בס"ד. שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשל"א.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. חודש אלול – שמתברך ביום הש"ק זה בכל הברכות האמורות בנוסח שלאחרי ההכרזה אודות ר"ח: "לחיים ולשלום לששון ולשמחה וכו'" – הוא החודש האחרון שהוא סיום וחותם השנה כולה, והכנה לשנה הבאה שמתחילה מר"ה שבחודש תשרי.
והענין בזה – כפי שרואים גם במנהגא דעלמא (שזהו כמו "מלכותא דארעא" שהיא "כעין מלכותא דרקיעא"1 ) בכל הענינים, אפילו במסחר כפשוטו, שבסוף השנה עורכים חשבון וסך-הכל מכל הענינים שהיו בשנה שעברה, והכוונה בזה היא (לא כ"כ בנוגע לעבר, שהרי אין צועקין על העבר2, אלא) בעיקר כדי לבחון מה צריך לעשות מכאן ולהבא; וכן הוא בנוגע לחודש אלול, שבו עורכים חשבון מכל הענינים שהיו במשך כל השנה, על מנת לתקן את כל הענינים הבלתי-רצויים, ולמלא ולהשלים (גם מלשון שלימות3 ) כל מה שהחסירו והיו יכולים לפעול במשך כל השנה – שזהו כללות ענין התשובה, בחרטה על העבר וקבלה טובה על להבא.
ולכן מצינו שבחודש אלול, חודש התשובה4, הנה אפילו בעלי תורה ממעיטים מהזמן של לימוד התורה כדי להתעסק בעבודת התשובה5.
[ולהעיר מדברי רבינו הזקן באגה"ת6, שבתשובה ישנו גם הענין ד"אתדבקות רוחא ברוחא" שנעשה ע"י לימוד התורה ("דיתעסק באורייתא"), אלא שענין זה שייך לדרגא נעלית יותר בתשובה, "תשובה עילאה", אבל התחלת ענין התשובה היא ע"י עבודת התפלה כו'].
והנתינת כח לזה היא משבת מברכים חודש אלול, דכיון שבו מתברך כל החודש, נמשכת בו גם הנתינת כח לעבודה המיוחדת דחודש זה.
ב. וענין זה שייך גם לפרשת עקב – כמדובר כמ"פ שכיון שקביעות השנה היא (לא ענין של מקרה, אלא) ע"פ התורה, הרי הקביעות של שבת מברכים אלול בפרשת עקב (כבשנה זו) מורה על השייכות שביניהם:
התחלת הפרשה היא: "והי' עקב תשמעון" – "עקב" דייקא, ולא "אם", כהלשון המורגל בכ"מ, כמו "אם בחוקותי תלכו"7 – מלשון סוף, שהרי העקב הוא סוף הגוף, ובענין הזמן הרי זה "עקבתא דמשיחא"8, סוף זמן הגלות וסוף כל הדורות, שבזמן זה יכולים לתקן את כל הענינים שחסרו במשך כל הדורות.
והתיקון הוא בנוגע לג' הענינים ד"תשמעון .. ושמרתם ועשיתם", שהם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה: "תשמעון" – שהו"ע הבנה והשגה, כמו "דבר כי שומע עבדך"9 – קשור עם ענין המחשבה; "ושמרתם" – ע"ד מארז"ל10 "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת", ע"י הדיבור בחיות כו' – קשור עם ענין הדיבור; "ועשיתם" – מעשה בפועל (כפי שיתבאר לקמן11 ).
ועי"ז נמשכים כל הברכות, כהמשך הכתוב: "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו'", ככל פרטי הענינים שנימנו בכתובים אלו.
ודוגמתו בכל שנה – שבחודש אלול שבסוף ("עקב") השנה, יכולים לתקן את כל הענינים שחסרו במשך השנה בנוגע לפרטי הענינים במחשבה דיבור ומעשה ("תשמעון .. ושמרתם ועשיתם"), ועי"ז זוכים להמשכת ברכותיו של הקב"ה ("ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו'") לשנה הבאה, החל מכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל אחד ואחת מבנ"י.
ג. והנה, החשבון והתיקון שבחודש אלול צריך להיות בנוגע לכל העבודות השונות שנדרשים מבנ"י, שכללותם הם ג' הקוין שעליהם העולם עומד – "עולם קטן זה האדם"12, ועל ידו גם העולם כפשוטו – תורה עבודה וגמילות חסדים13.
ובכללות נחלקים ג' קוין אלו לג' זמנים במשך השנה:
חג הפסח (וכל הענינים השייכים אליו) – שבו היתה ההמשכה מלמעלה למטה – קשור עם אברהם אבינו14, "אברהם אוהבי"15, קו הימין, שענינו גמילות חסדים;
חג השבועות (וכל הענינים השייכים אליו) – שבו הי' "קול השופר הולך וחזק מאד"16 דמ"ת, ששופר זה הי' מקרן האיל של יצחק17 ("והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו"18 ) – קשור עם יצחק14, "פחד יצחק"19, קו השמאל, שזהו ענין העבודה (קרבנות, ששייך ליצחק שהי' "עולה תמימה"20 );
וחג הסוכות (וכל הענינים השייכים אליו) – שמפסולת גורן ויקב ("באספך מגרנך ומיקבך"21 ) עושים (לא רק ענין של רשות, אלא) מצוה נעלית ביותר, מצות סוכה (שנקראת ע"ש הסכך22 ) – קשור עם יעקב אבינו14, שבו נאמר23 "ולמקנהו עשה סוכות", קו האמצעי, שהו"ע התורה, שהרי יעקב הי' "יושב אהלים"24, "אהלו של שם ואהלו של עבר"25, והיתה מטתו שלימה26 (לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ולא כיצחק שיצא ממנו עשו27 ).
וכיון שכללות העבודה במשך השנה כולה היא בג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח, הנה גם בחודש אלול (שבו מתקנים ומשלימים את כללות העבודה) נרמזים כל ג' הקוין – כמדובר פעם בארוכה28 ש"אלול" ר"ת "א.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך"29, שזהו פסוק שנאמר בערי מקלט, ורומז על קו התורה, שהרי "דברי תורה קולטין"30 (בזמן שאין ביהמ"ק קיים, וכן בזמן שביהמ"ק הי' קיים); "אלול" ר"ת "א.ני ל.דודי ו.דודי ל.י"31, שזהו קו העבודה; ו"אלול" ר"ת "א.יש32 ל.רעהו ו.מתנות ל.אביונים"33, שזהו הקו של גמילות חסדים.
ד. וההוראה מזה בנוגע לפועל:
כאשר יהודי יודע שיש כמה ענינים שחסרו בעבודתו במשך השנה, ומתחיל לחשוב כיצד יוכל לתקנם – אומרים לו שלא יתייאש, כי, כשעושה חשבון בחודש אלול מכל הענינים שהיו במשך השנה, ומחליט לשוב בתשובה, הנה "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"34, ובפרט שקבלת ההחלטה היא באופן שתבוא אח"כ לידי פועל.
וכאמור, הנתינת כח על זה מתחילה כבר משבת מברכים אלול, שיהי' בכחו להשלים כל הענינים ע"י התשובה – הן תשובה כפשוטה, כפירוש העולם (בנוגע לחטאים ועוונות כו'), והן לפי הפירוש הפנימי שבתשובה, שענינה הוא "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"35.
וע"י שלימות התשובה בכל הענינים התלויים באדם, נמשך גם ענין התשובה מלמעלה – שזהו מ"ש36 "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (שזהו תכלית ענין התורה), והרי גם בפסוק זה מרומז הר"ת ד"אלול": "א.ת ל.בבך ו.את ל.בב"37.
וע"י עבודת התשובה בחודש אלול באים לענין הגאולה, כפס"ד הרמב"ם38 "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין",
– וכמרומז גם בפרשת השבוע: "והי' עקב תשמעון וגו'", שבעקבתא דמשיחא, "סוף גלותן", יהי' הענין ד"תשמעון", ואז יהי' גם שכר הגאולה, "שכרו בעקב אני נותן לכם"39 –
והרי גם ענין הגאולה נרמז בר"ת ד"אלול": "א.שירה40 ל.ה' ו.יאמרו ל.אמר"41, שזהו פסוק מהשירה שהתחלתה "אז ישיר"40, "שר לא נאמר אלא ישיר (לעתיד לבוא), מכאן לתחיית המתים מן התורה"42, וקאי על השירה העשירית (לאחרי תשע השירות שהיו לפנ"ז)43, שתהי' באופן ד"שיר חדש", לשון זכר43.
ה. וכל זה מתחיל מכללות ענין העבודה בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, כפי שהם מיוסדים על ענין התשובה, שעי"ז נגאל כל אחד מישראל מהענינים המבלבלים אותו,
ומהגאולה הפרטית באים לגאולה הכללית של כל בנ"י – החל מהענין ד"נחמו נחמו עמי"44,
ובאופן שגם הקב"ה נגאל מהגלות, כמ"ש45 "כי קרובה ישועתי לבוא", "ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי."46, וכמ"ש47 "ושב ה' אלקיך את שבותך", "והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות"48,
בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כמ"ש הרמב"ם49 "יעמוד מלך מבית דוד .. וילחם מלחמות ה' .. ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי" – יבוא ויגאלנו בקרוב ממש ובעגלא דידן.
* * *
ו. לאחרי שנאמר "והי' עקב תשמעון וגו'", וכן השכר, "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד גו' ואהבך וברכך והרבך וגו'" – ממשיך הכתוב:
"כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם – לא תירא מהם וגו'"50,
ובהמשך הכתובים: "אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר .. מי יתייצב לפני בני ענק"; ואעפ"כ אין לך להתיירא מהם, "כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך .. הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם וגו'"51.
ולכאורה אינו מובן:
היתכן שמשה רבינו מדבר אודות גודל וחוזק הגויים שבארץ ישראל – באותו סגנון שבו דיברו המרגלים בשנים שלפנ"ז: "עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק וגו'"52, "חזק הוא ממנו"53 ["כביכול כלפי מעלה אמרו"54, "אפילו בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם"55, ומרומז גם בדברי משה: "גדולים ועצומים ממך"], ולא עוד אלא שבדברי משה יש ביטויים שלא נאמרו אפילו ע"י המרגלים!
והגע עצמך: כאשר המרגלים אמרו זאת – עשו מזה רעש כו' ("אַ גאַנצן שטורעם"), ואילו כאשר משה רבינו אומר זאת – הרי זה עובר בשתיקה?!...
הן אמת שהמסקנא של משה היא להיפך מהמסקנא של המרגלים, שהרי המרגלים אמרו "לא נוכל לעלות אל העם"53, ואילו משה רבינו אומר שברור הדבר ש"ה' אלקיך .. ישמידם .. והורשתם וגו'"; אבל עדיין אינו מובן: למה הוצרך משה לומר לבנ"י דברים כאלו שיש בהם כדי לייראם?!
ובפרט בהתחשב עם הזמן שבו אומר משה רבינו דברים אלו – "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש" (סמוך למיתתו בז' אדר)56, והיינו, שאין זה כמו דברי המרגלים שנאמרו בזמן שבנ"י היו רחוקים עדיין מהכניסה לארץ, כך, שהפחד אינו גדול כ"כ, אלא דברים אלו נאמרים בשעה שבנ"י עומדים כבר בסמיכות לירדן ומתכוננים להכנס לארץ, ומובן, שבזמן כזה, הדיבור אודות גודל וחוזק הגויים, מעורר פחד גדול יותר!
גם צריך להבין: ידוע שכל ענין בתורה הוא הוראה נצחית (כלשון התניא57 : "התורה היא נצחית") לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום ובכל זמן. ולכאורה, מהי ההוראה שיכולים ללמוד מענין זה?
ז. והביאור בזה:
התורה נקראת "תורת חיים" וגם "תורת אמת", כך, שענין האמת אינו בסתירה לענין החיים, ואדרבה: זהו סיוע לענין החיים.
וכמו"כ ענינו של משה רבינו הוא אמת – "משה אמת ותורתו אמת"58, והיינו, שנוסף לכך ש"תורתו אמת", שהרי "שכינה מדברת מתוך גרונו"59, הנה גם עצם מציאותו של משה היא אמת60.
וכיון שהאמת היא ש"רבים הגוים האלה", "גדולים ועצומים ממך" – צריך משה רבינו לומר את האמת כמו שהיא.
אבל עדיין אינו מובן: הן אמת שאסור לומר דבר שקר, כמ"ש61 "מדבר שקר תרחק", אבל אעפ"כ, מספיק לכאורה לומר זאת בקיצור, ולא בדברים שיש בהם כדי לעורר פחד אצל בנ"י?!
אך הענין הוא – ש"משה רבינו אוהב ישראל הי'"62, ולכן רצה להדגיש את גודל מעלתם של בנ"י, שיש בכחם לנצח גויים רבים גדולים ועצומים!
וכמובן, שכאשר מדובר אודות עם קטן וחלש, לא יפלא שיכולים לנצח אותו, אבל כשמדובר אודות גויים רבים גדולים ועצומים, ואעפ"כ מנצחים אותם, הרי זה מורה על הגודל והחוזק כו'.
ולכן סיפר משה רבינו לבנ"י אודות גודל וחוזק הגויים, ולא רק בכללות, אלא גם בפרטיות ובאריכות הדיבור – כדי להדגיש את גודל מעלת בנ"י, שמבלי הבט על כך שיש גויים רבים גדולים ועצומים, ומצד חשבונות של טבע אין אפשרות שבנ"י ינצחו אותם, ברור הדבר שבנ"י ינצחו אותם, כיון ש"ה' אלקיך הוא העובר לפניך וגו'", ולא רק באופן שנשאר למעלה מהטבע, אלא באופן שגם ביציאה למלחמה בדרכי הטבע, "ואנחנו נחלץ חושים"63, הרי הם חזקים יותר מאשר הגויים.
ועי"ז שבנ"י יודעים ומחליטים שבודאי ינצחו במלחמה, הרי זה פועל ש"ה' אלקיך .. הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך", וכמ"ש בפרשיות שלאח"ז ש"ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך"64.
ח. וזוהי ההוראה לכאו"א מישראל בכל זמן ובכל מקום:
התורה לא אומרת שאין גויים; אילו היתה התורה אומרת שאין גויים – הנה כאשר יהודי הי' יוצא לרחוב ורואה גויים, הי' מתיירא מפניהם, כיון שלא הי' מוכן לכך. ולכן מודיעה התורה מלכתחילה שיש גויים רבים גדולים ועצומים, ואעפ"כ, "לא תירא מהם", כיון שיש ליהודי כחות להתגבר עליהם.
וזוהי ההוראה לכל אלו שיש להם נסיונות מגויים שמסביבם, או מהגוי שבקרבם ("דער אייגענער גוי"), "א-ל זר אשר בקרבך"65 – שישנו אמנם גוי חזק, גויים רבים גדולים ועצומים, אבל אתה יותר חזק ממנו, כיון שהקב"ה נתן לך כחות לנצח גויים גדולים ועצומים, עם גדול ורב בני ענקים, ולכן "לא תירא מהם".
ואדרבה: עצם העובדה שישנם גויים וישנו נסיון כו', מהוה הוכחה שיש ליהודי כחות להתגבר על זה, כי, "איני מבקש כו' אלא לפי כחן"66, וכיון שמעמידים בפניו נסיון, הרי זו הוכחה שיש לו כחות לעמוד בנסיון, דאל"כ, לא היו מעמידים אותו בנסיון זה. – יתכן אמנם שחבירו אין לו כחות אלו, ולכן לא מעמידים אותו בנסיון זה, ואילו אותו מעמידים בנסיון זה, כיון שיש לו את הכחות לעמוד בו.
ונמצא, שמהנסיון עצמו לוקחים כחות להתגבר ולעמוד בנסיון, וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא67 בנוגע למחשבות זרות בתפלה, שצריך להתבונן שזהו כמו ש"עומד לנגדו ערל רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו", שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו כו'", ועי"ז יוכל להסירם מדעתו כו'.
ולהעיר גם מהסיפור הידוע68 אודות ר' מרדכי ליעפלער, א' מחסידי רבינו הזקן שהי' גר בפטרבורג, שמעולם לא התפעל מהנסיונות שבפטרבורג, באמרו, שזהו מצד ענין של גאוה: הוא הי' מתבונן בכך שהוא א' מהחסידים של רבינו הזקן, וכיון שהכל יודעים גדלותו של רבינו הזקן, הרי לא יתכן שא' מראשי החסידים שלו יתפעל מפני נסיון בפטרבורג!... ועי"ז פעל על עצמו שמעולם לא נכשל בנסיון אפילו בפטרבורג שהיתה עיר הבירה של מלוכה אדירה!
וזוהי ההוראה, שכאשר יש ליהודי נסיונות שונים, וענינים המעלימים ומסתירים בנוגע למילוי שליחותו – הנה אם הוא רק מאמין בהשגחה פרטית, ויודע שהקב"ה "הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב"69, יכול להיות סמוך ובטוח שבודאי נתן לו הקב"ה את הכחות הדרושים שלא להתפעל מהגויים כו', ולמלא תפקידו ושליחותו לעשות מד' אמותיו וחלקו בעולם – ארץ ישראל (כידוע הסיפור בזה70 ).
ופעולה זו נעשית הכנה קרובה לכיבוש ארץ ישראל כפשוטה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
ועוד לפנ"ז, כשנמצאים עדיין רגע קטן בגלות, ממשיכים ופועלים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל בנ"י, בכל הענינים, ומתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב.
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' עקב תשמעון וגו'.
* * *
י. בנוגע לביאור פירוש רש"י בפרשת השבוע, נתעכב על פירוש רש"י שלפי ציון המדפיסים הרי זה בקאַפּיטל יו"ד פסוק ז': "סמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל".
– הדגשתי "לפי ציון המדפיסים", כי, כבר דובר פעם71 בארוכה (ומסתמא ישנו עכ"פ אחד שזוכר זאת) שבאמת אין זה דיבור-המתחיל בפני עצמו ששייך לפסוק ז': "ומן הגדגדה וגו'", שהרי הענין ד"מיתתן של צדיקים" שייך לפסוק ו': "שם מת אהרן", ועכצ"ל, שזהו חלק מהדיבור-המתחיל שלפנ"ז:
"ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה", "מה ענין זה לכאן, ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר72 ויסעו ממוסרות וגו', ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר. אלא אף זו מן התוכחה, ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן, ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד, ומן הגדגדה וגו', ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאילו מת שם, וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה וכו'".
ועפ"ז: התיבות "ומן הגדגדה וגו'", אינם צריכים להיות באותיות גדולות, כיון שאינם תיבות שרש"י מעתיק מהפסוק כדי לפרשם, אלא הם מדברי רש"י עצמו (וכמו התיבות "שם מת אהרן" שהובאו בפירוש רש"י לפנ"ז).
[וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: אבל כיון שכך ציינו המדפיסים, אינני רוצה לפגוע בהם... ולכן אמרתי "פסוק ז'"]. –
ויש כמה דיוקים בפירוש רש"י זה:
א) בפסוק זה נזכר רק מיתת אהרן, ומהי ההוכחה בנוגע ל"מיתתן של צדיקים" בכלל?
ולהעיר, שהלשון "קשה מיתתן של צדיקים" הוא רק בירושלמי73, ואילו במדרש74 נאמר "קשה .. מיתתו של אהרן". וא"כ, למה פירש רש"י (לא כהמדרש, אלא) שזוהי ראי' גם בנוגע לכללות ענין "מיתתן של צדיקים"?
ב) בפסוק זה לא מדובר אודות עצם המאורע דמיתת אהרן – שהרי "בהר ההר מת", ולא במוסרה (אלא שבמוסרה "עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאילו מת שם"). ולכאורה: כדי ללמד שקשה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות, הי' צריך לסמוך לשבירת הלוחות עצם המאורע דמיתת אהרן, ולא האבל הכבד שעשו במוסרה כיון שנדמה להם כאילו מת שם?
ג) מהו הדיוק "קשה כו' כיום שנשתברו בו הלוחות .. כיום שעשו בו את העגל" – הרי כאן נוגע לכאורה עצם הענין דשבירת הלוחות ועשיית העגל, ולא היום שבו אירעו מאורעות אלו?
ד) חטא העגל ושבירת הלוחות הם סיבה ומסובב (חטא העגל גרם שבירת הלוחות) – ב' מאורעות שונים שהיו (לא באותו יום, אלא) בימים נפרדים, כך, ש"יום שנשתברו בו הלוחות" אינו "יום שעשו בו את העגל". ומהו אומרו "כיום שנשתברו בו הלוחות .. כיום שעשו בו את העגל"?
וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
יא. בנוגע ללימוד ענין בזהר עם הערות אאמו"ר – הנה בזהר דפרשתנו75 בביאור ענין הברכות (ברכות הנהנין והברכות שבתפלה) איתא: "ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין". ומבאר אאמו"ר76 : "הג' לשונות לארקא לאמשכא לאנהרא, י"ל, כי ברוך שהוא רזא דמקורא עלאה, דהיינו יסוד אבא, הנה חכ' הוא יו"ד שבשם, שיש בזה ג' בחי', והוא הג' אותיות יו"ד, יו"ד נקודה, ו' קו, ד' שטח. ורומזים ג"כ על חב"ד, כי חכ' כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכ' ו' דעת ד' בינה. זהו לארקא77 מי', ולאמשכא מו', כי ו' הוא המשכה, ולאנהרא מד', כי הארת אור הוא בהתפשטות והיינו שטח".
אך עדיין צריך להבין מהו הענין ד"כל בוצינין" שלא נתבאר ע"י אאמו"ר, ועכצ"ל, שענין זה מובן מעצמו.
וכפי שיתבאר לקמן78.
יב. כאן המקום להמשיך בנוגע להמדובר בהתוועדות דכ"ף מנ"א79 בנוגע לסיום מסכת חגיגה: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא, ומה סלמנדרא שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב80 הלוא כה דברי כאש נאם ה', על אחת כמה וכמה".
ונתבאר, ש"אש" הוא דבר שאינו מניח ביאת טומאה, כמובן במכ"ש מזה שמבטל טומאה, עוד יותר ממים שכאשר הטמא טובל בהם אזי נטהר מטומאתו, כדברי הגמרא81 ש"עיקר טבילותא בנורא הוא, דכתיב82 וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". ואעפ"כ יש מציאות של "סלמנדרא", שרץ טמא, ש"תולדת אש היא", ו"הסך מדמה אין אור שולטת בו"; ועאכו"כ בנוגע לתלמידי חכמים ש"כל גופן אש", וכדאיתא בגמרא83 "האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא לי', שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'" – שאף שיכול להיות אצלם ענין בלתי רצוי כו', מ"מ "אין אור של גיהנם שולטת בהן".
ושאלו על זה84 : המאמר "עיקר טבילותא בנורא הוא" הוא בדברי רבי אבהו ל"ההוא מינא", במענה לשאלתו "אלקיכם כהן הוא .. כי קברי' למשה במאי טביל וכו'"81, ורש"י מפרש ש"דחיי' דחיי'". וכיון שזוהי דחי' בעלמא – איך אפשר לבנות ביאור על יסוד מאמר הנ"ל, היפך פס"ד הרמב"ם85 שרק מים מעבירים טומאה, ולא אש?
יג. ויש להקדים תחילה בנוגע לכללות הענין ש"דחיי' דחיי'" – דלכאורה אינו מובן: איזה דרך זו (אצל ראש ישיבה ביחס לתלמידיו) לומר דברים שאינם אלא דחי' בעלמא?!
ובפרט כשמדובר אודות שאלה של מין שהובאה בגמרא, כך, שזהו ענין שנעשה חלק בתורה ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"86, הרי בודאי שלא מדובר אודות סתם שוטה שאינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו, וכיון שכן, הרי גם המענה של ר' אבהו צ"ל באופן המתאים אל האמת.
ולהעיר, שיש מקומות בש"ס שבהם נתפרש שדחהו בקש כו'87, אבל כיון שכאן לא נאמר לשון זה, עכצ"ל, שזוהי שאלה שיש לה מקום בשכל, ולכן גם המענה צ"ל ע"פ שכל ומתאים אל האמת.
והנה, המהרש"א כתב ש"המין הזה המאמין בגשמיות, כי דבר הרוחני לא יקבל טומאה, ולפי טעותו השיב לו ר' אבהו בדרך דחיי' כו'". אבל, גם ענין ההגשמה יש לו מקום בתורה, כמ"ש הראב"ד על דברי הרמב"ם88 "חמשה הן הנקראים מינים .. האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה": "ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". וכיון שהראב"ד – שהבין גדלות התורה וכו' – כותב שיש "כמה גדולים וטובים" ["ראשונים כמלאכים"89 ] ש"הלכו בזו המחשבה", הרי מובן שזוהי שיטה שיש לה מקום כו'.
וע"ד משנ"ת90 בנוגע לשיטה שהצמצום הוא כפשוטו, שאין מקום לקושיא על זה, כיון שהקב"ה הוא "כל יכול" ו"נמנע הנמנעות"91 – כמו"כ אין מקום לקושיא על השיטה שמגשמת את ענין האלקות92.
יד. ולגופו של ענין:
בהמשך דברי המהרש"א: "דלפי פשוטו ודאי דלטומאת מת לא מהני אש, ובעי מים לטהרתו, וקרא לענין בליעת איסור איירי וכו'".
אמנם, בנדו"ד מדובר (לא אודות טהרה מטומאת מת, שנעשית ע"י מים, ולא ע"י אש, אלא) אודות טהרה מענינים בלתי-רצויים שנעשית ע"י אש הגיהנם, ועז"נ ש"עיקר טבילותא בנורא", וכמו הטבילה בנהר דינור93, שהו"ע של אש [דאף שנקרא "נהר", ששייך למים, הרי זה מציאות של אש], כדי להיכנס לגן-עדן, שאינו סובל הרע שבגיהנם.
זאת ועוד:
גם בנוגע לטהרה מטומאה מצינו שיש עילוי באש לגבי מים – שהרי כלי חרס אינם יכולים להטהר ע"י טבילה במים, ואין להם תקנה אלא ע"י שבירה94, שמתבטלים ממציאותם ("אויס מציאות"), או ע"י הצירוף בכבשן95, שעי"ז נעשים מציאות חדשה (פנים חדשות), בבחי' תוספת טהרה על טהרתו; וענין זה נפעל ע"י אש דוקא.
ומ"ש רש"י ש"דחיי' דחיי'" – הרי זה בגלל שהצירוף בכבשן האש אינו ענין של טהרה, אלא ענין שפועל מציאות חדשה.
טו. בהמשך לזה דובר אודות הביאור ע"פ חסידות בפירוש הכתוב96 "ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא", בנוגע להקב"ה (ש"כהן הוא"81) וכנס"י ("אחותו הבתולה")97.
* * *
טז. בנוגע לפירוש רש"י, יש לבאר לכל לראש השייכות של שבירת הלוחות למיתתן של צדיקים – שבשניהם החסרון הוא רק למטה בחיצוניות, ולא בפנימיות למעלה98 :
בנוגע לשבירת הלוחות – מבואר במדרשי חז"ל99 שהיו האותיות פורחות כו', ונמצא, שהשבירה היתה רק בחיצוניות הלוחות, אבל לא בנוגע לפנימיות – האותיות שבלוחות, עשרת הדברות, שהיו גם לאח"ז בלוחות שניות.
ועד"ז בנוגע למיתתן של צדיקים – כמבואר באגה"ק100 שלאחרי ההסתלקות עולה הצדיק "בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות כו'", ויכולים לקבל ממנו באופן שלמעלה מהגבלת כלי הגוף כו', ונמצא, שברוחניות לא חסר מאומה, אלא החסרון הוא רק בגשמיות.
ועוד צד השוה בין שבירת הלוחות ומיתתן של צדיקים:
בשבירת הלוחות נאמר101 "אשר שברת", ומבואר במדרז"ל102 שהקב"ה אמר למשה "יישר כחך ששברת", והיינו, ששבירת הלוחות היתה ע"פ רצון ה'.
וכן הוא בנוגע למיתתן של צדיקים – כמפורש בכתוב בנוגע למיתת אהרן "ויעל אהרן גו' על פי ה' וימת"103, ומפרש רש"י: "מלמד שמת בנשיקה", וכפי שמפרט רש"י בפ' חוקת104 : "אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם", והיינו, שכל זה הי' ברצון כו'.
וזהו החידוש ש"קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות" – אף שענינים אלו היו ע"פ רצון ה' – דכיון ש"בכל צרתם לו צר"105, הנה כשיש חסרון למטה, הרי זה כמו שחסר גם למעלה.
ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון "קשה" – שלשון זה מצינו בנוגע לקריעת ים סוף ("קשה כקריעת ים סוף"106 ), כיון שענינו חיבור הפכים107, כמ"ש108 "הפך ים ליבשה". וכמו"כ יש ענין של חיבור הפכים בענין מיתתן של צדיקים – שמחד גיסא, נותן הקב"ה לצדיק תפקיד ושליחות בעולם, ומאידך גיסא, לוקח אותו מהעולם קודם זמנו109 (בגלל מי מריבה110 ); וכן בענין שבירת הלוחות – שמחד גיסא, נותנים את הלוחות, ומאידך גיסא, שוברים אותם.
וכל זה – בנוגע למיתתן של צדיקים ושבירת הלוחות, שהיו ע"פ רצון ה'; אבל מה שאמרו ניתנה ראש לפרוש ממנו וכן מה שעשו העגל – הרי זה היפך רצון ה'.
ויש להוסיף ולהעיר, שכאשר "אמרו ניתנה ראש לפרוש ממנו", הרי עדיין לא פרשו בפועל. וכן בנוגע לעשיית העגל, שביום שעשו את העגל לא עבדוהו בפועל עדיין, אלא רק למחרת, כמ"ש111 "וישכימו ממחרת גו' ויקומו לצחק". וזהו שמדייק רש"י "שהוקשה לו מה שאמרו ניתנה ראש לפרוש ממנו (אבל עדיין לא פרשו) כיום שעשו בו את העגל" (אבל עדיין לא עבדוהו)112.
יז. דובר בהמשך להאמור לעיל (ס"ו ואילך) בענין "אל תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' לא תירא מהם וגו'", "כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך .. הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם וגו'", שאין להתפעל מהגויים (ובודאי לא ללמוד מהם – ללבוש בגדים קצרים, שרוול קצר וכיו"ב), ולא כמו המרגלים שהתפעלו מהגויים, בגלל ש"ונהי בעינינו כחגבים (ולכן) וכן היינו בעיניהם"113.
ובהמשך לזה דובר אודות הגזירה ד"מיהו יהודי", שיש שטענו שאין לדבר על ענין זה ב"כותל המערבי", כיון שזוהי "פּראָפּעגאַנדע"... והאמת היא, שאדרבה כו', כיון שזהו מקום המקדש, ודרכו עולים כל התפלות וכו'114.
ואילו היו צועקים ככרוכיא, היו מבטלים את הגזירה, אך הצרה היא שצועקים ב"קול ענות חלושה"115.
ומי שטוען שהוא "איש הירא ורך הלבב"116 – יתעסק בעניניו הפרטיים, ולא יתערב בענינים כלליים וכו'.
וסיים: ויה"ר שמכאן ולהבא ידברו רק ענינים טובים, וכמו מה שהולכים לקרוא בתפלת מנחה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו'" (שקשור גם עם מ"ש בפ' נצבים117 : "ראה נתתי לפניך היום את החיים גו'", כיון שראי' ("ראה") הו"ע שבא בפנימיות כו'), וכן אודות הענין ד"ציון במשפט תפדה"118.
[אחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].
הוסיפו תגובה