
– הטעם העיקרי לכך שתובעים זאת בעיקר מתלמידי הישיבה, הוא, מפני שהם זקוקים להצלחה בלימוד התורה, והסדר בלימוד התורה הוא שתחלה צ"ל "ונפשי כעפר לכל תהי'", ועי"ז ולאח"ז נעשה "פתח לבי בתורתך"68. ומה גם שע"י נתינת צדקה (גשמית או רוחנית) "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" (כמבואר69 בפירוש הפסוק70 "צדקה תרומם גוי"), ולכן, נוגעת הנסיעה האמורה במיוחד אל התלמידים כדי שיצליחו בלימוד התורה.
אבל, נוסף לטעם העיקרי, ישנו טעם נוסף – כאמור – שכאשר תובעים זאת אצל האברכים, הנה, אברך פלוני טוען שאינו יכול להשאיר "אשה חדשה", פלוני אינו יכול להשאיר "בית חדש" או "כרם חדש"; "דער דאַרף זיך מיישב זיין מיט זיין ווייב, זיין בעה"ב'סטע... דער מיט זיינע קינדער, דער מיט זיינע עלטערן, דער מיט זיין זיידן און דער מיט זיין באָבען"...
וגם כאשר יסבירו אל האברכים שזוהי "מלחמת מצוה" שכולם חייבים בה – מ"מ, ישאר הוא במעמד ומצב ד"ירא ורך הלבב"71, שיהי' ירא מפני הדאגה ל"אשה חדשה", "בית חדש" או "כרם חדש".
ולכן תובעים זאת מתלמידי הישיבה דוקא – שכיון שאין ריחיים על צוארם, לא שייכים אצלם כל ענינים אלו, ואינם מתחשבים – או שאינם צריכים להתחשב – עם שום דבר (מלבד דעת ההנהלה), ובלשון הכתוב72 "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר גו'", הוא לא מכיר אף אחד ("ער קען קיינעם ניט"), ושום דבר לא נוגע אליו ("קיין זאַך איז אים ניט נוגע"), מלבד היותו תלמיד הישיבה!
אבל, ביחד עם זה, יש להדגיש שהאמת היא שגם האברכים צריכים להתעסק בענין זה, כל אחד לפי ערכו, כיון שזהו חובתו ותפקידו של כאו"א, ועד כדי כך, שזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, כמאמר ר' מרדכי הצדיק בשם הבעש"ט (הנ"ל סוס"ו) שנשמה יורדת לעולם ומתייגעת במשך שבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי!
(כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:) "אָבער מיר זיינען דאָך גוטע"... ולכן השליחות היא לכמה שבועות בלבד.
יז. ויש להוסיף ולעורר ענין נוסף בנוגע להאברכים – ובהקדמה:
כ"ק מו"ח אדמו"ר כתב פעם לא'73, שהסיבה לכך שהאדם רעב למאכל גשמי, היא, בגלל הרעב של נשמתו לניצוץ האלקי שבהמאכל, שלכן פועלת הנשמה בהגוף רעבון למאכל הגשמי, כדי שע"י אכילת המאכל תוכל הנשמה לברר את הניצוץ האלקי שבהמאכל.
ומזה מובן גם בנוגע להענין דלקמן:
ישנם כאלה שבימי הקיץ נוהגים הם – מצד בריאות גופם – לצאת לחופש ("וואַקיישאָן") בנאות-דשא ("דאַטשע") מחוץ לעיר ("אין קאָנטרי"), ששם יש אויר מיוחד וכו'.
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:) לפעמים האויר שם גרוע יותר מהאויר המצוי בעיר... ולא עוד, אלא שיש שם יותר יתושים ומיני חרקים שמבלבלים יותר מאשר בעיר, אבל, בכל זאת נוסעים לשם, בגלל האויר ה"מיוחד"...
וע"פ הנ"ל מובן, שהסיבה האמיתית לנסיעתם מחוץ לעיר, היא, בגלל הרעב של הנשמה שצריכה למלא תפקיד מסויים במקום זה – להתעסק עם בנ"י הנמצאים שם לקרבם לאביהם שבשמים!
אלא, שהנשמה אינה יכולה לומר להגוף טעם זה, כיון שהגוף לא יבין זאת, ולכן צריכה הנשמה לדבר עם הגוף בשפה המובנת לו – "אויף ענגליש"... – "אַ מעשה מיט אַ דאַטשע", שישנו "נאות-דשא" עם אויר מיוחד וכו', צריכים לנסוע לשם לנופש... ובמילא תוכל הנשמה למלא תפקידה במקום ההוא.
וכיון שעיקר הטעם לנסיעתו של יהודי ל"דאַטשע" הוא כדי למלא את התפקיד והשליחות של הנשמה – בודאי שאין צריך לעשות את העיקר לטפל, ואת הטפל לעיקר, אלא לנצל את הזמן שנמצאים שם לפעול ולהשפיע על כל הסביבה בעניני יהדות ותומ"צ, ולהשתדל בקירוב לבם של ישראל, הנמצאים שם, לאביהם שבשמים.
[ופשיטא – שלא יהי' זה באופן ד"ילך למקום שאין מכירין אותו כו', ויעשה מה שלבו חפץ"74.
ולהעיר מדיוק הלשון "מה שלבו חפץ", דלכאורה, כיון שמדובר אודות הנהגה בלתי-רצוי', מתאים יותר הלשון "מה שלבו רוצה", חיצוניות הרצון75, ולא "חפץ" שהוא פנימיות הרצון76, שהרי פנימיות רצונו (חפצו) של כאו"א מישראל הוא "לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות"77 – דיש לומר, שבזה מרומז שסוף-סוף יתעורר בלבו בחי' החפץ, פנימיות רצונו, ויתחיל לעשות "מה שלבו חפץ" באמת – "לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", שכן, בהיותו שם "וועט מען אים אויסרייבן אַזויפיל", עד שישברו ("מ'וועט צוברעכן") את החומריות והישות שלו, וייעקר ממנו הרצון ("אים וועט זיך אָפּוועלן") למלא תאוות יצרו, ובמילא "יעשה מה שלבו חפץ" באמת78].
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
תנגנו ניגון שמח ("זאָגט אַ פריילעכן ניגון"), וניגון זה יהי' בשביל כולם – התלמידים והבעלי-בתים ביחד.
* * *
יח. כדאי ונכון שהתלמידים הנוסעים יבקרו בימים הבאים בשאר הישיבות, ויסבירו לתלמידים – בשמי, או שלא בשמי, באופן המתאים יותר לתועלת שיתקבלו הדברים79 – אודות החוב המוטל על כאו"א מהם (מלחמת מצוה) לצאת ל"פרשת דרכים" ולהראות לבנ"י את הדרך ל"מקלט", ואשר ע"י פעולה אחת שפועלים עם יהודי מכריעים את העולם כולו לכף זכות, כדברי הרמב"ם [(כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) והרי ספר הרמב"ם הוא מקובל בכל הישיבות...], כנ"ל בארוכה.
יש לפנות ישירות אל התלמידים, מבלי הבט על חוות-דעת ההנהלה, – ההנהלה היא אכן לפעמים... אבל מה אשמים התלמידים בדבר ("וואָס זיינען שולדיק אין דעם די תלמידים")?!...
ומובן, שכוונת הביקור אינה בשביל אמירת "דרשות", אלא בשביל לפעול עליהם בנוגע למעשה בפועל, כך, שלא נוגע כ"כ מה בדיוק יאמרו אליהם; העיקר הוא שידברו בדברים היוצאים מן הלב ("רעדן פון דער האַרץ"), ומתוך פנימיות, ועי"ז יתקבלו הדברים ויפעלו פעולתם80.
יט. ונסיים מענינא דיומא – שבת מברכים החודש מנחם-אב:
ובהקדם מ"ש אדמו"ר הצ"צ ברשימותיו למגילת איכה (וכבר נדפס81) בביאור המעלה דחמשה עשר באב (כמארז"ל82 "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו'") – שבכל חודש יש מעלה ביום החמשה עשר שבו נעשה מילוי הלבנה, "וט"ו באב בפרט יש לו בחי' יותר גבוה משאר ט"ו בחודש", דכיון שהעלי' דט"ו באב באה לאחרי הירידה דתשעה באב, שהיא ירידה והסתר גדול ביותר, ה"ה עלי' גדולה ביותר, עלי' שבאין-ערוך, כידוע83, שלפי ערך הירידה כך היא העלי' הבאה לאחרי'.
וכיון ששבת מברכים כולל את כל ימי החודש וממנו נמשך חיות על כל ימי החודש, נמצא, ששבת מברכים מנחם-אב כולל גם את העילוי דחמשה עשר באב. ומזה מובן גודל המעלה והשמחה כו' דיום הש"ק זה, נוסף על המעלה והשמחה שבכל שבת מברכים החודש.
ובהתאם לזה – הנה כל אלה הנוסעים מכאן בימים הבאים, צריכים "לקחת" ("מיטנעמען") חיות מיום הש"ק זה על כל משך זמן נסיעתם כו'84.
הוסיפו תגובה