בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה
א. שמה של פרשת השבוע קשור (לא רק עם חלק מסויים בפרשה, אלא) עם כל הענינים שבפרשה, שהרי הפרשה כולה נקראת בשם זה.
וכמדובר כמ"פ1 בנוגע לשמות הפרשיות והמסכתות, ש"שמא מילתא היא"2, ובפרט שם ע"פ מנהג ישראל שנתקבל ונתפשט בכל תפוצות ישראל.
ומזה מובן בנוגע לפרשה זו שנקראת בשם "משפטים", שכל עניני הפרשה שייכים ל"משפטים", שזהו ענין הדינין3.
ב. וצריך להבין:
בפרשה זו יש גם ענינים של חסד, וכמו הענין דגמילות חסדים – הנקודה התיכונה של הפרשה: "אם כסף תלוה את עמי"4 – שזהו ענין של חסד, ועד לחסד גדול ביותר, כדברי הגמרא5 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", והיינו, שגמילות חסדים היא הדרגא היותר נעלית בצדקה, וכמ"ש הרמב"ם6 "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה .. הלואה כו'".
ולכאורה, אין זה שייך לענין הדינין, שהו"ע הגבורה, ששייך לקו השמאל, ואילו ענין החסד הוא (לא רק בקו האמצעי, אלא) בקו הימין [ומה גם שגמילות חסדים שקולה כנגד כל המצוות (במכ"ש מצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות")7, ששייכים כולם לקו הימין, וכמבואר בחסידות8 שכל הגוף נמשך אחר הימין], כמ"ש ב"פתח אליהו"9 : "חסד דרועא ימינא" (והו"ע "חד אריך")10.
וכיון שבפרשה זו מדובר גם אודות הענין דגמילות חסדים, איך אפשר לומר שכל עניני הפרשה נקראים בשם "משפטים", שזהו"ע הדינין והגבורות?
ג. ויובן בהקדם הביאור בכללות ענין העונשים (דינין) שבתורה11 :
לכאורה אינו מובן: איך יש בתורה ענין של עונשים, שהם לכאורה היפך החסד, בה בשעה שהתורה נקראת בשם "תורת חסד"?!
ובהקדים – שהענין ד"תורת חסד" הוא לא רק בנוגע לכללות התורה, אלא גם בנוגע לכל פרט ופרט שבתורה, שהו"ע של חסד. וכמו בנוגע לספר תורה, שכאשר חסר אפילו אות אחת, איזו שתהי', נפסל כל הס"ת12, והיינו לפי שהתורה היא תורה תמימה ותורה שלימה, ולכן נוגע בה כל פרט ופרט. ומזה מובן, שגם מה שהתורה היא "תורת חסד", הרי זה בכל פרט ופרט.
וצריך להבין: הרי יש פרטים בתורה שלכאורה אינם ענין של חסד, כמו עניני העונשים?
ויתירה מזה:
יש יותר עונשים בתורה מאשר ענין השכר, וכידוע (בפירוש מארז"ל13 "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא") ש"הלאוין הם יותר מהעשיים"14, שהרי ישנם שס"ה מצוות לא תעשה, ואילו מצוות עשה הם רק רמ"ח, ונמצא, שענין העונש שבתורה הוא יותר מאשר ענין השכר, כיון שהענין של מצוות לא תעשה קשור בעיקר עם ענין העונש [ומה שמצינו "ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה"15, הרי זה לימוד וחידוש בגמרא, אבל בפשטות, עיקר הענין דמצוות לא תעשה הו"ע העונש], ואילו הענין של מצוות עשה קשור בעיקר עם ענין השכר [ומה שמצינו ענין של עונש על ביטול מצות עשה, הרי זה רק "בזמן דאיכא ריתחא"16 ].
וע"פ האמור שרוב התורה הו"ע של עונשים, אינו מובן: איך אומרים שהתורה היא "תורת חסד"?
ד. אך הענין הוא – שתכלית הכוונה בעונשי התורה אינה בענין העונש כשלעצמו, בתור עונש, להעניש ולייסר ("פּייניקן") את האדם, שכן, גם כאשר מדובר אודות מי שראוי לקבל עונש, בגלל שעבר על עניני התורה, הנה אם הי' בזה רק ענין העונש כשלעצמו, לא הי' הדבר נלקח מהתורה, שהיא "תורת חסד"; אלא הכוונה בעונשי התורה היא – העילוי שנעשה עי"ז.
ובזה גופא – לא רק כדברי הגמרא17 "מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי", כדי שיוכל אח"כ לקבל שכר בעוה"ב, אלא יתירה מזה – שעי"ז יגיע בעצמו לדרגא נעלית יותר, שזוהי דרגת בעל תשובה, כדברי הגמרא18 : "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין", וכמ"ש הרמב"ם19 שע"י התשובה נעשה "אהוב ונחמד .. לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו'".
ולהעיר, שהמעלה של בעל תשובה על צדיק היא בשתים: (א) כיון ש"טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו"19, הרי הוא בטוח יותר שלעולם לא יבוא לידי חטא, שהרי כבר התגבר על זה כו', (ב) "שכרו הרבה", כדמוכח מדברי הגמרא "מקום שבעלי תשובה עומדין כו'", שנאמרו לגבי עולם הבא, שזהו"ע השכר. וכמובן גם בפשטות, שהרי "לפום צערא אגרא"20, וכיון שהבעל תשובה התייגע והצטער יותר להתנתק מהרע, אזי מגיע לו שכר גדול יותר.
ונמצא, שלא זו בלבד שענין העונש הוא ענין של חסד, להיותו לטובתו של האדם, אלא עוד זאת, כיון שעי"ז מגיע האדם לדרגא נעלית יותר, הרי זה חסד גדול ביותר.
ובלשון רבינו הזקן בתניא21 – חסדים המכוסים, שדוקא מצד גודל מעלת החסד הרי זה בא בציור חיצוני כזה.
ובפרט כאשר מתבוננים בהמבואר באגה"ק22 שזהו כ"משל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו", ודוגמתו בנמשל, שהעונש הוא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאף שהי' יכול לעשות זאת ע"י אחר, מ"מ, עושה זאת בעצמו, וזהו ענין עונשי התורה – שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד"23.
[ולהעיר, שמצינו לפעמים עונש שאינו ע"י הקב"ה בעצמו, וכידוע הפירוש24 בפסוק25 "ואם תלכו עמי קרי גו' והלכתי אף אני עמכם בקרי", ש"קרי" הוא לשון מקרה, והיינו, שהקב"ה מסיר את ההשגחה המיוחדת על בנ"י, ומשאיר אותם תחת הנהגת הטבע, בידי הכוכבים ומזלות ובידי המלאכים שמתלבשים בכחות הטבע. אמנם, זהו רק בעונש מסויים זה, אבל שאר העונשים שבתורה, כמו עונש מלקות, עונש ממון וכו', הם מהקב"ה בעצמו].
ועפ"ז מובן, שפרשה זו, שבה נאמר "אם כסף תלוה את עמי", נקראת כולה בשם "משפטים" – כי, ענין ה"משפטים", דינין וגבורות, הוא לאמיתו של דבר ענין של חסד, ולא רק חסד סתם, אלא תכלית החסד, והיינו, שגם כאשר בתחילה חושבים שזהו ענין של דין וגבורה, הנה לאח"ז "תופסים" שזהו תכלית החסד, ורואים שלאמיתו של דבר הרי זה הענין ד"אם כסף תלוה גו'", שזהו חסד גדול ביותר.
ה. עפ"ז יש לבאר גם השייכות של פרשת משפטים לפרשת יתרו26 – דלכאורה אינו מובן:
ענינה של פרשת יתרו הוא – מתן תורה, שאז היתה אצל בנ"י עבודת הצדיקים, כיון שהיו במעמד ומצב ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"27 (ואילו הענין שבנ"י נעשו במדריגת בעלי תשובה הי' לאחרי חטא העגל שבפרשת כי תשא). וא"כ, מהו הטעם שמיד לאחרי פרשת יתרו, שענינה עבודת הצדיקים, באה פרשת משפטים, שע"פ האמור לעיל קשורה היא עם עבודת התשובה?
ויובן בהקדים המדובר פעם28 בנוגע לשמה של הפרשה שבה מדובר אודות מ"ת, שלכאורה אינו מובן: מדוע נקראת בשם "יתרו", שהי' בעל תשובה, בה בשעה שהענין של מ"ת שייך לעבודת הצדיקים?
והענין בזה:
בנוגע לשם "יתרו" מפרש רש"י29 שזהו על שם ש"יתר פרשה אחת בתורה". ולכאורה: הענין ד"יתר .. בתורה" הוא היפך הציווי "לא30 תוסף עליו"?
והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל שע"י תשובה באים לדרגא נעלית יותר מכמו קודם החטא:
במתן תורה נאמר31 "וירד הוי' (עם כל הפמליא דילי'32 ) על הר סיני", ו"פסקה זוהמתן"33, ואז נעשה הענין ד"באתי לגני"34, "למקום שהי' עיקרי בתחילה"35, כמבואר בהמשך מאמרי ההילולא36, שמשה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין37, הוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ – כמו שהי' בתחלת בריאת העולם, קודם החטא, ועוד יותר, כדברי הגמרא38 שמ"ת פעל קיום העולם, ולכן נאמר בגמר מעשה בראשית "יום ה.ששי"39, ד"משמע הששי המיוחד", כי "גמר בראשית תלוי ביום הששי, והוא ו' בסיון שניתנה בו תורה".
והרי זה בדוגמת ענין התשובה, שעי"ז ניתוסף לגבי המעמד ומצב שלפנ"ז, וכמו"כ במ"ת ניתוסף אצל בנ"י ובכללות העולם לגבי המעמד ומצב שהי' קודם החטא.
ונמצא, שאף שבמ"ת היו בנ"י בדרגת צדיקים, הי' אצלם גם העילוי דעבודת התשובה – ע"ד לאתבא צדיקייא בתיובתא40, והיינו, שאין זה באופן שצריך לירד ממדריגתו, ולאח"ז יהי' בעל תשובה, אלא בהיותו במדריגתו (דרגת הצדיקים), ניתוסף אצלו העילוי של ענין התשובה.
וזהו גם מה שהפרשה דמ"ת נקראת בשם "יתרו", ע"ש ש"יתר פרשה אחת בתורה" – שזוהי ההוספה שע"י ענין התשובה.
ו. וזהו גם הענין של גמילות חסדים:
על הפסוק "אם כסף תלוה גו'", מבואר באור התורה41 גודל מעלת גמילות חסדים על הצדקה, שלכן גמ"ח היא גם לעשירים5.
והנה, כל ענין העשירות הוא שיש לו יותר מכפי צרכו. וברוחניות הו"ע מדריגת הצדיק, כי, הבינוני, אף ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"42, מ"מ, אינו "עשיר", אלא יש לו רק "די מחסורו אשר יחסר לו"43, ואילו צדיק גמור נקרא "עשיר", שיש לו יותר מ"די מחסורו אשר יחסר לו".
ובזה ניתוסף עוד יותר מצד הענין דגמ"ח שהוא גם לעשירים, היינו, שלמרות היותו עשיר שיש לו יותר מכפי צרכו, מוסיפים ונותנים לו גמ"ח. וענינו בעבודה הרוחנית – הוספת מעלת התשובה אצל צדיק.
ועוד ענינים נתבארו באוה"ת בנוגע למעלה דגמ"ח, וגם הם מתאימים עם האמור לעיל, וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
ז. כאמור לעיל – מבאר הצ"צ באוה"ת44 על הפסוק "אם כסף תלוה גו'" מעלת גמ"ח לגבי צדקה, ומביא כמה ראיות לזה, וא' מהם – ש"צדקה" היא מלשון צדיק, ואילו "גמילות חסדים" הוא מלשון חסיד, והרי דרגת "חסיד" היא נעלית הרבה יותר מדרגת "צדיק", כדמוכח מכמה מקומות בש"ס.
ולכאורה צריך להבין45 : איך אפשר לומר שגמ"ח גדולה יותר מן הצדקה46 – הרי בצדקה נותן אדם מממונו שלא על מנת להחזיר, ואילו בגמ"ח הנתינה היא על מנת להחזיר, כך, שהנותן לא מפסיד מאומה, שהרי המקבל מחזיר כל פרוטה (שהרי "לא ברשיעי עסקינן"47 ), ומפסיד רק "אגר נטר"48 – השכר שהי' יכול לקבל עבור הזמן שהכסף נמצא אצל פלוני, וגם זה – לא לזמן ארוך (ובודאי לא לחמישים שנה, שנקראים "עולם"49 ), שהרי סתם הלואה היא רק לשלושים יום50, וא"כ, איך אפשר לומר שגמ"ח גדולה יותר מן הצדקה, ועד – כמובן מדברי הצ"צ – שהיא גדולה יותר באין ערוך?!
והגע עצמך:
אפילו כאשר נותנים פרוטה אחת או כמה פרוטות לצדקה, מבאר רבינו הזקן51, ש"הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'", ועאכו"כ כאשר נותנים לצדקה סכום גדול, וע"פ דין אפשר ליתן סכום גדול לצדקה, שהרי מי שיש לו מאתיים זוז חסר דינר, יכול ליטול מן הצדקה אלף זוז52.
וא"כ, כאשר נותנים סכום גדול לצדקה, הרי זה בודאי צריך להיות גדול יותר מגמ"ח?
ואף שיש חסרון בצדקה לגבי גמ"ח מצד הבושה של המקבל, הרי יש אופן בצדקה ש"הנותן .. לא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח"53, שאז אין ענין של בושה. וגם אז, גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה.
ח. בנוגע למעלה של גמ"ח – מביא הצ"צ54, שגם "עיון תפלה היא מכלל גמילות חסדים (שלכן נמנה "עיון תפלה" בין הדברים ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"55 ), כדפרש"י56 שנאמר57 גומל נפשו איש חסד", וכפי שמוסיף הר"ש55, ש"התפלה נקראת נפש, שנאמר בחנה ואשפוך58 את נפשי לפני ה'".
ושואל הצ"צ: "הרי התפלה היא במקום קרבנות59, וא"כ, כיון שהתפלה היא חסד, איך על קרבנות נאמר60 כי חסד חפצתי ולא זבח"?
ומבאר: "וי"ל, דהתפלה היא כנגד תמידין ומוספין, שהם קרבנות הצבור .. ומ"ש ולא זבח, קאי על שאר קרבנות יחיד כו'".
וצריך להבין: מהו החילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד, שלכן רק קרבן ציבור הו"ע של חסד?
ט. ויש לומר הביאור בזה בדרך אפשר:
קרבן ציבור בא בהשתתפות של כל בנ"י. והיינו, שכדי שיומשכו לבנ"י כל ההמשכות מלמעלה שנמשכים ע"י קרבן ציבור, יש צורך בהשתתפותם של כל בנ"י.
ונמצא, שכל אחד מישראל שיש לו חלק בקרבן ציבור, הרי הוא גומל חסד (לא רק עם יהודי נוסף, אלא) עם כל בנ"י, כיון שע"י חלקו מתאפשרת הקרבת הקרבן ציבור עבור כל בנ"י, שזהו ענין של חסד עבור כל בנ"י, הן בנוגע ל"סור מרע" – שהרי תמיד של שחר הי' מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים הי' מכפר על עבירות היום61, והן בנוגע ל"עשה טוב" – שהרי ע"י הקרבן נעשה "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" (כדאיתא בספרי62 ), ועי"ז משפיע הקב"ה לבנ"י כל השפעות טובות.
משא"כ בקרבן יחיד – שהתועלת שבזה היא רק לאדם המקריב, ואין זה ענין של גמ"ח להזולת.
י. ועדיין צריך להבין:
הצ"צ מבאר63 שמעלת הגמ"ח על צדקה היא גם בנוגע לקשר שבין הנותן למקבל, שבנתינת הצדקה הקשר ביניהם הוא לשעה – בשעת הנתינה, אבל לאחרי שנעשה ברשותו של המקבל, אין זה שייך לנותן, ונמצא, שהנותן קיים מצוה לרגע אחד בלבד; משא"כ בגמ"ח, נמשך הקשר שבין הנותן עם המקבל כל משך זמן ההלוואה – שלושים יום (והרי חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו64 ), כך, שקיום המצוה הוא במשך שלושים יום. ומובן שהחילוק בין רגע אחד לשלושים יום הוא חילוק שבאין ערוך65.
וע"פ האמור לעיל שקרבן ציבור הו"ע של גמ"ח, צריך לומר, שיש בו גם המעלה של המשכיות הקשר בין הנותן למקבל.
ולכאורה: לאחרי ש"באחד באדר משמיעין על השקלים"66 לצורך קרבנות הציבור, וכל אחד מישראל נותן מחצית השקל באופן ש"מוסרו לציבור יפה יפה"67, כך, שכאשר הכסף מגיע ללשכת הגזית (ועאכו"כ כאשר קונים את הבהמה) הרי זה כבר ממון ציבור (וכל זמן שיש ליחיד חלק בקרבן בתור פרט, אין זה ענין של ציבור, אלא של ריבוי יחידים) – איך שייך בזה המעלה הנ"ל דגמ"ח שפעולתה נמשכת גם לאחרי הנתינה?
יא. והביאור בזה – ע"פ פירוש רש"י, שנוסף על חלק הפשט שבו, יש בו גם ענינים בחלק הרמז הדרוש והסוד, ועד גם בהלכה:
בפירוש דברי משה להקב"ה בנוגע לעדת קרח "אל תפן אל מנחתם"68, מפרש רש"י: "יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון כו'".
ושואלים על זה "בעלי נגלה"69 : לאחרי שנתנו חלקם – הרי זה נעשה ענין של ציבור, וא"כ, איך אפשר לחזור ולחלק ולומר ש"חלקם לא יקובל כו"?!
אמנם, מפירוש רש"י מוכח להדיא שישנם ב' הענינים: זהו קרבן ציבור, וביחד עם זה, נשאר גם חלקו של כל אחד,
– וכפי שמבאר הגאון הרגצ'ובי70 כיצד יכולים להיות שני הענינים, הן ענין של ציבור, והן השייכות של כל יחיד, ומבאר גם הנפק"מ להלכה –
ובזה גופא – לא רק שיש להיחיד שייכות לזה, אלא עוד זאת, שיכולים לחלק ולהפריד את החלק שלו, כפי שביקש משה ש"חלקם לא יקובל כו'" (ואעפ"כ לא יגרום שיתבטל כל הקרבן – שהרי בודאי לא רצה משה שכל הציבור יפסיד בגללם, ובפרט שמשה עצמו טען "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"71 ).
ועפ"ז אתי שפיר שגם בקרבנות ציבור ישנה המעלה דגמ"ח, שפעולת החסד היא לא רק בעת הנתינה (כמו הצדקה), אלא גם לאחרי כן, כי, גם לאחרי שנעשה ממון ציבור, נשאר קיים חלקו של היחיד, שעל ידו מתאפשרת הבאת הקרבן ציבור ופעולתו עבור כלל ישראל.
יב. ענין זה בא בהמשך להאמור לעיל (ס"ו) אודות מעלת הגמ"ח על הצדקה בגלל היותה הן לעניים והן לעשירים, שזוהי הוספת ענין התשובה בעבודת הצדיקים.
וכן יהי' גם בגאולה העתידה, שיהיו אז שני הענינים72 : ענין העני – כמ"ש במשיח "עני ורוכב על חמור"73, וענין העשיר – גמ"ח לעשירים – שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא40, שגם אצל צדיקים (עשיר) יתוסף ענין התשובה (גמ"ח לעשירים).
ואז יקויים גם מ"ש בתפלת יוהכ"פ: "אתה נותן יד לפושעים כו'", שענין זה בא לאחרי שאר ד' הידות (כמבואר ענינם במק"א74 ), כולל גם "יד הרמה", שהו"ע "ידא אריכתא", שקשור עם הענין דגמילות חסדים, כנ"ל (ס"ב) שחסד הו"ע "חד אריך".
וכל זה יהי' בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה המשפטים גו'.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז בנוגע למלוה מלכה של הגמ"ח75 ].
* * *
יד. הביאור בפירוש רש"י אודות הכלל "דבר הכתוב בהוה" שמביאו רש"י בפרשתנו ד' פעמים76 : "וכי יגח שור", "מכשפה לא תחי'", "כל אלמנה ויתום לא תענון", "ובשר בשדה טרפה"77 (אף שיש עוד פסוקים, וגם לפנ"ז, שלכאורה פירושם באופן ש"דיבר הכתוב בהוה", ורש"י לא מבהיר זאת),
– הטעם שרש"י אינו מפרש ש"דיבר הכתוב בהוה" גבי שן ועין ("למה78 נאמר שן ועין"79 ), כי, בב' דוגמאות לא שייך כלל זה;
הטעם שבפסוק "ובשר בשדה טרפה" לא הסתפק רש"י בכלל "דבר הכתוב בהוה", אלא הוצרך להביא ראיות: "וכן כי בשדה מצאה, וכן אשר לא יהי' טהור מקרה לילה"80 – בגלל הקושי לומר "דבר הכתוב בהוה" כאשר הכתוב מוסיף תיבה מיותרת. ולכן, בסיום פירושו, מוסיף רש"י ומביא פירוש נוסף: "ואונקלוס תרגם וכו'";
וה"יינה של תורה", שגם קיומו של דבר הכי מצוי, "הוה", הוא בגלל ש"דבר הכתוב", עשרה מאמרות שבתורה81 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס82 בלקו"ש ח"ו ע' 130 ואילך.
טו. אמנם, ע"פ האמור לעיל שכל הענינים הם מצד "דבר הכתוב" – צריך להבין:
בפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה, נאמר83 : "ויקחו לי תרומה גו' זהב וכסף ונחושת וגו'", היינו, שהקב"ה צוה ליתן זהב וכסף וכו' כדי לעשות לו מקדש – "ועשו לי מקדש"84.
ולכאורה אינו מובן: כיון שהכל הוא ממנו ית', וכמ"ש85 "לי הכסף ולי הזהב" – הי' הקב"ה צריך מלכתחילה לעשות לעצמו מקדש, לברוא מן המוכן את קרשי המשכן והבריחים וכו', ומהו הצורך ליקח מבנ"י עבור בנין המשכן?
אך הענין הוא – שהמכוון ב"ועשו לי מקדש" הוא "ושכנתי בתוכם"84, "בתוך כל אחד ואחד"86, ולכן, צריך כל אחד מישראל לפעול בעצמו בענין זה, ליתן מכספו וזהבו כו' בשביל עשיית המשכן, ועי"ז נעשה "כלי" להענין ד"ושכנתי בתוכם", שזהו הענין ד"ויקחו לי", "אותי אתם לוקחים"87.
וע"י עבודה זו פועלים את הענין ד"ושכנתי בתוכם" כפי שיהי' בביאת המשיח, בקרוב ממש, ובשמחה וטוב לבב – שהרי את כל היסורים וחבלי משיח כו' עברנו כבר לכל הדעות88, ועכשיו צריכה להיות ביאת המשיח בשמחה ובטוב לבב – בביהמ"ק השלישי, שיבנה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
*
טז. המשך הביאור בפירוש רש"י בפרשת בשלח על הפסוק89 "שם שם90 לו", "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן, שבת ופרה אדומה ודינין" – נכלל בשיחת ש"פ בשלח סי"א91.
הוסיפו תגובה