בס"ד. ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו הוי' אלקיך בידך ושבית שביו1. וידועים הדיוקים בזה במפרשי המקרא2 ובדרושי רבותינו נשיאינו3, מהו אומרו כי תצא לשון יחיד, ואילו בנוגע לאויב נאמר אויביך (מלא יו"ד4 ), לשון רבים, ולא אויבך בלשון יחיד. וגם צריך להבין מש"נ כי תצא למלחמה על אויביך, שנוסף על השאלה מאי קמ"ל בזה שמלחמה היא עם האויב, צריך להבין דיוק הלשון על אויבך, דלכאורה הול"ל כנגד אויביך. גם צריך להבין מ"ש בסיום הכתוב ונתנו הוי' אלקיך, ונתנו לשון יחיד, דאף שמדובר אודות אויביך, לשון רבים, מ"מ נאמר ונתנו, לשון יחיד (ולא ונתנם, לשון רבים). וגם צריך להבין מ"ש ושבית שביו, מהו כפל הלשון, ובזה גופא הדיוק דשביו, ולא שבי סתם, ע"ד מ"ש5 וישב ממנו שבי.

ב) ויובן בהקדם ביאור הענין בעבודת האדם, שהרי התורה היא הוראה בחיים לכל אחד מישראל בכל יום ויום, גם בשנים שאינן כתיקונן, כמו בזמן שאין ביהמ"ק קיים, והיינו, שגם בזמן שבו אי אפשר לקיים הציווי כי תצא למלחמה כפשוטו, שהרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר6, ואילו בזמן הזה שייך רק הענין דמלחמת מצוה, שבה נכללת המלחמה שהיא לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, אבל לא מלחמת הרשות שהיא כדי להרחיב גבול ישראל כו' (כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים7 ), מ"מ, שייך ענין זה בעבודה הרוחנית בנפש האדם8.

ג) והענין הוא, כמבואר בלקו"ת9 דאיתא בזהר10 שעת צלותא שעת קרבא, וכתיב11 אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, והיינו, שהתפלה היא המלחמה עם היצה"ר כו'. ומלחמה זו היא בכל יום12, כי13 בכל יום נעשה האדם ברי' חדשה14, וקודם התפלה נקרא אשר נשמה באפו15, כדאיתא בגמרא16 (ולכן17 אסור לאכול קודם התפלה18 ), והיינו19, שנה"א היא רק במוח, ואינה מתפשטת בגוף, כי אם ע"י התפלה, שאז הוא שעת הכושר לנצח מלחמה זו, ע"י שאז הוא זמן גילוי מוחין דגדלות כו'.

ועז"נ כי תצא למלחמה, ע"ד מ"ש20 צאינה (ואז) וראינה, היינו, לצאת ממעמדו ומצבו (אַרויסגיין פון זיך), מהמדידות וההגבלות שלו כו', עד לדרגא שלמעלה מטו"ד, שבכללות הרי זה הענין דתפלת שמו"ע, ביטול שלמעלה מטו"ד. והגם שעבודת התפלה היא באופן דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה21, היינו שההתחלה היא מארצה, שלמטה מארץ סתם22, הנה עוד בהיותו בבחי' ארצה צריך להיות אצלו התוקף דהנה הוי' נצב עליו גו'23, שעי"ז יוכל לעבוד עבודתו בבחי' ארצה, ועד שעי"ז יגיע אח"כ לבחי' השמימה, שלמעלה משמים סתם22.

ומ"ש כי תצא למלחמה לשון יחיד, כי24, לנצח המלחמה זהו דוקא ע"י האחדות וההתכללות כו'25. וזהו גם מה שקודם התפלה צריך לקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך26, וכמ"ש בכ"מ27 (והביאו רבינו הזקן בסידורו28 ) שנכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והיינו, שנוסף לכך שהתפלה עצמה היא באופן שצריך לשתף עצמו עם הציבור, כדאיתא בגמרא29 לעולם לישתף איניש נפשי' בהדי צבורא (אל יתפלל כו' בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שמתוך כך תפלתו נשמעת), ועד שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר30 הן א-ל כביר ולא ימאס31, הנה עוד קודם התפלה, בעת היציאה למלחמה, קודם המלחמה עצמה, ישנו ענין ההתאחדות וההתכללות כו', שלכן נאמר כי תצא, לשון יחיד. ועי"ז פועל ונתנו הוי' אלקיך בידך, כי24, להיות השראת שם הוי' זהו דוקא ע"י ההתכללות32, ולכן, כדי להיות ונתנו הוי' בידך, זהו ע"י אגודה אחת, עד שהם לשון יחיד, וכמ"ש ביעקב33 שבעים נפש (שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, להיפך מעשו, ששש נפשות היו לו, והכתוב34 קורא אותן נפשות ביתו).

ד) וממשיך בכתוב (כי תצא למלחמה) על אויביך, והיינו, שאע"פ שיש מציאות של אויב (ואויביך לשון רבים), שלכן יש צורך במלחמה, ועד שהמלחמה שבתפלה היא באופן של עבודה (עבודה שבלב35 ), כפי שמבאר רבינו הזקן בתו"א פ' משפטים36 שהוא לשון עיבוד עורות, שהיא עבודה קשה כו', מ"מ, היציאה למלחמה היא באופן שהוא על אויביך, למעלה מאויביך37, והיינו, שאין זה באופן שנלחם עם מישהו שבערכו כו', אלא הוא יודע מלכתחילה שהוא למעלה באין ערוך מאויביך כו', וידיעה זו גופא פועלת את הנצחון במלחמה באופן נעלה וקל יותר כו'.

ועז"נ ונתנו ה' אלקיך בידך, ונתנו לשון יחיד, כי, אע"פ שיש אויביך לשון רבים, אין צורך להלחם עם כל אחד בפרט, אלא באופן שהקב"ה נותן בידו את כולם כאחד (ונתנו לשון יחיד), וע"ד שמצינו במלחמת סיחון, שאמר הקב"ה מה אני מטריח על בני לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו, ומשם הלכו ישראל אל הערים כו'38, ועד לכיבוש ששים עיר39. ועד"ז מצינו (בהפטרה דחג הסוכות) לענין מלחמת גוג ומגוג: ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה גו'40. ועוד י"ל, שמ"ש ונתנו לשון יחיד קאי על השורש דאויביך למעלה, ע"ד מ"ש41 וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, שראו את שרו של מצרים למעלה כו'. ועפ"ז יש לפרש גם מ"ש על אויביך, על דייקא, דקאי על שרשם למעלה42, שזהו24 בחי' המקיף דלבונה43, שהוא המקיף של עשר כתרין דמסאבותא כו', שע"י המקיף הזה נמשך להם חיות כו', וענין המלחמה באופן דעל אויביך היינו לפעול הבירור דבחי' על אויביך, שהוא המקיף דלבונה כו'. וזהו ג"כ ענין ונתנו לשון יחיד, דקאי על המקיף הנ"ל כו', שבזה תלוי הכל (והיינו, שלאחרי שנותנים לו המקיף הנ"ל, שוב אינו צריך להתעסק בבירור פרטי הענינים דמחשבה דיבור ומעשה, שמתתקנים בדרך ממילא כו').

ומסיים ושבית שביו, שקאי על העבודה בעולם בבירור הניצוצות, שמבררים גם את הענינים שהיו כבר בשבי דאויביך כו' (שהאפשרות לזה מלכתחילה היא רק בשביל העילוי שע"י עבודת האדם, שאין זה נהמא דכיסופא44, אלא אדרבה כו', ולפום45 צערא אגרא46 ), ובעבודת התפלה גופא הו"ע נפילת אפים שלאחרי שמו"ע, שהו"ע המס"נ בשביל עבודת הבירורים כו'47.

ה) וכל זה קשור במיוחד עם חודש אלול, שענינו אני לדודי ודודי לי48 [והיינו, שהעבודה דאני לדודי פועלת שתיכף ומיד (עד מהרה ירוץ דברו49 ) יהי' הענין דדודי לי, שלכן נרמז גם הוא בר"ת דאלול], שזהו תוכן ענין עבודת התפלה50, ועד לשלימות התפלה, שנרמז במ"ש בהמשך הפרשה51 [לאחרי ובכתה גו' ירח ימים, כמבואר בספרים52 דירח ימים זה הוא חודש אלול, שהוא חודש החשבון על העבודה דשנה שעברה וההכנה לשנה הבאה] ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה, היינו ענין מס"נ, והוא ענין נפילת אפים53, שענינו בהמשך לעבודה דחודש אלול הוא המעמד ומצב שבנעילה דיוהכ"פ53, ולאח"ז בהושענא רבה ושמיני עצרת54, שאז נעשה היחוד דישראל וקוב"ה באופן דישראל ומלכא בלחודוהי55, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך56, עד שהיו לבשר אחד57.

ו) ומזה באים למ"ש58 והי' כי תבוא אל הארץ – והרי גם ענין זה קשור עם מ"ש ובכתה גו', שזוהי53 המעלה האמורה לעתיד לבוא: בבכי יבואו59, שאין זו בכי' שקשורה עם ענינים בלתי רצויים ח"ו, שמתבטלים לגמרי ועד שמתהפכים לטוב, כמ"ש60 ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, אלא זוהי בכי' של שמחה, וכמ"ש61 הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, וכתיב62 הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברנה נושא אלומותיו – ומקיימים מצות ביכורים מראשית כל פרי האדמה63, מז' המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, כיון שמקבלים כל טוב הארץ בגשמיות וגם ברוחניות46. וכן תהי' לנו, בעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.