בס"ד. שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. בנוגע למ"ש בהתחלת הפרשה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם" – שואלים מפרשים (גם אלו שפירושם הוא ע"ד הפשט): הרי מצינו בפירוש שגם אצל האבות נזכר שם הוי', כמ"ש באברהם "וירא אליו הוי"1, וכן אצל יצחק ויעקב, ואיך אפשר לומר "ושמי הוי' לא נודעתי להם"?

ואכן, בגלל קושיא זו, מפרש רש"י: "לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי כו'", והיינו, שאין הכוונה שהאבות לא ידעו אודות שם הוי', כי אם, שלא נתגלה להם אמיתית ופנימיות שם הוי'2.

ב. והביאור בזה:

שם הוי' נבדל מכל שאר השמות, ז' השמות שאינם נמחקים3 – כיון שרק שם הוי' נקרא "שם המפורש"4 ו"שם העצם"5, משא"כ שאר השמות, שאינם שם העצם, אלא קשורים עם ענינים פרטיים, כדאיתא במדרש6 שכאשר משה אמר להקב"ה "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם"7, אמר לו הקב"ה: "שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא .. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות וכו'".

ואע"פ ששם הוי' קשור גם עם מדריגה פרטית, להיותו אחד משבעה השמות שאינם נמחקים, וכידוע ששם הוי' הוא מדת הרחמים8 – הרי מובן ופשוט שיש ב' מדריגות בשם הוי'9 : (א) כפי שהוא א' משבעה השמות (מדות) שאינם נמחקים, ובשוה אליהם, ולא עוד אלא שבמנין השמות ה"ה השלישי10, (ב) כפי שהוא למעלה מכל השמות, שם העצם.

ובלשון הקבלה והחסידות: שם הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא11. והיינו, ששם הוי' דלעילא הוא שם העצם שלמעלה מהשתלשלות, ושם הוי' דלתתא יש לו שייכות לסדר השתלשלות.

אמנם, כיון ששניהם נקראים באותו שם – הוי' (שבודאי אין זה במקרה ח"ו), הרי מובן שבאמת ענינם אחד, והיינו, שהפנימיות של שם הוי' דלתתא היא שם הוי' דלעילא, שם העצם.

ולכן לא פירש רש"י שמ"ש "ושמי הוי' לא נודעתי להם" קאי על מדריגה נעלית בשם הוי' (הוי' דלעילא) שלא נתגלתה לאבות, ומה שמצינו שנזכר שם הוי' אצל האבות קאי על מדריגה תחתונה בשם הוי' (הוי' דלתתא), אלא רש"י מפרש "לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי", היינו, שלא נתגלה להם פנימיות ואמיתית שם הוי', כי אם חיצוניותו בלבד, וכאמור, שזהו שם אחד שיש בו פנימיות (הוי' דלעילא) וחיצוניות (הוי' דלתתא), והחילוק הוא רק לגבי המקבל – אם הוא רואה גם את הפנימיות, או שרואה רק את החיצוניות ולא את הפנימיות, כפי שהי' אצל האבות.

ואע"פ שאצל האבות היתה דרגת הראי' באלקות, כמ"ש "וארא אל אברהם וגו'", והרי ראי' היא אמיתית ענין ההתאמתות (הרבה יותר משמיעה)12 – הנה ענין הראי' אצל האבות הי' רק בחיצוניות של שם הוי', ולא בהעצם.

ג. וככל הענינים – משתקף גם ענין זה בהלכה בפועל:

דיין ושופט – נוסף לכך שצריך לדון ולפסוק ע"פ האמת, כמ"ש13 "צדק צדק תרדוף", צריך לדון "דין אמת לאמיתו", "לאפוקי דין מרומה"14.

ולכאורה אינו מובן: כיון שהדין הוא ע"פ תורת אמת, עם כל החקירות והדרישות כו' (אמנם לא כמו בדיני נפשות15, אבל ע"פ תורה) – איך יתכן שיהי' זה "דין מרומה", שאינו "אמת לאמיתו"?!

והביאור בזה:

התורה על הרוב תדבר16, וע"פ רוב, הנה כאשר פוסקים דין לאחרי חקירה ודרישה ע"פ תורה, הרי זה מספיק. אבל כיון שיש מיעוט שאינו באופן כזה, יש לחשוש גם למיעוט, ובפרט בדיני ממונות, ש"אין הולכין בממון אחר הרוב"17. ולכן, כאשר לבו של הדיין נוקפו, כיון שמרגיש שיש בדין זה משהו שאינו כשורה כו' ("עפעס איז ניט אינגאַנצן"), אזי אינו יכול להסתפק בכך שעשה את כל הדרוש ע"פ תורה, אלא עליו לחקור ולדרוש עוד יותר, עד שיבוא לבירור האמת לאמיתתה – "דין אמת לאמיתו".

וכיון שכללות הענין של דין אמת קשור עם שם הוי', כמובן ממארז"ל18 "והוי' עמו19 שהלכה כמותו", נמצא, שדין אמת ודין אמת לאמיתו הם ב' דרגות בשם הוי'.

ד. והנה, הענין שהי' בין האבות (שלהם לא נתגלתה הדרגא נעלית יותר בשם הוי', הוי' דלעילא) למשה (שאליו נתגלה גם שם הוי' דלעילא) הוא – עבודת פרך שהיתה בגלות מצרים.

ולכאורה אינו מובן20 : איך יתכן שדוקא עי"ז שבנ"י היו בגלות מצרים, נעשה הגילוי דשם הוי' דלעילא?

והביאור בזה – שדוקא עי"ז שבהיות בנ"י בגלות הנה לא זו בלבד שהגלות לא בלבל אותם מעבודתם, אלא אדרבה, שביררו והפכו את מצרים, וכמ"ש "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"21, "ונצלתם את מצרים"22, הן כפשוטו, שיצאו ממצרים ברכוש גדול, ולקחו עמהם את כל האוצרות שנאצרו ע"י יוסף, כמ"ש23 "וילקט יוסף גו'", והן ברוחניות הענינים, שהוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה כו'24 – אזי נעשה העילוי ד"יתרון האור מן החושך"25, היינו, שדוקא ע"י החושך באים ליתרון האור, ולכן נתגלה עי"ז שם הוי' דלעילא.

וענין זה מודגש גם בשם הוי' – הי' הוה ויהי' כאחד26 :

לכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות דרגא ששייכת לענין הזמן, שלכן שייך לחלק בין עבר (הי') הוה ועתיד (יהי') – איך שייך שיהיו כאחד; הי' הוה ויהי' – אינם כאחד, שהרי עבר אינו הוה ועתיד, הוה אינו עבר ועתיד, ועתיד אינו עבר והוה; ואם זה כאחד, ללא התחלקות – אי אפשר לומר על זה הי' הוה ויהי'?!

אלא שזהו ענינו של שם הוי' – שדוקא בעולם, במקום ששייך בו התחלקות ופירוד, נעשה הי' הוה ויהי' כאחד, ועד שבאים בתיבה אחת, כמדובר כמ"פ27 שכאשר כמה ענינים באים בתיבה אחת, ה"ה נעשים ענין אחד, כידוע הראי' משעטנז.

וזהו גם ענינו של משה רבינו (שעל ידו הי' גילוי שם הוי' דלעילא) – כדאיתא במדרש28 על הפסוק29 "ומשה הי' רועה", ש"הי' מתוקן לכך .. מתחלת ברייתם נתקנו לכך", שהנהגתו במרעה הצאן היתה באופן שבחן והשגיח על כל שה, וכאשר שה אחד ברח למדבר, רץ משה אחריו והחזירו למקום המרעה – שבזה מודגש שענינו של משה הי' לברר את העולם.

וזהו גם מה שתובעים אצל כאו"א מישראל – שעבודתו תהי' דוקא בעולם, מלשון העלם30 והסתר, לבטל את כל ההעלמות וההסתרים ולברר את העולם, והיינו, שלא זו בלבד שהעולם לא יפריע לעבודת ה', אלא אדרבה – לפעול בעולם ענין האחדות ולהפוך את העולם, ועד שהעולם יסייע לו בעבודתו, ועי"ז מגיעים לפנימיות הענין דשם הוי'.

וזוהי גם הכוונה בירידת הנשמה למטה – דלכאורה, הרי בהיותה למעלה היתה באמנה אתו ית', להיותה חצובה מתחת כסא הכבוד31, והוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא32, וא"כ, למה הוצרכה לירד למטה, לעולם שיש בו העלם והסתר?! – אלא שזוהי הכוונה שאכן יהיו העלמות והסתרים, ואעפ"כ יפעל יהודי שלא זו בלבד שלא יבלבלו אותו, אלא עוד זאת, שיהפוך אותם, ועד שעל ידם יתוסף בעבודתו, ודוקא עי"ז באים לאמיתית ענינו של שם הוי' – הי' הוה ויהי' כאחד.

וזהו גם הטעם שהקב"ה צוה לכתוב בתורה "נעשה"33 לשון רבים, אף שעי"ז נותנת התורה מקום לטעות – "כתוב והרוצה לטעות יטעה"34 – כי, הכוונה היא שאכן תהי' נתינת מקום לטעות, ואעפ"כ, לא יבלבל הדבר, ואדרבה כו'.

ה. וענין זה קשור גם עם מ"ת:

החידוש של מ"ת הוא – החיבור של עליונים ותחתונים, כדאיתא במדרש35 שקודם מ"ת היתה גזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים (עליונים ותחתונים לא במקום, אלא במעלה), והיינו, שעליונים הם למעלה, ותחתונים הם למטה, ועד שיש מחיצה ביניהם – מצד הגזירה מלמעלה; ובמ"ת ביטל הקב"ה את הגזירה, ובאופן ד"אני המתחיל", כמ"ש36 "וירד הוי' על הר סיני".

וענין זה נעשה ע"י אתערותא דלתתא – שזוהי העבודה לפעול גם בעולם למטה לבררו ולהפכו כו', שעי"ז מבטלים את ההבדל בין מעלה למטה, והיינו, שכשם שלמעלה אין שום דבר חוץ מאלקות, ו"לא יגורך רע"37, כך נעשה גם למטה.

ומובן, שבשביל זה לא די בכך שהעולם אינו מעלים ומסתיר – שהרי עדיין המעלה והמטה אינם בשוה, כיון שבעולם נשאר עדיין רע, אלא שאינו מבלבל; ורק כאשר מהפכים את העולם, כך, שהעולם עצמו מסייע בעבודתו, אזי מתבטל ההבדל בין מעלה למטה.

ועפ"ז מובן שהעבודה שהיתה אצל בנ"י במצרים לברר ולהפוך את מצרים לקדושה, היא האתערותא דלתתא שממשיכה את האתערותא דלעילא לחיבור דמעלה ומטה שנפעל במ"ת.

ו. וההוראה מזה:

יהודי יכול לטעון: מדוע עליו להתעסק כל כך עם עניני העולם – מוטב לו לישב תחת גפנו ותחת תאנתו, ולעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, ללא הפרעות מצד העולם.

וכפי שהיתה ההנהגה אצל האבות – כמבואר בספרי מוסר וחסידות38 הטעם שהאבות היו רועי צאן, בגלל שרצו להיות בהתבודדות, ולא לעסוק בעניני העולם (ורק בזמן מן הזמנים היו יוצאים לעסוק עם העולם, כמו אצל אברהם, "ויקרא שם בשם ה' גו'"39, וכן אצל יצחק, בחפירת הבארות, ועד"ז אצל יעקב), אבל עיקר ענינם הי' באופן של הבדלה מעניני העולם.

אך צריכים לידע שהכוונה היא שאכן תהי' שייכות והתעסקות עם ענינים גשמיים, כדי לפעול בהם בירור כו', ודוקא עי"ז נעשה יתרון האור.

וכמבואר במאמר ההילולא40, שהענין ד"ושכנתי בתוכם"41 הי' בעיקר בביהמ"ק, והרי ביהמ"ק נעשה מכסף וזהב גשמיים, ודוקא בביהמ"ק שנעשה מדברים גשמיים היתה השראת השכינה – כיון שהכוונה היא לברר את הגשמיות.

ז. ענין זה קשור גם עם כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, דמיני' אזלינן42 :

ידוע פירוש הבעש"ט43 והרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל44 בנוגע לשמו של רבינו הזקן, "שניאור" – שרומז על שני אור, שהם ב' האורות דשם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא, והיינו, שהי' אצלו לא רק האור שהי' אצל אברהם, כמארז"ל45 "עד אברהם הי' העולם משמש באפילה, בא אברהם התחיל להאיר", אלא גם האור שלאחר מ"ת, שענינו לברר ולזכך את העולם. ולכן הי' אצל רבינו הזקן הענין דהפצת המעיינות חוצה, ובפרט לאחרי פטרבורג46.

וכשם שע"י כור הברזל בגלות מצרים זכו בנ"י למתן-תורה47 – כמו"כ עתה, ע"י הגלות המר הזה נזכה לתורתו של משיח שתתגלה לעת"ל. אלא שעתה אין צורך ב"חומר" ו"לבנים" כפשוטם (כיון שענין זה פעלו כבר בנ"י במצרים), אלא "בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא"48 (כמבואר בתו"א49 ), ועי"ז זוכים לגילוי תורתו של משיח.

וכשם שיצי"מ היתה "ברכוש גדול", כך תהי' גם הגאולה דלעת"ל באופן ד"כספם וזהבם אתם"50, ועוד יותר מאשר ביצי"מ, כמובן מדברי הגמרא51 שהענין דיצי"מ יהי' טפל לגבי הנסים דלעתיד לבוא.

וכן תהי' לנו, בקרוב ממש, כשיקויים היעוד52 "קהל גדול ישובו הנה".

* * *

ח. ביאור הרמז בשמו של רבינו הזקן53 – שניאור זלמן (שהרי שם האדם54 רומז על מהותו, גם אם הוריו לא נתכוונו לכך55, ועאכו"כ בנוגע להוריו של רבינו הזקן, כמסופר בספר הזכרונות56 לכ"ק מו"ח אדמו"ר57 אודות גודל מעלתם), וכן השם "בעל התניא והשולחן ערוך"58, שמורה על ענינו לגלות את שני האורות של תורת הנגלה ותורת הנסתר כפי שנעשים לאחדים ממש – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס59 בלקו"ש ח"ו ע' 35 ואילך.

ט. וע"פ מ"ש בזהר60 ש"קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא", ועד שפועל "שמים חדשים וארץ חדשה"61 – מובן שכן הוא גם בנוגע לתורתו של רבינו הזקן, שזהו ענין שנמשך גם בעולם.

והענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה62 "שבשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"63, שהכל הוא אלקות. והיינו, שתחילה פוסק בשכלו שכן הוא האמת (וכמבואר בחלק ראשון בתניא64 שע"י לימוד התורה ה"ה מדבק חב"ד שלו עם התורה), ועי"ז שפוסק כך בהבנה והשגה שלו, ובאופן שנמשך גם בדעת, "וידעת היום", ויש גם ההשבה אל הלב, "והשבות אל לבבך"63 – הרי זה נמשך ונפעל גם בעולם.

– כאשר ענין זה הוא אצלו רק באופן של אמונה, הרי זה בשכלו בדרך מקיף, ובמילא גם ההמשכה בעולם היא בדרך מקיף; אבל כאשר הענין הוא אצלו בהבנה והשגה בפנימיות (ובלשון רבינו הזקן בהקדמה לתניא: "לבאר היטב"), הרי זה נמשך גם בעולם בפנימיות.

וזהו גם כללות החילוק בין חלק ראשון לחלק שני בתניא: בחלק ראשון בתניא מדובר אודות העבודה שבין האדם לקונו – תורה ומצוות, אהבת ה' ויראת ה', והדרכים להגיע לזה; ואילו בחלק השני מדובר אודות הפעולה בעולם – שגם בעולם יהי' נראה בגלוי ש"אין עוד", כפי שמבאר ע"פ תורת הבעש"ט65 על הפסוק66 "לעולם הוי' דברך נצב בשמים".

וזהו כללות ענין שער היחוד והאמונה – ענין היחוד, וכמ"ש בהקדמה "להבין .. מ"ש בזהר67 דשמע ישראל גו'68 הוא יחודא עילאה ובשכמל"ו הוא יחודא תתאה", והרי גם יחו"ת הו"ע של יחוד, ועד שגם יחו"ע מחשיב את הענין דיחו"ת, שהרי השם "יחודא עילאה" מורה כבר שישנו גם "יחודא תתאה" (כשם ש"יחודא תתאה" מורה שישנו גם "יחודא עילאה").

וכדי לפעול את ענין היחוד בעולם, בעה"ד ועה"ח כפשוטם, צ"ל תחילה ענין זה בעה"ד ועה"ח שבתורה, שזהו נגלה דתורה ופנימיות התורה69 (כמבואר באגה"ק70 ).

ויש להוסיף, שג' ענינים אלו (נגלה דתורה, פנימיות התורה, והפעולה בעולם) אצל רבינו הזקן הם בהתאם גם לכך שרבינו הזקן מדגיש שצריך להיות הענין דאהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל71, כי: אהבת ה' – קשורה עם פנימיות התורה, שזהו"ע ד"דע את אלקי אביך"72, שעי"ז באים לאהבת ה'; אהבת התורה – קשורה עם נגלה דתורה; אבל עדיין אין זה קשור עם מציאות העולם, כי, אע"פ שהתורה "לא בשמים היא"73, וניתנה למטה דוקא, "למצרים ירדתם וכו'"74, מ"מ, הרי זה עדיין תורה שהיא בעצם למעלה מהעולם; ואהבת ישראל – הרי זה כבר כפי שנמשך ונפעל בעולם, שהרי הענין דאהבת ישראל הוא בנוגע לבנ"י כפי שנמצאים למטה, ועד – כמבואר בתניא75 – גם ליהודי שנמצא בתכלית השפלות כו'76.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וארא אל אברהם וגו'.

* * *

יא. כפי שהכריזו – ידובר עתה אודות פירוש רש"י על הפסוק77 "יוכבד דודתו", שקשור גם עם המדובר לאחרונה78 אודות האבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, והזמין הקב"ה שגם בפרשתנו ישנו פירוש רש"י הקשור עם ענין זה; ובינתיים יתבארו גם הענינים שלא נשלם ביאורם עדיין – "פרע הקפותיו"79.

יב. הביאור בפירוש רש"י: "יוכבד דודתו", "אחת אבוהי, בת לוי אחות קהת" – ש"יוכבד" מורה על יחוסה כ"בת לוי", ו"דודתו" מורה על יחוסה כ"אחות קהת" (דכשם שאחי האב נקרא "דוד", נקראת גם אחות האב "דודה") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 42 ואילך.

והביאור בפנימיות הענינים איך יתכן שלידת משה היתה מנישואי עמרם עם דודתו – ע"פ המבואר בחסידות80 בטעם איסור עריות, שלמעלה הרי זה מורה על יחודים נעלים ביותר, שמצד גודל מעלתם אינם יכולים להתקבל למטה81, ואדרבה, גורמים היזק כו', ולכן, קודם מ"ת, אצל אלו שהיו יכולים לקבל גילויים נעלים ביותר, הי' זה ענין נעלה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 273 ואילך.

יג. המשך הביאור בנוגע לקיום התורה קודם מ"ת ע"י האבות (או גם ע"י השבטים, אבל לא זרעם אחריהם, כדמוכח מזה שעמרם נשא את יוכבד דודתו) – נכלל בשיחת ש"פ מקץ ס"ו ואילך (לעיל ס"ע 442 ואילך).

יד. הביאור בפירוש רש"י בפ' ויגש על הפסוק82 "בן הכנענית", "בן דינה שנבעלה לכנעני. כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת, עד שנשבע לה שמעון שישאנה" – דכיון שנבעלה לכנעני והיתה שבוי' אצלו, נעשית קנין כספו83, ולכן לא הי' לה דין אחות לגבי שמעון. וגם לאחרי הריגת שכם*, כיון שתלתה יציאתה מרשותו של שכם בכך שישאנה שמעון, חל שחרורה באופן כזה שתשאר "כנענית", ותהי' מותרת לשמעון – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס84 בלקו"ש ח"ה ע' 228 ואילך.

*) ולומר שאף שכש"ויקח" שכם את דינה בטלה השייכות דדינה עם הורי', הנה כשהורגים את שכם, לא רק מבטלים את האדנות של שכם, אלא "שמקשרים" אותה (ע"י מיתת שכם) עם הורי' – הרי זה חידוש גדול.

[גם להעיר, שאפילו ע"פ הלכה – קטנה שנתגרשה, אינה באותה השייכות לאבי' כמו קודם שנישאת].

טו. המשך הביאור בפרש"י בפ' וישב על הפסוק85 "(הוציאוה) ותשרף", "אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה וכו'", בהשייכות לבעל המאמר, שאמר: (א) "עובדי' גר אדומי הי' .. מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא"86, (ב) "אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פרסה נדה"87 – נכלל בשיחת ש"פ מקץ ס"ט (לעיל ע' 445 ואילך).

טז. ע"פ האמור לעיל (סט"ו) בענין "מיני' ובי' אבא כו'", שאין זה באופן שענין זה גופא פועל מיד, אלא רק גורם הדבר באופן של שייכות רחוקה – יש לבאר ענין בתניא פרק ל"א:

רבינו הזקן מבאר ש"אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בענינים הנ"ל כשעה ושתים להיות בנמיכת הרוח ולב נשבר, יבוא לידי עצבות גדולה, לא יחוש .. כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה, כמארז"ל מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא, ופגע88 בו כיוצא בו".

וע"פ הידוע גודל הדיוק של רבינו הזקן בתניא אפילו בנוגע לאות ו'89, הרי מובן במכ"ש בנדו"ד, שמביא ב' ענינים: "מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא", ו"פגע בו כיוצא בו" – שיש צורך בשניהם. וב' ענינים אלו הם בהמשך לב' הענינים שלפנ"ז: "במינה ודוגמתה"90.

יז. והביאור בזה:

הענין ד"פגע בו כיוצא בו" הוא כיוצא בו ממש, כמובן מסיפור הגמרא88 "פעם אחת נפל (נחש) אחד בבהמ"ד ועמד ניותי (על שם מקומו, וישראל הי'91 ) אחד והרגו, אמר רבי, פגע בו כיוצא בו", ש"הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו"91 (שלכן הותר לו להרגו בשבת); אבל הענין ד"מיני' ובי' אבא כו'", אינו כיוצא בו ממש (שהרי אינו חוטב בעץ עצמו, ורק שהעץ גורם שיוכל המתכת לחטוב).

ושני ענינים אלו שייכים להמבואר בתניא אודות ההתבוננות שממנה יכולים לבוא לעצבות – ביחס לב' אופני התבוננות שנתבארו בפכ"ט ובפ"ל:

בפכ"ט מדובר אודות העצבות שבאה ע"י ההתבוננות בחומריות הגוף, שבגלל זה "אור הנשמה .. אינו מאיר כו'", ולכן צריך להיות הענין ד"מבטשין לי'"92. וכיון שחומריות הגוף – הן מצ"ע והן ממה שנתגשם ע"י "שנשתמש בו הרבה באכו"ש ושאר עניני עוה"ז"93 – הו"ע ששייך לקליפת נוגה, ולא לג' קליפות הטמאות לגמרי, נמצא, שביטול הקליפה אינו ע"י קליפה ממש (גקה"ט), אלא ע"י ק"נ שהיא רק בדוגמא לגקה"ט, ועל זה אומר "לאכפיא לס"א .. דוגמתה", ומביא המארז"ל "מיני' ובי' אבא וכו'".

אבל בפ"ל מדובר אודות ההתבוננות שאינו סר לגמרי מהרע, שיחה נאה (דברים בטלים), לשון הרע, ואצל ת"ח נחשבים שגגות כזדונות94 – שהם ענינים של קליפה ממש, ועל זה אומר "לאכפיא לס"א .. במינה", ומביא המארז"ל "פגע בו כיוצא בו".

[ולהעיר, שכיון שכל עניני התורה הם באופן של התכללות, הנה בפרטיות, יש בפכ"ט (לא רק הענין דק"נ, אלא) גם הענין דגקה"ט – ש"לא נתקבלה תשובתו ועוונותיו מבדילים", שהו"ע איסור ממש (נוסף על מ"ש שם "או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו'", שזהו"ע דק"נ); ועד"ז יש בפ"ל גם הענין דק"נ – "אם הוא עובד ה' כו' בעבודת התפלה בכוונה כו' בכל כחו". וכן בהתבוננות אם הי' יכול להתגבר במצבו של היושב קרנות – שאין זה ענין של קליפה ממש, שהרי לא עשה איסור בפועל ח"ו, וכן אולי יצליח להתגבר ולעמוד בכך. אבל בכללות, מדובר בפכ"ט אודות ק"נ, ובפ"ל אודות גקה"ט, כנ"ל].

ויש לומר שזהו ג"כ ב' הענינים שבתחלת הפרק: "להיות בנמיכת רוח (ע"י מצבו בק"נ) ולב נשבר" (גקה"ט). ולפני זה: "כשיאריך כו' כשעה (באם נפל בגקה"ט, שאז קל יותר להבחין) ושתים" (באם נפל בק"נ, שאז קשה יותר להבחין – כידוע חילוק הבירור מעשו או מלבן שדורש זמן רב הרבה יותר95 ).

יח. המשך הביאור ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י (בשייכות לפס"ד של רבינו הזקן בשו"ע96 ) – נכלל בשיחת ש"פ מקץ הנ"ל.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ועי"ז נעשה הענין ד"צדקה ממני"97, כפירוש רש"י: "יצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים .. להעמיד מלכים בישראל", ועד שבאים ללידת פרץ, שממנו בא משיח, עליו נאמר98 "עלה הפורץ", יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.