בס"ד. שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשי"ט.
בלתי מוגה
א. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, התחיל פעם את ההתוועדות של י"ב-י"ג תמוז1 בהדברים דלקמן:
ישנה שמחת התורה ושמחת בני תורה. שמחת התורה היא בהיו"ט דשמח"ת, ושמחת בני תורה היא בחג השבועות. תורה ובני תורה אינם ברי-התחלקות ("אומטיילבאַר"), הן מצד שרשם, שהתורה ונש"י הם מושרשים בהעצמות, וכמו כן בהתגלותם אי אפשר לחלק ביניהם.
והמשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר (לאחרי הדיבור בכמה ענינים בהמשך לזה)2, שבשמחת בני תורה יש כמה חילוקים: שמחה מלימוד בתורה, מהצלחה והבנה, ושמחה מהצלת התורה. החילוק בין השמחה מהשגה והבנה בתורה לשמחה מהצלת התורה הוא ע"ד ההפרש בין ההמשכה דממלא וסובב, חיוב ושלילה.
[כלומר: הבנה והשגה הו"ע של חיוב – שהרי הוא מבין ומשיג את הענין, ונקלט אצלו בפנימיות, וכדאיתא בגמרא3 שהתורה "נקראת על שמו, שנאמר4 בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", "תורתו." דייקא, היינו, שנעשה בעה"ב על חכמת התורה שמבין ומשיג. ואילו הצלת התורה הו"ע של שלילה – הצלה מדבר שמעמיד בסכנה את הענין].
וסיים: שמחה זו (די"ב-י"ג תמוז) היא שמחה מהצלת התורה. ומה שצריכים ליקח מזה הוא – שכאן באמריקא צריך להיות לימוד התורה ללא פשרות,
והוסיף באריכות הדיבור בנוגע לחינוך, עד כמה צריך להיות גודל ההקפדה וההדגשה שהמחנכים המורים והמדריכים יהיו יראי-שמים ומקיימי התורה ומצוותי' בפועל,
– שלא כדעת הטועים שענינו של המורה הוא רק ללמד את ההבנה והשגה שבתורה, ולאחרי הלימוד, כאשר המורה הולך לד' אמותיו הפרטיים, אין נפק"מ כיצד היא הנהגתו בחייו הפרטיים –
והסביר את גודל הסכנה של שמד שיש בחינוך באופן שהמורים והמדריכים עצמם אינם לומדי תורה ומקיימי מצוותי' בפועל ובהידור וביראת שמים.
עד כאן דברי הרב.
ב. ויש לומר בדרך אפשר בביאור דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאי אפשר לחלק בין תורה ובני תורה:
מצינו בגמרא שתי סוגיות הפוכות, שבשניהם מודגש הקשר והשייכות שבין התורה ללומדי התורה (בני תורה):
במסכת קידושין5 שנינו: "מהו לעמוד מפני ספר תורה .. קל וחומר, מפני לומדי' עומדים, מפני' לא כל שכן".
ובמסכת מכות6 שנינו: "אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא".
כלומר: גם לפי הסוגיא בקידושין שהתורה היא נעלית יותר מלומדי', הרי, מזה גופא שלמדים "קל וחומר" מלומדי התורה בנוגע לתורה, מובן, שהתורה ולומדי' הם באותו גדר, מין וסוג, שהרי לא שייך ללמוד "קל וחומר" בנוגע לענין שאינו בגדר וסוג זה כלל.
המדה ד"קל וחומר" היא – ביחס לשני ענינים שבאותו סוג, שאחד מהם הוא קל ואחד מהם הוא חמור, וכיון שמצינו חומרא בהדבר הקל שבסוג זה, הרי בודאי שחומרא זו צריכה להיות גם בהדבר החמור שבאותו הסוג.
ונמצא, שגם מסוגיא זו למדים שהתורה ולומדי' הם באותו סוג, אלא שבסוג זה גופא ישנו החילוק בין "קל" ל"חומר", שהתורה היא ה"חומר" ולומדי' הם ה"קל".
ועד"ז מוכח מהסוגיא דמכות שהתורה ולומדי' הם באותו סוג, שלכן למדים זה מזה, אלא, ששם החילוק ביניהם הוא להיפך – שהתורה היא ה"קל" ולומדי' הם ה"חומר".
ג. ובביאור הסתירה שבין שתי הסוגיות – שכבר עמדו על זה כמה מפרשים7 ותירצו בכו"כ אופנים – יש לומר בפשטות:
כיון שבסוגיא דמכות נתבאר הטעם שמעלת לומדי התורה גדולה יותר ממעלת התורה: "דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא" – הרי מובן, שבסוגיא זו מדובר אודות לומדי תורה שבכחם לחדש בתורה, ועד לחידוש שמוציא את המקרא מידי פשוטו, שזהו דבר שמצינו במקומות ספורים בתורה בלבד, שהרי הכלל הוא ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"8; ואילו בסוגיא דקידושין מדובר אודות לומדי התורה שלא הגיעו עדיין לדרגא זו, ולכן הם למטה מהתורה.
ויובן ע"פ דברי הגמרא3 "בתחילה (בתחילת הלימוד שלומד למיגרס) נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף (כשלומד לעיונא ולמיסבר) נקראת על שמו, שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו. יהגה יומם ולילה", עד כדי כך, שנעשה בעה"ב על התורה, שלכן, "הרב שמחל על כבודו כבודו מחול" (דלא כ"מלך שמחל על כבודו" ש"אין כבודו מחול"9), כיון שה"תורה דילי' היא, דכתיב ובתורתו. יהגה יומם ולילה"10.
ונמצא, שהפסוק "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" הוא בבחינת "הכתוב השלישי" שמכריע11 בין שתי הסוגיות דקידושין ומכות:
כאשר "בתורת ה' חפצו", היינו, בתחילת הלימוד שעדיין התורה "נקראת על שמו של הקב"ה", והוא מקבל מהתורה, אזי גדלה מעלת התורה על הלומדה – כבסוגיא דקידושין: "מפני לומדי' עומדים, מפני' לא כל שכן".
אבל כאשר הלומד מגיע לדרגא ש"בתורתו. יהגה", שה"תורה דילי' היא", אזי גדלה מעלת לומד התורה על מעלת התורה – כבסוגיא דמכות, שאם "קיימי מקמי ספר תורה", עאכו"כ שצריכים להיות "קיימי מקמי גברא רבה".
ד. זאת ועוד:
כיון שהתורה "ארוכה מארץ מדה"12, ו"נעלמה מעיני כל חי"13, הרי מובן, שככל שתהי' לו הבנה והשגה בחלק מסויים בתורה עד שנעשה "תורתו.", הרי עדיין נשאר חלק בתורה – גדול יותר שלא בערך, בלי גבול – שהוא בבחינת "נעלמה מעיני כל חי".
ולכן, גם לומדי התורה שאודותם מדובר בסוגיא דמכות, "דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא", שגדלה מעלתם לגבי מעלת התורה – הרי מעלה זו היא רק מצד החלק בתורה שכבר למדו; וכיון שבשעת מעשה ישנו חלק התורה שהוא עדיין בבחי' "נעלמה" מהם, אזי חל עליהם ה"קל וחומר" שבסוגיא דקידושין, "מפני לומדי' עומדים, מפני' לא כל שכן".
ונמצא, שמב' הסוגיות מובן, שלא זו בלבד שהתורה ולומדי' הם באותו סוג, אלא עוד זאת, שתמיד יכול להיות "קל" בענין זה ו"חומר" בענין השני.
ה. וזהו שאי אפשר לחלק בין התורה לבנ"י:
כתב הרמב"ם14 (והביאו רבינו הזקן15) בהלכות תלמוד תורה: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין .. זקן גדול שתשש כחו .. חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה כו'".
וכיון שלימוד התורה צריך להיות באופן של הבנה והשגה, עד שיבין וישיג את השכל על בוריו – הרי יש לו לכל-הפחות דבר אחד מדברי תורה שהוא אצלו באופן ד"תורתו", "דילי' הוא", שמצד זה הרי הוא למעלה מן התורה.
ונמצא, שמצד החיוב דתלמוד תורה שמוטל על כאו"א מישראל – ובודאי יש בכחו לקיים את החיוב, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"16 – יש בכחו להגיע לדרגא כזו שמצד ענין אחד בתורה יהי' למעלה מן התורה.
וביחד עם זה, הרי, מצד הענין ד"נעלמה מעיני כל חי", ישאר תמיד ענין בתורה שהוא למעלה הימנו.
ונמצא, שהתורה וישראל יש להם מעלות זה לגבי זה, ואי אפשר לחלק ביניהם אפילו כפי שבאים בהתגלות, ועאכו"כ כפי שהם מצד שרשם בעצמות א"ס, ששם לא שייך התחלקות פרטים, כי אם אחדות ופשיטות האמיתית.
ו. ומזה מובן גם סיום השיחה – מסקנת הדברים – שהחינוך ע"פ תורה צריך להיות ללא פשרות17:
המושג של פשרות – שייך רק במקום שיש בו התחלקות, דכיון שיכולים לחלק לפרטים, הרי לא כל הפרטים הם בשוה, ובהכרח שיהיו פרטים חשובים יותר, ופרטים שחשיבותם פחותה; פרטים שהם עיקר, שבערכם, הרי שאר הפרטים הם דבר טפל, ואז, שייך לערוך חישוב, שאולי כדאי לוותר על הטפל כדי להרוויח ולהבטיח את העיקר.
אבל כאשר מדובר אודות התורה, חכמתו של הקב"ה, שמושרשת בעצמותו ית', שהוא תכלית הפשיטות [דאף שהעצמות כולל את כל הפרטים שישנם עד סוף סדר ההשתלשלות, הרי כל הפרטים נמצאים שם באופן שאי אפשר לחלק ביניהם] – אזי לא שייך המושג של עיקר וטפל, כיון שבכל פרט ישנו העצם כולו, כמאמר הבעש"ט18 העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו,
ובמילא לא שייך ענין של פשרות, כי, בנוגע לכל פרט שידובר אודותיו, ישנה הוראת חז"ל19 "לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה", שכן, אע"פ שבנוגע לשכר ועונש יש מצוה שנקראת "קלה שבקלות" ויש מצוה שנקראת "חמורה שבחמורות", הרי מצד אמיתית הענין, כפי שהמצוות הם אצל הקב"ה, תכלית הפשיטות, לא שייך לוותר על פרט אחד כדי להרויח פרט אחר, אלא צריך לעמוד בתנועה של מסירת נפש, שעי"ז מצילים את התורה בכללותה.
וע"ד החילוק שבין ממלא לסובב (כמובא בהשיחה) – כידוע ומבואר בחסידות בכ"מ20 שמצד ממלא, יש התחלקות פרטים, כדברי הגמרא במסכת ברכות21 "מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף", והרי בהגוף ישנם חילוקים: הראש הוא אבר נעלה, ואילו הרגל הוא אבר פשוט, שלכן ישנם כמה דינים בנוגע לסדר לבישת המלבושים והפשטתם, כיון שצריך לחלוק כבוד לאברים היותר נעלים22; משא"כ מצד סובב, הרי זה כמו עיגול שלא שייך בו התחלקות פרטים.
[וע"ד שלא שייך התחלקות פרטים ב"נקודה", או כפי שנקרא לפעמים בשם "משהו". ועד"ז מצינו גם אפילו בענינים שיש להם אורך ורוחב ושטח].
ולכן, בענין הצלת התורה, שנמשך מצד הסובב – צריך לעמוד במסירת נפש על כל הפרטים.
וכן הוא גם ע"פ נגלה דתורה – ש"בשעת גזירת המלכות" שגוזרים על הדת, אזי אפילו על "ערקתא דמסאנא" נדרשת מסירת נפש23 כמו על עבודה זרה בכל ד' העבודות דמשתחוה וזובח ומקטיר ומנסך24, שעל זה צ"ל מס"נ בכל העתים ובכל הזמנים, והיינו, שכאשר ישנו ענין שנוגע לנקודת הנפש הקשורה עם פשיטות העצמות, אזי אין חילוק בין "ערקתא דמסאנא" לד' האופנים שבעבודה זרה.
ז. וכמו"כ מובן שכאשר נמצאים בעקבתא דמשיחא, שאז ישנו העלם והסתר ביותר בעיקר על ענינים של יראת שמים – לא כ"כ על עניני תורה ומצוות, כמו על ענינים הקשורים עם יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים – אזי לא שייך התחלקות פרטים, ויש צורך בהצלת התורה בכל הפרטים.
ועי"ז ממשיכים מפשיטות העצמות – שמשם נמשכת הצלת התורה – עד לעוה"ז הגשמי והחומרי,
ע"ד שמצינו בגלות מצרים, שמצד רוב הטומאה, "שהיתה מלאה גלולים"25, הוצרכה להיות היציאה ממצרים עי"ז ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו"26, כמבואר בכתבי האריז"ל27 שאילו הי' בא מלאך, הנה לא זו בלבד שלא הי' יכול לגאול את בנ"י, אלא עוד זאת, שהוא בעצמו הי' נשקע שם,
ועד"ז בשעה שישנו תוקף הגשמיות והחומריות, יש צורך לבקוע זאת ע"י אור חזק ביותר, שהו"ע של עמידה בתוקף ללא פשרות.
ועי"ז נעשית היציאה "מאפילה לאור גדול"28, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ח. התחלת הענין של ניגוד והעלם והסתר – שבגלל זה צריך להיות ענין של הצלת התורה (כנ"ל) – הו"ע חטא עץ הדעת, ע"י אדה"ר שנגרם ע"י נחש הקדמוני, שבא על חוה והטיל בה זוהמא29, שלכן נקנסה מיתה עליו ולכל הדורות.
וגם לאחרי ש"ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"29, הרי איתא בזהר30 שע"י חטא העגל חזרה זוהמתן, אלא, שלא חזרה לגמרי, כי אם במקצת, שלכן, גם לאחרי שחזרה זוהמתן ישנו חילוק בין בנ"י לאינם-יהודים אפילו בגופם הגשמי והחומרי, כפי שמצינו בגמרא31 "ישראל כיון דדאיגי במצוות חביל גופייהו".
והנה, בנוגע לנחש כתיב32 "הוא (האדם) ישופך ראש ואתה (הנחש) תשופנו עקב", היינו, שהנחש נושך את האדם בעקבו, ומטיל בו ארס שמעמיד בסכנה את חיי האדם.
ובענין זה מצינו בנגלה דתורה שתי דעות-סברות:
א) שליטת הנחש היא רק בהמקום שבו מטיל הארס – "אתה תשופנו עקב", אבל מצד זה שהארס הוא מסוכן, הרי זה פועל בכל קומת הגוף, בכל אברי הגוף, שגם בהם אין הנשמה יכולה להתקיים, אבל לא מצד עצמם, שהרי מצד עצמם הם בשלימות, אלא מפני היותם חלק מאותו גוף שבו נמצא אבר שהוטל בו ארס.
ב) כחו של הארס הוא באופן ש"שדא תכלא בכולה"33, בכל רמ"ח האברים בבת אחת.
ונפק"מ גם בהנוגע לפועל – בהחילוקים שבין "גרמא" ל"גרמי"34, ואין כאן המקום להאריך בזה.
ומזה מובן גם בנוגע להצלת התורה מפני ענין של העלם והסתר – שישנו סוג העלם והסתר שמטיל ארס בענין אחד, ובדרך ממילא הרי זה פועל גם בכל שאר הענינים, וישנו סוג העלם והסתר ש"שדא תכלא בכולה".
והנה, לא מבעי להדעה שהטלת הארס היא רק באבר אחד, הרי בודאי יש נפק"מ בין אבר זה לשאר האברים, אלא גם להדעה ש"שדא תכלא בכולה", הרי כיון שהפירצה באה באמצעות אבר זה, צריך אבר זה כפרה מיוחדת ותיקון מיוחד.
ט. וכיון ש"מרובה מדה טובה ממדת פורעניות"35, הרי מובן, שגם בתיקון הדבר ישנם ב' אופנים אלו:
יש אופן בעבודת האדם, ב"עשה טוב" או ב"סור מרע", שמתקן בבת אחת את כל הקומה שלו;
ויש אופן שתיקון כל הקומה נעשה עי"ז שמוסיף כח בענין אחד, אלא שענין זה נעשה ב"שטורעם" ותוקף כ"כ שפועל רפואה ותיקון בכל הגוף כולו,
וע"ד שמצינו במסכת שבת36 בנוגע להנהגה של תנאים ואמוראים: "במאי הוי זהיר טפי", היינו, שאף שקיים כל המצוות בכל פרטיהם, מ"מ, היתה מצוה מסויימת שבה הי' "זהיר טפי", ב"העדפה וזהירות וזריזות יתירה"37, וכמבואר בכתבי האריז"ל ובארוכה יותר בספרי חסידות38, שהזהירות היתירה במצוה זו פעלה עילוי בכל מעשה התומ"צ במשך כל ימי חייו, כיון שע"י מצוה זו נעשה תיקון נשמתו, ולכן היתה מצוה זו ה"שער" לעליית כל שאר עניני העבודה מלמטה למעלה, ולהמשכת כל הברכות וההמשכות מלמעלה למטה, כולל גם הענין ד"הקב"ה עוזרו", שעי"ז "יכול לו" במלחמת היצר39.
דוגמא לדבר:
ענין המס"נ על "ערקתא דמסאנא" (כנ"ל ס"ו): "ערקתא דמסאנא" (שרוך הנעל) הוא ענין חיצוני וטפל ללבוש הרגל, ואעפ"כ, פועל הדבר תיקון בכל הקומה שלימה שלו, שהרי ענין המס"נ הוא שמוסר כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו עם נקודת החיות שלו. כלומר: התחלת הענין היא – מנגיעה באבר אחד, בחלק הטפל של הלבוש שלו בלבד, ועי"ז נעשה אח"כ תיקון כל הקומה שלו, אבל כל זה התחיל מ"ערקתא דמסאנא".
ויש ענין שבו מדובר אודות נקודת החיות, ולכן בורח הוא מהלעו"ז כו' – כמו בהמצוות שמצד עצמם שקולים הם כנגד כל התורה כולה, ועי"ז שמקיים ומתקן אותם ככל שידו מגעת, הרי הוא מתקן את כל התורה כולה בבת אחת.
י. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לעבודתו של כאו"א מישראל, הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לכללות הקומה שלימה של בנ"י:
ישנם ענינים שהם נוגעים לכל אחד ואחד מבנ"י, בכל מקום שנמצא, עד לקצוי תבל, ובהם שוים כולם.
ויש ענינים שהיחיד מצד עצמו הוא בתכלית השלימות, אלא שאעפ"כ נאמר40 "וכשלו איש באחיו", "איש בעון אחיו .. שכל ישראל ערבים זה בזה"41, וכמבואר במסכת סוטה42 ובפירוש התוס'43 חשבון הבריתות שקיבל כל אחד מישראל מצד הערבות שלו לכל בנ"י בכל מקום שהם.
ואם הדברים אמורים בנוגע למדה בלתי טובה, הרי "מרובה מדה טובה", בנוגע להשפעת ברכה והצלחה לכל אחד ואחד בתוככי כלל ישראל – שיש ענינים שמשפיעים לקבוצה אחת, אבל כיון שהשפעה זו באה מתוך "שטורעם" ובאופן ד"זהיר טפי" דלמעלה [שהרי גם אצל הקב"ה ישנה המצוה שבה "זהיר טפי", בכל עת ובכל מקום לפי ענין הזמן והמקום], הנה ע"י קבוצה זו באה ההשפעה גם לכאו"א מבנ"י בכל קצוי תבל, כיון שכל ישראל ערבים זב"ז, וכידוע הפירוש שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר44 בשם אביו, ש"ערבים" הוא גם מלשון תערובות, שהם מעורבים זב"ז, וגם מלשון עריבות ומתיקות, שהם עריבים ומתוקים זל"ז.
יא. ובנוגע לעניננו:
ענין המאסר והגאולה אירע במדינה מסויימת, אלא, שהי' זה ענין של הצלת התורה (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הנ"ל), ולכן הרי זה נוגע עד לחינוך על טהרת הקודש בארצות-הברית שבחצי כדור התחתון כמה שנים לאח"ז.
אבל אעפ"כ, יש מעלה מיוחדת אצל קבוצה זו שעל ידם נמשכה הצלת התורה לכל בנ"י בכל מושבותם עד לחצי כדור התחתון, שהם בדוגמת האבר הפרטי שעל ידו נמשך הענין בכל הגוף כולו.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כיון שנמצאים כאן כאלו שהם ממדינה ההיא, ועאכו"כ כאלו שהיו במדינה ההיא בעת המאסר והגאולה, שהם בבחינת ה"אבר" שעל ידו נתגלו הנפלאות אשר עשה הוי' בארץ – יהיו הם המתחילים בניגון שמח, באמירת לחיים ובכל הענינים הטובים,
ואח"כ יהי' "שדא תכלא בכולה" – בכל הקהל ("דער גאַנצער עולם") שנמצא כאן, ובכל העולם שמחוץ לזה, ועד לכל בנ"י בכל מושבותם, שיהי' אצלם "אור גדול"45 ו"שיר חדש"46,
ויבואו מגאולה זו לגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שינגנו ניגון ברוסית – "נאַשי באַדקי כודי" וניגנו הניגון "כאָטש מי כודי"].
* * *
יב. על הפסוק47 "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", איתא במדרש48 ונתבאר בארוכה בדרושי רבינו הזקן49 עד לדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה50, ש"מים רבים" קאי על עניני עוה"ז, שיכולים להיות בבחינת "מים הזידונים"51, רח"ל, לשטוף יהודי עם נפשו האלקית, שתמורת דביקותה בה', "אתם הדבקים בה' אלקיכם" שעי"ז "חיים כולכם היום"52, תישטף למקום אחר שהוא היפך רשות הקדושה.
ועל זה מבטיח הקב"ה ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – האהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו (כמבואר בתניא53),
– ירושה דייקא, שבשביל זה אין צורך בעניני מעלות, שהרי אפילו מי שאין לו מעלות שבשכל, אין לו מעלות שבלב, ואין לו מעלות שברגל, הרי גם הוא "יורש", ולכן יורש את כל הון אביו, הון יקר ועתק, להיותו בנו של הקב"ה, כמ"ש על כאו"א מישראל "בנים אתם לה' אלקיכם"54 –
ירושה מאברהם, אשר, "אחד הי' אברהם"55, "שהקריא .. לשמו של הקב"ה"56, כמ"ש57 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", היינו, שפירסם והחדיר אחדות ה' בכל עניני העולם, לידע, שהקב"ה הוא לא רק "א-ל (של) ה.עולם", אלא "א-ל עולם"58, היינו, שאין מציאות של עולם, אלא מציאותו של ה"א-ל" היא כל מציאות העולם,
ועליו אומר הקב"ה "כי ידעתיו גו' אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי'"59, היינו, שאברהם מסר לבניו וביתו אחריו שיעשו "דרך" שבה יומשך "הוי'" בכל עניניהם ובחלקם בעולם – שהרי בריאת העולם היא "בשביל ישראל שנקראו ראשית"60, וכתיב61 "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", כך, שכל חלק בעולם שייך למישהו מבנ"י, שמוצאו מאברהם, ש"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" עד סוף כל הדורות לעשות "דרך הוי'" אפילו במדבר.
ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי, מקבל הוא בירושה מאברהם את האהבה המסותרת, שהיא שורש לכל רמ"ח מצוות עשה (כמ"ש ב"פירוש" על הרמב"ם62, ומבואר בארוכה בתניא63), שבהם נכללת גם מצות יראת ה' (ובלשון התניא53 ש"נכלל בה גם דחילו") שהיא שורש לכל שס"ה מצוות לא תעשה, ונמצא, שאהבה היא כוללת והיא היסוד לכל תרי"ג מצוות.
ועז"נ "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שאפילו כשישנם "מים רבים", ואינו רואה כיצד יוכל להנצל מהם – אזי "הקב"ה עוזרו", וסוכ"ס "יכול לו", כיון שישנה ההבטחה שבל ידח ממנו נדח64.
יג. הסיבה לכך שישנם "מים רבים" בלעו"ז, היא, מפני שענין זה ישנו תחילה בצד הטוב:
רבינו הזקן מבאר65 ש"מים רבים" – קאי על האהבה רבה דקדושה, שהיא שוטפת את האהבה דלעו"ז, אהבות זרות לעניני העולם, לא מבעי ענינים שלא בהיתר, אלא גם כל צרכי האדם שבהיתר.
וכיון שבנוגע לעניני הקליפה דלעו"ז נאמר66 "קץ שם לחושך" – שוטפת האהבה רבה דקדושה ("מים רבים") את האהבה דלעו"ז, ובמילא מתבטלת ההמשכה לכל עניני העולם, שהרי לולי האהבה והחשק והתשוקה לעניני העולם אין מקום כלל להתעסקות בעניני העולם, וכידוע סיפור הגמרא67 ש"חבשוהו" ל"יצרא דעבירה", "ובעו ביעתא בת יומא לחולה .. ולא אשתכח".
וזהו גם מה שמבאר רבינו הזקן49 בנוגע למי המבול ששטפו את כל העולם מהמעמד ומצב ד"מלאה הארץ חמס"68 – "שהוא כדוגמת המקוה .. שהיא מטהרת", וכדאיתא במסכת זבחים69 שארץ ישראל נקראת "ארץ לא מטוהרה"70, כיון שלא ירד בה המבול.
יד. והנה, פעולת המקוה לשטוף ולהסיר את הענינים הבלתי- רצויים היא – לאחרי שמטביל במים את כל מציאותו, אפילו שערו, כדרשת חז"ל71 "ורחץ את כל בשרו72, את הטפל לבשרו, וזהו שער".
ומשמע מדברי הרמב"ם73 ש"אין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה". ומובן הנפק"מ לדינא – אם נגע בדבר טהרה שנמצא במקוה קודם שיצא מן המקוה.
אמנם, יש חילוק בין פעולת הטבילה במקוה להטהרה בעלייתו מהמקוה – שכדי שהטבילה במקוה תפעל פעולתה צריך להטביל בה את כל עניניו, אפילו שערו הטפל לבשרו; אבל בשביל גמר הטהרה בעלייתו מהמקוה, אין צורך להמתין עד לעלייתו מהמקוה בכל אבריו, אלא כיון שעלה מקצתו מן המים, אפילו באבר קטן, אזי נטהר.
טו. ועד"ז מובן גם בנוגע להטבילה באש:
איתא בגמרא במסכת סנהדרין74 ש"עיקר טבילותא בנורא הוא", וכפי שמצינו שאש מטהר אפילו כלי חרס שאין להם תקנה ע"י טבילה במים, אלא "שבירתן היא טהרתן"75 – שכאשר מחזירו לכבשן, אזי נעשה טהור, כיון שפנים חדשות באו לכאן76.
וענינו בעבודת האדם – שלהיותו "עפר מן האדמה"77, הרי הוא בדוגמת כלי חרס – שיש ענינים שמועילה להם טבילה במים, ויש ענינים שאין מועילה להם טבילה במים, אבל מועילה להם טבילה בנורא – שהו"ע תשובה מאהבה רבה כרשפי אש, כמבואר בתניא78 שעי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות"79, שאז הנה פנים חדשות באו לכאן, "איני אותו האיש שעשה אותן המעשים"80, שלכן, "חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים"81.
כלומר: האיסור לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים הוא אמנם גם בתשובה מיראה, שזדונות נעשו לו כשגגות79, אבל, איסור זה הוא "בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עלי', שנאמר82 ולא תונו איש את אחיו"83; ואילו פנימיות הענין שבזה, לפי שפנים חדשות באו לכאן – הרי זה בתשובה מאהבה (כרשפי אש) דוקא, בדוגמת כלי חרס שהחזירו לכבשן ונעשה כלי חדש.
וגם הטהרה שע"י "טבילותא בנורא" היא באופן שמיד כשמתחיל לצאת מן האש (כמו בעלייתו מן המים), אפילו באבר קטן, הרי זה פועל כבר ענין של טהרה – גאולה – מכל הענינים הבלתי-רצויים בכל הקומה שלימה.
טז. וזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' מהתוועדויותיו בדברו אודות המאסר והגאולה, שכדי לעזור לאחינו בנ"י שנמצאים תחת הגזירה, הנה אותם מבנ"י שנמצאים במקומות שאין בהם גזירות ואיומים, צריכים להרבות בעניני תומ"צ84:
כללות הגזירות על לימוד התורה, ענין היסורים וכל הענינים שאינם טוב הנראה והנגלה – הו"ע "עיקר טבילותא בנורא", שעי"ז נעשה כפרה וקינוח וטהרה מכל ענינים בלתי-רצויים בכל הקומה שלימה דכללות בנ"י.
ועל זה מספיקה היציאה והעלי' מ"טבילותא דנורא" אצל חלק מבנ"י, שעי"ז פועלים את הגאולה מהענינים הבלתי-רצויים בכללות קומת בנ"י בכל מקום שהם.
והיינו, שכאשר בנ"י מראים באיזה מקום שהוא שבטלה הטבילה במים ו"טבילותא בנורא", ומתעסקים בחינוך על טהרת הקודש, ולומדים תורה בהרחבה גדולה, כאילו אין עולם המבלבל, מעלים ומסתיר, ואפילו לא עולם המודד ומגדיר – אזי בכחם להוציא את כל הגוף, כל האברים של הקומה שלימה דבנ"י, מן המים או מן האש, שגם הם יעמדו במקום של אור ומרחב, ללא מדידות והגבלות, ועאכו"כ ללא ענינים המבלבלים, מעלימים ומסתירים.
ובענין זה לא נוגע הפס"ד למעלה, שהרי תורה "לא בשמים היא"85, אלא יש צורך בפס"ד ע"י בית דין של מטה, ובאופן שיהי' ניכר למטה בארץ, וכדברי הירושלמי86 על הפסוק87 "לא-ל גומר עלי", שע"י פס"ד של ב"ד משתנית מציאות העולם בכח התורה.
ולכן, כאשר יהודי מתעקש ומרעיש ופוסק, שכיון שחלק מבנ"י יצאו כבר מ"טבילותא דנורא" ונמצאים כבר בקרן אורה, וכל ישראל ערבים זה בזה, ובמילא נפעל כבר ענין הטבילה, שהו"ע הגאולה, בכל האברים של הקומה שלימה – אזי בכח התורה נפעל הענין ד"לא-ל גומר עלי", שכל בנ"י בכל מקום שהם יצאו מכל הגזירות על עניני תומ"צ, ותהי' אצלם ההנהגה ד"בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"88, ועי"ז יצאו גם בגשמיות מן המיצר אל המרחב, בחסד וברחמים, ובקרוב ממש.
יז. (ואח"כ אמר:)
בנוגע לענין הטהרה שנעשה בעת העלי' מן המקוה (כנ"ל סי"ד), הנה מצד הדין אין נפק"מ מי יוצא תחילה מן המים, הרגל או הראש; אבל מנהג העולם הוא שכאשר יוצאים מן המקוה, יוצא תחילה הראש ואח"כ הרגל...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כיון שנמצאים כאן ראשי-ישיבות ומנהלים של ישיבות קטנות וישיבות גדולות, בנגלה ובחסידות – הנה כל אלו שהם בבחינת "ראשיכם לשבטיכם", יאמרו לחיים,
ותהי' זו התחלה להוציא את כל בנ"י מהגלויות הפנימיים שלהם ומהגלויות שמבחוץ להם, ובעיקר – להוציא את אותם יהודים שלעת-עתה נמצאים עדיין במעמד ומצב שיש אצלם העלמות והסתרים על תורה ומצוותי' ועד לענין של גזירות,
ויהי' זה בקרוב ממש, ובעגלא דידן,
וכהפס"ד בנוגע לנטילת ידים – שזהו מעין מקוה – שצריך להיות "תיכף"89, והשיעור בזה הוא עד כדי הילוך כ"ב אמה90, הנה גם בעניננו יהי' זה בעגלא דמהלך כ"ב אמה,
ולמטה מעשרה טפחים, אצל כל בנ"י בכל מקום שהם.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שראשי-הישיבות ייענו ("זיך אָפּרופן") ויאמרו "מי שברך", והורה לכו"כ שיאמרו לחיים91].
* * *
יח. כתיב92 "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר", ד"תומכי'" קאי על תמכין דאורייתא בפשטות, שזהו כללות ענינו של זבולון.
ומובן, שהכוונה בזה היא לאלו שנותנים מממונם להחזקת לימוד התורה, ועד"ז אלו שנתינתם היא ע"י טירחא בגופם, ועאכו"כ הטירחא בנשמתם.
וע"ד דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר93 אודות המס"נ של רבינו הזקן, שאף שהיתה אצלו השגה במדריגות היותר עליונות, והי' במעמד ומצב של אהבה ותשוקה גדולה לאלקות, וכידוע מ"ש הצ"צ בשרש מצות התפלה94 אודות עבודתו של רבינו הזקן בדביקותו בתפלה, שהי' אומר "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"95, שאינו חפץ בג"ע התחתון וג"ע העליון וכו', ואעפ"כ, ניתק את עצמו מהאהבה והדביקות הגדולה ביותר, כדי לעשות טובה ליהודי שהי' לגמרי שלא בערכו.
ושמץ מנהו ומעין זה תובעים מכאו"א מבני ישראל – שהרי רועי ישראל נותנים כח לכל בנ"י לילך במסילתם ובדרכם שעבדו את ה' – שתהי' לו מס"נ ליתן לא רק מממונו, ולא רק טירחא שבגופו, שיהיו רגליו רצות כדי לפעול על יהודי ליתן מממונו, או לפעול עליו למסור את בנו לחינוך על טהרת הקודש, וכיו"ב, אלא גם מס"נ בנשמתו – שאע"פ שבשעה זו הי' יכול ללמוד תורה, ובפרט בהיותו בדרגא ש"בתורתו. יהגה", שגם כאשר התורה אומרת באופן כך, ביכלתו לפעול חידוש בתורה, "אתו רבנן בצרו חדא" (כנ"ל ס"ג), אעפ"כ, ימסור נפשו להציל את חבירו, ע"ד שסיפר בעל השמחה אודות עבודתו של רבינו הזקן, ששמץ מנהו ומעין זה נדרש מההולכים בעקבותיו ויודעים מתורתו ומהדרכותיו.
וכל ג' אופנים אלו, תמיכה בממון, תמיכה בגוף ותמיכה בנשמה, נכללים בענין ד"תומכי'".
ועז"נ "עץ חיים היא למחזיקים בה" – לומדי תורה, "ותומכי'" – תמכין דאורייתא – "מאושר", ואיתא בזהר96 "אל תקרי מאושר אלא מראשו", היינו, שהם ממשיכים את כל הענינים מראשו והתחלתו, באופן נעלה יותר מאשר אלו ש"מחזיקים בה", וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, במאמר שאמר בהיו"ט דשמח"ת97 (והרי נתבאר בשיחתו הנ"ל (ס"א) שתורה ובני תורה והימים-טובים שלהם כולא חד).
יט. וכיון שעד עתה הוצרכו לומר לחיים "ראשיכם לשבטיכם" שעליהם נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה" – הנה עתה יאמרו לחיים אלו שהם "תומכי'", שעליהם מעיד הזהר שהם "מראשו", ראשי בנ"י, ואדרבה, כמ"ש98 "שמח זבולון בצאתך (ואח"כ) וישכר באהליך", הקדים זבולון לישכר, ולכן, יאמרו לחיים בשמחה, וימשיכו ברכה והצלחה לכל קומת בנ"י.
והנה, כאשר ראש-ישיבה ממשיך ברכה והצלחה, הרי כיון שהחיות והלהט שלו ("ער קאָכט זיך") בחידוש בתורה, אזי ימשיך ברכה והצלחה שכל בנ"י יוכלו לחדש בתורה, לתרץ תוס' או רמב"ם; אבל "תומכי' מאושר", שיש להם חוש בממון – כאשר הם ימשיכו ברכה והצלחה לכל בנ"י, אזי יפעלו ברכה והצלחה גם בכסף וזהב גשמיים, כך, שיהיו הן רוחניות והן גשמיות ביחד, "והי' האוהל אחד"99.
(ואח"כ אמר:)
כ"ק מו"ח אדמו"ר חזר פעם תורה של הרבי100,
– כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר "רבי" סתם, היתה כוונתו לרבינו הזקן, בעל התניא והשלחן-ערוך –
א' התורות מהזמנים שבהם הי' רבינו הזקן אומר תורות קצרות ביותר, "תורה" שהכילה תיבות ספורות בלבד: "שיהי' חפץ באלקות כמו שהוא חפץ בענינים הגשמיים"!
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
צריכים לבקש שה"תמכין דאורייתא" יהי' להם חפץ להמשיך ברכה והצלחה לכל בנ"י בנוגע לממון, כמו שהם חפצים בענינים הגשמיים, וקל להבין!...
* * *
כ. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הבינוני, ניגון מכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, "ופרצת", ואח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אמר ר' אלעזר כל אדם לעמל נברא.
אח"כ צוה לנגן הניגון "אימתי קאתי מר", ניגון אדמו"ר מהר"ש, וניגון הצ"צ.
* * *
כא. הוזכר לעיל (בהמאמר101) דברי הגמרא102 "מאי קרא שנאמר103 נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר", ופירש רש"י "שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסתרי'"104.
וצריך להבין: מהו ההכרח של רש"י לפרש שקאי על פנימיות התורה דוקא?
כב. ובהקדמה:
שמעתי פעם מכ"ק מו"ח אדמו"ר105, בעל השמחה, ששמע מהגאון הרגצ'ובי,
– הגאון הרגצ'ובי הי' במשך זמן ארוך בלענינגראַד, פּעטרבורג, באותה תקופה שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' שם, וגם לפני כן נפגשו כמ"פ106, וגם לאחרי הגאולה, כשכ"ק מו"ח אדמו"ר נסע לריגא, הגיע פעם הגאון הרגצ'ובי לריגא, ונפגשו יחדיו107 –
שכל התורה כולה, מהאות ב' ד"ב.ראשית" עד האות ל' ד"לעיני כל ישראל.", היא תיבה אחת (ארוכה).
וכדרכו של הגאון הרגצ'ובי, שבאמרו פתגם ("אַ וואָרט"), הי' כלול בזה רעיון שלם. ובנדו"ד: פתגם הנ"ל מתאים לביאורו בדרשת רז"ל "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר" – שמצד אחדותה של התורה108, הנה עי"ז ש"הוא עמל במקום זה", יש לו שייכות לכל עניני התורה שבכל שאר המקומות שבתורה109.
כג. וההסברה בזה – בסגנון של הגאון הרגצ'ובי:
"נפש" – שלא שייך בה ענין של התחלקות – אינה מוכרחת להיות נקודה אחת בלבד; יכול להיות שטח גדול, אלא שזהו שטח שאינו סובל ענין של התחלקות.
ומהדוגמאות לזה:
איתא במכילתא על הפסוק110 "מחללי' מות יומת", "הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה, ת"ל מחללי' מות יומת אפילו כהרף עין".
ולכאורה: מהי הקס"ד לומר "הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה"?
ומבאר הרגצ'ובי111:
אם נאמר שכל כ"ד שעות המעת-לעת דיום השבת הם נקודה אחת, הרי כאשר מחללים רגע אחד מיום השבת, אזי אין נפק"מ כיצד תהי' ההנהגה לאח"ז, כיון שכבר נתחללה כל הנקודה דיום השבת.
ועל זה בא הלימוד מהכתוב – שכל רגע של יום השבת הוא רגע בפני עצמו, ועל כל רגע בפני עצמו ישנו הציווי "מחללי' מות יומת"112.
כד. עד"ז אפ"ל שני אופנים אלו בנוגע לכל יום, ולדוגמא:
בהחיוב דק"ש בכל יום, ש"ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה", ונמשך זמנה "עד שלש שעות"113 (ועד"ז בשאר חיובים שיש להם זמן מסויים) – יש לחקור אם כל משך זמן החיוב (מנץ החמה עד שלש שעות) הוא נקודה אחת, היינו, שהחיוב הוא על כל משך הזמן בשוה, או שהזמן שלאחרי נץ החמה הוא רק בתור תשלומין114.
ונפק"מ לדינא – כאשר הזיד ולא קרא בתחלת זמן החיוב ונאנס לאח"ז: אם נאמר שהמשך הזמן שלאחרי התחלת זמן החיוב הוא רק בגדר תשלומין, אזי עבר, כיון שבעת החיוב לא הי' אנוס; אבל אם נאמר שכל זמן החיוב הוא נקודה אחת, אזי אין נפק"מ בין נץ החמה לרגע האחרון דשלש שעות, כיון שנאנס בזמן החיוב115.
כה. ועד"ז מצינו בנוגע לכללות ענין הזמן:
איתא בגמרא116: "בא עלי' ומתה (לא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה, וזמן בגרותה – שאז הרי הן של עצמה – בקבר) .. יש בגר בקבר או אין בגר בקבר", ובסיום הסוגיא117: "מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות".
כלומר, שיש כאן שלש אפשרויות118:
א) "יש בגר בקבר" – שהרי אילו היתה בחיים חיותה בשעת העמדה בדין (לאחרי שעברו ששה חדשים שבין נערות לבגרות), היתה בוגרת, ולכן גם עכשיו נחשבת כבוגרת.
ב) "אין בגר בקבר" – כיון שבמיתתה נפסקה אצלה מציאות הזמן, ולכן נשאר תמיד דינה כנערה.
ג) "מיתה עושה בגרות" – כיון שע"י המיתה נעשית היציאה ממציאות וגדר הזמן, אזי אין צורך להמתין משך הזמן של ששה חדשים שבין נערות לבגרות, אלא נעשית בוגרת מיד.
וההסברה בזה, שענין הזמן הוא נקודה אחת – הן כל שנות החיים, ועאכו"כ כל שנה או כל תקופה משנות החיים, כמו הנקודה די"ב שנה, או הנקודה דששת החדשים שבין נערות לבגרות, שהיא נקודה אחת שמתפשטת על שטח של ששה חדשים, ולכן, כאשר ניטל ממנה השטח של הששה חדשים (ע"י המיתה), אזי יש לה את הנקודה ללא שטח.
כו. עפ"ז מובן גם בנוגע לתורה:
כיון שהתורה היא ענין של אחדות, וכפתגם הרגצ'ובי הנ"ל שכל התורה היא תיבה אחת [והרי אי אפשר לחלק תיבה אחת, כי, כאשר מחלקים אותה, אזי מתבטלת מציאות התיבה ונעשים אותיות נפרדות], הרי זה בדוגמת נקודה אחת, שלכן, כאשר לוקחים חלק ממנה, לוקחים את כולה, וכמאמר הבעש"ט18 העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.
וזהו גם פירוש מארז"ל "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר" – דכיון שהתורה היא עצם אחד, הרי גם כאשר "הוא עמל במקום זה", היינו, שנוטל רק חלק אחד של העצם, אזי "תורתו עומלת לו במקום אחר", היינו, שיש לו את כל השטח של העצם, אף שלמד רק חלק קטן ממנו.
כז. ובזה יובן המבואר בדרוש של רבינו הזקן119 עם הגהות הצ"צ, בנוגע לשני ההפכים שמצינו בהחיוב דלימוד התורה:
איתא בגמרא במסכת סנהדרין120 ש"כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק" עליו נאמר121 "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת גו'". והיינו, שגם אם עסק בתורה כ"ג שעות ונ"ט רגעים, אבל הי' יכול ללמוד עוד רגע ולא למד, הנה עליו נאמר כו'.
ולאידך גיסא – מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה, כמו עם-הארץ, יוצא י"ח בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, או אפילו בקריאת שמע שחרית וערבית122.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ועד"ז בנוגע לבעלי- עסק שהם טרודים ע"פ תורה, שהרי כל התעסקותם במסחר אינה אלא כדי לקיים הציווי "בכל דרכיך דעהו"123, שכן, לולי זאת היו יוצאים מעולם המסחר והיו יושבים לעסוק בתורה, אבל, מה אעשה – טוען הוא – שאמרו ש"בכל דרכיך דעהו" הוא "כלל גדול בתורה"124, ומבואר בחסידות125 שקיום העולם הוא עי"ז ש"ששת ימים תעבוד"126 ב"עמל מלאכה"102, ולכן אין לו ברירה, שהרי הוא נושא עליו את עול קיומם של השמים והארץ וכל צבאם, עי"ז שעמל במלאכתו באמונה (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר127), ובאופן שאינו מחסר מעבודתו רגע אחד,
– ע"ד מ"ש רבינו הזקן128 בנוגע לשכיר, שכיר יום או שכיר לילה, אבל, הוא לומד גזירה שוה וקל וחומר: אם בשביל הזולת צריך לעבוד באופן כזה, בשביל עצמו על אחת כמה וכמה!...
ולכן עיקר עסקו ב"עמל מלאכה", ולכן די לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
ולכאורה אינו מובן: הרי יש ענינים שמגיעים אליהם רק ע"י "והגית בו יומם ולילה"129 כפשוטו, ומהי אשמתם של בעלי-עסקים שלא יוכלו להשיג ענינים אלו?
והביאור בזה – "כמו ע"ד דוגמא בנמשל ומשל שלמטה בשכל האדם, הנה לא כל השכליים הנק' נמשל הם שוים לענין המשלים .. וכך הנה גם למעלה הרי אין כל השגות של הנשמות שוים .. ולכן מי שדי לו בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית (הרי זה הוראה ש)די לו במשל זה לערך ההשגה של שרש נשמתו", "או דכיון שאי אפשר לו ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג".
והנה, בשלמא אופן הא', ש"די לו במשל זה לערך ההשגה של שרש נשמתו", מובן הדבר, דכיון ש"אין דיעותיהם שוות"130, וכהלשון בתניא63: "כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה" – הרי זה כמשל הלבוש, שאף שצריך להיות לבוש בו מקדקדו עד כף רגלו, הרי לא אצל כולם שוה מדת רמ"ח האברים באורך ורוחב ועובי, וכל אחד צריך לבוש לפי מדת גופו, ולא יותר, ועד"ז בנוגע ללבושי רמ"ח האברים הרוחניים. ולכן, יש מי שמצד שרש נשמתו זקוק הוא ללבוש ארוך יותר, ולכן נותנים לו ריבוי זמן לעסוק בתורה, ויש מי שמצד שרש נשמתו מספיק לו הלבוש שנעשה ע"י פרק אחד או אפילו פסוק אחד;
אבל אופן הב', "דכיון שאי אפשר לו ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג" – אינו מובן: הרי לא מדובר כאן אודות סוג אחר של לבושים שיכולים ליתנם במתנה, ע"ד אתערותא דלעילא ששריא באתר שלים131, כי אם, אודות לבושים שהם באותו סוג כמו הלבושים שיש לו מצד לימודו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, דהיינו, לבושים שמשיגים אותם ע"י לימוד התורה ביגיעה והשתדלות דוקא, וא"כ, מהו הפירוש ש"ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל כו'" – כיצד מקבל יותר מכפי יגיעתו?
והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל:
כיון שכל התורה, מה"ב'" ד"בראשית" עד ה"ל'" ד"ישראל", היא תיבה אחת, ועד"ז בנוגע לכללות התורה כולה – הרי מובן שכאשר יהודי לוקח את החלק שלו, היינו, שכל השטח שלו ממולא בתורה, הרי זה השטח של כל התורה כולה בנוגע ליהודי זה, ועי"ז יש לו שייכות לכל התורה כולה – לא בתורת מתנה, אלא מפני שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, אבל, בחלק זה צריכה להיות התפיסא במילואה.
כח. וזהו גם הדיוק "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר" – "עמל" דייקא:
לכאורה: כיון ששייכותו לכל חלקי התורה היא מצד זה שהתורה ענינה אחדות (כנ"ל), א"כ, למאי נפק"מ אם לימודו בתורה הוא באופן של יגיעה אם לאו?
והביאור בזה:
בתורה גופא ישנם כללים ופרטים וכו', וכדי להגיע להפנימיות של הפרטים שבתורה ששם מתאחדים כל הפרטים עד כפי שהם נקודה אחת – הרי זה ע"י הלימוד בעמל ויגיעה דוקא,
כפי שרואים בעבודת האדם, ב"עמל מלאכה", שמי שיש לו חוש במסחר, אזי עוסק בזה עד מיצוי הנפש132. ועד"ז בעבודת התפלה, "עמל שיחה"102, כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ק133 "מארז"ל בספרי134 עד מיצוי הנפש",
ועד"ז ב"עמל תורה" – כדאיתא בגמרא סוף ברכות135 "מאי דכתיב136 כי מיץ חלב יוציא חמאה .. במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עלי'", "חמאה" דייקא, דהיינו, השומן והפנימיות והתוכיות של כל החלב כולו,
ולכן צריך ענין היגיעה דוקא – "הוא עמל במקום זה", שעי"ז מגיע לנקודת האחדות שבתורה, שמצד זה "תורתו עומלת לו במקום אחר".
כט. אמנם, ע"פ ביאור זה עדיין אינו מובן דיוק לשון הכתוב "נפש עמל עמלה לו", וכפירוש חז"ל ש"תורתו עומלת לו (ומוסיפים בזה) במקום אחר":
א) כיון שהאדם עמל והתייגע ועשה כל התלוי בו – הרי מצד זה שהתורה היא ענין של אחדות, יש לו את כל התורה כולה בדרך ממילא, ומהו הצורך שתורתו תהי' "עומלת לו"?
ב) מהו הדיוק "(תורתו עומלת לו) במקום אחר" – הרי אין זה "מקום אחר", שמשמעותו סוג אחר, כי אם, ענין נוסף באותו מקום, וכמו החילוק שבין סדר זרעים לסדר מועד וכיו"ב, אלא שהוא עדיין לא הגיע אליו, כיון שעדיין לא למד ענין זה?
ל. ולכן הוכרח רש"י לפרש שהכוונה ב"תורתו עומלת לו במקום אחר" היא – לא לנגלה דתורה, אלא לפנימיות התורה, "טעמי תורה וסתרי'":
פנימיות התורה ביחס לנגלה דתורה היא בבחינת "מקום אחר", שהרי נגלה דתורה הוא עולם בפני עצמו, ונסתר דתורה הוא עולם בפני עצמו, וביניהם יש פרסאות ומסכים כו', והמעבר מנגלה דתורה לפנימיות התורה הוא כמו המעבר מ"עץ הדעת" ל"עץ החיים"137 (וכידוע שבענין זה הי' חטאו של המקושש עצים, כמבואר בארוכה בלקו"ת138).
ובשביל זה צריכה תורתו להיות "עומלת לו":
כאשר מדובר אודות לימוד פנימיות התורה לאחרי מאה ועשרים שנה, אזי אין צורך בענין של עמל – כי, לאחרי יציאת הנשמה מן הגוף אין הנשמה שייכת ללימוד נגלה דתורה באופן שמדובר אודות עניני עולם הזה, כי אם, כפי שהלימוד הוא במתיבתא דרקיעא ומתיבתא דגן-עדן, שהלימוד הוא בהפנימיות שמוסתרת וגנוזה בנגלה דתורה, כמבואר בלקו"ת139 בפירוש דברי הגמרא140 "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא .. בהרת .. שער לבן כו'", תוכן הענין כפי שהוא בעולמות העליונים, עולם הבריאה ועולם האצילות, ובעניני השמות כו', כמבואר בארוכה בכ"מ141.
אבל כאשר מדובר אודות לימוד התורה כאשר הנשמה מלובשת עדיין בגוף ונפש הבהמית, שאז נמצאת במעמד ומצב שאינה יודעת מהי רוחניות, אפילו הרוחניות של העולם, ואפילו הרוחניות שלה (של הנשמה) עצמה, וכל ענין תופסת היא ע"י חושי הגוף – הנה כדי "למסור לו (לאדם שעמל בנגלה דתורה) טעמי תורה וסתרי'", שזהו"ע חיבור שני קצוות, צריכה תורתו להיות "עומלת לו".
"וכל כך למה – מפני שאכף פיהו על דברי תורה":
כאשר האדם עובד עבודתו באופן של אתכפיא ("אכף" מלשון אתכפיא), ובוקע את הפרסאות והמסכים שלו, ופועל בעצמו ללמוד תורה באופן של יגיעה, "עמל תורה" – אזי בוקע גם את הפרסאות והמסכים שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה,
ואז "תורתו עומלת לו במקום אחר", "שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה" – "קונה" דייקא, כידוע בפירוש "ברוך קונך" שקאי על עולם האצילות142, שהוא כנגד חלק הסוד שבתורה143 – "למסור לו (לא רק לגלות לו, אלא למסור לו לגמרי) טעמי תורה וסתרי'",
החל מלימוד פנימיות התורה כפי שנתגלה אפס קצהו עכשיו, בבחינת "טועמי' חיים זכו"144, ע"י נשיאינו נשיאי חב"ד עד לנשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה, שבקרוב ממש יוליכנו קוממיות לארצנו, וילמד אותנו טעמי תורה – "ישקני מנשיקות פיהו"145.
* * *
לא. המוזכר לעיל (סכ"ה) אודות האיבעיא בגמרא מסכת כתובות בענין "בגר בקבר", אינו בסתירה לכך שבי"ב תמוז השתא, יום ההולדת של בעל השמחה, מתחיל לומר קאַפּיטל פ' בתהלים146 – אף שלכאורה, ע"פ האיבעיא הנ"ל צ"ל בא' מב' האופנים: המשך הזמן נפסק, או שהמשך הזמן יצא ממדידה והגבלה ונעשה ענין של נצחיות.
והענין בזה:
ישנם המון ראיות גם בגמרא, בנגלה דתורה, שישנו ענין הזמן אצל הנשמה אפילו לאחרי מיתה, ולדוגמא: איתא בגמרא147 שאליהו הנביא הוצרך להעמיד את האבות לתפלה, היינו, שיש אצלם ענין התפלה בכל יום ויום, ועד"ז בנוגע לבנ"י לאחרי מ"ת, כמו "גוהרקא דר' חייא דמנפשי' סליק"148, היינו, שישנו ענין של עלי' בכל יום, ואינו דומה עליית יום זה לחבירו, וא"כ, הרי זו הוכחה גמורה שישנו ענין של הוספה בזמן אצל הנשמה אפילו לאחרי שעלתה מן הגוף.
ואין זה בסתירה לאיבעיא בגמרא בענין "בגר בקבר" – כי149:
השינוי מנערות לבגרות אינו ענין השייך לנשמה, אלא ענין השייך לגוף, וכיון שהגוף מונח בקבר, לכן יש מקום לאיבעיא בנוגע להגוף, אם נעשה השינוי מנערות לבגרות בגלל שעבר זמן של ששה חדשים, אע"פ שכבר נפסק גידול הגוף.
אבל בנוגע לנשמה – הרי לכו"ע ישנו הפס"ד ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר150 ילכו מחיל אל חיל"151, וכמבואר בארוכה בזהר152 (ומרומז בכ"מ בנגלה דתורה) שבכל יום עולים הם ממתיבתא למתיבתא כו'.
וכידוע גם הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר153, שכמה שנים לאחרי הסתלקות אביו, בכ"ף חשון, יום הולדתו של אביו, התאספו בהיכלו של אביו, ואביו אמר תורה על הקאַפּיטל תהלים שהתחיל לומר אז.
כלומר: אין כל ספק בכך שבנוגע לחיי הנשמה של כל בנ"י אין שליטה לסטרא דלעו"ז כלל, ועאכו"כ בנוגע לצדיקים, ועאכו"כ בנוגע לנשיאי ישראל, עליהם אמרו154 "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", וביחוד כאשר אומרים דבר שמועה מפיו, שאז נעשה "אגורה באהלך עולמים"155, בישיבה של מעלה וגם בישיבה של מטה, למטה מעשרה טפחים.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].
* * *
לב. ישנו המנהג156 בחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז לערוך מגבית עבור בתי-ספר ובתי-חינוך שנקראים על שם בעל השמחה ובעל הגאולה: "אהלי יוסף יצחק".
וכנהוג בענינים אלו – לא יכריזו שמות, וכל אחד יתן כפי נדבת לבו וכפי נדבת ידו (באיזה אופן שתהי' הנתינה גדולה יותר).
ואלו הרוצים שיזכירו אותם על הציון של בעל השמחה ובעל הגאולה – יכולים לרשום שמם בצירוף שם האם, וכן השמות של בני הבית, על מנת להזכירם על הציון של בעל השמחה, לכל המצטרך להם, מנפש ועד בשר.
ובאופן שיהי' "נוהג כצאן יוסף"157, ש"כנס משנות השובע .. כלכל את אחיו לפי מעשיהם, שנאמר158 לחם לפי הטף .. גמלם טובה"159, כי, "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל"160, והיינו, שנתן מהלחם שהי' יכול להשתמש בו לעצמו, שלכן נקרא "לחמו.", וכנ"ל (סי"ח) אודות המס"נ של רבינו הזקן, שניתק את עצמו מהדביקות ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", כדי לעשות טובה ליהודי, ו"נתן מלחמו לדל" – לכל הדורות שלאח"ז, עד ביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן.
ואז יתגלה המטמון שהטמין יוסף – כדאיתא בגמרא161 "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים (לאחרי ש"כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים שנאמר162 וילקט יוסף את כל הכסף גו'"), אחת נתגלה כו' ואחת נתגלה כו' ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא", ונוסף על הביאור בזה בתורת החסידות, בתורה אור163 ובהדרושים שלאח"ז164, הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"8, שתהי' עשירות מופלגה כפשוטו ממש (לא רק "מדרש נאה", כלשון רש"י165), שתתגלה לימות המשיח למטה מעשרה טפחים.
וההכנה לזה – כאשר "ושמרו דרך הוי'"59, בדרך שסלל לנו ע"י המס"נ בענין החינוך על טהרת הקודש, ובאופן שהחדיר זאת בכל קצוי תבל, שגם שם תומשך ההשפעה מ"יוסף" ש"הוא המשביר לכל עם הארץ"166, בכל מקום שהם.
ועי"ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה – ע"י משיח בן יוסף ומשיח בן דוד,
– כדאיתא בספרים167 שלאחרי היסורים שכבר עברו, אזי נעשה הענין ד"חיים שאל ממך נתתה לו"168 גם אצל משיח בן יוסף –
והיינו, שתמורת "פרצת גדרי' וארוה כל עוברי דרך"169 – "עלה הפורץ לפניהם"170, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואז יקויים "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"171 בגלוי, למטה מעשרה טפחים, לעיני כל בשר.
(ואח"כ אמר:)
מסתמא יחלקו את הפתקאות, וינגנו "והריקותי לכם ברכה", ואכן יתנו "עד בלי די"172.
ובודאי יקיים הקב"ה הבטחתו – שהרי רצונו שיעמידוהו בנסיון, באמרו "ובחנוני נא בזאת .. אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די"172 – לשדד את עניני הטבע, ולהמשיך "אמת הוי' – לעולם"173, עד לבני חיי ומזונא רויחא.
* * *
לג. אודות ארץ ישראל שנקראת "ארץ הצבי"174, אמרו חז"ל175 "מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עלי' רווחא כו'", וכדאיתא במפרשים, שכאשר מתרבים היושבים, אזי גדל שטח המקום176.
והנה, ענין "ארץ ישראל" שבכל הארצות קאי על בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שהם מקומות התפלה ומקומות לימוד התורה.
ובפרטיות יותר יש חילוק ביניהם:
תפלה – היא עמל האדם, ואילו התורה – ניתנת מלמעלה, ופעולת האדם אינה אלא באופן ד"תען לשוני אמרתך"177, כעונה אחר האומר178.
ומזה מובן גם בנוגע לבתי-כנסיות (תפלה) ובתי-מדרשות (תורה): בנוגע לבתי-כנסיות – יש צורך בהשתדלות האדם מתחילה ועד סוף אפילו בנוגע לגשמיות; אבל בנוגע לבתי-מדרשות – כיון ש"משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה"179, הנה מצד הקב"ה הרי זה באופן ש"אין עורו מחזיק את בשרו .. רווחא", וכהמשל ממראות קטנות ומראות גדולות, שבהתאם לכך נראית בבואה קטנה או גדולה180, והיינו, שהעצה היא להוסיף בבשר, ובדרך ממילא יתוסף גם בהעור המלביש את הבשר.
וכדברי בעל השמחה181 בנוגע להתעסקותו בעניני ציבור, שתמיד הי' בעל-חוב, ואף פעם לא פשט את הרגל ח"ו; הוא שילם את החובות, והמשיך הלאה – בהפצת התורה ועד להפצת המעיינות שיגיעו גם ל"חוצה".
לד. ועד"ז בנוגע להמדובר לעיל (סל"ב) אודות המוסדות ד"אהלי יוסף יצחק", שלטובתם נערכת המגבית:
כוונתם ותכליתם של מוסדות אלו, בתוככי כל מוסדות חב"ד, היא – לימוד התורה.
והסדר בזה182 – שככל שתהי' הצלחת המגבית, צריכים להוסיף עוד יותר במספר התלמידים והתלמידות, וענין זה יכריח כביכול את ההנהגה מלמעלה – בדרך הטבע או למעלה מדרך הטבע, באופן שהוא קשה כביכול כלפי מעלה – ע"פ הכלל האמור שכאשר ניתוסף ב"בשר" אזי ניתוסף גם בה"עור", והיינו, שכאשר ניתוסף במספר התלמידים והתלמידות, אזי ניתוסף בדרך ממילא בהענינים הדרושים להחזקת המוסדות, ולכל לראש – בכסף וזהב כפשוטו.
ועד"ז בנוגע לכל מוסדות חינוך על טהרת הקודש.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
נמצאים כאן תלמידים שהגיעו לחג הגאולה מדיטרויט, קליבלנד, פילדלפיא ובוסטון, וכן מ"גן ישראל", ואליהם יצטרפו עוד "עוללים ויונקים" שהגיעו מברוקלין או ממנהטן, וינגנו כולם יחדיו ניגון שמח.
ויה"ר שיהיו אלו "צבאות הוי'" שעמהם נצא בקרוב ממש לנגד המצביא הראשי – ה"פורץ" ש"יעלה לפנינו", בקרוב ממש.
* * *
לה. התחלת פרשת השבוע, פרשת פנחס,
– לאחרי סיום הענין שאודותיו מדובר בפרשה שלפנ"ז: "אשר נכלו לכם על דבר פעור"183, שזהו ענין שעומד וקיים עד סוף הגלות, כדאיתא במדרש184 ש"עולה למעלה כדי לקטרג", אלא ש"כשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע"185 –
היא – מנין בני ישראל186,
ובהמשך לזה מדובר אודות ירושת הארץ – "לאלה תחלק הארץ גו' אך בגורל יחלק את הארץ"187,
ובהמשך לזה – הסיפור אודות בנות צלפחד, שעל ידן ניתוספה פרשה בתורה: "כן בנות צלפחד דוברות וגו'"188, וכדאיתא במדרש189 "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו", ועד כדי כך, שה"יישר-כח" נקבע בתורה, וממנו למדו חז"ל190 שאצל בנות ישראל היתה חיבת הארץ יותר מאשר אצל בני ישראל191.
וככל עניני התורה, מהוה גם סיפור זה הוראה נצחית לכל המקומות ולכל הזמנים.
לו. ובנוגע אלינו ועבודתינו – בזמן הגלות:
כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אזי רואים את חורבן ביהמ"ק לא רק בחוץ-לארץ, אלא גם בארץ ישראל, שגם שם ישנם ענינים הפכיים, היפך ענינה של ארץ ישראל (כשם שגם בחוץ-לארץ ישנו הענין ד"ארץ ישראל", שזהו ענינם של בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, וכל הענינים הקשורים עם תפלה, תורה ומצוות), כיון שגם שם הרי זה לאחרי החורבן וקודם הגאולה.
ואז, עבודת כאו"א מבני ובנות ישראל היא – שתהי' אצלם תשוקה שיחזור להיות מעמד ומצב של גילוי אלקות, שזהו ענינה של ארץ ישראל: "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"192, היינו, שרואה ומרגיש שהקב"ה מביט עליו, ועי"ז נעשה מד' אמותיו – ארץ ישראל.
ועל זה היא ההוראה והנתינת-כח מבנות צלפחד – שהיו דוגמא לכל בנות ישראל – שיש להן חיבה ותשוקה לעשות מד' אמותיהן מקום אשר "עיני ה' אלקיך" בו "מרשית השנה ועד אחרית שנה", היינו, לא רק בראש-השנה ויום-הכיפורים, שבת ויום-טוב, אלא גם ביום חול ובעניני חולין תהי' נרגשת השראת השכינה בד' אמות אלו, מראשית הענינים עד סוף הענינים.
וכיון שסיפור זה נקבע בתורה, הרי מוכח שענין זה נדרש ויכול לבוא לידי פועל בכל מקום ובכל זמן שבו מגעת התורה, וכיון שהתורה הגיעה אלינו, בזמן ומקום זה, הרי זו הוכחה היותר מוחלטה, שבנות ישראל בזמן זה ובמקום זה, יש אצלן חיבת הארץ בפנימיות, דהיינו, לפעול בכל הענינים שברשותן – שזהו הבית, ובכלל זה הבנים ובנות – ש"מראשית השנה ועד אחרית שנה", מתחלת היום עד סוף היום, ועאכו"כ באמצע היום, יהי' ניכר בכל פרט ובכל ענין שהוא נעשה מתוך הכרה והרגשה ש"הנה הוי' נצב .. ומביט כו'"193 – כיצד היא ממלאת את תפקידה ועבודתה עם בנה ובתה, עם כללות הבית, עד למטבח, ועאכו"כ עד לחדר המטות!
ואז אומר הקב"ה "כן בנות צלפחד דוברות", היינו, שהקב"ה מביע – ע"י משה רבינו – "יישר כח", שזהו דבר נכון,
וגם: "כן" מלשון יסוד ובסיס (כפירוש החסידות194), היינו, שנעשה בנין הד' אמות והבית, עם כל בני הבית, יחד עם הבעל, על יסוד ובסיס חזק, בנין עדי עד, מיוסד וחזק, בבני חיי ומזונא רויחא.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "שׁאַמיל"].
* * *
לז. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, הנהיג את הסדר195, שבזמן הקיץ, במשך שבועות אחדים, נוסעים הבחורים, וגם קצת מהאברכים, לבקר במקומות שונים בארצות-הברית, וגם מחוצה לה, ומדברים שם אודות עניני יהדות, תורה ומצוות בכלל, וגם אודות עניני חסידות והפצת המעיינות בפרט.
וענין זה הוא באופן ד"נפש עמל עמלה לו" (כמוזכר לעיל בהמאמר101), היינו, ש"הוא עמל במקום זה", והרבי הנשיא מעורר רחמים רבים ו"עומל לו במקום אחר" – שנוסף על ההצלחה בשעת מעשה, ישארו אח"כ פירות ופירי פירותיהם על הימים והחדשים והשנים והשמיטות הבאות לאח"ז, אפילו כאשר הם בעצמם אינם יכולים לשער (שהרי לא כל פעם יכול הזולת לדעת) את הרושם – והעיקר בנוגע לפועל ממש – שפעל הביקור במקום פלוני לזמן מסויים, או הדבר- תורה שהשמיעו במקום פלוני, בנוכחות איש פלוני או אשה פלונית.
וכדי שהתחלת הענין תהי' מתוך מצב-רוח ואווירה של יום-טוב (כמובן גם מהמבואר בלקו"ת196 בענין חנוכת הבית) – הנה התחלת הנסיעה היא מהתוועדות חסידית, ובפרט התוועדות שבה משתתפים עשרות מישראל, שנערכת בקשר לגאולה של נשיא בישראל, וכפי שאמר שזהו ענין של הצלת התורה (כנ"ל ס"א), באופן נסי, שראו כל עמי הארץ את הנס בגלוי, ויתירה מזה, שהם בעצמם הסכימו לזה, ע"ד מ"ש197 "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
וכאשר התחלת הנסיעה היא מתוך המרחב, המרחב של נשיא ישראל, בעל השמחה – אזי מתנהלת הנסיעה כולה באופן של הרחבה,
ומביאים את המרחב האמיתי – המרחב של הקב"ה, ע"י המרחב של התורה (ומצוות), ש"ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"12 – בכל מקום, לכל האנשים והנשים והטף שיפגשו עמהם.
ולכן, יאמרו "לחיים" כל אלו שנוסעים בנסיעה זו,
ותהי' נסיעתם באופן ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון"198,
ואפילו "ההרים והגבעות" – שהם מונעים ומעכבים ההליכה בדרך ישרה, הנה לא זו בלבד שלא יהיו מונעים ומעכבים, אלא שגם הם יסייעו בעבודה זו, ומתוך שמחה – "יפצחו לפניכם רנה"198,
"וכל עצי השדה ימחאו כף"198 – שגם אלו שהם בבחינת "עצי השדה", שהם "אילני סרק" (כדאיתא בתו"כ על הפסוק199 "ועץ השדה יתן פריו", שאילני סרק עתידין לעשות פירות, שזהו גם מ"ש200 "אז ירננו כל עצי יער"), הנה ע"י מילוי השליחות של הרבי, בעל השמחה, יפעלו אצלם הענין ד"(ימחאו) כף" – שהו"ע גילוי פנימיות הנפש, כמבואר בלקו"ת201 בפירוש הכתוב202 "קומי לך".
והעיקר, שיפעלו על "עצי השדה" שיהיו נושאי פירות – "מאי פירות מצוות"203, היינו, שיעשו מהם לומדי תורה ומקיימי מצוות בהרחבה, הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל העולם.
[לאחרי שהנוסעים אמרו לחיים – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו".
ואח"כ אמר: אם ישנם כאלו שנוסעים במטוס סילון – ינגנו את הניגון במהירות יותר.
ואח"כ אמר, שתהי' נסיעה ישירה ("נאָן-סטאַפּ") עד ביאת משיח צדקנו].
* * *
לח. כאשר מדברים אודות הענינים של יום הגאולה ויום השמחה – צריכים בודאי להזכיר גם אודות התקנות, ובתוכם ולכל לראש204:
לומר בכל יום אחר התפלה השיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש,
– ובפרט שהענין דאמירת תהלים שייך במיוחד לענין המאסר והגאולה, כידוע הפתקא שמצאו מונחת על השולחן, כפי שכבר נדפס בקונטרס י"ב תמוז205 (לא רק תוכן הפתקא, אלא גם) לשון הפתקא –
וכן לימוד שיעור חומש עם פירוש רש"י בפרשת השבוע – ביום ראשון מהתחלת הפרשה עד שני, וכן בכל ימות השבוע, עד ליום השבת, משביעי עד סוף הפרשה,
וכן שיעור בתניא, כפי שנחלק ע"י בעל השמחה לשנה פשוטה וגם לשנה מעוברת.
וע"פ המדובר לעיל (סכ"ו) שעניני התורה הם באופן ש"כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", הנה אע"פ שמדובר אודות "שיעור", שענינו הוא כשמו – "לפום מה דמשער" – דבר מדוד ושקול, הרי עי"ז ש"אדם עמל במקום זה" תהי' התורה "עומלת לו במקום אחר", "למסור לו טעמי תורה וסתרי'",
וכפי שבעל השמחה השתדל בכל כח ובכל עוז להפיץ המעיינות עד שיגיעו גם "חוצה".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי"].
* * *
לט. דובר לעיל (סכ"ג ואילך) שישנם עניני קדושה שהם כמו נקודה אחת, ובמילא לא שייך לחלק בהם בין עבר הוה לעתיד.
ולכן מצינו בכמה ענינים שיכולים לפעול גם למפרע, ולא רק בענינים בלתי רצויים, ע"ד ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו"206, אלא גם בענינים שהם לגמרי בקו ד"עשה טוב", כמו בענין הצדקה שהיא כללות המצוות עשה207 – כפי שמצינו בתרומת מחצית השקל (עבור הקרבת קרבנות ציבור), ש"תורמין (לא רק) על הגבוי (אלא גם) ועל העתיד לגבות"208 (וכן על מה שנגבה ונמצא בדרך ולא הגיע עדיין ללשכה), והיינו, שהפעולה בענין זה היא לא רק בהוה, אלא גם בעבר ובעתיד.
ובהמשך לזה יש להזכיר אודות ענין השייך לימי הקיץ – מחנות-קיץ "גן ישראל", הן אלה שנוסדו בעבר, הן אלו שנוסדו ביום זה (כדלקמן), והן אלה שייווסדו בעתיד.
מ. כללות הענין ד"גן ישראל" הוא – שלוקחים את הילדים מהוריהם, ושולחים אותם ל"גן ישראל", ששם יכולים ללמוד ללא בלבולים שמצד האב והאם, "כרחם אב על בנים", וכרחם אם על בנים... ומצד כל הענינים שבבית.
וע"פ מ"ש בתורה89 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"209, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם" וכל הברכות המנויות בפרשה – הנה עי"ז שהילדים לומדים שם תורה, ומתנהגים כדבעי בקיום המצוות, אזי נעשים בריאים גם בגשמיות, כך, שיש להם יתר תאבון לאכילה, ומשחקים ביתר תענוג, וחוזרים הביתה בריאים – "ששזפתני השמש"210, שמש דקדושה.
[ולא כמו אותם "חכמים" שהתיישבו בדעתם והחליטו שגם בימי הקיץ צריכים הילדים להיות תחת שליטתם, ומובן, איך נראים פני הדברים ("אַזאַ מין אויסזעהן האָט עס")...].
הדברים אמורים הן בנוגע ל"גן ישראל" כאן, ועד"ז בכמה מדינות,
ובזה ניתוסף בשנה זו – שבחג הגאולה, י"ג תמוז, נפתח "גן ישראל" הראשון באירופא, באיטליא, ע"י הרב ר' גרשון מענדל גרליק, עם כל התוארים שראוי אליהם, יחד עם זוגתו הרבנית, עם כל התוארים שראוי' אליהם.
מא. ומזה רואים עד כמה יכולים לפעול – ובלשון המדרש211 "אחד מכם גולה לברברי' .. דומה כמו שגליתם כולכם":
נסע זוג יחידי, והעמידו שם בית-חינוך לבנים ובית-חינוך לבנות, ושיעורים לגדולים כו'.
מה שלא יכלו לפעול כל החסידים שבאירופה, יחד עם "שפּיץ חב"ד" – פעלו הם; נערה שנולדה באמריקא, ונער שנולד ברוסיא, והקב"ה שמזווג זיווגים, הפגיש אותם בארצות-הברית, ואח"כ שלחו אותם – "פאַרשיקט" כביכול – לאיטליא של יון, ושם פעלו כל הענינים שבעולם, ועוד ידם נטוי', ועד לאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
לא היתה לו פרוטה לפורטה לקנות את ה"קעמפּ", אלא נקנה בכספי הלוואה; לא היו לו ילדים עבור ה"קעמפּ", אלא בכח, ביד חזקה ביד הגדולה וביד הרמה, אספו ילדים, ועכשיו הם מלאי שמחה, יחד עם הוריהם.
וכך, הנה בסביבות רומי – ש"מחורבנה של ירושלים נתמלאה צור"212, דקאי על מלכות רומי – נפתח בי"ג תמוז תשי"ט, שנת השמיטה, מחנה "גן ישראל", כדי לפעול הפצת המעיינות, באופן שע"י הילדים תהי' הפעולה גם על ההורים.
והלואי יפעל זה על כל הילדים שהוריהם מסירים אותם מן הדרך ע"י טענות של "שפיץ חב"ד"... ורוצים להשלות אותם שאם יעשו להיפך ממה שאומרים להם213, אזי ישארו חסידים גדולים, לומדים גדולים ויראי-שמים גדולים – הנה יעזור להם השי"ת בדרך שלהם;
אבל, אנחנו, בשם נשיא ישראל, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדגול!... ונלך בדרך שהורנו – ע"פ המבואר בהמשך תרס"ו214 שכאשר רוצים שבן המלך יצליח, אין לו להימצא יחד עם אביו, אף שיש לו זקן גדול, ואין לו להימצא יחד עם אמו, אף שחובשת פאה ארוכה, אלא עליו לנסוע למדינה שאלי' שולחים אותו,
ושם יקויים "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"215 – שיש בזה ב' פירושים216: בתחילה נוסע הוא ל"דרכו" בחפץ ("יחפץ") ותענוג פנימי, ואח"כ הרי זה נעשה "דרכו" של הקב"ה (דקאי על הוי' שנזכר בהתחלת הפסוק), שממשיך לו מהחפץ והתענוג העליון – שתהי' הצלחה גדולה ומופלגה בכל עניניהם הפרטיים והכלליים, ומזה יומשך אח"כ רוב ברכה והצלחה לכל המצטרך להם, והמתעסקים והמשתדלים, מנפש ועד בשר.
מב. עתה יבקשו מכל הקהל שיאמרו "לחיים" עבור "גני ישראל" בכל מקום שהם, הן אלה שנפתחו לפני שבועות אחדים, הן אלו שנפתחו היום, והן אלו שצריכים להפתח בעתיד ("על העתיד לגבות") – שיהיו בהצלחה,
וכמ"ש בהמכתב217 שיהי' זה באופן ד"באתי לגני לגנוני"218, שיהי' דירה לו ית',
והילדים והילדות שנמצאים שם יהיו "זרע ברך הוי'"219, והמדריכים והמדריכות וההנהלה והמשתדלים והמתעסקים, ילכו בראשם לנגד משיח צדקנו, ולנגד כ"ק אדמו"ר נשיא ישראל, בקרוב ממש220.
(ואח"כ אמר, שיכריזו באנגלית: שיריעו ויתנו קריאת הידד משולשת לכל אלו שב"גן ישראל", הבנים, הבנות, המדריכים וההנהלה. וכ"ק אדמו"ר שליט"א הכריז: "שאַ שטילער"... ואחרי שמישהו הכריז כנ"ל באנגלית – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א שכולם יאמרו ג"פ "הורעיי").
* * *
מג. כיון שעומדים עתה בסיום ההתוועדות, יש לסיים באמירת "לחיים" עבור כל יהודי רוסיא, ובתוכם אנ"ש והמקושרים לכ"ק מו"ח אדמו"ר, ובניהם בנותיהם, ובני בניהם ובנותיהם, שהקב"ה יוציא אותם בחסד וברחמים מן המיצר אל המרחב – ככל ג' הפירושים ב"מן המיצר אל המרחב"221, כמדובר בהתוועדות בהתחלת השנה222, ויוליכם קוממיות, בתוככי כלל ישראל, להגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
וכיון שבין הראשונים שיצאו משם ישנם אלו שנמצאים בכפר חב"ד (ולא עזבו אותו), ועוסקים בבנינו וחיזוקו וביסוסו, הרחבתו והעמקתו, לעשותו "מרכז" שממנו יתפשטו המעיינות של תורת החסידות (מהבעש"ט עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר) בכל ארץ ישראל, ומשם עד שיגיע גם חוצה – הנה תחזקנה ידיהם בברכה והצלחה מרובה, במילוי השליחות שנתן להם כ"ק מו"ח אדמו"ר, בשליחות הנשיאים שלפניו, להיות בכפר חב"ד, ולעשות ממנו דירה לו ית', ובאופן שעתידה שתתפשט בכל ארץ ישראל, ומשם גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, וללא כל ספק, שסוכ"ס יפעל כ"ק מו"ח אדמו"ר שיעשו זאת מתוך הרחבה בגשמיות כפשוטו.
ואלו שנסעו משם בגלל שמחפשים "זבת חלב ודבש" במקומות אחרים – יהי להם אשר להם, ויעזור להם השי"ת בדרכם ורצונם,
ואילו אנחנו, יחד עם כ"ק מו"ח אדמו"ר, נחזק ונרחיב ונעמיק את ההתיישבות בכפר חב"ד בגשם וברוח – שיהיו עשירים בכסף ובזהב כפשוטם, ותהי' להם בריאות נכונה, ובנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ובנות שינשאו ליהודים שומרי תורה, לומדי תורה ומקיימי מצוותי' בהידור, כרצון רבותינו נשיאינו.
ואשרי חלקם של כל אלו שיסעו מחוץ-לארץ, מברוקלין, להתיישב בכפר חב"ד וסביבותי', ולמלא את השליחות שכ"ק מו"ח אדמו"ר נתן, ונותן עתה, ויתן גם בעתיד, שזוהי דרך הישרה, דרך המלך – לפעול את הכיבוש דארץ ישראל ע"י הבעש"ט ורבינו הזקן והנשיאים ממלאי מקומם, במלוא מובן המדה,
ובטוח הוא הקב"ה שיתן להם בריאות, הצלחה וכל המצטרך בפרנסה גשמית כפשוטה – שבקרוב ממש לא יהיו להם דאגות גשמיות כלל, בנוגע לבריאות, פרנסה ונחת מהילדים, ומתוך הרחבת הדעת האמיתית יעסקו בעבודה אחת – "אני נבראתי לשמש את קוני"223, למלא את שליחותו של הקב"ה כפי שנמסרה ע"י הרבי – צדיקים (ש)דומים לבוראם224, ש"גילה סודו אל עבדיו הנביאים"225, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור – לאותם יהודים שנסעו לכפר חב"ד כדי לפעול שם מה שצריכים לפעול.
וכל הקשיים שהיו עד עתה – הרי זה ענין של נסיון, ועל זה פוסק רבינו הזקן בלקו"ת226 בענין "מנסה הוי' אלקיכם אתכם"227, ש"מנסה" הוא מלשון נס על ההרים228, היינו, שהכוונה בזה היא כדי להגבי' ולהעלות אותם לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, עד שהם יקיימו את רצון החסידות – "לדעת הישכם אוהבים את הוי' אלקיכם"227.
ויהי' זה בחסד וברחמים, ובעגלא דידן – הרחבה מופלגה בפרנסה כפשוטה, ללא פּשט'לאַך,
ובלי שום ספק שסוכ"ס יקנאו בהם, וירצו ויבקשו להתיישב שם, אלא, ע"ד שמצינו לעתיד לבוא שיאמרו "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"16.
ויקויים שם הענין ד"צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם"229 – הוי' דייקא, היינו, לא שם אלקים, אלא כפי ששם אלקים משולב בשם הוי', היינו, שבאופן שלמעלה מדרך הטבע תהי' להם הצלחה מופלגה בכל המצטרך להם בבני חיי ומזוני רויחא, ויפיצו תורת החסידות בכל מקום שידם מגעת, מתוך שמחה וטוב לבב.
(ואח"כ אמר:)
ישנם השואלים למה אני בעצמי אינני נוסע להתיישב שם.
ובכן: זהו ענין שאינו תלוי בי, ובינתיים אינני יכול לעשות זאת, אבל אין לזה שייכות לכל השאר, חוץ ממני.
– אינני יודע אם הם משערים מה מעכב אותי, ואם זה נוגע שהם ידעו או לא, ובכל אופן, לא על זה מדובר עתה.
ורצוני לחזור עוד הפעם – שאשרי חלקם של כל אלו שיסעו להתיישב בכפר חב"ד, ולא רק אשרי חלקם בעולם הבא, אלא אשרי חלקם בזה, ולא רק בענינים רוחניים, אלא בפירוש בענינים גשמיים, בבני חיי ומזוני רויחא.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "כי אנו עמך"].
* * *
מד. נמצאים אנו בזמן שבו צריכים להבהיר ("באַוואָרענען") כל דבר:
המדובר לעיל אודות נסיעה להתיישב בכפר חב"ד – הרי זה כדי למלא שליחות חסידית, השליחות של רבותינו נשיאינו (כהנוסח שרגיל בפי העולם לומר עליהם), ואין זה שייך ולא מדובר כלל אודות ארץ ישראל בכללותה, בנוגע למצות ישוב ארץ ישראל וכו' וכו', ואין ללמוד מזה פשטים לא לכאן ולא לכאן.
בנוגע לנסיעה לארץ ישראל בכלל – הרי זו שאלה פרטית של כאו"א, וכפי שביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע שכתב בהיותו עדיין ברוסיא להחסידים בווארשא, שיודיעו שם למי שצריך להודיע.
ואילו המדובר כאן הוא – שהרבי נשיא הדור שלח לכפר חב"ד יהודים בעלי מס"נ כדי למלא שם את שליחותו, ואלו שירצו להצטרף עתה, הנה השליחות בתקפה עומדת, ויכולים לעמוד מכל מקום שהם – חוץ מאלו שיש להם שליחות אחרת שצריכים למלאה במקום מסויים, אבל כל השאר – יכולים להצטרף אל השלוחים שהרבי שלח לכפר חב"ד, כדי למלא את השליחות החסידית הקשורה עם הפצת המעיינות חוצה.
וכאמור לעיל – תבוא עליהם ברכה,
ולא רק "תבוא" בלשון בקשה, אלא כמבואר בתו"א230 שעניני התורה הם לא רק ענין של בקשה, אלא גם ענין של הבטחה – שהמשלח, הרבי, בעל השמחה, מבטיח שתבוא עליהם ברכה בהיותם שם,
ובדרך ממילא ימלאו שם את השליחות, ובאופן דהולך ומוסיף הולך ואור, ותבוא עליהם ברכה בזה ובבא, בגשמיות וברוחניות, וגם יחד.
ואין זה שייך כלל להענינים שאודותם מתפלפלים ומריבים עד כדי נזיפה וכדי הכאה וכו', כמבואר בגמרא במסכת ערכין231;
זהו ענין מיוחד של שליחות מיוחדת, שהרבי בחר אנשי צבא שלו, ושלח אותם לשם, ומסר, שכל אלו שרוצים להצטרף אליהם נכנסים הם בה"צבא" שיכבוש את ארץ ישראל, ארץ הקדושה, שתהי' "ארץ אשר גו' עיני אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".
ובעמדנו עתה בעקבתא דמשיחא, כאשר "הנה זה עומד אחר כתלנו"232 – הנה בקרוב ממש לא יהי' זה קשור עם נסיונות גשמיים, אלא יהיו במצב של הרחבה כפשוטה, בבני חיי וגם מזונא רויחי, כך, שיוכלו להקדיש – מלשון קודש – את כל הזמן וכל הכחות להשליחות שניתנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא הדור, ש"שלוחו של אדם כמותו"233.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "אבינו מלכנו", ואח"כ ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי .. עך טי דורין כו'"].
* * *
מה. דובר פעם234 אודות דברי הגמרא235 בנוגע לחנוכה: "לשנה אחרת (הבאה) קבעום" – לפי שבשנה הראשונה שבה אירע הנס לא ידעו עדיין כיצד ומה ואיך כו', ורק לשנה הבאה קבעום, ומאז מאירים נרות חנוכה בכל דור ודור ובכל מדינה ומדינה.
וכמו"כ הי' גם בגאולה זו – שכאשר הודיעו לכתחילה אודות הגאולה היתה ההוראה: "בֶּעז פירסום"236, כלומר, בלי פירסום, ורק לשנה הבאה שאז היו ללא הגבלות וללא מדידות, אזי נעשה באופן ד"קבעום", שקבוע לא בטיל237.
ועאכו"כ עכשיו, שנמצאים במצב שהוא ההיפך הגמור מ"בֶּעז פירסום" – הרי זה צריך להיות באופן ד"ופרצת",
וכאמור, מגאולה זו ניסע ישירות – "נאָן סטאַפּ" – עד לגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "ופרצת".
אח"כ צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ד"פ). "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
מו. "חייב אדם לומר בלשון רבו"238 – כהלשון שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לברך בזמן הקיץ239 – "מ'זאָל האָבן אַ געזונטן זומער" (שיהי' קיץ בריא), בריאות בגשמיות ובריאות ברוחניות,
וימשיכו זאת על כל השנה כולה, שתהי' שנה מוצלחה, ושנה של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", עד ל"נחלה בלי מצרים"240,
ועי"ז יבטלו את הענין ד"בין המצרים" כפי שיכול להיות ע"ד הרגיל – שתמורת המצב ד"השיגוה בין המצרים"241, יהי' ענין של "נחלה בלי מצרים",
בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "אני מאמין"].
הוסיפו תגובה