מוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ח

בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ח.

בלתי מוגה

א. התוועדות זו קשורה עם יום העשירי בשבט, יום היאָרצייט וההילולא, אלא שמצד קביעות שנה זו, שישנו יום השבת בינתיים, נערכת ההתועדות במוצאי שבת (ולא במוצאי עשירי בשבט, ליל שבת – מצד ההלכה שאין מערבין שמחה בשמחה1, כמו בפורים שחל בשבת, שדוחים את סעודת פורים לאחרי השבת, כדי שלא לערב שמחת פורים בשמחת שבת, כדאיתא בירושלמי2 ).

ולכן, בהוספה על הענינים הקשורים עם יום ההילולא (של צדיק, ויתירה מזה: נשיא הדור, שמצד זה גדול יותר הקשר של המתוועדים עם בעל ההילולא), ניתוסף עוד ענין – שזוהי סעודת מוצאי שבת3, שנקראת "סעודת מלוה מלכה", ובלשון רבינו הזקן בשו"ע שלו4 : "כדרך שמלוין את המלך" – לא "מלכה", אלא "מלך"5 (ומוסיף: "אחר שיצא מן העיר", כפי שיתבאר לקמן).

ובזה ניתוסף עוד ענין – שבמוצאי שבת גופא (שישנו בכל שבתות השנה) הרי זה מוצאי שבת שירה, והיינו, שמוצאי שבת זה קשור עם "שבת שירה" (ככל מוצאי שבת שקשור עם יום השבת, כמובן מהלשון "מוצאי שבת"), שענינה הוא – כשמה – שמחה (שהרי שיר קשור עם שמחה), שזהו גם ענינה של התוועדות.

ועוד ענין בזה – שישנו במוצאי שבת שירה בכל השנים – שאז היא התחלת הסדרה של מתן-תורה.

והענין בזה:

אמרו רז"ל6 "אין אומרים שירה אלא על היין". והרי אמיתית ענין היין הוא – יינה של תורה. ולכן, במוצאי שבת שירה היא התחלת הסדרה דמ"ת.

וענין זה שייך גם לשבת שירה גופא (שהרי מוצאי שבת קשור עם עניני השבת) – כי, פרשת בשלח (שזוהי הפרשה דשבת שירה), סיומה וחותמה היא בנוגע ל"מן", והרי מפורש בקרא שענינו של המן הוא "למען אנסנו הילך בתורתי"7, היינו, נסיון הקשור עם תורה. וגם: איתא במדרש8 ש"לא ניתנה התורה כו' אלא לאוכלי המן", ונמצא, שהתחלת ירידת המן (שאודותה מסופר בפרשת בשלח) פעלה אצל בנ"י שיהיו מקבלי התורה, והיינו, שנעשו במעמד ומצב שתינתן להם התורה.

ומובן שמצד הענין דמ"ת נעשית שירה ושמחה הכי גדולה – שהרי עיקר ענין השמחה למטה צריך להיות קשור עם ענין השמחה למעלה, ואנו רואים שהשמחה היותר גדולה למטה היא שמחת חתן וכלה, ולמעלה הרי זה הענין ד"יום חתונתו9 זה מתן תורה"10 (בנוגע להקב"ה ובנ"י שהם בדוגמת חתן וכלה, כמבואר במדרשי חז"ל11 ), ולכן, הנה משבת שירה, שענינה שמחה (כנ"ל), באים לשמחה הכי גדולה – "יום חתונתו זה מתן תורה", שאודותה מדובר בפרשת יתרו12, שזוהי הסדרה שהתחלתה במוצאי שבת זה.

ונמצא, שמוצאי שבת זה – שהוא הסיום וחותם של השבת שחולפת, והתחלת ששת ימי השבוע הבא – מחבר את שבת שירה עם השמחה ד"יום חתונתו זה מתן תורה".

ב. והנה, בנוגע לכל הענינים הנ"ל, הנה אע"פ שכל אחד ואחד מהם קובע ברכה לעצמו, מצד תוכנו המיוחד, מ"מ, כיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית13, ולא במקרה ח"ו14, הרי עצם העובדה שענינים אלו יכולים להפגש יחדיו, מהוה הוכחה שיש קשר ושייכות ביניהם, ועאכו"כ כשנפגשים יחדיו בפועל.

ומובן, שבקביעות כזו, שכל ענינים הנ"ל נפגשים יחדיו, שאז מודגשת יותר השייכות ביניהם – יש מקום לבאר את השייכות שבין כל ענינים אלו.

ויובן בנקל יותר – לאחרי הבנת כל ענין בפני עצמו.

וכיון שעיקר סיבת ההתוועדות קשורה עם יום ההילולא, הנה לראשונה צריך להיות ביאור ענין ההילולא.

ג. בקשר להסתלקות צדיקי עליון (יום ההסתלקות ושעת ההסתלקות) – כותב רבינו הזקן באגה"ק15 : "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו .. מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה", ו(לא רק גילוי סתם, אלא כפי ש)מסיים: "ופועל ישועות בקרב הארץ"16, מצד המשכת וגילוי "חסד ה'" שלמעלה – למטה.

ומזה מובן, שכשם שמצינו בנוגע לענינים הקשורים עם מועדים מיוחדים ע"פ תורה, שמידי שנה בשנה נזכרים (על מנת שיבוא אח"כ בפועל) על הענין כפי שהי' בפעם הראשונה,

– הן המועדים שהם מדאורייתא, החל מחמשה עשר בניסן שבו הי' הענין דיצי"מ בפעם הראשונה, שמידי שנה בשנה מזכירים ענין זה, ועד לאמירת ברכה (וכידוע השקו"ט בנוגע לברכת הנסים דליל הפסח17 ), ועד"ז בחג השבועות ובחג הסוכות, וכן ביוהכ"פ ור"ה (שנוסף על היותו ראש-השנה של שנה זו, הרי זה גם "זכרון ליום ראשון"18 דהתחלת בריאת העולם); והן המועדים שמדרבנן, כמו חנוכה ופורים וכיו"ב –

הנה כן הוא גם בנוגע ליום ההילולא, שמידי שנה בשנה הרי זה בדוגמת הפעם הראשונה – ש"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו" נמשך ונתגלה למטה, ובאופן ש"חסד ה'" "פועל ישועות בקרב הארץ".

ד. וכשם שבנוגע לימים טובים צריכה להיות עשיית האדם בענינים הקשורים עם יו"ט זה (הן בימים טובים שמדאורייתא, פסח שבועות וסוכות, ר"ה ויוהכ"פ, והן בחנוכה ופורים שמדרבנן)19, והעשי' צריכה להיות מעין ההמשכה והפעולה שרוצים להמשיך ולפעול, וכמו בנוגע לפסח, שבכדי להמשיך את ענין הנס כפי שהי' בפעם הראשונה, יש צורך באכילת פסח מצה ומרור, ובביאור הענין: "פסח שהיו אבותינו אוכלים כו' על שום כו'", "מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום כו'", "מרור זה שאנו אוכלים כו' על שום כו'", שקשור עם ענין הגלות והגאולה – כמו"כ כדי שיהי' הענין ד"פועל ישועות בקרב הארץ" מצד עמלו של הצדיק ש"עמלה נפשו בחייו", יש צורך בפעולה שהיא מעין העמל ש"עמלה נפשו בחייו".

ואע"פ שמי הוא זה ואיזהו שיכול להידמות ליהודי כמו בעל ההילולא, שנוסף על מה שקיבל מאבותיו ואבות אבותיו, ישנו גם העמל ש"עמלה נפשו בחייו", לפי הכחות שלו, עד למס"נ, ועד למס"נ בפועל, כידוע בדברי ימי חייו20 – הרי האמת היא, שדוקא מצד המס"נ שלו, הרי זה באופן שרועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם (כפי שכותב באגרתו הידועה21 ), וכשם שבחייו בעלמא דין הי' "רועה" וממשיך המשכות והשפעות לצאן מרעיתו, הנה "אף כאן" – בהיותו "במרום" – "עומד ומשמש"22, משמש למעלה ומשמש למטה, לפעול ישועות בקרב הארץ.

וכאמור, שצריכה להיות העשי' למטה באופן דומה לזה, ובלשון רבינו הזקן באגה"ק23 : "כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", ומוסיף: "נס"ו", אשר, "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית"24, והיינו, שהפעולה ביום ההילולא ובימים שלאח"ז צריכה להעשות מתוך תוקף והחלטה איתנה, אשר, מבלי הבט על השינויים האפשריים, ובידעו בשעת ההתוועדות שלמחרת הולך לעסקיו, "תחת גפנו ותחת תאנתו"25, יהי' זה באופן ש"אין לו הפסק עולמית".

ו"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"26 – כידוע הפירוש בזה27, שכאשר ישנה מחשבה טובה כדבעי, נותן לו הקב"ה כח שתוכל לבוא אח"כ לידי מעשה, ואז מצרף הקב"ה את המחשבה עם המעשה, שתהי' עשי' בשלימות: מצוה עם כוונה, מעשה ומחשבה ביחד.

וכאשר קבלת ההחלטה היא בשעת ההתוועדות, אשר, "אכל בי עשרה שכינתא שריא"28, ועאכו"כ כשישנם כמ"פ עשרה, ומתוך שמחה, שמרחיבה את הדעת ומרחיבה לבו של אדם – הרי זה פורץ את הגדרים שגודר ה"א-ל זר אשר בקרבך"29, ונקל יותר לבוא לידי מעשה בפועל, בשעת מעשה, למחר ולאחר זמן.

ואז ישנם כלים שלמים ומלאים להענין ד"פועל ישועות בקרב הארץ" – שיומשך כח וסיוע באופן הכי שלם ומלא בהנוגע ללימוד התורה, נגלה וחסידות, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות, ובהידור, ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

ה. האמת היא שהענין ד"עמל האדם" ישנו אצל כל אדם, ועד – לא רק אצל בנ"י, אלא אצל כל בני-אדם בכלל.

וכדברי הגמרא30 : "כל אדם לעמל נברא, שנאמר31 כי אדם לעמל יולד", וכיון שנאמר "כל אדם" (כרוב הגירסאות), הרי זה שייך לכל בני-האדם.

ואפילו לפי הגירסא32 "אדם לעמל נברא" (ולא "כל אדם"), כמו בכתוב (שהובא בתור ראי'): "אדם לעמל יולד" – הנה אע"פ שאמרו חז"ל במסכת יבמות33 "אתם קרויין אדם" (בנ"י דוקא), הרי מבואר שם שכלל זה הוא רק כאשר מדובר בכתוב אודות "אדם" בלבד, אבל "משום בהמה", "משום דבעי למכתב בהמה בהדייהו", הנה "גבי בהמה מיקרו (גם עכו"ם) אדם"34, ובתוספות35 איתא, שכן הוא גם כאשר מדובר בכתוב גם אודות הקב"ה ("לפי שהזכיר השם"), ובנדו"ד, כיון שבהמשך הכתוב "אדם לעמל יולד" נאמר "ובני רשף יגביהו עוף", דקאי על מלאכים36, הנה כשמדובר אודות "אדם" בניגוד למלאכים, הרי התואר "אדם" כולל את כל בני האדם, הן יהודים והן אינם יהודים.

ו. ועפ"ז יש לבאר סיפור המדרש37 "בשעה שהי' אברהם מהלך וכו', כיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקין בניכוש כו' בעידור כו', אמר, הלואי יהא חלקי בארץ הזאת"38 :

לכאורה אינו מובן: מדוע יש דרישה גם מאומות העולם (כנען) שלא יהי' אצלם ענין של בטלה, אלא יעסקו בחרישה וזריעה (התחלת ל"ט המלאכות)?!

אך הענין הוא – שזהו לפי ש"כל אדם (גם אומות העולם) לעמל נברא", כנ"ל.

וענין זה מצינו גם בהלכה (כמדובר כמ"פ39 שכל ענין של אגדה בא גם בהלכה באיזה אופן שהוא, כיון שזוהי תורה אחת) – "עכו"ם ששבת חייב מיתה, שנאמר40 ויום ולילה לא ישבותו"41 :

לכאורה: מהו הטעם לכך שעכו"ם ששבת חייב מיתה – הן אמת שלומדים זאת מהפסוק "לא ישבותו", אבל לא חייבים לומר שזוהי גזירת הכתוב, ללא כל הסברה, וכשם שנאמרו טעמים על שאר חיובים ואזהרות של בני נח (כמו "עכו"ם שעוסק בתורה"42 ), כמו"כ צריכה להיות הסברה גם לכך שעכו"ם ששבת חייב מיתה.

וההסברה היא – לפי ש"כל אדם לעמל נברא", וכיון שאצלו חסר ענין העמל, אזי בטל המסובב שבא מצד ענין העמל, שזהו מה שנברא43.

ז. ועפ"ז יש לבאר גם המשך דברי הגמרא "כל אדם לעמל נברא" – "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא .. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כו'":

לכאורה אינו מובן (כמדובר פעם בארוכה44 ): מהי הקס"ד לומר שבנ"י נבראו כדי להתעסק במלאכת העולם, "עמל מלאכה"?!

אך ע"פ האמור לעיל ש"כל אדם לעמל נברא" כולל את כל בני-האדם, הן יהודים והן אינם יהודים – מובנת בפשטות שאלת הגמרא אם בריאת האדם היא בשביל "עמל מלאכה", לצורך ישוב העולם (שזהו כללות הטעם דשבע מצוות בני נח, כדי שיהי' ישוב העולם בסדר מסודר), שבשביל זה יש צורך בענין המלאכה (כדברי המדרש הנ"ל שאברהם לא רצה להתיישב במדינה שבה אין עוסקים במלאכה, כיון שזהו היפך ישוב העולם), או שהתכלית ד"לעמל יולד" היא בשביל ענינים הקשורים עם דיבור, "עמל שיחה", או בשביל "עמל תורה", ששייך אפילו אצל בני נח, כדברי הגמרא42 שבנוגע לשבע "מצוות דידהו", הנה לא זו בלבד שמותר להם ללמוד תורה, אלא יתירה מזה, שאי אפשר שידעו כיצד לקיימם אם לא ילמדו תורה, כי "גדול לימוד שמביא לידי מעשה"45.

ח. אמנם, ביאור הנ"ל, שהספק בגמרא אם בריאת האדם היא בשביל "עמל מלאכה", "עמל שיחה" או "עמל תורה" הוא בנוגע לבני נח בלבד – אינו מספיק, שהרי ישנו הכלל תקנתא לעכו"ם לא עבדינן (כמובא בפוסקים46 ), ועכצ"ל, שעיקר השאלה היא בנוגע לבנ"י, אלא שבזה נכללים גם בני נח.

ולכאורה אינו מובן: איך יתכן קס"ד בנוגע לבנ"י, שכל ענין הבריאה שלהם הוא בשביל ענין העמל ("לעמל נברא"), ויתכן שהכוונה היא "עמל מלאכה"?!

אך הענין הוא – שבדוגמת החילוק בין בני נח לבנ"י, יש חילוק אצל בנ"י גופא בין חלק החיים שלהם שבו משתווים בחיצוניות עם ב"נ (אלא שיש אזהרה מיוחדת שבענינים אלו צריכים להתנהג באופן ש"בכל דרכיך דעהו"47, ולולי אזהרה מיוחדת זו הי' מקום לחשוב שבהם לא צריך להיות הענין ד"ונפלינו"48 ), ובין הענינים שאינם שייכים לב"נ (ועאכו"כ לאלו שלמטה מהם, שאינם שומרים שבע מצוות ב"נ).

וזהו שגם אצל בנ"י ישנו ענין המלאכה – "עמל מלאכה", וכדברי הגמרא במסכת שבת49 : "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו, נשאת ונתת באמונה", ואין ענין יוצא מידי פשוטו, שהכוונה היא לעניני מסחר שהתעסק בעולם, באופן של משא ומתן בין אדם לחבירו (בין פועל לבעה"ב שלו וכיו"ב), שצריך להיות "באמונה" – שגם זה נכלל בציוויי התורה.

ועד שיש מקום לומר שזוהי כל תכלית בריאת האדם:

ובהקדם המבואר בכ"מ (וגם במאמר הידוע של בעל ההילולא ד"ה כל אדם לעמל נברא50 ) בנוגע לכללות ענין הבריאה [שא' הפרטים שבה הוא ש"כל אדם לעמל נברא", שזהו אמנם פרט עיקרי, ועד שבשבילו נברא העולם, אבל בכ"ז הרי זה רק פרט] – שבפעם הראשונה היתה כללות הבריאה ללא התעוררות מלמטה,

– וכפי שמצינו אפילו לאחרי ששת ימי בראשית, בנוגע לירידת גשמים: "כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין גו'"51, ופירש רש"י, "מ"ט לא המטיר, לפי שאדם אין כו'" (ועאכו"כ קודם ששת ימי בראשית) –

כי אם מצד "כי חפץ חסד הוא"52 (כלשון החסידות), וכמ"ש53 "כי אמרתי עולם חסד יבנה", היינו, שבריאת העולם (ע"י אמירה – "אמרתי" – "בעשרה מאמרות"54 ) היתה מצד חסדו של הקב"ה;

אבל לאחרי זה, רצה הקב"ה שיהי' קיום העולם ע"י עבודת בנ"י, כדברי הגמרא במסכת שבת55 ש"התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו כו'", וכמ"ש56 "אם לא בריתי גו' חוקות שמים וארץ לא שמתי".

וע"פ האמור לעיל (ס"ד) שיש צורך בעבודה שהיא מעין הפעולה שבאה על ידה – הנה כדי לפעול את מלאכתו של הקב"ה שהיתה בששת ימי בראשית (כפי שנקראת בהתחלת התורה בשם "מלאכתו" של הקב"ה57 ), צריך להיות "עמל מלאכה" למטה ע"י בנ"י (ובני אדם בכלל), והיינו, ש"עמל מלאכה" דלמטה נותן קיום וחיות במלאכתו של הקב"ה בששת ימי בראשית, שרצה שלאח"ז תהי' (לא מצד "כי חפץ חסד", אלא) ע"י עבודת האדם.

ועפ"ז מובן מ"ש במכילתא58 על הפסוק59 "ששת ימים תעבוד", "זו מצות עשה", היינו, שיש ציווי לעסוק במלאכה – כיון שבזה תלוי קיום מלאכתו של הקב"ה, כביכול, שזוהי מלאכת כל הבריאה כולה בששת ימי בראשית.

ט. ויש להוסיף בביאור הקס"ד שעיקר בריאת האדם, דהיינו בנ"י, היא בשביל "עמל מלאכה" דוקא:

ידוע הלשון בקבלה וחסידות ש"הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק להמשיך אור לתקנם כו'"60, והיינו, שירידת הנשמה אינה בשביל עניני הנשמה, אלא ירידתה היא כדי לתקן את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם.

ולכן ישנו קס"ד חזק ביותר שבריאת האדם היא בשביל "עמל מלאכה" – שהרי אם הכוונה היא "עמל תורה", לא הי' צורך בירידת הנשמה למטה, כיון שהיתה יכולה ללמוד (ואכן למדה) תורה קודם שירדה למטה, ונמצא, שהחידוש שבירידת הנשמה למטה הוא (לא "עמל תורה", אלא) "עמל מלאכה" דוקא.

ובדרך ממילא הרי זה גם אצל בני-נח, שהתכלית היא "עמל מלאכה" דוקא, ולכן, ישוב העולם הוא דוקא במקום שבו ישנו העמל דחרישה וזריעה כו' (כנ"ל ס"ו).

י. וזוהי גם ההוראה לכאו"א בעבודתו:

לכל לראש – שאין ענין לקבל בדרך ממילא, במתנה, אלא ע"י עבודה ועמל דוקא.

זאת ועוד:

ישנם הטוענים, שרק בנוגע לענינים שבין אדם למקום, יש צורך להדר, ובהידור הכי גדול, כיון שיש לו עסק עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, משא"כ בנוגע לענינים שבין אדם לחבירו.

ויש לו סיוע גם מהשולחן-ערוך – כמ"ש בהתחלת השו"ע בענין "שויתי ה' לנגדי תמיד"61, ש"אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול .. כ"ש .. המלך הגדול הקב"ה כו'" (מלכו של עולם), ובמילא, בענינים שבין אדם למקום, יהדר בתכלית ההידור; אבל בענינים שבין אדם לחבירו – מהיכי תיתי, לפעמים כן, ולפעמים מורה היתר בנוגע לענינים שהם מנהג התגרים (אף שלאמיתו של דבר הרי גם זה נעשה דין ע"פ תורה62 ), ועד שבא לעבור גם על ענינים שהם מדרבנן, ועד לענינים שמתחילתם הם מן התורה.

– הוא יודע אמנם את דברי הגמרא במסכת יומא63 ש"עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר", אבל יש לו "עצה" על זה: היום הוא יעשה עולה, ולאחרי כן "ירצה את חבירו".

ואף שישנה ההגבלה ש"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה"63 – הנה גם על זה יש לו "הסברה": רק הקב"ה יודע שעשה זאת באופן ד"אחטא ואשוב" (שחשב בשעת מעשה שירצה את חבירו), אבל חבירו אינו יודע זאת, ובמילא, יוכל אח"כ לרצות את חבירו, וחבירו בודאי ימחול לו, שהרי יש דין בשו"ע שצריך למחול (מלבד במקרים היוצאים מן הכלל)64.

ועל זה אומרים לו, שישנו קס"ד בתורה – וזוהי ההנחה הראשונה – שבריאת האדם היא בשביל "עמל מלאכה", וכאמור לעיל (ס"ח) שהתחלת דינו של אדם היא מהשאלה "נשאת ונתת באמונה".

יא. ויש להוסיף בזה, שאם הדברים אמורים להנהגה שבין אדם לחבירו בנוגע לעניני מסחר, הרי בודאי שכן הוא גם בהנהגה שבין אדם לחבירו בנוגע לקירובו לאבינו שבשמים, שעי"ז עושים לו טובה (לא רק בגופו, אלא גם) בנשמתו, כדברי הגמרא65 ש"רבו .. מביאו לחיי העולם הבא":

כאשר יש אפשרות לעשות טובה ליהודי ולקרבו ללימוד התורה וקיום המצוות, אזי התחלת דינו של אדם בשאלה "נשאת ונתת באמונה" היא (נוסף על המשא ומתן בנוגע לעניני מסחר כפשוטו) גם בנוגע למשא ומתן שהי' צריך להיות ביניהם באופן שעל ידו יתחיל חבירו להניח תפילין, ו"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"66 – להתחיל להדר בקיום המצוות בכלל, באופן של הליכה "מחיל אל חיל"67.

ועפ"ז מובן גודל ההשתדלות של בעל ההילולא עד למס"נ וסכנת מות כפשוטה שבה העמיד את נפשו ונפש תלמידיו כדי שתהי' ההשפעה על הזולת, על יהודים נוספים, הן בנוגע לטובתם הגשמית והן בנוגע לטובתם הרוחנית, ע"י יסוד חדרים ללימוד אל"ף-בי"ת, ולאח"ז למעלה מעלה עד לישיבות גדולות – שזהו הענין ד"נשאת ונתת באמונה" בין אדם לחבירו.

וע"פ האמור לעיל שההחלטה והפעולה בקשר ליום ההילולא צריכה להיות מעין עמלו של בעל ההילולא אשר עמלה נפשו בחייו – הנה ההחלטה והפעולה בכיוון זה ממשיכה ומגדילה את הענין ד"פועל ישועות בקרב הארץ", שיהיו כל פעולות אלו בהצלחה רבה ומופלגה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

יב. לאחרי השאלה בנוגע לענין העמל שבשבילו נברא האדם, "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה" – ממשיך בגמרא30: "כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו68, הוי אומר לעמל פה. נברא", ולא ל"עמל מלאכה".

וההסברה בזה:

"עמל מלאכה" – נעשה ע"י הדרגא התחתונה שבאדם (ב"בהמה" שבו), כמובן מזה שכח המעשה ישנו גם אצל קטן [שהרי רק בנוגע למחשבה ודיבור יש קס"ד ועד לפס"ד שקטן אין לו מחשבה, ואפילו דיבור, הנה ברובא דרובא לא מועיל דיבור של קטן, אבל מעשה יש לו69 ], וא"כ, בענין המעשה אינו "אדם" בשלימות, והראי', שאפילו קטן יכול לעשות מלאכה זו (ואע"פ שהגדול יעשה את המעשה לא כמו קטן, הרי עצם הפעולה יכולה להיות גם ע"י קטן, שע"פ דין יש לו מעשה).

וכיון שנאמר "אדם לעמל יולד" – אדם דייקא, כדאיתא בזהר70 שהתואר "אדם" מורה על ענין השלימות, וכמובן גם מדברי הגמרא33 "אתם קרויין אדם", שרק התואר "אדם" שייך לבנ"י דוקא, משא"כ שאר התוארים, "איש", "גבר" ו"אנוש", ישנם גם אצל שאר בני אדם, ולאו דוקא "אתם קרויין" בהם, שמזה מוכח, שגם ע"פ נגלה דתורה הנה "אדם" הוא שם התואר והמעלה – מובנת המסקנא (שלמדים מהפסוק "כי אכף עליו פיהו") ששוללים את הענין ד"עמל מלאכה", כיון שענין זה יכול להעשות גם ע"י מי שאינו "אדם" בשלימות, כמו קטן.

יג. וממשיך בגמרא30: "ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה", והיינו, שיש קס"ד שבריאת האדם היא בשביל "עמל שיחה" בניגוד ל"עמל תורה".

ולכאורה נשאלת כאן קושיא גדולה יותר:

בשלמא בנוגע ל"עמל מלאכה", יש מקום לקס"ד שיש בו מעלה לגבי "עמל תורה", כיון שהענין ד"עמל תורה" הי' גם קודם ירידת הנשמה למטה (כנ"ל ס"ט); אבל בנוגע ל"עמל פה" – מהי הקס"ד שיש מעלה בענין של דיבור שאינו דיבור של תורה, "עמל שיחה", שעליו נאמר "אדם לעמל יולד"?!

וקושיא זו מתחזקת יותר, ע"פ אריכות ביאור הרמב"ם בפירוש המשניות לאבות71, בענין "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", שיש דיבורים שאינם רצויים כלל, דיבורים אסורים, ועד לדיבורים מאוסים, ועד לדיבורים מותרים כו', ועד שהדיבור הרצוי והטוב אינו אלא מיעוטא דמיעוטא. וא"כ, איך יתכן קס"ד לומר שבריאת האדם היא בשביל "עמל שיחה"?!

יד. ויובן בהקדם המבואר לעיל (ס"ח) במעלת "עמל מלאכה", שעי"ז נעשה קיום במלאכתו של הקב"ה.

ולכן, גם לאחרי ששוללים את הקס"ד שבריאת האדם היא בשביל "עמל מלאכה" – עדיין יש מקום לקס"ד, שכיון שמלאכתו של הקב"ה היתה ע"י דיבור, "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם"72, "בעשרה מאמרות נברא העולם"54, הנה בשביל לפעול קיום בדיבורו של הקב"ה, יש צורך בדיבורו של האדם – "עמל שיחה".

אלא, כשם שנתבאר בנוגע ל"עמל מלאכה" שצ"ל "משאו ומתנו באמונה", כך גם "עמל שיחה" צ"ל "באמונה" – שהדיבור הוא כפי רצון הקב"ה, וכדי לקיים "חוקות שמים וארץ", שזהו הדיבור בתורה ובתפלה, ובכללות – ע"פ חכמה, כמ"ש הרמב"ם בהל' דעות73 : "כשם שהחכם ניכר בחכמתו .. כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו .. ובדיבורו .. ובמשאו ובמתנו", ולכן, גם לאחרי ששוללים שהעיקר אינו "משאו ומתנו" ("עמל מלאכה"), עדיין יש מקום לקס"ד שבריאת האדם היא בשביל "דיבורו" ("עמל שיחה"), אף שזהו רק חלק קטן מענין הדיבור, שהוא "באמונה".

טו. ובפרטיות יותר – "עמל שיחה" הו"ע התפלה:

איתא בגמרא74 : "יצחק תיקן תפלת מנחה, שנאמר75 ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה כו'".

ובהקדמה – שלכאורה הפירוש ד"לשוח" הוא מלשון טיול, אלא שיש בזה גם הפירוש מלשון "שיחה" (דיבור). אבל לכאורה יכולים לפרש שהכוונה היא ללימוד, ואעפ"כ, אומרת הגמרא ש"אין שיחה אלא תפלה".

וכן מצינו במדרש76 בנוגע ליחס ד"שיחתן של עבדי אבות" ל"תורתן של בנים" – "שיחה" בניגוד ל"תורה". וכן הוא בסוגיא דידן גופא – "עמל שיחה" בניגוד ל"עמל תורה".

ומזה מובן, שהכוונה ב"עמל שיחה" (דיבור הטוב ומוכרח) היא – לא לתורה, אלא לתפלה דוקא.

טז. וביאור הקס"ד שהכוונה ד"אדם לעמל יולד" היא ל"עמל שיחה" דוקא – תפלה, ולא תורה:

בנוגע לתורה – הרי גם קודם שירדה הנשמה למטה למדה כבר תורה (כנ"ל ס"ט), ואפילו לאחרי שיצאה מ"אוצר הנשמות" ו"מתחת כסא הכבוד"77 ונתקשרה בגוף, הנה עוד קודם שנעשית נשמה פועלת, ישנו כבר הענין דלימוד התורה, כדברי הגמרא במסכת נדה78, שבתשעה "ירחי לידה", קודם שבא לאויר העולם, "נר דלוק לו על ראשו .. ומלמדין אותו כל התורה כולה" (וזוהי הנתינת-כח79 שגם לאח"ז יוכל ללמוד כל התורה כולה, וללא קשיים כו').

ולעומת זאת, לאחרי שבא לאויר העולם, יש צורך להמתין עד שיתחיל לדבר, שאז ילמדו עמו "תורה צוה לנו משה"80, ואח"כ נעשה בן חמש, בן עשר ובן חמש עשרה (ככל פרטי הדרגות בלימוד התורה כפי שנימנו במשנה81 ובהלכות תלמוד תורה82 ) – שאז לומד תורה מתוך קשיים עצומים ("געוואַלדיקע שוועריקייטן"), ועד שרבינו הזקן צריך להביא בהל' תלמוד תורה83 הוכחה מדברי הגמרא במסכת מנחות84 שיכולה להיות מציאות של "למד כל התורה כולה", כיון שלולי זאת אפשר לחשוב שלא יתכן מציאות כזו אצל נשמה בגוף!

וכיון שהענין דלימוד התורה ישנו (ובאופן נעלה יותר) גם קודם שנולד, הרי כל זמן שיש ברירה אחרת, מסתבר יותר לומר שמ"ש "אדם לעמל יולד", לא קאי על "עמל תורה", שישנו עוד קודם שנולד, אלא על "עמל שיחה" (תפלה).

יז. והנה, ע"ד שנת"ל (ס"ח) שמזה גופא שיש קס"ד שבריאת האדם היא בשביל "עמל מלאכה", מוכח, שזהו מהענינים היותר נעלים – הרי מזה מובן גם גודל הענין ד"עמל שיחה", שהו"ע התפלה.

ומזה מובן גם בנוגע למאמר הגמרא85 "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד":

יש כאלו שאומרים, שבשביל לימוד התורה יכולים לדלג בתפלה על כל אריכות הדיבור דפסוקי דזמרה, כיון שממהרים ללמוד תורה.

אך האמת היא, שממאמר זה ("זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד") גופא מובן גם הקצה השני – שאין ליטול מ"זמן תפלה" עבור "זמן תורה", כשם שאין ליטול מ"זמן תורה" עבור "זמן תפלה".

ואדרבה: הגבלת זמן התפלה הוא גדול יותר מאשר הגבלת זמן התורה – שהרי תלמוד תורה הוא מהדברים שאין להם שיעור גם למטה86 (כדברי הירושלמי87 בפירוש "אלו דברים שאין להם שיעור", שאין להם שיעור לא למעלה ולא למטה), שלכן, עם-הארץ יוצא י"ח בקריאת שמע שחרית וערבית84, וגם מי שאינו עם-הארץ, אם הוא בעל-עסק, יכול לצאת י"ח בלימוד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"84; משא"כ בנוגע לתפלה – הרי כל אחד מחוייב הן בתפלת שחרית והן בתפלת מנחה, ו"האידנא (ש)קבעוה חובה"88 – גם בתפלת ערבית, כך, שע"פ שו"ע, השיעור למטה של זמן תפלה, גדול יותר, בכמות הזמן, מהשיעור למטה של זמן תורה.

[מלבד מי שנמצא במעמד ומצב כמו לאחר התפלה ("אַן אויס- געדאַוונט'ער"), כמבואר הענין במק"א89, שלכן מצינו אצל רב יהודה, ש"מתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי"90, כי, עבודתו של רב יהודה היתה באופן של מס"נ בתמידות ("הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם"), ולכן, "כי הוה שליף חד מסאני' אתי מטרא" (כדברי הגמרא במסכת ברכות91 ), ואמרו עליו92 "לית דין בר נש"93, ככל ההפלאות שבדבר; אבל לולי זאת, הנה השיעור למטה של זמן תפלה הוא הרבה יותר מהשיעור למטה של זמן תורה].

וענין זה – שאינו בדרך מקרה (ככל ענין, ועאכו"כ ענין של תורה) – בא להורות, שבשעת ירידת הנשמה למטה, שאז ישנם החילוקים ד"זמן תורה" ו"זמן תפלה", הנה כמות הזמן צ"ל יותר עבור תפלה.

יח. וההסברה בזה:

ירידת הנשמה למטה היא כדי לעשות מהעולם דירה לו ית', ולכן, לכל לראש צריך להכין את העולם שיהי' ראוי שהקב"ה ירצה להשרות בו שכינתו – "ושכנתי בתוכם"94.

וכידוע הדוגמא לדבר95 – שכאשר רוצים להכין דירה עבור המלך, ואפילו עבור אדם חשוב בעלמא, ואפילו עבור אדם סתם, צריכים תחילה לנקות את החדר, שזהו"ע ד"סור מרע"96, ואח"כ צ"ל הענין ד"עשה טוב"96, להכניס בו כלים נאים.

וענין זה נעשה ע"י עבודת התפלה:

ענין התפלה הוא – כפס"ד השו"ע97 שצריך להתבונן בשפלות האדם ובגדלות הא-ל: התבוננות בשפלות האדם – פועלת לגרש את הענינים הבלתי-רצויים מהדירה שמכין עבור הקב"ה (בין אם זוהי נפשו האלקית ונפשו הבהמית, או גופו או חלקו בעולם); וההתבוננות בגדלות הא-ל – מביאה לידי אהבת ה' ויראתו (כפי שפוסק הרמב"ם בהל' יסודי התורה98 ), שהם השרש של מצוות עשה ומצוות לא תעשה (כמ"ש בהפירוש להרמב"ם שם, ומבואר בארוכה בתניא בתחלתו99 ), שהם הכלים נאים שעל ידם נעשית דירה נאה.

ואז יכולים להכניס לשם את האורח החשוב – מלכו של עולם, ע"י לימוד התורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"100, וכדאיתא במדרש101 שזהו כמשל המלך שהיתה לו בת יחידה, ואמר, שבכל מקום שנמצאת בתו היחידה, שם נמצא הוא.

אבל לפני כל זה מוכרח להיות הענין ד"סור מרע", וענין זה פועלת הנשמה בירידתה לגוף דוקא, ששם ישנה המציאות ד"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם"102, וצריך לבער את היצה"ר, ולפעול הענין ד"ואהבת גו' בכל לבבך"103, "בשני יצריך"104.

וענין זה נעשה ע"י עבודת התפלה, שעיקרה קריאת-שמע – "בכל לבבך", ושמונה-עשרה – ההמשכה בכל עניני העולם.

וזהו גם שבנוגע לתפלה נאמר105 "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", היינו, שההתחלה היא בענינים ארציים – ההתבוננות בשפלות האדם, ו"ראשו מגיע השמימה" – ההתבוננות בגדלות הא-ל; ולאחרי כן, הנה גם התפלה עצמה היא באופן כזה: ההתחלה היא ב"מודה אני", ואח"כ "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו"106, היינו, שישנה מציאות של "עמים" שצריכים להודיע להם (כיון שאינם יודעים) "עלילותיו", והסיום הוא באופן ד"ראשו מגיע השמימה" – שזהו"ע דתפלת שמו"ע, שבה עומד "כעבדא קמי מרי'" (כדאיתא בגמרא במסכת שבת85), ומתבטל ממציאותו, שלכן אינו מרמז ואינו קורץ בעיניו כו', ככל פרטי הדינים בזה שנפסקו בשו"ע107.

יט. וזוהי ההוראה בפועל שלמדים מהקס"ד ש"כל אדם לעמל נברא" היינו "עמל שיחה" – גודל מעלת ענין התפלה, וההכרחיות שבעבודת התפלה.

ובפרט בדורותינו אלה – כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק108, ש"בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא (ש)היתה תורתם קבע ועיקר עבודתם", ואילו "עתה .. עיקר העבודה .. היא התפלה".

וההסברה בזה – דלכאורה אינו מובן109 : איך אפשר לחלק בין הזמן ההוא לדורותינו אלו, הרי "התורה110 הזאת לא תהי' מוחלפת"? – כי:

בכל הזמנים, אפילו בזמן התנאים והאמוראים, הדין הוא שאע"פ שתורה דוחה את כל המצוות שבתורה, מ"מ, מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, ובפרט מצוה שהזמן גרמא, וזמנה עובר, הרי היא דוחה תורה111.

ולכן, בזמן הזה, עקבתא דמשיחא, שצריך להקים את סוכת דוד הנופלת (כדברי רבינו הזקן באגה"ק112 ), הרי זוהי עבודה שזמנה עובר, ואי אפשר לעשותה ע"י אחרים – כמדובר בהתוועדות דיום השבת113, שיש חילוק בין הגאולה מגלות זה לגאולה מהגלויות שלפנ"ז, שבגאולת בבל, מדי ופרס ויון, היתה יכולה להיות מציאות שעדיין ישארו יהודים בגלות, משא"כ בגאולה מגלות זה לא ישאר אף יהודי בגלות, וכדי לפעול שכל אחד מישראל יצא מהגלות, יש צורך לקשר אותו עם הקב"ה, ש"בל ידח ממנו נדח"114, והרי התקשרות הנברא עם הבורא נעשית לכל לראש ע"י עבודת התפלה, כי, תפלה היא מלשון חיבור, כמו "נפתולי אלקים נפתלתי"115, וענין זה נעשה ע"י הביטול – כמובא בחסידות116 שענין התפלה הוא כמו "הטופל כלי חרס"117 (אף שברוב הגירסאות נאמר "הטופל" בט', ואילו תפלה היא בת'118 ), היינו, שנעשה טפל למי שמתפלל אליו, "כעבדא קמי מרי'", היינו, שאינו אלא ענין של מה בכך (שפלות האדם), ועי"ז נעשה ענין החיבור, ו"המחובר לטהור – טהור"119, ועי"ז יוצא מ"ארצה" ומתעלה עד שמגיע "השמימה".

ונמצא, שדוקא ע"י עבודת התפלה ("עמל שיחה") נשלמת תכלית ירידת הנשמה למטה – לתקן את הגוף ונפש הבהמית, מצד עבודתו הוא; ולאח"ז נותנים לו את הענינים שמצד למעלה, שזהו ענין התורה ("עמל תורה"), עלי' נאמר120 "הלא כה דברי כאש".

כ. וגם ענין זה קשור עם עבודת בעל ההילולא:

נוסף לכך שעסק בעצמו בעבודת התפלה, הנה גם בהחינוך וההוראה לילך בדרכיו מודגשת ההתעסקות בעבודת התפלה, כמבואר בארוכה בכמה ממאמריו, שיחותיו ומכתביו, גודל הענין והערך של עבודת התפלה ("עמל שיחה").

ועי"ז נעשית הצלחה שלא בערך הן ב"עמל תורה", והן במילוי תכלית הכוונה ב"עמל מלאכה", "נשאת ונתת באמונה".

וזוכים לראות פרי טוב בעמלו – "פירות ופירי פירות עד סוף העולם"121, כידוע הפירוש122 ב"סוף העולם", שמבטלים את ענין העולם כפי שהוא מצד עצמו, מלשון העלם123, ופועלים שיקויים היעוד124 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", והיינו, שעי"ז שפיו מדבר באותיות התפלה ואח"כ באותיות התורה, הרי הוא מגלה וממשיך למטה הענין ד"פי הוי' דיבר", שיהי' נראה בהבריאה "דבר הוי'" ש"לעולם .. נצב בשמים"125 ובארץ וכל צבאם.

* * *

כא. אך מסקנת הגמרא30 היא – "לעמל תורה נברא":

בתורה גופא יכול להיות אופן הלימוד ללא עמל, אבל, על זה איתא בגמרא במסכת מגילה126 : "אם יאמר לך אדם .. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין", ודוקא "יגעתי (בתורה) ומצאתי, תאמין".

וזהו גם הדיוק "עמל תורה", שלימוד התורה צריך להיות באופן של "עמל" (יגיעה) דוקא127.

כב. אמנם, לכאורה יכולים להקשות קושיא:

רואים במוחש, שיש כאלו שלומדים תורה ללא יגיעה, ואעפ"כ, יש להם ידיעה בתורה – ידיעה מועטת עכ"פ, ומי שהוא בעל כשרונות טובים, ואין לו ענינים המבלבלים, יכול להצליח ולהשיג ידיעות רבות בתורה, מבלי להתייגע.

ובפרט אם הוא "מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו ע"י תגבורת המרה שחורה" (כמבואר בתניא128 ), וכמבואר בתורה אור129, שמי "שגובר בו מרה שחורה בתולדתו, תשתוקק נפשו מאד אל החכמה כו'".

ואף ש"גם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו"130, וא"כ, יש צורך בהשתדלות שיניח את עניני גופו ויתמיד בלימוד התורה – הרי בשביל זה אין צורך ביגיעה בהלימוד; בשביל זה יש צורך ביראת-שמים, כדי שישקיע את זמנו וכשרונותיו בלימוד התורה; ואילו במאמר הגמרא "יגעתי כו'" מדובר אודות היגיעה בהלימוד.

ומודגש יותר בהסוגיא במסכת סנהדרין – שנזכר תחלה "עמל שיחה" ואח"כ "עמל תורה": "עמל שיחה" הו"ע היגיעה בתפלה להיות ירא-שמים, ולהניח את כל עניני גופו, ולהתעסק בעניניו של הקב"ה; ולאחרי שיש אצלו הענין ד"עמל שיחה" – אזי במילא יעסוק בתורה בהתמדה, ולכאורה אינו זקוק שלימוד התורה גופא יהי' באופן של "עמל" דוקא.

וכאמור, רואים במוחש – ובלשון הגמרא131 : "למה לי קרא, סברא היא"132 – שיש מי שאינו מתייגע, ואעפ"כ יש לו ידיעות בתורה.

כג. ויובן בהקדם הידוע שגם עניני תושבע"פ הם בדיוק גם בפרטי התיבות, שנבחרה תיבה מסויימת דוקא שנוגעת לתוכן הענין.

ובנדו"ד: בגמרא לא נאמר ("יגעתי ולא ידעתי אל תאמין", או) "לא יגעתי וידעתי אל תאמין", כי, יכול להיות ש"לא יגעתי", ואעפ"כ, יהי' למדן ותלמיד חכם שיש לו ידיעה בתורה; הגמרא מדייקת לומר "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", מציאה דייקא, שאינה לפי ערך הטירחא133.

ענין של שכר – הנה לפי ערך היגיעה, כן הוא תשלום השכר;

ענין של מתנה – אינו תשלום שכר עבודתו, אבל אעפ"כ, "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"134, ומזה מובן, שככל שיגדל הנחת-רוח, תהי' המתנה גדולה יותר, כפי שרואים בפועל;

אבל בנוגע לענין המציאה – איתא בגמרא במסכת סנהדרין135 שמציאה באה "בהיסח הדעת"; הוא לא התייגע, ומה גם שענין היגיעה אינו יכול לפעול בזה מאומה; הוא הלך ברשות-הרבים, ולפתע מצא מציאה, ונעשית שלו.

אמנם, זהו רק כפי ש"האדם יראה לעינים"136, אבל האמת היא, שהעובדה שמצא מציאה (וכן מה שפלוני איבד אותה) היא בהשגחה פרטית; ועל זה אומרת הגמרא, שענין המציאה בתורה אינו יכול להיות אלא ע"י יגיעה.

כד. אך לכאורה, כל הענין הוא דבר פלא:

הן אמת שהתורה ענינה הבנה והשגה, "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"137, אבל אעפ"כ, הרי זו תורתו של הקב"ה, כפי שאומרים בנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.", היינו, שהתורה שלומד הקב"ה, נתנה לאדם הלומד תורה, ובאופן ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"138, היינו, שהתורה שלומד האדם היא התורה שלומד הקב"ה.

וכיון שכן, כשחושבים אודות הבלתי-ערך כלל בין לומד התורה לנותן התורה, הרי לא שייך שיגיע לזה ע"י יגיעתו, כי, ככל שתגדל יגיעתו, הרי זו יגיעה של נברא, נשמה בגוף, עם כל ההגבלות של זמן ומקום וכו', ללא יכולת לצאת מגדר הנברא ומכל ההגבלות שמוגבל בהם, וא"כ, איך יוכל להגיע להבורא, שאינו בערך כלל; ועד"ז בנוגע לתורה – שהרי הקב"ה הוא (ורצונו וחכמתו ודעתו) אחד (כמ"ש הרמב"ם139 ), וא"כ, איך יוכל להגיע ל"תורתו"?!

הן אמת שהקב"ה "נתן לנו את תורתו", ועל הקב"ה אי אפשר לשאול קושיא; כאשר הקב"ה רוצה ליתן – יכול ליתן גם דבר שלא בערך; אבל המדובר כאן הוא (לא בנוגע לנתינה ע"י הקב"ה, אלא) בנוגע לתורה כפי שנעשית של האדם, כדברי הגמרא במסכת ע"ז140 : "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר141 בתורת ה' חפצו ובתורתו. גו'", היינו, שהתורה נעשית שלו, וא"כ, גם לאחרי שהקב"ה נותן לו את התורה, הרי היא עדיין תורתו של הקב"ה, ועדיין לא נעשה היחוד של המושכל עם השכל והמשכיל142, ע"י ההבנה וההשגה בתכליתה; ולהגיע לזה, אי אפשר (לכאורה) גם ע"י יגיעה, כי, ככל שתגדל יגיעתו, הרי זו יגיעה של נברא מוגבל, ואין ביכלתו "ליקח" ענין שאינו בהגבלה.

וכידוע הראי' לזה – ממה שמצינו בגמרא143 בנוגע לחלום, ש"לא מחוו לי' לאינש .. פילא דעייל בקופא דמחטא" (פיל שנכנס דרך נקב המחט), וזאת, למרות שמדובר אודות שני נבראים ששניהם מוגבלים, שהרי הפיל הוא מוגבל, ונקב המחט הוא מוגבל, ואעפ"כ, מושלל לגמרי הענין ד"פילא דעייל בקופא דמחטא", לא רק בפועל (ובשכל), אלא אפילו בחלום!

ואילו כאן – הנה "תורתו.", "נתן לנו", ובאופן שכאשר לומד "למיגרס", נקראת "תורת ה'", וגם על זה מברך ברכת התורה, אבל עדיין אינה "נקראת על שמו"; וכדי שתהא "תורתו" – הרי זה רק באופן של מציאה, שלא בערך היגיעה.

אבל אימתי מזמינים לו את המציאה – כאשר ישנו ענין היגיעה: "יגעתי ומצאתי"; וללא יגיעה – לא יתכן ש"בתורתו יהגה", ותהי' "נקראת על שמו".

וטעם הדבר – מובן בפשטות:

כדי שהקב"ה יתן לו את התורה באופן שתהא "נקראת על שמו", צריך להיות אצלו מעין הענין שרוצה לקבל.

ולכן, כל זמן שהוא מוגבל, וגם לימודו הוא לפי שכלו והבנתו, כך, שלא יצא מהגבלותיו – הרי זה ענין שלא בערך יותר מאשר "פילא דעייל בקופא דמחטא";

ורק כאשר יוצא מהגבלותיו, כפי שהדבר ניכר בענין היגיעה, שמתייגע בלימוד התורה יותר מרצונו, יותר מההתמדה שמצד הטבע,

– וכפי שמבאר רבינו הזקן128 דברי הגמרא במסכת חגיגה144 אודות מעלת מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד לגבי מי ששונה פרקו מאה פעמים בלבד (כפי שהיתה הרגילות בימיהם), מפני שזהו יותר מרגילותו, כה"משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא, ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם", שלכן, "זאת הפעם המאה ואחת היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז כו'" –

הנה יגיעה זו לשבור את טבעו, שעל ידה יוצא מהגבלתו, ופועל בעצמו תנועה שלמעלה מהגבלה [ואע"פ שלגבי זולתו שמתייגע שלא בערך יותר נחשבת יגיעה זו להגבלה, הנה אצלו הרי זה היפך טבעו] – פועלת את ענין המציאה בנוגע לתורה ("מצאתי"), שתורתו של הקב"ה תהי' "נקראת על שמו", "בתורתו. יהגה".

כה. וכן הוא בנוגע לכללות ענין ה"עמל", ש"כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד":

אמרו רז"ל145 "עולם על מילואו נברא", ואח"כ צריך יהודי להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית"146.

ולכאורה אינו מובן: ענינו של "שותף" הוא – כפשוטו – שצריך להוסיף דבר-מה, שהרי אם אינו מוסיף מאומה, במה היא השותפות שלו?! וכיון ש"עולם על מילואו נברא" – מה כבר יכול האדם להוסיף?!

ובפרט ע"פ החקירה הידועה בענין השותפות147, והמסקנא בזה, שאין זה באופן שלכל אחד מהשותפים יש חלק מסויים בדבר, ואין לאחד שייכות לחלקו של חבירו, אלא שותפות אמיתית היא באופן שכל נקודה ונקודה היא בבעלות שניהם, וזאת – לא בגלל ש"אין ברירה", אלא גם אם "יש ברירה"148, ואפילו כפי שהדבר הוא "כלפי שמיא", ש"הכל גלוי וידוע", אין נקודה אחת בדבר המשותף ששייכת לאחד ולא לחבירו.

ועפ"ז מתחזקת יותר השאלה: איך שייך שנברא יהי' "שותף להקב"ה במעשה בראשית"?!

מצינו אמנם במדרש149 ש"כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשי' (תיקון150 ), כגון .. התורמוסים צריך למתוק כו'", והאדם מתקנם ע"י הבישול, אבל, עדיין אין זה אמיתית ענין השותפות, כי, מצד ענין הבישול, הרי זה שייך לגמרי לאדם, ומצד עצם הדבר (שגם לאחרי שנתבשל נשארים כמה ענינים כמו קודם הבישול), הרי זה שייך לגמרי להקב"ה (אלא שלאחר שנתבשל הנה כל ענין הוא מעורב כו').

ובכן: אמיתית ענין השותפות באופן שכל נקודה ונקודה היא בבעלותם של הקב"ה ביחד עם האדם העובד, היא – עי"ז שיהודי "מתפלל בערב שבת ואומר ויכולו" (כדברי הגמרא במסכת שבת146, שעי"ז נעשה "שותף להקב"ה במעשה בראשית"), כי, תוכן הענין דאמירת "ויכולו" הוא העדות על שמים וארץ וכל צבאם שנבראו ע"י הקב"ה, ואין אפילו נקודה אחת בעולם שנבראת מעצמה ח"ו, וכיון שענין זה מתגלה ע"י עבודתו של איש ישראל באמירת ויכולו, לכן נעשה "שותף" בכל נקודה בשמים ובארץ וכל צבאם.

וענין זה צריך להיות באופן של "עמל" דוקא, כדי שלא יהי' בבחינת "נהמא151 דכיסופא"152.

וכאמור לעיל (ס"ט) שהנשמה ירדה למטה כדי לתקן את נפש הבהמית, הגוף והעולם, ובשביל זה צריך לפעול בעולם את העדר ההגבלה ("אויס וועלט", "אויס הגבלה"), וענין זה נעשה ע"י ה"עמל" – דכיון שזהו היפך טבעו, הרי עי"ז יוצא מגדר הגבלה, מיצרים וגבולים, ובאופן שכל נקודה ממציאות האדם שיצא מהגבלתו חדורה בהיציאה מהגבלה, ועי"ז "לוקח" את הדבר הבלתי-מוגבל שמלמעלה.

כו. ובזה גופא יש כמה סברות – אם הכוונה היא ל"עמל", היפך טבעו, בענין ה"מלאכה", או היפך טבעו בענין ה"שיחה" (עבודת התפלה), והמסקנא היא – היפך טבעו בענין התורה (מאה פעמים ואחד), "עמל תורה", "יגעתי", ודוקא אז – "ומצאתי", מציאה שבאה "בהיסח הדעת", אבל הקב"ה מזמין זאת, כיון שעלה ברצונו שיהודי יצא מהגבלתו ע"י יגיעתו, ובכך מתקיימת ונשלמת תכלית הבריאה.

וכאשר "הוא עמל במקום זה" אזי "תורתו עומלת לו במקום אחר" (כדברי הגמרא30), וכפי שמפרש רש"י, "שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה כו'", וכפי שמפרש המהרש"א ש"מגלין לו רזי תורה".

וענין זה נעשה כלי והתחלה ל"תורתו של משיח", שעז"נ153 "ישקני מנשיקות פיהו", כפי שמפרש רש"י (ממדרש154 ) שקאי על "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'" כפי שבאים בגילוי, בהחלט, אשר, ההתחלה וההכנה לזה – בבחי' "טועמי' חיים זכו"155 – הוא הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שעי"ז קא אתי מר דא מלכא משיחא156, וילמד תורה את כאו"א מבני ישראל157.

* * *

כז. דובר כמ"פ158 בנוגע לקס"ד בתורה, שכיון שזוהי סברא בתורה, הרי זה נעשה חלק מהתורה. וכפי שמצינו אפילו בנוגע לדברי ב"ה וב"ש, שאע"פ ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה"159, מ"מ, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"160, ועאכו"כ בנוגע לקס"ד שהופרך בגלל לימוד מפסוק, שאינו מופרך לגמרי כמו "אינה משנה", הרי בודאי ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אלא שאין זה למעשה, כי אם בתור קס"ד.

ומזה מובן בנוגע לעניננו, שכאשר יהודי חוזר ולומד את הש"ס פעם נוספת, הנה אע"פ שזוכר מהלימוד הקודם שהמסקנא היא שהאדם נברא בשביל "עמל תורה", עליו ללמוד עוה"פ את הקס"ד בנוגע ל"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", ובאופן ש"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"161.

ולכאורה אינו מובן:

בשלמא הענין ד"עמל תורה", צריך ללמדו "באימה וביראה וברתת ובזיע", בגלל שזהו הפס"ד בתורה;

וכמו"כ לימוד הקס"ד ד"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה" בפעם הראשונה, צ"ל "באימה וביראה וברתת ובזיע", בגלל שעדיין לא למד הראי' מהפסוק ששוללת קס"ד זה, והרי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת"162, אלא לבני-אדם, שלימודם הוא באופן של הליכה "מחיל אל חיל"67, ובתחילת הלימוד נמצא בדרגא כזו שיכול להיות מונח אצלו שהתכלית היא "עמל מלאכה" או "עמל שיחה", ובשעת מעשה הרי הוא מקיים מצות לימוד התורה;

משא"כ כאשר לומד ענין זה בפעם השני', ולא שכח אלא זוכר שכבר למד שישנו פסוק ששולל את הקס"ד הנ"ל, ואעפ"כ אומרים לו, שכאשר ילמד את הקס"ד ד"עמל מלאכה", אסור לו ללמוד זאת ללא הקדמת ברכת התורה, "תורת אמת", ולא עוד אלא שצריך ללמוד קס"ד זו "באימה וביראה וברתת ובזיע", ובידעו – קודם שניגש ללימוד הענין – שישנו פסוק מפורש ששולל את הקס"ד, הרי זה עדיין ענין בתורה!

ומזה מובן, שגם כאשר לומד מאה פעמים, ועד מאה פעמים ואחת144 [פעם אחת יותר ממאה, שעי"ז מבטל את השר של שכחה ששמו "מס", בגימטריא מאה (כדאיתא בספרי קבלה163 )], וזוכר שכבר למד מאה פעמים שהמסקנא היא שאדם נברא בשביל "עמל תורה" – אזי מתבונן עוד הפעם בהענין, ועולה בדעתו שאפשר להפריך את הראי' מהפסוק, ועדיין יש מקום לקס"ד ד"עמל מלאכה", ולכן לומד זאת עם כל החיות כו', בידעו ש"הקב"ה קורא ושונה כנגדו".

ומזה נראה עד כמה צריך להיות ה"עמל תורה" – שלמרות מה שמונח אצלו בפשיטות לאחרי שלמד מאה ואחד פעמים, הרי הוא מתייגע כ"כ עד שמוצא סברא עמוקה יותר שמבטלת את הנחתו הקודמת, ועליו ללמוד מחדש ולהוכיח שהפסוק מכריח שהתכלית היא "עמל תורה", וכל זמן שלא לומד בפעם המאה ושתים, עדיין אין הענין בוודאות. – לימוד באופן כזה דורש עמל גדול ביותר!

ומזה מובן גם שאפילו לאחרי דחיית הקס"ד, הרי זה עדיין ענין בתורה.

כח. ויש להוסיף בזה:

ידוע המובא בספרים164 (אם כי לא בספרי חסידות חב"ד165, שלכן אינני רוצה לחזור על זה בפשיטות), שהבעש"ט אמר, שאין תירוץ שלא יוכל למצוא עליו קושיא, ואין קושיא שלא יוכל למצוא עלי' תירוץ.

והסביר זאת, שזהו לפי שהתורה ישנה בכל עולם ועולם, ובעולם נעלה יותר, הנה גם לימוד התורה הוא באופן נעלה יותר, ובמילא מובן, שכאשר תינוק "בן חמש למקרא", או "בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא"81 לומד ענין מסויים, ואח"כ לומד זאת חכם גדול ביותר – אזי יתרץ את כל הענינים שנשארו בקושיא אצל התינוק או אפילו אצל ה"בן חמש עשרה לגמרא", וכן להיפך, שלאחרי התירוצים שמצאו הם, ימצא סברא עמוקה יותר שתסתור את התירוצים שלהם.

ולכן, ע"י עלייתו מעולם לעולם עליון הימנו, הנה כאשר לומד תורה לפי אופן הלימוד בעולם העליון, שהחכמה ולימוד התורה שבעולם ההוא הם באופן נעלה הרבה יותר מאשר בעולם שלמטה הימנו – אזי יתרץ את הקושיא ויפריך את התירוץ שבעולם שלמטה, אע"פ שמצד החכמה שבעולם שלמטה ה"ז קושיא אמיתית ותירוץ אמיתי.

ועפ"ז מובן שיש מקום לענין ד"עמל מלאכה" יותר מאשר קס"ד שכבר הופרך – כיון שישנו עולם שבו אוחזים עדיין קודם הפירכא.

כט. ונוסף לזה, יש ב"עמל תורה" גופא הן "עמל מלאכה" והן "עמל שיחה" (ומהם נמשכים אח"כ "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה" כפי שהם בפני עצמם):

איתא במדרש166 שהתורה היא בבחי' "דיפתראות ופינקסאות" – ה"תכנית" ("פּלאַן") שבה הביט הקב"ה וברא את העולם, כמאמר167 "אסתכל באורייתא וברא עלמא". ומזה מובן גם בנוגע לענין ד"עמל מלאכה", שהסיבה לכך שישנו בעולם היא – בגלל שישנו תחילה בתורה.

ועד"ז בנוגע ל"עמל שיחה", ענין התפלה: מניין יודעים שמצוה להתפלל – מהתורה, כמ"ש הרמב"ם168 "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר169 ועבדתם את ה' אלקיכם" (וכן שאר הפסוקים שנאמרו בענין זה, כמו "והתפללו אליך דרך ארצם"170, וכיו"ב).

וכיון ש"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה" ישנם בתורה, הרי הם נמצאים גם ב"עמל תורה".

ועפ"ז נמצא, שאפילו לפי המסקנא שאדם נברא ל"עמל תורה" – הרי ב"עמל תורה" גופא ישנם "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה".

ל. וכאן הנני מגיע להענין הידוע – שבו עוסקים בלהט ("מ'קאָכט זיך") זה זמן רב ביותר – הנקרא בשם "מבצע תפילין"171. ובהקדמה:

בענין התפילין יש תכונה מיוחדת – כדברי הגמרא66 "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", כפי שלמדים ממש"נ172 "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך".

והנה, אע"פ שהכוונה בזה היא לענין המצוות173, הרי לשון הגמרא הוא "הוקשה כל התורה כו'", היינו, שענין התפילין שייך במיוחד לענין התורה.

ובפרט ע"פ המבואר במדרש תהלים174 : "אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי", כיון שצריכים להתעסק גם ב"עמל שיחה" ו"עמל מלאכה", "אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" – הרי בודאי שאין זה צירוף של שני ענינים שאין שייכות ביניהם; כיון שהקב"ה מצרף אותם, הרי הם מקבלים שייכות פנימית, והיינו, שענין התפילין שייך ל"עמל תורה".

וזהו גם הפירוש הפשוט בפסוק ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"175 ) שממנו למדים ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין" – "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך" – שע"י הנחת תפילין תהי' "תורת ה' בפיך", שקאי בפשטות על ענין התורה.

ובזה גופא מודגשת השייכות דתפילין ל"עמל פה" – שהרי בפסוק נאמר "למען תהי' תורת ה' בפיך", היינו, שההדגשה אינה על ההבנה והשגה, אלא על הדיבור בפה דוקא.

וכמו"כ שייך ענין התפילין ל"עמל שיחה", תפלה – כי:

איתא בגמרא176 "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", והיינו, שתפילין קשור עם הענין דקריאת שמע (תפלה).

וזהו גם מה שמצינו בדין הנחת תפילין, שאע"פ שיכולים להניח תפילין במשך כל היום כולו (מנץ החמה, או עלות השחר, עד צאת הכוכבים או שקיעת החמה177 ), הרי הזמן המובחר להנחת תפילין הוא בזמן התפלה, כמנהג ישראל שמניחים תפילין ומתפללים בהם178.

וכמו"כ קשור ענין התפילין עם "עמל מלאכה":

מצינו דבר פלא179 בירושלמי180 : "עובדא הוה בחד בר נש דאפקיד גבי חברי' וכפר בי', א"ל, לא לך הימנית, אלא לאילין דברישך הימנית" (לתפילין אלו שבראשך האמנתי).

ולכאורה, למה נקט "תפילין שבראשך" דוקא, הרי הלה הי' לבוש גם בציצית?! – ומזה מוכח, שכאשר מדובר אודות "משאו ומתנו באמונה", אין זה קשור עם לבישת ציצית, אלא עם הנחת תפילין דוקא, שבגלל זה האמין בו וסמך עליו בעניני משא ומתן – "עמל מלאכה".

ונמצא, שכאשר ישנו ענין התפילין באופן של עמל (כדלקמן סל"ג), יש ב"עמל" זה – הן "עמל תורה" ("הוקשה כל התורה כולה לתפילין"), הן "עמל שיחה" (כמנהג ישראל להניח תפילין בשעת התפלה), והן "עמל מלאכה" (שאפשר לסמוך על התפילין שבראשו ש"משאו ומתנו באמונה").

לא. זאת ועוד:

ג' הענינים שבעמל קשורים עם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה: "עמל מלאכה" – ענין העשי'; "עמל שיחה" – ענין הדיבור; ו"עמל תורה" – ענין המחשבה, שהרי לימוד התורה צריך להיות בהבנה והשגה דוקא, ולולי זאת אינו יוצא י"ח לימוד התורה, ואינו יכול לברך ברכת התורה (מלבד בתורה שבכתב)181.

וגם בענין התפילין ישנם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה182 : הנחת תפילין – ענין המעשה; אמירת הברכה (נוסף על התפלה עם התפילין, כנ"ל) – ענין הדיבור; והכוונה שבהנחת תפילין – כמ"ש בשו"ע183 : "יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור כו' יחודו ואשר לו הכח והממשלה כו', וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב כו'" (כמובא גם בתניא184 ) – ענין המחשבה.

לב. ויש להוסיף בביאור השייכות דהנחת תפילין עם הענין ד"עמל מלאכה" – דלכאורה אינו מובן:

הן אמת שהנחת תפילין הו"ע המעשה, אבל אעפ"כ, מעשה הנחת תפילין כשלעצמו אינו ענין של "עמל מלאכה" – כי, תוכן ה"עמל מלאכה" שייך רק כאשר לוקחים דבר של רשות, ועושים ממנו תשמישי קדושה או תשמישי מצוה185, ובנדו"ד, הרי זה שייך רק בכתיבת הפרשיות, שלוקחים קלף מעור של בהמה, דבר הרשות, וכן דיו של רשות, ועושים מהם פרשיות של תפילין; אבל בעת קיום המצוה בפועל בהנחת התפילין – אין ענין של "עמל מלאכה"?!

אך בענין זה יש חידוש שמוסיף רבינו הזקן בשו"ע שלו – כמדובר כמ"פ186 שכאשר מתבוננים בשו"ע של רבינו הזקן, מוצאים חידושים נפלאים ("געוואַלדיקע חידושים") על כל צעד וצעד, ומודגש ביותר כאשר רבינו הזקן מביא לשון ממי שקדמו, ועאכו"כ כשמביא הלשון משו"ע המחבר, ומוסיף או משנה בזה, ובנדו"ד – הוספה בנוגע לכוונת תפילין, שיש בה חידוש נפלא בנוגע להלכה, ונפק"מ בנוגע למעשה:

רבינו הזקן מביא את לשון השו"ע של המחבר, "יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו כו'" (כנ"ל) – ומוסיף187 : "שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו .. ולהניחן כו'"188.

והרי זה חידוש גדול – שכשם שכל אחד ואחד, כל זכר מבן י"ג שנה ומעלה, נצטווה להניח תפילין על היד ועל הראש, כמו"כ נצטווה כאו"א לכתוב ד' הפרשיות של תפילין!

ולהעיר, שענין זה לא מצינו במזוזה, אף שבה נאמר "וכתבתם גו'"189, כי אם בתפילין, דאף שבהם נאמר "וקשרתם גו'"190, מ"מ, המצוה היא "לכתוב ד' פרשיות". וכמו בס"ת, ש"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר191 ועתה כתבו לכם גו'"192.

וכשם שבס"ת, הנה לכמה דעות (וזוהי גם המסקנא) יוצאים י"ח ע"י קניית ס"ת (ואפילו המחמירים, יוצאים י"ח ע"י הגהה ותיקון כו')193 – כך גם בתפילין, אף שבפועל נעשית כתיבת הפרשיות ע"י אחר, הנה עי"ז שנעשה שלו (ע"י הקני', או באופן אחר), הרי זה כאילו שכתב את הפרשיות בעצמו (שהרי אין זה מצוה שבגופו, שאי אפשר לעשותה ע"י שליח194, אלא כמו מצות כתיבת ס"ת).

ונמצא, שמלבד הנחת התפילין, יש אצל כאו"א גם הענין דכתיבת פרשיות התפילין, שעי"ז משנה מדבר הרשות לתשמישי קדושה ותשמישי מצוה, עד לקיום המצוה.

וכיון שבהנחת תפילין בכל יום ויום צריך לכוין "שצונו הקב"ה (לא רק להניח, אלא גם) לכתוב ד' פרשיות אלו" (כיון שכתיבת הסופר נחשבת לו כאילו כתבם בעצמו), נמצא, שבכל יום יש אצלו גם הענין ד"עמל מלאכה", שהו"ע הפיכת דבר הרשות לקדושה ומצוה.

לג. ומזה באים לנקודה המכוונת – בנוגע ל"מבצע תפילין":

כאשר יהודי מניח תפילין בעצמו – אינו זקוק לענין ה"עמל",

[שהרי "לא ברשיעי עסקינן"195, ובפרט שמציאות כזו אינה קיימת בזמנינו אלו; ישנם אלו שיודעים חומר הדבר, וישנם אלו שאינם יודעים, ולכן אינם מהדרים בזה, או מזלזלים כו', או אפילו למטה מזה כו', אבל אין מציאות של "רשע", שהפירוש הפשוט בזה הוא שעושה זאת במזיד ולהכעיס כו'],

וכמו"כ כאשר נקל לו לדבר עם הזולת ולפעול עליו להניח תפילין – עדיין אין זה באופן של "עמל";

אבל אם הוא ביישן, ואעפ"כ, מכריח את עצמו לדבר עם הזולת ולפעול עליו להניח תפילין, וכמו"כ כאשר צריך לנתק את עצמו מכל עניניו ולהקדיש מזמנו כו', ובעיקר, כאשר עושה זאת לא רק עם יהודי אחד, אלא עם שנים, שלשה ועשרה, וכמ"פ עשרה – אזי ישנו ענין ה"עמל", ולא עוד אלא שישנם כל פרטי הענינים ד"עמל מלאכה" "עמל שיחה" ו"עמל תורה" כפי שבאים בבת אחת בענין התפילין, שזוהי שלימות הענין ד"אדם לעמל יולד".

ובפרט כאשר עושים זאת מתוך שמחה וטוב לבב – שלא צריך לבקש ולהפציר בו לעשות זאת, אלא הוא עושה זאת מעצמו, וכדמוכח מזה שמשתדל שגם חבירו יעשה כמותו – ששמחה פורץ גדר196.

לד. ועי"ז נשלמת תכלית הכוונה – להמשיך שכינתו ית' בתחתונים,

– באופן נעלה יותר מכמו ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה"197, שזה הי' מצד "כי חפץ חסד הוא"52, ואילו עתה נעשה ע"י עמל האדם, ובמילא הרי זה בתוספת אור, וביתר כח ועוז –

כפי שיהי' נראה בגלוי בקרוב ממש, כאשר יקויים היעוד124 "ונגלה כבוד הוי' גו'".

והיינו, שעי"ז ש"ראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך"198, "אלו תפילין שבראש"199, אזי באים לקיום היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

וזהו גם הביאור בדרך אפשר במ"ש במדרש תהלים200, שקרוב לגילוי משיח ומלחמות של משיח, יבואו גוים ויצעקו: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו", "ננתקה את מוסרותימו, אלו תפילין של יד, ונשליכה ממנו עבותימו, אלו תפילין של ראש" (שזוהי ההוספה במדרש תהלים על מאמר הגמרא במסכת ע"ז201 ) – כיון שע"י מניעת ענין התפילין מעכבים את ביאת המשיח.

ומובן ביתר ביאור ע"פ דברי הזהר202 שענין התפילין הוא בדוגמת רצועה שבה קושרים ואוסרים את צד השמאל, ובמילא מוכרח לעשות כפי שמנהיגים אותו ע"י הרצועה – שזהו גם תוכן הענין דביאת המשיח, שאז יתבטל היצה"ר ("אשר הרעותי"203 ), ויהי' בגלוי הענין ד"בכל לבבך"103, "בשני יצריך"104, כיון ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"204, שלכן יקויים היעוד "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר".

והכנה קרובה לזה היא – התחזקות והתפשטות קיום מצות תפילין, ככל פרטי הענינים שבה, "שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו .. ולהניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח" לשעבד המוח והלב, כולל גם הזכרת הענין דיציאת מצרים, אשר, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"205, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

* * *

לה. מהשיחות הראשונות בשם "לקוטי דיבורים" שנדפסו באותיות מרובעות בריגא, היא – השיחה דשמע"צ ושמח"ת תרצ"ג.

בשיחה הנ"ל היו כמה ענינים שדובר אודותם, יותר ממה שנדפס, אלא שלאחרי כן, הוציאם בעל ההילולא (כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השיחות) מהרשימה, ולא נתן לפרסמם בדפוס. אבל, כמדובר כמ"פ206, כיון שידע שאצלי נשארה העתקה, הרי בודאי שיער, שבשלב מסויים, קצת יותר מוקדם או קצת יותר מאוחר, אפרסם גם אותם...

ובכן, א' הענינים שנאמרו בשיחה הנ"ל, הוא207 :

כל מה שאבי, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע דיבר עמי בשנת תר"פ – קבלתי על עצמי, אבל, בתנאי שיהי' זה בחסד וברחמים. דבר208 זה עלה לי הרבה בריאות ("דאָס האָט מיר געקאָסט אַ סאַך געזונט")... הקירות של החדר ספוגים מדמעות ("די ווענט פון צימער זיינען דורכגעווייגט מיט טרערן")... כדי להבטיח ("באַוואָרענען") שלא לנגוע ושלא לרחק. עכ"ל.

לו. והענין בזה:

מובן שכוונת הדברים היא בנוגע לעניני הנשיאות ואופן הנהגת הנשיאות – שהרי מדובר אודות שנת תר"פ, שהיא שנת ההסתלקות של אדנ"ע, וקבלת הנשיאות ע"י בעל ההילולא, וכמובן גם מזה שבעל ההילולא הוציא זאת מהרשימה, ולא הרשה להדפיס ולפרסם ברבים.

ועפ"ז מובן גם המשך הדברים – שקיבל על עצמו, אבל בתנאי שיהי' זה בחסד וברחמים.

אך גם לאחר תנאי זה – שהי' בהסכמת נשיא הדור שמסר את הנשיאות, שזהו ענין של נתינת כח – הי' צורך בענין של דמעות...

והרי דמעות מורים על כך שזהו ענין שכלי המוח אינם יכולים לסבול, להכיל ולקלוט, ולכן מתבטא הדבר בדמעות, שנלקחים ממותרי מוחין (בלשון הקבלה)209, וענינו בנפש האדם – שכאשר הנפש אינה יכולה לסבול את הצער, או – בקו הטוב – את השמחה, הרי זה בדוגמת החבית שעולה על גדותי' ונשפכים ממנה המותרות, שזהו ענין הדמעות – דמעות של שמחה בענינם, או דמעות של תפלה והשתפכות הנפש בענינם.

ומוסיף, שלא הספיק ענין של דמעות סתם, אלא הוצרך להיות באופן שהקירות של החדר יהיו ספוגים בדמעות!...

והביאור בזה:

רואים בפועל, שכאשר נכנסים לחדרו של מישהו, אזי החדר מקיף על שניהם, והיינו, ששניהם נמצאים באותו חדר, באותו מקיף, שזהו ענין של קירוב בין השנים שנמצאים באותו החדר.

וענין זה נוגע גם להלכה בפועל210 – בנוגע למנין, נרות שבת, סוכה ועירוב וכו', שכאשר נמצאים באותו חדר הרי זה ענין המאחד.

והביאור בזה מובן מהמבואר בחסידות אודות החילוק שבין המקיף דלבוש והמקיף דבית211 – שהלבוש הוא לפי מדת האדם, אצל כל אחד לפי מדתו, במדידה והגבלה מדוייקת לפי אבריו (אברי הגוף, ועד"ז גם ברוחניות), ובמילא הרי זה מורה על מקיף הקרוב; ואילו בית – גם הוא מקיף, ולא מקיף שאינו שייך אליו, אלא אדרבה, על ידו נעשה מוגן מחום השמש או מקור, מזרם וממטר, אבל זהו באופן של מקיף הרחוק, עד כדי כך, שיכול להיות שאינו בערך כלל למדידות והגבלות שלו, שלכן יכולים להיות באותו חדר כמה אנשים, ועד לאנשים שהם לכאורה הפכיים זמ"ז.

וכאן מתעוררת צעקה גדולה ביותר:

תובעים ממנו לעזור ליהודי נוסף – "ואהבת לרעך כמוך"212 – אע"פ שאינו בערכו כלל, כיון שאינו "רעך" בתומ"צ, "עמיתך", "עם שאתך בתורה ובמצוות"213 – כפי שרבינו הזקן מאריך בתניא פרק לב, ש"אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו .. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה', והן לא, לא הפסיד כו'".

ולכן תובעים ממנו להכניס יהודי הנ"ל לחדרו, לתוך המקיף שלו – המקיף שפועל את השלימות שלו להיות נקרא "אדם", כמובן מהמאמר המובא בחסידות "כל מי שאין לו בית אינו אדם"214, ולתוך "בית" זה עליו להכניס מישהו שלגמרי אינו בערכו, כדי שהבית שלו יפעל בדרגת ה"אדם" של יהודי הנ"ל.

וכדי לפעול זאת בה"הבית" – יש צורך שהדמעות יהיו חדורים וספוגים בקירות החדר!...

וממשיך ומוסיף, שלא מדובר כאן אודות יהודי שבערכו, והוא רק למטה הימנו, אלא מדובר אודות מעמד ומצב שצריכים להבטיח "שלא לנגוע":

לכאורה, כיון ש"גם ענוש לצדיק לא טוב"215 – הרי גם אם לפלוני מגיע עונש, אין זה ענינו של הצדיק.

ועכצ"ל, שמדובר אודות ענין ואדם שצריך לנגוע בו, ואעפ"כ, פעל בעצמו שלא לנגוע.

ויתירה מזה – "שלא לרחק": אפילו מי שנמצא במעמד ומצב שגם נגיעה לא תועיל לו, והעצה היחידה היא לרחק אותו, שאז "יתפוס" ("ער וועט זיך כאַפּן") שזהו ענין שלא בערך – הנה לא זו בלבד שעוזר לו, אלא הוא מכניס אותו לחדרו, ופורס על עצמו ועליו את אותו מקיף, המקיף שממנו מקבל את השלימות שלו שנקרא "אדם".

עד כאן הוא הביאור – בדרך אפשר – בלשון הרב.

לז. וכאן נשאלת השאלה: בשביל מה סיפרו לנו זאת?

כיון שמדובר אודות ענין שנאמר בהתוועדות פומבית, ברבים, בפרהסיא, בודאי הי' ידוע שנוסף על הפירסום בשעת מעשה, יגיעו הדברים (והראי' – שאכן הגיעו) גם לאחרי כמה שנים, ומזה מוכח שאכן נוגע לנו לידע זאת.

והענין בזה:

ישנה הטענה הידועה שטוען כאשר דורשים ממנו לעשות טובה ליהודי – שצריך לדעת תחילה מי הוא אותו יהודי,

– וטוען שיש לו ראי' מהתורה: איתא בגמרא216 ש"נקיי הדעת שבירושלים", "לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן", ולא רק בנוגע לענין הקשור עם נאמנות, אלא עוד זאת, ש"לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן". ועד שמצינו ש"מאן דמשתעי ריש לקיש בהדי' בשוק יהבו לי' עיסקא בלא סהדי"217, והיינו, שנזהרו אפילו שלא לדבר אלא עם מי שיכולים להאמין ולסמוך עליו בכל הענינים, אפילו בנוגע ל"חיי נפשו" כמו ממון (שהרי "אין אדם מעמיד עצמו על ממונו"218, כפי שמצינו בנוגע לשבת ובנוגע למחתרת, וכיו"ב) –

וכשידע מעמדו ומצבו של פלוני, הנה לפי ערך מעמדו ומצבו, יחליט אם להתעסק עמו בכלל, ואפילו אם כן – עד כמה: מעט או הרבה, או גם בענין שנוגע לשלימות שלו.

ועל זה אומרים, שישנם "דרכיו אשר הורנו", כדי ש"נלכה באורחותיו", ועד לאופן ד"נצח סלה ועד" (כלשון אגה"ק23) – שאז הרי זה נקל הרבה יותר, כיון שכבר סללו את הדרך, ועושים זאת בכח המשלח, בכח המצַוה – שצריך להתעסק גם עם יהודי כזה שמצד החשבון צריך "לנגוע" בו, ויתירה מזה, יתכן שצריכים "לרחק" אותו, ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שלא מרחקים אותו, ולא זו בלבד שלא נוגעים בו, אלא אדרבה – הוא מכניס אותו לחדר שלו, ומעניק לו מהשלימות שקיבל מהקירות של הדירה.

לח. וכאשר ממלאים את שליחותו בעלמא דין, עי"ז ש"נלכה באורחותיו" – אזי ישנו ה"כלי" לקבל את ההמשכות השפעות והארות והנתינת-כח של ה"שמש המאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים" (כפי שמביא באגה"ק219 מתיקונים220 ),

והיינו, שגם לאחרי ששקעה השמש, קיימת מציאותה של השמש, אלא שנמצאת במעמד ומצב אחר בנוגע למעמדו ומצבו הוא, שלכן לא נראה אצלו בגלוי אור השמש, ואעפ"כ, גם אז מאירה השמש (לא רק ליחידי סגולה, אלא) לששים ריבוא כוכבים, שענינם בנמשל הם כללות בנ"י שנכללים במספר ששים ריבוא (כמבואר בתניא221 ש"ששים ריבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים, וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת"), והיינו, שמאיר גם עתה (לאחרי ההסתלקות) לכאו"א מישראל, ובמיוחד – עי"ז ש"נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", ובאופן ד"נצח סלה ועד", ש"אין לו הפסק"24.

ועי"ז ממשיכים את הגאולה העתידה לבוא – שגם היא גאולה שאין לה הפסק, "גאולה שאין אחרי' גלות"222, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

* * *

לט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

* * *

מ. דובר לעיל בנוגע לדברי הגמרא בענין תכלית בריאת האדם, ש"לעמל יולד", שיש בזה ג' סברות, "עמל מלאכה", "עמל שיחה" ו"עמל תורה", והמסקנא היא שתכלית בריאת האדם היא בשביל "עמל תורה" – שכיון שגם קס"ד בתורה הוא חלק מהתורה, הרי מובן, שיש שייכות ומציאות גם לענין זה, אלא שאין זה העיקר; העיקר הוא "עמל תורה", אבל ישנם גם שאר הענינים, לכל הפחות בדרך טפל.

ועד שנת"ל (סכ"ט) שב"עמל תורה" גופא ישנם גם הענינים ד"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה".

ויש להוסיף ולבאר זאת גם באופן אחר:

לימוד התורה, כולל גם הלימוד באופן של "עמל", "עמל תורה", יכול להיות בשביל ענין ה"מלאכה" – כמאמר רז"ל45 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", היינו, שהלימוד הוא בשביל ענין המעשה, שזוהי ה"מלאכה" (כנ"ל (סי"ב) ש"עמל מלאכה" הו"ע המעשה) – מלאכת מעשה המצוות, לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה; והרי כדי לברר את ההלכה לאמיתתה, צריך להיות הלימוד ביגיעה רבה, ביראה ופחד (כמבואר בארוכה בהמשך ר"ה תרס"ו223 ) – שזהו"ע ד"עמל מלאכה" כפי שהוא בתורה.

וכמו"כ ישנו "עמל שיחה" (עבודת התפלה) כפי שהוא בתורה:

בנוגע לאהבת ה' ויראת ה' – פוסק הרמב"ם98 ש"הדרך לאהבתו ויראתו" היא "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים כו'", שזהו כללות הענין דפנימיות התורה, שלימודה הוא בבחינת "דע את אלקי אביך"224, שזהו הלימוד בענין הספירות והשתלשלות העולמות וכו'.

ואפס מקצתו יש גם בנגלה דתורה – שזהו מה שבהמשך להצורך להתבונן במעשיו כו' כדי לבוא לאהבתו ויראתו, מבאר הרמב"ם בפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה (שזהו חלק מתושבע"פ) "כללים גדולים ממעשה רבון העולמים"98, שזהו מה שנקרא בנגלה דתורה (נגלה דנגלה) בשם "מעשה מרכבה"225 ו"מעשה בראשית"226.

ונמצא, שהלימוד בענינים אלו כדי לבוא לאהבתו ויראתו, שזהו ענינה של עבודת התפלה – הרי זה "עמל שיחה" שבתורה.

אך ישנו "עמל תורה" כפי שהוא בפני עצמו, שזהו אופן לימוד התורה שנקרא בנגלה דתורה בשם "יגדיל תורה ויאדיר"227 – כפי שמצינו בגמרא במסכת חולין228 בנוגע לסימני טהרה בדגים, ש"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", וא"כ, "ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר", אלא שזהו משום "יגדיל תורה ויאדיר", והיינו, שניתוסף עוד ענין בידיעת התורה, אע"פ שאינו נוגע להלכה למעשה – שזהו ענין "עמל תורה" כשלעצמו, לא בשביל "שיחה" או "מלאכה" בתורה גופא.

מא. אמנם, השם הכללי של ג' ענינים אלו הוא "עמל תורה", ומזה מובן, שאפילו כאשר עוסקים ב"עמל מלאכה", שזהו"ע קיום המצוות, או כאשר עוסקים בעבודת התפלה, ועאכו"כ כשעוסקים בלימוד התורה – הרי זה צריך להיות באופן שכל מציאותו וכל עניניו חדורים ונעשים ע"פ תורה:

בנוגע ל"עמל שיחה" – הרי אמרו רז"ל229 "לא עם הארץ חסיד", והרי "חסיד" כפשוטו הוא מי שמתנהג לפנים משורת הדין230, ובכללות העבודה הו"ע עבודת התפלה, כמאמר231 "איזהו חסיד המתחסד עם קונו", "עם קן דילי'" (כמבואר בתניא232 ), ועז"נ "לא עם הארץ חסיד", היינו, שגם ענין התפלה צריך להיות חדור בענין התורה.

וכן בנוגע ל"עמל מלאכה", שזהו"ע קיום המצוות – הרי כדי לבוא לידי מעשה צ"ל ענין הלימוד, כנ"ל ש"גדול לימוד שמביא לידי מעשה".

מב. ומזה מובן גם בנוגע לעצם מציאותו של יהודי – מבלי הבט על עסקו, מעמדו ומצבו, הן אם הוא בדרגא הכי עליונה ד"מארי תורה" שעוסק ברזין דרזין שבתורה, או רק רזין דתורה או גליא דתורה וכו', או שהוא איש הפשוט בתכלית, פשוט שבפשוטים מ"מארי עובדין טבין" (כמוזכר גם בהמשך ההילולא233 ) – שכל מציאותו היא ענין התורה.

וההוכחה לזה – מדברי הגמרא במסכת סנהדרין234 : "אע"פ שחטא ישראל הוא", והיינו, שגם כאשר מדובר אודות חטא החמור ביותר, שלולי החרטה שבדבר אין למטה הימנו (כפי שהגמרא מפרטת שם את כל הענינים שעבר עכן עליהם), הנה עוד לפני התשובה נקרא "ישראל"; והרי "ישראל" הוא ראשי-תיבות "י.ש ששים ריבוא א.ותיות ל.תורה"235, כיון שלכל יהודי יש אות בתורה, וממנה מקבל חיותו, כך, שכל מציאותו היא – תורה236.

וכאמור כמ"פ39 שכל ענין צריך להיות מרומז בנגלה, ובנדו"ד, הרי זה מפורש בדברי הגמרא במסכת ברכות237 :

רבי עקיבא "הי' מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה" גם בעת גזירת המלכות, וכאשר שאלו אותו: היתכן, הרי זה ענין של סכנה, השיב במשל מדגים שבים, שזהו "מקום חיותם", ודוגמתו בנמשל היא השייכות של יהודי עם לימוד התורה.

ונמצא, שמפורש בנגלה דתורה שהחיות של יהודי היא התורה, בדוגמת דג שיכול להיות במציאותו רק כאשר נמצא במים, וכמו"כ מציאותו של יהודי יכולה להיות רק כשנמצא בתורה.

ועד שענין זה נוגע גם להלכה בפועל – כמדובר כמ"פ238 אודות דעת רשב"ג ש"כל שבים אינו חוצץ"239, והיינו, שכיון שזוהי מציאות שנמצאת בים, הנה אע"פ שיש כאן "מציאות" מלבד הים, שהרי יכולים למשש את ה"דג", עם כל הפרטים שבו, ראש הדג ובשרו ועורו ודמו כו', מ"מ, כיון שנמצא בים, אינו חוצץ, כיון שכל מציאותו היא מציאות המים.

ומזה מובן, שכאשר רואים יהודי חי – אפילו חיים כפשוטם, בחיים חיותו בעלמא דין – הרי עצם העובדה שהוא חי, מהוה הוכחה שהוא נמצא "במקום חיותו", שהיא התורה, כי, לולי זאת לא הי' יכול להיות בחיים, ובלשון הגמרא240 : "דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים", ועד"ז בנוגע לבנ"י ותורה.

אלא מאי, בענין זה גופא ישנם חילוקים – אם זה דג גדול או דג קטן, או שהיותו בדוגמת "דגים שבים" הוא בהעלם והסתר כו',

אבל גם אז – זוהי מציאותו, ללא נפק"מ אם הוא יודע זאת אם לאו, אם הוא מרגיש זאת אם לאו, אם רצונו בכך או שזהו היפך רצונו, ואפילו אם מתנהג להיפך (ע"ד המבואר באגה"ק241 בענין "ה' אמר לו גו'"242 ), וכאמור לעיל, שאפילו בשעה שעכן עבר על כל הענינים, הנה בשעת מעשה נקרא "ישראל", כיון שיש לו אות בתורה, שהיא חיותו,

אלא שזוהי עבודת האדם – שצריך לפעול שהענינים שבהעלם יבואו לידי גילוי.

ולכן, גם יהודי שמתעסק ב"עמל מלאכה" – בין אם זוהי המלאכה ד"מארי עובדין טבין", או שזוהי מלאכה כפשוטה, בדרגא הכי תחתונה, להיותו "עם הארץ", שעוסק בישובה של ארץ (כדברי הגמרא במסכת שבת243 ) – הנה להיותו יהודי, צריך לדעת שזהו חלק מ"עמל תורה", כי, כדי שיוכל לעסוק בישובה של ארץ צריך להיות אדם פעיל, ובמילא צריך להיות אדם חי, וכיון ש"דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים", ועד"ז בנוגע לבנ"י כ"שפורשין מדברי תורה", הרי בודאי שהוא נמצא "במקום חיותו", שזהו ענין התורה.

ועד"ז גם בנוגע ל"עמל שיחה".

מג. ויש להוסיף, שגם בנוגע ל"עמל תורה" דרושה זהירות והבהרה ("באַוואָרעניש"), ובמדה מסויימת – עוד יותר מאשר בנוגע ל"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה":

כאשר יהודי מתייגע בתורה – לא היגיעה שקודם לימוד התורה, לפעול על עצמו שהלימוד יהי' "באימה ביראה ברתת ובזיע"161, אלא ה"עמל" שבלימוד התורה עצמו, כדברי הגמרא במסכת מגילה126: "יגעתי ומצאתי" – יגיעת המוחין שבראש, כך, שהוא "מונח" כולו בהבנת והשגת הסוגיא, והתעסקותו בזה צריכה להיות כאדם העושה בתוך שלו, כביכול, שצריך להתייגע בשכלו עד מקום שידו מגעת, לפי שורש נשמתו (כפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה244 ) – יש צורך בהבהרה שלא יבוא לטעות ולחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"245.

– כאשר יהודי מניח תפילין ומכוין לשעבד את המוח והלב, אין צורך כ"כ להבהיר ולשלול הענין ד"כחי ועוצם ידי", שהרי בשעת מעשה עוסק בשעבוד כחו ועוצם ידו.

וע"ד מ"ש בגמרא246 בנוגע לביעור חמץ: "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני'" (בתמי') – החשש הוא רק לפנ"ז או לאח"ז. ועד"ז בנדו"ד, שבשעה שעוסק לשעבד את המוח והלב, אין צורך לשלול הענין ד"כחי ועוצם ידי".

אבל כאשר עמל בתורה, ואומרים לו שעמל זה צריך להיות בכחו ועוצם ידו, שהרי מוכרח להתייגע בשכלו דוקא, ואומרים לו, שהעילוי שיש באדם הו"ע המוחין שלו, וע"י יגיעתו בשכלו יגיע עד לכח המשכיל, ועוד למעלה יותר (כאמור לעיל בענין "יגעתי ומצאתי", שזהו יותר ממה שיכול להשיג בכח עצמו, אלא שניתן לו באופן של מציאה) – כאן דוקא דרושה הבהרה שלא יטעה לחשוב שפעל זאת ע"י שכלו.

ואדרבה – טעות כזו חמורה ונוגעת יותר:

כאשר הטעות היא בנוגע לכח המעשה – הרי זו טעות בענין גס, ואין זה חמור כ"כ כמו טעות בענין היותר עדין שיש באדם, שזהו"ע ההבנה וההשגה בשכל ומוחין שבראש.

וע"ד שמצינו בגמרא במסכת שבת247 ש"כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו" (אפילו מצד אחד), הרי זה ענין של היפך החיים, ואילו אצל עם הארץ הרי זה דבר הרגיל (ובודאי אין זה ענין של היפך החיים, ואדרבה: זוהי הנהגתו בחיים).

וזהו גם הטעם שענין של הרהור הוא קשה יותר מאשר המעשה עצמו, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא248.

ולכן נוגע ביתר שאת לשלול את הענין ד"כחי ועוצם ידי" בנוגע ל"עמל תורה" – כיון שזוהי טעות בענין הכי נעלה שחנן אותו הקב"ה.

מד. וזוהי הנקודה התיכונה שבכל ג' ענינים אלו, שכאשר יהודי מתעסק ועושה באיזה ענין שיהי', צריך לדעת שענינו – תורה.

אלא שיש מי שחלקו בקו של ישכר, שעוסק בתורה, ויש מי שמאיזו סיבה שתהי' חלקו בקו של זבולון, שענינו להיות "תמכין לאורייתא"249, אבל, גם הוא יודע שזוהי עיקר מציאותו; כל הכסף שמרויח, אינו אלא בשביל החלק שנותן עבור חינוך בניו לתומ"צ, וכן בשביל לתמוך בלומדי תורה, שיהודי נוסף יוכל ללמוד תורה יותר ממה שהי' לומד לולי תמיכה כספית זו.

וכדי שיהי' קישור בין שני ענינים אלו – יש צורך שתהי' לו אחיזה גם בתורה מצד עצמה, שלכן, הנה אפילו עם-הארץ חייב ללמוד לכל-הפחות פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית (כדברי הגמרא במסכת מנחות250 ).

ועאכו"כ בנוגע לבני ישיבה, ואלו שבישיבה עצמה משמשים כ"ראש ישיבה", בנגלה דתורה, או "משפיע" בפנימיות התורה, תורת החסידות, או "משגיח" עליהם – שענינם אינו באופן של "תמכין לאורייתא", אלא ענינם צריך להיות התורה עצמה – הרי בודאי שאצלם צריכה להיות ה"הנחה" שכל מציאותם היא התורה, והיינו, שגם האכילה ושתי', השינה והטיול לתכלית הבריאות, הרי זה ענין של תורה, וכאמור לעיל ש"כל שבים אינו חוצץ", כך, שכל מציאות הדג, הראש והזנב, ואפילו העור, אינה אלא מציאות המים.

מה. וכאמור כמ"פ – הכוונה היא ההוראה בפועל:

כל מי שהוא מאלו שעמדו על הר סיני במתן-תורה – כפי שקורין בפרשת השבוע (שהתחילו לקרות במנחת שבת), שזוהי הפרשה דמ"ת – צריך לדעת, שכל התורה כולה מתחילתה ועד סופה, ניתנה לו. בתור יחיד, כמ"ש251 "אנכי הוי' אלקיך", לשון יחיד252.

והרי "דבר אלקינו יקום לעולם"253 ; מבלי הבט על כל השינויים, הנה כיון שכך אמר הקב"ה, אזי כן יקום בפועל.

אלא מאי – יהודי יכול לעשות זאת מרצונו או בהכרח, בהעלם או בגלוי, בגלוי מחר או בגלוי היום, וכפי שבעל ההילולא הי' חוזר ואומר לעתים קרובות254 : חסיד הוא פיקח, ואינו דוחה דבר טוב למחר, בשעה שיש ביכלתו לעשותו היום.

וכאמור, בנוגע לתלמידי ישיבה, ראשי-ישיבות ומשגיחים ומשפיעים בחסידות – הרי כל מציאותם בגלוי היא התורה; אך גם אלו שעיקר עסקם ב"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", הנה גם המציאות שלהם היא בתור חלק מ"עמל תורה", אלא שזהו כפי שהתורה גופא קשורה עם "עמל מלאכה" (שעיקרה מעשה המצוות, ואח"כ נמשך גם בהנהגה שבין אדם לחבירו) ו"עמל שיחה" (עבודת התפלה).

ולכן, הנהגת בנ"י, כפי ש"עשה האלקים את האדם ישר"255, היא באופן שלכל לראש מתחילים עם לימוד התורה כשלעצמו, ללא קשר עם "מלאכה" ו"שיחה":

"משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה גו'"80, ואז, אינו שייך עדיין ל"עמל מלאכה" (קיום המצוות), ולא ל"עמל שיחה" (עבודת התפלה),

– ואינו שייך גם להבנה והשגה בתורה; הוא שייך רק לתיבת "תורה", ובאופן ש"צוה לנו משה", ש"קיבל תורה מסיני ומסרה"256 עד שהגיעה לכל אחד מישראל, אפילו לתינוק שזה עתה התחיל לדבר –

ורק אח"כ בא המשך הלימוד, כפי שקשור גם עם "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", ועד לאופן נעלה יותר – "עמל תורה", בנגלה דתורה – באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר" (כנ"ל ס"מ), ובפנימיות התורה – בלימוד רזין דרזין דאורייתא.

ובהנוגע לפועל:

כאשר יהודי יודע שהתורה היא כל מציאותו, ומתבונן בזה, ואינו רוצה לרמות את עצמו – הרי בהכרח שתהי' לזה השפעה על הנהגתו היום-יומית.

ולכן, ככל שיהי' עסוק, ועד שע"פ שו"ע יכול לצאת י"ח בלימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (ככל אריכות הפרטים בזה בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן257 ) – הנה בידעו שזוהי חיותו וזהו מקום חיותו, וטבעו של כל אדם ששואף ומשתוקק להוסיף ולחזק חיותו, הרי בודאי שינתק את עצמו וישתדל להוסיף בלימוד התורה, אפילו כאשר ע"פ שו"ע יכול למצוא היתר שכבר יצא י"ח לימודו.

מו. כל האמור הוא גם בהמשך להמנהג בהתוועדות הקשורה עם יום ההילולא, לערוך מגבית בשם "קרן תורה", כדי לחזק את אלו שלומדים תורה לשם התורה, ללא תכלית צדדית258.

וכל הרוצה, יכול להוסיף ולרשום – בפתק בפני עצמו או ביחד עם נדבתו כפי נדבת לבו הטהור – שמו ושם אמו, להזכירו על הציון של בעל ההילולא.

וכמדובר כמ"פ – שתהי' הנתינה מתוך שמחה וטוב לבב, ובמילא תהי' באופן של הרחבה ובאופן של הרווחה, ומתוך בטחון – כפי שהקב"ה אומר: "ובחנוני נא בזאת"259 – שענין זה פועל "להניח ברכה אל ביתך"260, ובאופן ד"עד בלי די"259, "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"261.

* * *

מז. דובר כמ"פ262, שאע"פ שב"מאור" לא שייך לומר ענין של "השתלשלות" (כשם שלא שייך "השתלשלות" בענין שהוא "עצם"), כי אם בהארה, אור ושם וכו', ומזה מובן גם בנוגע לנשיאים, ובפרט נשיאי חב"ד, שלהיותם בבחי' "מאורות" (וכידוע לשון בעל ההילולא בנוגע לח"י אלול263 : יום הולדת את שני המאורות הגדולים), לא שייך אצלם ענין של "השתלשלות", וגם לא שינויים וכו', מ"מ, כפי שנמשך בהנוגע למקבלים, יש שינויים באופן הגילוי.

ולכן מדברים לפעמים אודות החילוק בין רבותינו נשיאינו בהתאם לחילוק בספירות264 – שאדמו"ר הזקן הוא ספירת החכמה, ואדמו"ר האמצעי הוא ספירת הבינה, וכן הלאה, עד לרבינו נשיא דורנו, שזהו בהתאם לשינויים באופן הגילוי אל המקבלים, הן בנוגע למאמרי החסידות, כפי שהיו אצל אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח-צדק וכו', עד לכ"'ק מו"ח אדמו"ר, והן בנוגע לעבודתם ולעסקנותם, כדלקמן.

מח. ולהעיר, שגם ענין זה יש לקשר עם המדובר לעיל אודות "עמל תורה", "עמל שיחה" ו"עמל מלאכה" – ג' הענינים שב"אדם לעמל יולד", "כל אדם", כל אחד מישראל, עד לגבוה גבוה ביותר:

ובהקדם המובא בכ"מ265 מספר הפרדס266, שבכל ספירה יש ג' ענינים: (א) הספירה כפי שהיא מצד עצמה, (ב) כפי שמקבלת ממה שלמעלה הימנה, (ג) כפי שמשפיעה למה שלמטה הימנה.

וכמדובר כמ"פ39 שכל ענין מצינו גם בנגלה – שזהו מ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה267 בנוגע לידיעת המלאכים והגלגלים, ש"מכירין את עצמן, ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן", ואח"כ הם גם משפיעים במה שלמטה מהם268.

ועד"ז בנוגע לרבותינו נשיאינו – שאף שכל אחד מהם הוא "מאור", הרי יש לו גם מקבלים, שנקראים בשם חסידים, ונמצא, שיש בו ג' ענינים: (א) מה שמקבל מ"אורייתא וקוב"ה כולא חד"100 – "עמל תורה", (ב) ענינו הוא – "עמל שיחה", (ג) פעולתו עם המקבל – "עמל מלאכה" (כמדובר כמ"פ שהפעולה על המקבל אינה יכולה להיות בדרך ממילא, בדוגמת השמש שמאיר אורו בדרך ממילא ועי"ז נעשה הענין ד"ממגד תבואות שמש"269, ועד שכדי שמשפיע אמיתי יפעל על מקבל אמיתי, בהכרח שיהי' באופן שיפעל שינוי אצל המשפיע, אפילו קודם התחלת ההשפעה, כשמכין את עצמו לכך, ואח"כ בשעת ההשפעה, וגם לאחרי ההשפעה270 ).

ועד שאפילו בנוגע להקב"ה, כביכול, ש"הוא ודעתו אחד", "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע"139, הרי אף שזהו"ע של אחדות, ואחדות פשוטה, הנה מצד המקבלים, יש באחדות פשוטה זו ג' ענינים: מדע, יודע וידוע.

מט. ונחזור לעניננו – שכאשר מתבוננים במאמרי החסידות, ועד בפעולות בהנוגע לעסקנות ציבורית, מוצאים אצל כל נשיא בדורו נקודה מסויימת שבולטת ומודגשת יותר.

ואע"פ שכל אחד מהם נקרא בשם "ממלא מקום" (וכיון שזהו תואר ע"פ התורה271, הרי זה מדוייק), שפירושו272 שממלא את כל המקום מבלי שתשאר אפילו נקודה אחת פנוי', כך, שישנם אצלו כל הענינים שפעל הנשיא שלפניו – הנה ביחד עם זה ישנו גם הענין שהי' אצלו באופן של "זהיר טפי" (ע"ד שאצל כל אחד מישראל צ"ל מצוה שבה הוא זהיר טפי)273.

ובנוגע לבעל ההילולא – רואים שהיו אצלו שני ענינים שלא מצינו בגלוי אצל הנשיאים שלפניו, כדלקמן.

נ. בנוגע לרזי תורה, פנימיות התורה, תורת החסידות:

אצל כל רבותינו נשיאינו הי' ענין זה בלשון שבו מדברים בנ"י – אם באידיש274, כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק275 ש"הבעש"ט ז"ל הי' אומר ד"ת בל"א" (ואח"כ נכתבו ונעתקו הדברים בלשון הקודש), וכך נהגו גם הנשיאים שלאח"ז, עד לנשיא דורנו, בעל ההילולא, שכל אחד מהם אמר המאמרים "בלע"ז", באידיש; או בלשון הקודש, כפי שהיו המאמרים יוצאים לאור, או מאמרים שלא נאמרו אלא נכתבו, שרובם ככולם היו בלשון הקודש – שתי הלשונות שבהם משתמשים בנ"י.

– עיקר הלשון הוא לשון הקודש, אלא בגלל ההגבלות וההגדרות בנוגע להשימוש בלשון הקודש (כפי שמאריך כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במכתבו הידוע276, גם ע"פ נגלה, מדברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים), ובפרט מצד הרצון שעניני החסידות יומשכו למטה, כמארז"ל277 "מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך" (ואדרבה: כל מה שגבוה גבוה יותר, רוצים שירד למטה מטה ביותר), לכן דיברו בלשון עמא דבר – לשון אידיש (ע"ד שבזמן הגמרא למדו בלשון הגמרא, אף שלשון המשנה – שנתפרשה ונתבארה בגמרא – הוא לשון אחר לגמרי).

ובענין זה ניתוסף החידוש של בעל ההילולא278 – שצוה להעתיק עניני חסידות, גם מאמרי חסידות, ועאכו"כ שיחות בעניני חסידות ("אַרום חסידות"), בלשון המדינה (מלבד אידיש ולשון הקודש), כפי שהתחיל בהיותו עוד בריגא, ואח"כ כשיצא לפולין, וביתר שאת וביתר עוז – בשנים שהי' בארצות-הברית.

נא. וזוהי גם הסיבה לשמחה הגדולה ביותר, והוכחה נוספת שזהו עצם הזמן של הפצת המעיינות חוצה, שתפעל ביאת המשיח בפועל – שבעשירי בשבט הובא התרגום של ספר התניא בשפה הצרפתית, ובימים שלפנ"ז שלחו את התרגום של ספר התניא בשפה האיטלקית279, בנוסף לכך שמקודם לזה ישנו התרגום של ספר התניא בשפה האנגלית280, ועתה עומד להגמר גם התרגום של חלק רביעי וחלק חמישי.

בכך ממשיכים את התנועה וההנהגה של בעל ההילולא – שהתחיל את התרגום של תורת החסידות בשפת המדינות, ועד שהגיעו גם לתרגום התורה-שבכתב של תורת החסידות, שזהו ספר התניא281 – לא רק כפי שנכתב מלכתחילה בלשון הקודש, אלא גם באידיש282, ואח"כ גם באנגלית, שפת המדינה שבה הי' נשיא דורנו במשך עשר שנים שהיו הסיום והחותם של חיים חיותו בעלמא דין, ואח"כ נתפשט גם במדינות שמעבר לים, כנ"ל.

נב. ונקודה נוספת שבה מצינו חידוש אצל בעל ההילולא:

ובהקדים, שאף שמצינו מאמרי חסידות שנכתבו באידיש גם אצל הצמח צדק – ד"ה מחיתי283 וד"ה שמע ישראל284 (עבור אנשי החיל בקראָנשטאַט283), ועד ד"ה מזמור שיר ליום השבת284, שקרוב לודאי שהוא מאדמו"ר האמצעי, ועד שיש גם מכתבים מאדמו"ר הזקן באידיש (מכתב לרופא, שכבר נדפס בכ"מ285 ), שיש בהם עניני עבודה ע"פ תורת החסידות – הרי בגלוי היתה הכוונה בזה בנוגע לזכרים, שהם מחוייבים בלימוד התורה מצד התורה עצמה;

אבל לכתוב לכתחילה, בגלוי ובפירוש ובמיוחד ובהדגשה, כדי שיגיע לנשי ובנות ישראל – רואים זאת אצל רבינו בעל ההילולא, שבהיותו בריגא, הנה נוסף לכך שדיבר לפני נשים, צוה אח"כ להדפיס את הדברים – השיחה הידועה286 בנוגע לבנין המשכן, שהי' באופן ד"ויבואו האנשים על הנשים"287, ו"כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו גו'"288, ברצון טוב וכו' (ככל אריכות השיחה בדבר), וכתב במכתבו הידוע שכוונתו בהוצאה-לאור באידיש היא בגלל רצונו שנשי ובנות ישראל ילמדו ויעסקו בזה289.

וזוהי הפעולה המיוחדת בדורנו זה – שמדפיסים במיוחד שיחות ואח"כ גם מאמרים בשפה המובנת להן, ועד גם בשפת כל עם ומדינה, במדינות אחרות.

ומזה גופא מוכח שעתה הוא הזמן להוספת עבודה חדשה זו – חידוש שנאמר למשה מסיני,

– ע"ד מארז"ל290 "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני", היינו, שזהו חידוש שלו (כדיוק הלשון "עתיד לחדש"), אבל, אימתי נחשב לחידוש של "תלמיד ותיק", כש"נאמר למשה מסיני" –

כפי שמצינו בהתחלת (הקדמה והכנה ל)מתן-תורה, כמ"ש בפרשת יתרו291 : "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים"292, ורק אח"כ "ותגיד לבני ישראל", "אלו האנשים"292, והיינו, שלא זו בלבד שצירפו גם את הנשים למ"ת, אלא אדרבה: ההכנה למ"ת היתה תחילה אצל הנשים ואח"כ אצל האנשים, ועוד זאת, שאצל הנשים הי' זה באופן של קירוב – "כה תאמר", בלשון רכה, ואילו בנוגע לאנשים – "ותגיד", "דברים הקשין כגידין" (כדאיתא במכילתא, וחלקו הובא בפירוש רש"י, שמזה מוכח שזהו פשוטם של ענינים, פשוטו של מקרא293 ).

נג. וזהו גם מהטעמים להשתדלות בנוגע למבצע תפילין – שגם לנשים תהי' השתתפות בזה294, ואדרבה, מטעם מסויים יש מעלה בהשתתפות הנשים יותר מאשר בהשתתפות האנשים:

כאשר מניחים תפילין, או מנדבים זוג תפילין – יכולה להתעורר שאלה: יתכן שהיתה בזה איזו פני', ומי יודע אם התפילין הם מהודרים וכו'.

– ע"פ תורה לא חייבים לחשוש לזה, כיון שכבר בדק אותם פעם, ובפרט כפי שמצינו בדברי חז"ל: "אלו תפילין של אבי אמא"295, ועד לדברי ר"י בן בתירא בנוגע למתים שהחי' יחזקאל: "אני הוא מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם"296, ומזה מוכח, שע"פ דין ה"יבש" ("דער טרוקענער דין") אין חיוב לבדוק את התפילין, ויכולים לסמוך על החזקה; אבל אעפ"כ, מידי חשש לא יצא, אלא שאין זה באשמתו, כיון שע"פ תורה התפילין הם כשרות, ולכן קיים את המצוה.

וכל זה – בנוגע למבצע תפילין כפי שנעשה ע"י אנשים.

אבל בנוגע לאופן ההשתתפות של נשים במבצע תפילין – ע"י נתינת כסף – הרי בנוגע לכסף אין חששות כלל. (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) מלבד כאשר הכסף הוא מזוייף... אבל כיון שבודאי נותנים כסף אמיתי ("ראַיעלע געלט"), "עובר לסוחר"297, הרי מצדם, אפשר לקנות בו תפילין כשרות ולהניחם כדבעי.

נד. דוגמא לדבר:

נזכר לעיל (סנ"ב) בענין "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", שרק לאנשים נאמרו "דברים קשים כגידים", ולא לנשים.

ויש לבאר טעם הדבר ע"פ נגלה:

אנשים, שחייבים בלימוד התורה מצד עצמו – יש צורך לומר להם "דברים קשים כגידים", כדי להבטיח שלימוד התורה יהי' ללא פניות, אפילו לא פני' של קבלת שכר בעולם הבא298.

אבל נשים, שחיובן בלימוד התורה הוא רק כדי לדעת את המעשה אשר יעשון (כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בפרק הראשון של הלכות תלמוד תורה299 ) – אין צורך לומר להן "דברים קשים כגידים", כי, אין נפק"מ אם הלימוד שלהן יהי' ללא פני' או מתוך פני'; גם אם אשה לומדת לשם פני', הרי בינתיים היא לומדת ויודעת כיצד למלוח את הבשר – שזוהי כל הכוונה והתכלית, ובכך נפעל כל הענין בשלימותו.

וכיון שהיצה"ר יודע שגם אם יצליח להכניס איזו פני' בלימוד הנשים, לא ירויח מאומה מזה – אזי אינו משתדל בכך ("ער לייגט זיך ניט אַריין אין דעם"), ובמילא, נשאר הלימוד שלהן ללא פניות.

וע"ד שמצינו בענין "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"300, שא' הטעמים בזה הוא301, שכאשר היצה"ר יודע שהוא "מצווה", אזי משתדל יותר למנוע זאת, ויש צורך במלחמה חזקה כו'; משא"כ כשיודע ש"אינו מצווה", אזי מהיכי תיתי – או יטה אותו מהדרך או לא...

ועד"ז מובן בנוגע לעבודת הנשים, שנותנים להן כח מיוחד וזכות מיוחדת – שאינן סובלות כ"כ מהיצה"ר, שמלכתחילה אינו משתדל שיהיו אצלן פניות בלימוד התורה, כיון שהלימוד שלהן הוא לתכלית מיוחדת, כנ"ל.

נה. ולכן תולים בהן את התקווה גם בנוגע למבצע תפילין, ובודאי יעשו ויפעלו בזה ביתר שאת וביתר עוז,

ו"מצוה גוררת מצוה"302 – בנוגע לכל הענינים התלויים בהן,

כולל גם ההשפעה על הבעל והילדים, ועד להשפעה על האחים, ואפילו על ההורים,

ובפרט בעקבתא דמשיחא, ש"נערים פני זקנים ילבינו .. בת קמה באמה, כלה בחמותה"303 – שבזה יש גם צד הטוב304 : אפילו אם אצל אמה וחמותה חסר עדיין בהנהגה של יראת-שמים, הנה הבת והכלה לא מתייראת מזה, ו"קמה באמה ובחמותה" – עי"ז שיש לה יראת-שמים ("פרימער") יותר מהן, ופועלת זאת – בדרכי נועם ובאופן של כבוד, כיבוד אם וחמות – גם על אמה וחמותה.

ועי"ז מעמידים הנשים הצדקניות שבדור הזה "צבאות הוי'"305 – כפי שהי' ביצי"מ – שיוצאים "על צבאותם"306, "ביד רמה"307.

ולהעיר, שבענין זה יש דבר פלא וחידוש בפירוש רש"י בפ' בשלח:

על הפסוק308 "ותקח מרים הנביאה גו' את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות", מפרש רש"י: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים".

והפלא והחידוש שבדבר – שלשון הפסוק הוא "ותצאן כל הנשים", ואילו רש"י כותב "צדקניות שבדור".

ומזה מוכח, שע"פ פשוטו של מקרא, הנה "כל הנשים", אפילו שלומית בת דברי ש"פרסמה הכתוב"309, היו "צדקניות"!

והרי ישנה ההבטחה ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"205, ובמכ"ש וק"ו: אם ביצי"מ, לפני מ"ת, היו כל הנשים צדקניות (ללא יוצא מן הכלל), ומבלי הבט על קושי השעבוד הי' להם בטחון שזהו דבר בטוח שתהי' גאולה שלימה, ובאופן ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול"310, וכפי שגילה משה ש"בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו גו'"311, "לא תשאר פרסה"312 – עאכו"כ לאחרי מ"ת, ובדרא דעקבתא דמשיחא, שהוא בדוגמת דורו של רשב"י (כדאיתא בספרי קבלה313, ומובא בחסידות במקומות ספורים314 ), שלכן מתגלית אז תורתו של רשב"י, שהוא ניצוץ של משה רבינו (כמבואר בכ"מ315 ), וכללות דורו הוא בדוגמת דורו של משה רבינו316.

וזהו ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – כיון שדרא דעקבתא דמשיחא הוא הדור של יוצאי מצרים, ובלשון הכתוב317 : "דור הולך ודור בא", היינו, שאותו הדור ש"הולך" הוא הדור ש"בא"318.

ובקרוב ממש – "יצאו ברכוש גדול", וכמ"ש בפרשה – "ביד רמה",

והולכים מתוך שמחה וטוב לבב למ"ת שבפרשת יתרו – באופן ש"כל התורה שאדם למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח" (כדאיתא במדרש קהלת319 ), שעז"נ153 "ישקני מנשיקות פיהו", לאחרי ההכנה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" בסיום זמן הגלות,

בקרוב ממש, ובלשון הרמב"ם בהלכות תשובה320 : "מיד הן נגאלין", ע"י משיח צדקנו, שיהי' רב ונשיא321, וילמד תורה את כל העם כולו157.

* * *

נו. יש עוד נקודת חידוש – נקודה שלישית – שנפעלה ע"י בעל ההילולא, בנוגע לישוב ארץ ישראל:

ובהקדמה – שהענינים הקשורים עם ישוב ארץ ישראל התחילו כבר מזמנו של אדמו"ר הזקן322,

– ועוד לפנ"ז, בנוגע לבעש"ט, שגיסו ר' גרשון מקיטוב נסע לשם, והבעש"ט רצה ליסע, וחזר באמצע הדרך323, אבל בפועל התחיל הענין בזמנו של אדמו"ר הזקן –

ע"י ענין ה"כוללים", ששלח לשם סכומים עצומים, וענין זה הי' קשור ביותר עם "עמל האדם שעמלה נפשו בחייו"15, שהרי זהו א' הטעמים בגלוי שהעמידו אותו בסכנת נפשות324 – כפי שהי' למטה, בגלל שכך הי' למעלה, ומזה מוכח, שהענין דכולל חב"ד (ה"כולל" בארץ ישראל שאליו שלח אדמו"ר הזקן כספים) הי' קשור ביותר עם "חיי נפשו", "עמל האדם שעמלה נפשו בחייו".

אבל, ענין זה הי' בנוגע לארץ ישראל כפי שקשורה עם "עמל תורה" – לימוד התורה בארץ ישראל325.

ועד"ז הי' גם אצל אדמו"ר האמצעי – שאע"פ שקנו נחלה בחברון, הרי זה הי' עבור ענין של לימוד התורה ועבודת התפלה326.

ועד"ז אצל הנשיאים שלאחריו, עד לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהי' ענין של מגרשים ובנינים וכו', אבל, רק בנוגע לענינים של תורה ותפלה כפי שהם בארץ הקודש, אלא שבתור טפל לזה יש צורך גם בדירה, וכל הענינים השייכים לדירה327.

ובענין זה ישנו החידוש של בעל ההילולא – שע"פ ציוויו והוראתו נתייסד "כפר חב"ד" (שנקרא אמנם בשם "כפר", אבל בעצם הרי זה עיר הבירה ועיר המרכז328 ), שבו יעסקו בחרישה וזריעה וכל ל"ט מלאכות כפשוטם בגשמיות, אלא שיהי' זה באופן המתאים לארץ הקודש, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"329, ובשביל זה נשלחו לשם לאו דוקא אנשים זקנים, ולאו דוקא תלמידי ישיבה, אלא משפחות שלימות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" – בה בשעה שעד אז היתה התנגדות גדולה לכל ענינים כאלו, כידוע ומסופר, ואין כאן המקום להאריך בזה (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק: כדי שלא תהי' יניקה לחיצונים...).

וזהו מה שנוגע לנו, ד"בתר רישא גופא אזיל"330, בנוגע לפועל – שהחל משנת תש"ח, שאז יסד רבינו בעל ההילולא את כפר חב"ד, ניתוספה נקודה חדשה בעסקנות של נשיאי חב"ד: לעשות בארץ ישראל "ארץ הקודש" – לא רק בנוגע ללימוד התורה, כדרשת רז"ל331 על הפסוק332 "וזהב הארץ ההיא טוב": "אין תורה כתורת ארץ ישראל", ולא רק בנוגע לעבודת התפלה, אשר, ע"פ פס"ד השו"ע (ובארוכה בשו"ע של אדמו"ר הזקן)333 שהמתפלל צריך להחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, שנאמר170 "והתפללו אליך דרך ארצם", מובן עד כמה יכולים לפעול בתפלה בארץ ישראל, אלא – גם בנוגע לענינים גשמיים כפשוטם.

ולהעיר, שעד זמן ידוע היתה ההנהגה באופן שונה, כידוע הפתגם שאומרים בשם רבינו הזקן334 – שלא נסע לארץ ישראל, ואילו הרמ"מ מהאָראָדאָק כן נסע – שיש צדיקים שזקוקים לארץ ישראל, ויש צדיקים שצריכים להיות בחוץ לארץ, וכפי שרואים בפועל מה שפעל רבינו הזקן בהפצת המעיינות וגם בגאולת ארץ ישראל – דוקא עי"ז שנשאר בחוץ לארץ335.

ובכל אופן, גם ההנהגה עתה אינה הסכמה על ענינים בלתי-רצויים, ועאכו"כ על ענינים שלחמו נגדם בעבר ולוחמים נגדם גם עתה, אלא רק בנוגע להענין דחרישה וזריעה כפי שהוא ע"פ שו"ע, עם כל עניני מדידות והגבלות התורה בזה, כמו שמירת שביעית, תרומות ומעשרות וערלה וכו' וכו', כידוע ומבואר ומפורט.

וזהו החידוש של בעל ההילולא ע"י יסוד כפר חב"ד, ומתוך כוונה שיהי' זה בבחי' פתיחת דלת, ובמשך הזמן – שער גדול, ועד כמו "פתחו של אולם" ש"לא היו לו דלתות"336 – שאחריהם יבואו ממדינה ההיא337 כל הקרובים והידידים והשייכים אליהם, באופן של טוב וחסד הגלוי, ו"שמחת עולם על ראשם"338, יחד עם הילדים – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ועד ש"לא תשאר פרסה", ויקחו עמהם גם את רכושם,

ויפעלו בארץ הקודש שיראו בגלוי שזוהי "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", והיינו, שכשם שבר"ה, "רשית השנה", עומדים כל בנ"י בתנועה של קבלת עול מלכות שמים, כך יהי' גם "עד אחרית שנה".

ועי"ז נעשה ישוב ארץ ישראל כדבעי למהוי – ע"פ תורה, וממשיך ברכת ה' בכל המצטרך, "מטל השמים ומשמני הארץ"339 כפשוטם.

נז. ויש להוסיף, שכל ג' הענינים האמורים שבהם מתבטא החידוש של בעל ההילולא, הם מהסימנים של עקבתא דמשיחא, שקשורים עם ענין הגאולה:

ישוב ארץ ישראל ע"י יסוד כפר חב"ד – שזוהי הכנה למעמד ומצב שיהי' לאחרי ביאת משיח בגלוי בכל ארץ ישראל, שאז תהי' עבודת האדמה, ותהי' לכל אחד "עגלת בקר גו'" (ככל פרטי הדברים שנאמרו בישעי'340 ), ועד ש"נגש חורש בקוצר"341, ש"לא יספיקו לחרוש עד שיבא הקציר"342.

וכן בנוגע להתעסקות עם נשי ישראל (כנ"ל סנ"ב) – שהרי כשם שהגאולה ממצרים היתה בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור343, כך יהי' גם בדור דעקבתא דמשיחא, בסיום זמן הגלות344.

וכן בנוגע לתרגום עניני התורה (תושב"כ ותושבע"פ, נגלה דתורה, וגם טעמי תורה, עניני פנימיות התורה) בשפת מדינה ומדינה (כנ"ל ס"נ) – כי:

לעתיד לבוא יקויים היעוד345 "ועמדו זרים ורעו צאנכם", וכיון שאין דרך אחרת להגיע ולהתדבר עם ה"זרים" אא"כ מדברים בשפה שלהם (בכל מדינה – אמריקא, צרפת או אנגליא – כרצונה, לא כרצונם של יהודי המקום, אלא כרצונם של הגויים שם), הרי זה צריך להיות ע"י בנ"י שהם בקירוב לאומות העולם מצד השפה שלהם – שלכן הם בבחינת "זרים", וצריך לבטל את ה"זרות" שלהם ("זיי זאָלן ווערן אויס זרים") – שהם יפעלו על ה"זרים" כפשוטם, אומות העולם, שיקיימו מ"ש "ורעו צאנכם".

ובשביל זה יש צורך לתרגם את עניני התורה עבור ה"זרים" (חלק ה"זר") שבין בנ"י346, שצריך לדבר עמהם באנגלית, צרפתית, איטלקית וכו', ולפעול עליהם – ע"י הידיעה בפנימיות התורה – שתהי' אצלם ההכרה ש"חסד לאומים חטאת"347, כפי שהובא ונתבאר מיד בפרק הראשון של ספר התניא, וגודל המעלה ד"נפש השנית בישראל"348, אשר, עם היותה "נפש השנית", שהרי נפש הבהמית "אקדמי' טעניתא"349, בכחה לנצח את נפש הבהמית, ועי"ז גם לפעול על ה"לאומים" (ש"חסד לאומים חטאת") להתנהג באופן ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם".

וע"ד שע"י בירור קליפת נוגה – שמשם נלקחת נפש הבהמית שבכל אחד מישראל350 – מוציאים ומבררים את ניצוצות הקדושה שנמצאים במקומות שלמטה מזה.

נח. וע"י כל ענינים אלו, ובפרט כשעושים אותם בהרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב – פועלים הרחבה בכפר חב"ד וכל עניניו, ומגדילים את הצינור והכלי והדרך שבינם לבין קרוביהם וידידיהם שנשארו במדינתנו לפנים337, אשר, מבלי הבט על המצב שנראה בדרך הטבע, הנה בקרוב ממש יבוא משם "קהל גדול".

וזו תהי' הכנה קרובה והקדמה קרובה לקיום היעוד351 "קהל גדול ישובו הנה", בנוגע לכאו"א מבנ"י בכל מקום שהם, ועי"ז שהקב"ה יקיים מצות הקהל (כמדובר בשנה שעברה352 ), ללקט את בנ"י מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"353, "בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה"351, ו"שמחת עולם על ראשם", ו"כספם וזהבם אתם"354 – בקרוב ממש, בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה, ע"י משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו. ואח"כ צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

* * *

נט. כיון שלכל ענין צריך להיות המשך – הנה מסתמא יהי' המשך להתוועדות זו ע"י התוועדות נוספת, בלי השתתפותי בגשם, מחר בלילה.

ובפרט שזהו י"ג שבט, שיש לו שייכות ליו"ד שבט – שלכן רואים שהמאמר של יום ההילולא יצא לאור ליו"ד שבט, וההמשך שלו – לי"ג שבט355, וכידוע הטעמים בגלוי, נוסף לכך שזהו יום השלישי וכו', ככל הפרטים שבדבר ע"פ נגלה356, ובמילא גם בפנימיות.

ובכלל אין צורך לחפש טעמים מיוחדים עבור התוועדות; עריכת התוועדות חסידותית לחזק את ההחלטות של ההתוועדות הקשורה עם יום ההילולא, כדי שיתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל ההחלטות בנוגע להפצת המעיינות של פנימיות התורה, והפצת התורה בכלל, נגלה דתורה, והפצת קיום המצוות, כולל גם בנקודה העיקרית בזמננו זה, בנוגע למבצע תפילין, מתוך שמחה וטוב לבב – הרי זה ענין שקובע ברכה לעצמו לערוך התוועדות בכל עת ובכל שעה, ועאכו"כ בתור המשך להתוועדות זו, שתתקיים מיד ב"אסרו" של היום שלאח"ז.

ויה"ר שבנוגע לכל ההחלטות האמורות לעיל – יצליח הקב"ה שה"מחשבה טובה" תבוא במעשה, שאז מצרף הקב"ה את המחשבה עם המעשה להיות דבר שלם27, ומזה תומשך על כל השנה כולה הנהגה בשלימות, ומתוך שמחה וטוב לבב – להרבות בלימוד התורה הנגלה והפנימית (חסידות), ולהרבות בקיום המצוות בהידור, כולל עבודת התפלה, שהיא בדוגמת "חוט השדרה"357.

וההוספה וההפצה בעניני תומ"צ תהי' בדוגמת "מים רבים"358 שפורצים ("ברעכן-דורך") כל המדידות וההגבלות, כולל גם מדידות והגבלות הגלות, ובאים מתוך ריקוד ("אַריינטאַנצן") אל הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות עבור ההתוועדות מחר.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].