בס"ד. ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך1. וידועים הדיוקים בכתוב זה, מהו ענין ג' הלשונות תשמעון ושמרתם ועשיתם2, דלכאורה מספיק לומר תשמעון ועשיתם, כמו נעשה ונשמע3, שכולל כל הענינים, ולמה צריך להוסיף ולפרט תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם. וגם צריך להבין הסדר דתשמעון גו' ועשיתם, דלכאורה הרי זה היפך הסדר דנעשה ונשמע. וגם צריך להבין מ"ש ושמר הוי' אלקיך גו' אשר נשבע לאבותיך, דלכאורה מספיק לומר אשר נשבע סתם (דכיון שנשבע אזי צריך לקיים), ומהו אומרו אשר נשבע לאבותיך דוקא. גם צריך להבין דיוק הלשון (והי') עקב (תשמעון), שהכוונה בזה היא אם (תשמעון), כמו והי' אם שמוע תשמעו4, או בגלל (שתשמעון), כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי5, ואעפ"כ נקט הלשון עקב דוקא2.

ב) ויובן בהקדם מאמר הצ"צ (המיוסד על מאמר אדמו"ר הזקן) באוה"ת6 (שנדפס לאחרונה7 ) שמבאר מאמר המדרש8 על הפסוק9 והנה הוי' נצב עליו, א"ר יוחנן הרשעים מתקיימים על אלהיהם, שנאמר10 ופרעה חולם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים אלקיהם מתקיימים11 עליהם, שנאמר והנה הוי' נצב עליו. ולהעיר, שעפ"ז יש לבאר במ"ש בתניא12 והנה ה' נצב עליו כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, שהלשון והנה ה' נצב עליו אינו סתם מליצה כו', אלא זהו ענין בפ"ע, שנוסף על ההתבוננות שה' מביט עליו ובוחן כליות ולב, צריך להתבונן גם בזה שה' נצב עליו, כפי' המדרש שאלקיהם מתקיימים11 עליהם, היינו, שהקיום של הקב"ה כביכול תלוי בעבודתו כו'. ומבאר הצ"צ, שזהו ע"ד שאמרו רז"ל13 בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, ובהיפוך כתיב14 צור ילדך תשי, מלשון תשות כח כביכול. ומציין למ"ש בלקו"ת פ' שלח15 ע"פ16 ועתה יגדל נא כח אד' – שענין זה אמר משה כשהקב"ה אמר לו הי' לך לעזרני17, ויתירה מזה מצינו בדרז"ל18 על הפסוק19 ואולם חי אני, שאמר הקב"ה למשה החייתני בדברך (כמבואר בפי' רבינו נסים גאון), והיינו, שאין זה רק באופן שמוסיפין כח ועזר כו', אלא באופן שנוגע לעצם החיות כו', וכנ"ל בפי' הוי' נצב עליו, שהצדיקים אלקיהם מתקיימים עליהם, היינו, שזהו ענין שנוגע לעצם הקיום כו'. ובכללות הרי זה הענין דעבודה צורך גבוה כו'20.

וממשיך שם, שביאור הענין יובן ע"פ המבואר21 בענין האבות הן הן המרכבה22, שהאבות (שאין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב23 ) הן חג"ת (אברהם ענינו מדת החסד, כמ"ש24 אברהם אוהבי, ויצחק ענינו מדת הגבורה, כמ"ש25 ופחד יצחק, ויעקב ענינו מדת התפארת, שהיא הממוצע שמאחד וכולל חסד וגבורה) דאצילות, שבשרשן נלקחו ממקום עליון יותר למעלה מן השכל, כידוע26 דאו"א ממו"ס נפקו, וז"א בעתיקא (שלמעלה מהמוחין) אחיד ותליא [וכמו בעבודת האדם, שאף שהמדות נולדים מן השכל, וכמו בק"ש, שהענין דואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך27 נעשה ע"י ההתבוננות בשכל כו', מ"מ, שרשם למעלה מהשכל, שלכן דוקא בלב ישנו הענין דרעו"ד, בכל מאדך27, שתופס בבחי' העצמות28 ], ולכן הם המרכבה [שענינה להוליך את הרוכב למקום שאינו יכול להגיע אליו מצד עצמו], להעלות את האדם [ע"ד המרכבה שלמעלה (בנבואת יחזקאל29 ), שחיות הקודש מעלים את האדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם30 ] הוא בחי' חכמה כו', להמשיך התלבשות אוא"ס בחכמה, להיות גילוי אנת הוא חכים, כי א"ס בעצמו לאו מכל אלין מדות כלל31, רק המשכת אוא"ס להיות בחכמה תלוי' בהמשכת והעלאת נש"י. ועפ"ז יובן הענין שהצדיקים אלקיהם מתקיימים עליהם, שהרי הם ממשיכים גילוי והמשכת אוא"ס באצילות, וזהו תוספת האור והכח כו'. ומש"נ והנה הוי' נצב עליו ביעקב דוקא, הרי זה לפי שיעקב הוא בחיר שבאבות32.

ג) ומוסיף לבאר33 דיוק הלשון נצב, דהנה, נצב ועומד, עם היות ששניהם לשון עמידה, הרי לשון נצב משמע לשון הגבהה וחשיבות יותר, כי נצב מורה ג"כ על לשון השתררות ומלוכה, כמ"ש34 ומלך אין באדום נצב מלך, ומ"מ הוא ג"כ לשון עמידה, שהועמד ונתמנה להיות מושל, אלא שזהו ע"ד מ"ש35 ויעמוד מעל לעם, ופרש"י גבוה מכל העם, ועד"ז הוא הפי' דנצב מלך, שנצב ועומד מעל לעם. וכמו שמצינו בלשון אני ואנכי36, ששניהם פירוש אחד להם, ומ"מ הכ"ף דאנכי מורה על גדולה וגאון (וכמו אנכי הרואה37 ) יותר מאני, והיינו כי אני במלכות ואנכי בכתר (כי אות כ' ר"ת כתר)38. ועד"ז נצב ועומד, ששניהם ענין עמידה, אבל נצב מורה שהעמידה היא בגדולה וגאון והתנשאות.

ויש לומר הענין בזה, ששם הוי' מצד עצמו שייך עדיין למדידה והגבלה דסדר השתלשלות, שזהו שיש בו ד' אותיות, שמורים על סדר המשכת והשתלשלות העולמות כו'39, ואילו הענין דהוי' נצב עליו היינו הקיום והגדלות שנעשה בשם הוי' ע"י עבודת בנ"י שפועלת ההמשכה מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות.

ועפ"ז מבאר40 גם מ"ש41 אתם נצבים היום גו' לפני הוי', דכשם שמצינו בחיות המרכבה, שעי"ז שהם נושאות את הכסא, ה"ה מנושאות עם הכסא42, כך גם בנש"י, שעי"ז שהוא ית' נצב עליהם, אזי גם הם נצבים. והענין בזה, דכיון שמ"ש (אתם נצבים) היום קאי על ר"ה43, שבו פועלים בנ"י הענין דתמליכוני עליכם44, שקשור עם התוקף דכתר כו', לכן צריכים בנ"י עצמם להיות במעמד ומצב של תוקף, שזהו"ע דנצבים, שמורה על העמידה בקומה זקופה, ע"ד מ"ש45 ואולך אתכם קוממיות, שפירושו בקופה זקופה. אך אין הכוונה לקומה זקופה בגשמיות הגוף, שהרי אמרו רז"ל46 המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה (וע"ד שאמרו רז"ל47 כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור), אלא הכוונה היא לזקיפת קומה של כנס"י מקור הנשמות כו'. וכמו הענין דקומה זקופה למעלה, שהו"ע המשכת בחי' הכתר, כך גם הענין דקומה זקופה בכנס"י הו"ע המס"נ מצד הרצון שלמעלה מהטעם כו'48.

ד) והנה הענין דהוי' נצב עליו שנאמר ביעקב, להיותו בחיר שבאבות, שהן הן המרכבה (כנ"ל בארוכה), נמשך גם לכל אחד מישראל, ככל עניני האבות שהם ירושה לנו מאבותינו. אמנם, אע"פ שענין זה הוא ירושה לנו מאבותינו, אין זה באופן של נהמא דכיסופא49, אלא צ"ל גם ענין העבודה, ועי"ז פועלים ההמשכה מלמעלה באופן של אתעדל"ע, ועד לאתעדל"ע שלמעלה לגמרי מאתעדל"ת, אלא שאעפ"כ אינה שורה ומתגלה אלא באתר שלים50. ובענין העבודה גופא לא מספיקה עבודה כללית, אלא צ"ל גם עבודה פרטית (כמבואר בקונטרס העבודה51 ), בכל פרטי הענינים דמחשבה דיבור ומעשה. ודוקא באופן כזה משלימים כוונת הבריאה – לעבדה ולשמרה52 (אף שבתחלת הבריאה הי' כבר העולם על מילואו53 ), כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים54, בדוגמת הדירה שבה נמצא ומתגלה הדר בהדירה בכל עצמותו55, וגם כשהוא ערום, בלי לבושים, והיינו, שהתגלות השכל והמדות יכולה להיות גם מחוץ להדירה, משא"כ התגלות העצם היא בהדירה דוקא.

ה) וזהו מש"נ תשמעון ושמרתם ועשיתם, שזוהי העבודה הפרטית בכל ג' הענינים דמחשבה (תשמעון) דיבור (ושמרתם) ומעשה (ועשיתם)2. ועי"ז נמשך מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי, שזהו"ע ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו', שהם ענינים שלמעלה מטו"ד כו'56. והכח על זה הוא מהאבות, שזהו אומרו אשר נשבע לאבותיך, שהאבות הם בחי' המדות חג"ת ששרשן הוא מבחי' שלמעלה מהשכל, דז"א בעתיקא אחיד ותליא (כנ"ל ס"ב).

ומ"ש והי' עקב גו', הנה עקב הוא מלשון עקביים, דהיינו בעקבות משיחא57, שאז יש ריבוי העלמות והסתרים ונסיונות כו', וכמו ריבוי המלעיגים כו', שקשה לסבול אותם כו'. ועד כדי כך, שאפילו משה רבינו התפעל מאופן העבודה של דור זה, כידוע58 בפירוש מ"ש59 והאיש משה עניו מאד מכל האדם גו', והרי משה אמת כו'60, שעיקר ענוותנותו של משה היתה לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, שמבלי הבט על ההעלמות וההסתרים והנסיונות כו', עובדים עבודתם באופן דתשמעון ושמרתם ועשיתם.

ועי"ז מתקיימת ההבטחה שבהמשך הכתובים, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו'61, שזהו ע"ד מ"ש62 אם בחוקותי תלכו [ובאופן שהקב"ה מבקש ומתחנן כו', כמארז"ל63 אין אם אלא לשון תחנונים, אלא שכאן הרי זה בלשון הבטחה, שבאחרית הימים ודאי תשמעון64 ], אזי ונתתי גשמיכם בעתם65, וכל הברכות שבהמשך הפרשה, עד ואולך אתכם קוממיות45.