איתא בסוף מנחות, וא"ו תשרי, ה'תש"ל

בס"ד. וא"ו תשרי, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

איתא1 בסוף מנחות, בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא א-ל ולא אלקים אלא הוי', שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. והענין בזה, דהנה, שמות אלו, א-ל אלקים הוי', הם שלשה שמות הראשונים מהשבעה שמות שאינם נמחקים2, שבהם היתה בריאת העולם (שלכן נוגע ענין זה לר"ה), כמ"ש3 א-ל אלקים הוי' דיבר ויקרא ארץ, והיינו, שבשלשה שמות אלו ברא הקב"ה את העולם4, וכפי שמבואר בארוכה ברשימות הצ"צ5, שבג' שמות אלו נכלל כל סדר ההשתלשלות, החל משרש ההתהוות כשעלה ברצונו, שזהו בחי' חסד, א-ל, שזהו גילוי אוא"ס שלפני הצמצום, ואח"כ הוצרך להיות צמצום האור כו', שזהו"ע שם אלקים, ואח"כ המשכת הקו וחוט שהאיר אחר הצמצום, שזהו"ע שם הוי'. אמנם בפרשת קרבנות לא נאמר לא א-ל ולא אלקים, אלא הוי' בלבד. והענין בזה, שבשם הוי' יש ב' ענינים6. הא', כפי שבא ביחד עם שאר השמות, כמו בפסוק א-ל אלקים הוי' (ועד ששם הוי' אינו הראשון, אלא השלישי), והב', כפי ששם הוי' הוא בפני עצמו, כמו בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא א-ל ולא אלקים, אלא הוי' בלבד, שהוא שם העצם7, שם המיוחד8 ושם המפורש9. ומבואר בזה, ששם הוי' כפי שבא ביחד עם שאר השמות הוא בבחי' אורות וכלים, כידוע10 שבכל שאר השמות הנה פנימיותם (האורות) הוא שם הוי', ורק חיצוניותם (הכלים) היא א-ל או אלקים כו', משא"כ בשם הוי', הנה גם הכלי נקרא בשם הוי'. וזהו גם מה שאמרו רז"ל11 שלעתיד לבוא הנה כשאני נכתב אני נקרא, ולא כמו עכשיו שנכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, והיינו12, שעכשיו יודעים שהפנימיות היא שם הוי' (נכתב בי"ה), אבל מה שנמשך בגלוי הרי זה שם אד' (ועד"ז כפי ששם הוי' הוא בניקוד אלקים, כפי שמצינו בכ"מ בתנ"ך13 ), וכמו בכללות השמות, שהפנימיות והאור שלהם הוא שם הוי', אבל החיצוניות והכלי (שזהו מה שרואים בגלוי) הרי זה שם אד' או אלקים כו', משא"כ לעתיד לבוא יהי' שם הוי' גם בגלוי בעולם (אני נקרא). ולמעלה מזה הו"ע הקרבנות שלא נאמר בהן לא א-ל ולא אלקים אלא הוי', שזהו מצד גודל מעלת הקרבנות, שקרבן הוא מלשון קירוב כו' (כמבואר בארוכה בבחיי14 ובספר הבהיר15 ), ועד שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס16, והרי א"ס הוא למעלה גם מקצה העליון שבסדר השתלשלות, שנקרא בשם קו, לפי שיש בו קצה תחתון וקצה העליון, ואילו א"ס הוא למעלה מהגבלה של קצוות. וזהו שבפרשת קרבנות לא נאמר אלא הוי'17, שאין זה שם הוי' כפי שהוא בסדר ז' השמות, דקאי על מדת התפארת כפי שהיא במקומה, אלא כפי שתפארת היא בפנימיותה, שזהו מה שקו האמצעי עולה בכתר ובפנימיות הכתר18. וענין זה פועל גם על ההמשכה למטה, שגם פעולת הקרבנות למטה היא באופן שלמעלה מהתחלקות, שזהו שאמרו במנחות שם, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים, דשמים בכללות הוא בחי' ז"א19, אבל יש גם הענין ששמים הוא אש ומים (כדאיתא במדרש20 ), שזהו בחי' התפארת שכולל אש ומים, קו הימין וקו השמאל, להיותו למעלה משניהם, ועד לענין השמים בשרשם ומקורם, בחי' רזא דא"ס.

ב) ויש לקשר ענין זה (כסגנון הצ"צ בכ"מ21 ) עם הענין דר"ה. ובהקדים המבואר במאמר דר"ה תר"ל22 (שהתחלתו ומקצתו נת"ל במאמר דר"ה23 ), שענינו של ר"ה הוא בנין המלכות24, ועז"נ25 על פי שני עדים גו' יקום דבר, דבר הוא בחי' המלכות, כמ"ש26 בדבר הוי' שמים נעשו, לעולם הוי' דברך נצב בשמים27, דבר מלך שלטון28, וקיום המלכות (יקום דבר, דבר מלכות) הוא ע"פ שנים עדים, שהם חסד וגבורה, כמו שאנו רואים למטה שעיקר הנהגת המלוכה היא ע"פ שני מדות אלו, כמ"ש29 והוכן בחסד כסא, וכתיב30 מלך במשפט (אלא שמשפט איהו רחמי31 ) יעמיד ארץ, וכן הוא בנוגע להנהגת העולם, שיש ב' אופני הנהגה, מצד החסד או מצד הדין, וכמארז"ל32 בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין כו', ואח"כ שיתף עמו מדת הרחמים.

וממשיך במאמר33, שישנו גם הענין דעד אחד שאינו בגדר של שני עדים [דאף שבנוגע לכללות ענין העדות ישנו כלל שכל מקום שנאמר עד (לשון יחיד) אינו אלא שנים34, מ"מ, ישנה גם המציאות של עד אחד], שעז"נ25 לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ואמרו רז"ל35 לממון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה (כדלקמן), ומבאר, שעד אחד הו"ע האחדות שלמעלה מההתחלקות דשני עדים, שהם ב' אופני ההנהגה דחסד וגבורה כנ"ל. ובענין העבודה וההבנה וההשגה, הרי זה מ"ש36 א-ל דעות הוי', שאף שיש דעת תחתון ודעת עליון, הנה עז"נ א-ל דעות הוי', שכולל ומאחד שניהם (עד ששניהם נכללים בתיבה אחת), להיותו למעלה הן מדעת עליון והן מדעת תחתון. ועד"ז בנוגע לבריאת העולם, שישנו ענין הבריאה מצד ממכ"ע וענין הבריאה מצד סוכ"ע, וישנו גם מה שלמעלה הן מממלא והן מסובב. וזהו גם הענין דשם הוי' כפי שהוא למעלה משייכות לשאר השמות שנחלקים לקו הימין וקו השמאל.

ג) ועז"נ לא יקום עד אחד גו', ואמרו רז"ל לממון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה [דאף שהשבועה מועילה גם בנוגע לדיני ממונות, שכאשר נשבע נפטר מתשלום ממון, ואם אינו נשבע, משלם37, הרי בגלוי ישנו כאן רק ענין השבועה]. והענין בזה, דהנה, ענין השבועה38 הוא למעלה מהבנה והשגה, כי, בענין שהשכל מחייב שצריך לעשותו, אין צורך בשבועה. אך ענין השבועה (בי נשבעתי39 ) הוא, שאפילו אם ע"פ שכל יש שאלות כו', וישנו בעל דין שחולק כו', הנה על זה מועיל ענין השבועה שלמעלה מהשכל, שמבלי הבט על הטענות כו', יקיים את הדבר, כיון שקשר את עצמו (ער האָט זיך געבונדן) ע"י שבועה. ועד שאפילו בעניני התומ"צ ישנו הענין שנשבעין לקיים את המצוות40 (מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה41 ), שנאמר42 נשבעתי ואקיימה, דלכאורה אינו מובן מדוע צריך להשבע לקיים מצוה, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא40. וגם צריך להבין מהו הענין דמושבע ועומד מהר סיני, דלכאורה מספיק ענין הציווי עצמו. אך הענין הוא, שכאשר הציווי הוא באופן של שבועה, מושבע ועומד מהר סיני, אזי הציווי הוא בתוקף יותר. ונוסף לזה ישנו הענין שנשבעין לקיים את המצוות, כי, ענין השבועה כפי שמושבע ועומד מהר סיני הרי זה בהעלם, ובגילוי הוא רק הציווי, וכהנוסח דברכת המצוות: אשר קדשנו במצוותיו וצונו (ולא וצונו בשבועה), כיון שבגלוי ישנו רק ענין הדיבור (דבר אל בני ישראל) והציווי (צו את בנ"י), דאף שיודעים שהי' זה באופן של שבועה, כמ"ש43 לעברך בברית הוי' אלקיך ובאלתו, הרי בגלוי הוא רק הציווי, ולא השבועה. ועל זה מועיל מה שנשבעין לקיים את המצות, שאז השבועה היא בגילוי.

וזהו הענין דעד אחד שקם הוא לשבועה, שענינו בעבודת האדם הוא שניכרים אצלו בגלוי הכחות העצמיים שמתגלים ע"י השבועה, והיינו, שכל עניניו נעשים מצד הענין דנשבעתי ואקיימה, שזוהי כללות העבודה שמצד בחי' היחידה שבנפש, כפי שנמשכת ופועלת גם בכחות הפנימיים. וזהו גם הענין שמשביעין אותו תהי צדיק44, שזהו"ע השבועה (כפירוש הפשוט בגמרא) שמגלה את הכחות העצמיים, ועוד זאת, שמשביעין הוא גם מלשון שובע45, והיינו, שגם הכחות הפנימיים נעשים באופן של שובע (זיי ווערן אָנגעזעטיקט) מצד התגלות הכחות העצמיים ע"י השבועה.

ד) וזהו גם מ"ש46 ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהי' לכם, ואיתא במדרש47, ובחודש השביעי הוא ירחא דשבועתא שבו נשבע הקב"ה לאבותינו, כמ"ש48 אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, בי נשבעתי נאום ה'39, והיינו49, שבחודש תשרי נמשך ומתגלה ענינם של האבות כפי שקשורים עם ענין השבועה, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וזהו גם מה שאמרו רז"ל50 על הפסוק51 דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב כאן ליחיד, ביחיד אימת, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שאז ישנו בגלוי ענין היחיד, בחי' היחידה שבנפש52 (משא"כ בכל השנה כולה, שהעבודה היא מצד כחות הגלויים, אלא שגם הם נמשכים מבחי' היחידה. וע"ד החילוק שבין מושבע ועומד מהר סיני, להענין דנשבעתי ואקיימה).

ה) וענין זה מתחיל מר"ה, בחודש השביעי באחד לחודש53, ונמשך בכל חודש תשרי, והרי חודש תשרי הוא חודש הכללי54, שממנו נמשך על כל השנה כולה, שזהו גם מה שמצינו במדרש55 פירוש נוסף בענין חודש השביעי, מלשון שובע, שהוא משובע בכל, ברכות בתוכו וכו' (כפי שמונה במדרש פרטי הענינים השייכים לר"ה ויוהכ"פ וסוכות עד לשמע"צ), ולכן הוא גם משביע את כל השנה כולה56, והיינו, שבמשך כל השנה כולה יעבוד כל אחד מישראל עבודתו מצד כחות העצמיים, כפי שנמשכים בכחות הפנימיים המלובשים בגוף, שאז נעשית עבודתו בכל הענינים לא רק כדבעי לי' למיעבד57, אלא ביתר שאת וביתר עוז. וזהו גם מה שהענין דחודש השביעי (ענין השבועה, שהו"ע העבודה שמצד יחידה שבנפש) הוא באופן דיהי' לכם, משלכם, היינו, שנמשך בעבודתו בכל השנה בכח עצמו, שנעשית מצד הנתינת כח דענין השבועה כפי שבאה בגילוי, ולכן היא בתוקף כו'.

ועי"ז נמשך על כל השנה כולה גם ענין השובע כפשוטו, שתהי' שנה משובעת (אָנגעזעטיקט) בכל הברכות, ובלשון הידוע: שנת אורה ושנת ברכה, כל עניני הברכות שצירופם ע"י אותיות הא"ב, עד לשנת גאולה – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ועד לשנת תחיית המתים, הקיצו ורננו שוכני עפר58, שנזכה לזה בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.