בס"ד. וא"ו תשרי, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

דרשו1 הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב2, ואיתא בגמרא3 כתיב4 כה' אלקינו בכל קראנו אליו, וכתיב דרשו הוי' בהמצאו (וקשו קראי אהדדי), ומשני, לא קשיא, הא ביחיד (שצריך להמתין לזמן שבו הקב"ה הוא בהמצאו ובהיותו קרוב) הא בציבור (בכל קראנו אליו), ויחיד אימת (מצוי לו, דכתיב בהמצאו), אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. וצריך להבין5, דהנה ידוע מ"ש בספרי הובא בפרדס6 על הפסוק בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו, וידוע הפירוש7 שמדותיו הן ע"ס דאצילות (כי מדותיו מורה על כל עניני אלקות כפי שהם באופן של מדה (מדידה והגבלה), שבכללות ה"ז כללות סדר ההשתלשלות, כולל גם ענין הספירות), ועז"נ בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו, שקאי על בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ע"ס. ולכאורה5, כיון שבחי' אליו אינו ענין הקשור עם מדה וגבול, אינו מובן, מדוע יש בזה חילוק שזהו רק לציבור ולא ליחיד (שצריך להמתין לזמן דבהמצאו ובהיותו קרוב). וגם צריך להבין, מהו גודל העילוי של העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, אשר, לאחרי כל העילוי דבכל קראנו אליו, שזהו אפילו באמצע השנה, אין זה מגיע למעלת העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ שאז הקב"ה הוא בהמצאו ובהיותו קרוב, באופן שאין חילוק בין יחיד לציבור, שגם יחיד פועל ענין שבשבילו יש צורך בתפלת הציבור במשך כל השנה כולה.

ב) ויובן בהקדם משנת"ל8 שבעשרה ימים שבין ראש השנה ליוהכ"פ אומרים בכל יום שיר9 המעלות ממעמקים גו'10, ואיתא בזהר בשלח11 ר' חזקי' פתח שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי', שיר המעלות סתם, ולא פריש מאן אמרו (כמו בשאר מזמורים שבהם נתפרש שנאמרו ע"י דוד או שלמה וכו'), אלא שיר המעלות דזמינין כל בני עלמא למימר כו', והיינו, שכל בני עלמא, כל אחד מישראל, ללא חילוק בין יחיד לציבור, וללא חילוק בין ראשיכם שבטיכם לחוטב עציך ושואב מימיך12, אומרים כולם שיר המעלות ממעמקים. וממשיך בזהר (במאמר ר"ח), ומי אמר דוד הכי, והא כתיב13 בכל לבי דרשתיך (שזוהי מדריגה מסויימת וקבועה אצל כמה מישראל שבשמם מדבר דוד), ודא קרא סגי, מאי בעי ממעמקים (שעז"נ דזמינין כל בני עלמא למימר, ואפילו לא נאמר שדוד אומר זאת בשם כל ישראל, כמו בכל מזמורי תהלים), ומבאר, ששיר המעלות ממעמקים קאי על דרגא נעלית יותר מאשר בכל לבי דרשתיך, כיון שממעמקים היינו עמיקא דכולא עמיקא דבירא כו', עתיקא סתימאה דכל סתימין, ודוקא בגלל גודל העילוי דממעמקים, יכול כל אחד מישראל להגיע לשם ולפעול הענין דקראתיך, ועד שיומשך בהוי' (ממעמקים קראתיך הוי').

והנה כללות ענין (אמירת שיר המעלות ממעמקים במשך) העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (שעליהם נאמר דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב) הו"ע בנין המלכות (כדאיתא בפע"ח14 ), החל מר"ה (התחלת העשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ), שענינו המיוחד (מלבד היותו א' מהעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ15 ) הוא תמליכוני עליכם16, שהו"ע ההכתרה של הקב"ה בתור מלך ישראל, ובאופן שעי"ז יומשך בכל הבריאה כולה, שהקב"ה יהי' גם מלך על כל הארץ, וכמו בר"ה בהתחלת הבריאה, כדאיתא בפרדר"א17 שאדה"ר אמר לכל הנבראים בואו אני ואתם כו' ונמליך עלינו מי שבראנו (כמ"ש18 בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו), ואז אמר אדה"ר (וכל הבריות אחריו) הוי' מלך גאות לבש19. וכמבואר בזהר20 דכד בעא קוב"ה למברי אדם אזדעזעו כל עילאין ותתאין, וכפי שמבאר אאמו"ר21 שזהו מפני שהאדם אינו פרט א' כמו שארי הנבראים, אלא הוא כולל כל הנבראים, מהעליונים ביותר עד לתחתונים ביותר, ופועל בכולם שאזדעזעו, כיון שעומד להבראות זה שיפעל בהם הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושנו. וזהו גם מ"ש22 את הוי' האמרת היום גו', האמרת מלשון חשיבות23, כמארז"ל24 אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. ועי"ז נעשה הענין דהוי' האמירך היום גו', שהקב"ה מקבל את ההכתרה והבקשה של בנ"י להיות מלך ישראל, וגם את הבקשה שלאח"ז, מלוך על העולם כולו בכבודך25, והיינו, שבכל העולם כולו יהי' לא רק הענין דמלכותו בכל משלה26, שענין הממשלה מורה שזהו באופן של הכרח27, אלא מלוך (על העולם כולו) דוקא, באופן שמלכותו ברצון קיבלו עליהם28, שכל זה נעשה ע"י עבודת ישראל בעצמם ובחלקם בעולם, ועי"ז פועלים לתקן עולם במלכות שד-י29 [ומהענין דאת הוי' האמרת היום גו', שהו"ע ההכתרה, נמשך גם הענין דדרשו גו' קראוהו, ובאופן שהקב"ה מקיים את הדרישה והקריאה וממלא כל תפלות ישראל וכל בקשות ישראל, שיהי' מלוך על העולם כולו בכבודך]. ועוד זאת, שהאמרת הוא גם מלשון אמירה30, וקאי על העשרה מאמרות שבהם נברא העולם31, שבכל ר"ה נעשה ענין זה מחדש, כמבואר באגה"ק32 שיורד ומאיר אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה (ומסיים, אך גילויו כו' תלוי במעשה התחתונים כו'). וענין זה קשור גם עם בנין המלכות, כי ענין המלכות הוא אמירה ודיבור, כמ"ש33 דבר מלך שלטון. ולאחרי שפועלים ענין זה בר"ה, צריך להמשיך זאת בעשר הספירות34, ע"י עשר הכחות כפי שנמשכים מעשרה עומקים, שזהו"ע דממעמקים, והיינו, שבכל יום נמשך עומק השייך ליום זה [וכמשנת"ל35 שההמשכה שבכל יום ויום אינה מדרגא שכבר נמשכה ונתגלתה ביום שלפנ"ז, אלא העומק שבכל יום ויום נמשך ממעמקים], ועד ליוהכ"פ, שאז נשלם בנין המלכות באופן דממעמקים קראתיך.

ג) וביאור הענין הוא36, דהנה כתיב37 הוי' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, ואיתא בזהר פ' בלק38 שג' התיבות הוי' אלקי אתה כוללים כל סדר ההשתלשלות, כי, שם הוי' הו"ע החכמה, ואלקי הוא בחי' בינה שנקראת אלקים חיים (ומ"ש אלקי, שמורה על השייכות אליו (אלקה שלי), הרי זה בחי' התבונה, ששייכת למדות), ואתה, הנה ע"פ הידוע שג' נקראים אתה, חכמה חסד ומלכות39, הו"ע המשכת החכמה בחסד, כמ"ש40 אתה כהן לעולם, דכהן הוא איש החסד, ועד שנמשך גם בבחי' מלכות (שנקראת אתה), כסיום הכתוב, על דברתי מלכי צדק, שזהו כללות סדר ההשתלשלות. ובסגנון אחר, שהוי' (מלשון מהווה41 ) הוא ראשית ומקור כל ההוויות, ואח"כ נמשך באלקים, לשון רבים, בעל הכחות והיכולת (כדאיתא בטושו"ע או"ח42 בפירוש המילות דנוסח הברכות), ואלקים בגימטריא הטבע43, וכפי שבא באופן דאלקי, אלקה שלי, שניכר שנעשה הכח והחיות שלו, ועד שזהו באופן דאתה, לשון נוכח, שנעשה עולם גלוי שיכולים לומר עליו אתה, באופן של ראי' מוחשית. אמנם, כל זה אינו מספיק עדיין, אלא צ"ל הענין דארוממך גו', היינו, שצריך לרומם כל ענינים אלו באופן נעלה ביותר, עד לרוממות והתנשאות העצמות. וממשיך בכתוב, אודה שמך, היינו, שהענין דארוממך יורד ונמשך במקום ששמו של הקב"ה רק נקרא עליו44, וכמארז"ל45 הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, שזהו מהלך ת"ק שנה שבין רקיע לרקיע ובין הרקיע לארץ46, עד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו (כמ"ש רבינו הזקן בתניא47 ). וממשיך בכתוב, כי עשית פלא, היינו, שההמשכה היא עד לעולם העשי', ועד לעשי' כפשוטה (עשית), ושם נמשך הענין דפלא, שהוא למעלה גם מהענין דאל"ף (אותיות פלא), שאל"ף קאי על חכמה (שזהו"ע אלף בי"ת אלף בינה48, והיינו, שהחכמה נקראת אל"ף, ע"ש שמלמדת את הבינה), שהיא ראשית ההשתלשלות, ואילו כאן הרי זה בצירוף דפלא, מלשון הפלאה והעלם, כמו במופלא ממך49, מובדל ומופרש ממך, ואעפ"כ, הרי זה נמשך באופן דעשית.

וממשיך לבאר אופן ההמשכה למטה בעולם העשי' (עשית פלא) עד לעוה"ז התחתון שאין למטה ממנו, ששם נפעל הענין דלאום מלאום יאמץ50, כשזה קם זה נופל51, שמחורבנה של צור נבנית ירושלים51. וזהו שממשיך בפסוק שלאח"ז52, כי שמת מעיר לגל, כפי שמבאר הצ"צ בארוכה בביאורי הזהר53 (על מאמר הזהר בפ' בלק הנ"ל38), שתיבת מעיר אותיות מיער, כמ"ש54 יכרסמנה חזיר מיער, והיינו, שקאי על העיר דלעו"ז, צור, ועז"נ כי שמת מעיר לגל, היינו, שמתבטל בנין העיר דלעו"ז, ונעשה ממנה גל, ועד שנעשה הבירור דלעו"ז באופן שמהפכים זה לעיר אלקינו55. וע"ד מארז"ל56 עתיד חזיר להטהר, וכפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש57, שעכשיו גרה לא יגר58, פי', שאינו מחזיר הניצוצים שנפלו בו בשבה"כ, כי הבהמה שמעלה גרה, היינו, שאחר שקיבלה המאכל ולעסה שוב חוזרת ללעוס זה עצמו עוד הפעם, כדי שיהי' מבורר ומזוכך כדבעי, וענינו בנמשל, שהיא נותנת מה שנפל בתוכה בשבה"כ לבוא בבחי' בירור כו', אבל החזיר שגרה לא יגר מורה שאינו נותן הניצוצים שנבלעו בו שיבואו להתברר, אמנם לעת"ל [שאז יהי' גם חזיר מעלה גרה, שזהו א' הביאורים ע"פ נגלה איך יתכן שעתיד חזיר ליטהר, הרי זאת התורה לא תהי' מוחלפת59, כיון שלעת"ל יהי' גם חזיר מעלה גרה60 ] יחזיר כל הניצוצים לשרשם כו', שזהו כללות ענין הבירור דלעו"ז, שמתבררים הניצוצים שנמצאים שם באופן של נר רשעים ידעך61, כפי שמבאר בארוכה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע62 שגם בלעו"ז יש ניצוץ קדושה, כי לולי זאת לא יכולה להיות שום מציאות, אלא שהניצוץ הוא באופן דנר רשעים ידעך, היינו, שיש מציאות של נר, אלא שהוא דועך כו'.

ד) והנה כל האמור לעיל בפסוק הנ"ל (הוי' אלקי אתה ארוממך וגו') שייך גם לר"ה. דהנה ידוע שבר"ה עולים כל הענינים וחוזרים למקורם ושרשם, ובפרטיות הו"ע הוי' אלקי אתה, היינו, שכל הענינים שנתהוו משם הוי', כפי שנמשך אח"כ בהכחות והיכולת דאלקים לשון רבים, ובגימטריא הטבע, עד שנעשה עולם גלוי, עלמא דאתגלייא, שיכולים לומר עליו אתה, הנה כל ענינים אלו חוזרים למקורם ושרשם למעלה מעלה, עד לרוממות והתנשאות העצמות (ארוממך), וצריך לחזור ולעורר את ההמשכה מפשיטות העצמות, שמשם יומשך בעצמות התענוג, ומשם בעצמות חו"ב, ובבחי' המדות עד לבחי' המלכות, שעי"ז נעשית בריאת כל ההשתלשלות כולה מחדש, כמובן מהדרוש של אדמו"ר האמצעי ד"ה להבין ענין תקיעת שופר ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל63. והמשכה זו צריכה להיות עד למטה מטה, בעולם העשי' (עשית פלא), שהרי התכלית אינה להשאר בעבודה דר"ה, אלא לאח"ז צריך להמשיך זאת בבנין המלכות בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (כנ"ל ס"ב), ואח"כ צריך להמשיך זאת בהענין דויעקב הלך לדרכו64 בעבודת כל השנה כולה, בעוה"ז התחתון שאין למטה ממנו, ועד למקום שבו צריך לפעול הענין דזדונות נעשו לו כזכיות65 (כי שמת מעיר לגל), ע"י עבודת התשובה, ששייכת במיוחד לעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, כמ"ש הרמב"ם66 אע"פ שהתשובה יפה לעולם (וכל השנה זמנה הוא), מ"מ, בעשרה הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ היא יפה יותר ומתקבלת היא מיד, שעי"ז מבררים את הניצוצים הנעלים שנמצאים גם בזדונות, ועד שמהפכים אותם לזכיות, שלכן אמרו רז"ל67 שבמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם (שענין זה נאמר על דרגת התשובה שעל ידה זדונות נעשו לו כזכיות68 ), שזהו לפי69 שעבודתם היא באופן של תשובה שלימה (כלשון רבינו הזקן באגה"ת70 ), שבזה נרמז גם ענין השלמת הבירורים, היינו, לא רק הבירורים שמקליפת נוגה, אלא גם בירור הזדונות שנהפכים לזכיות.

ה) והנה ידוע שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו71. ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט הידועה72 עה"פ73 הוי' צלך, כפי שמבאר הרב המגיד74, שהצל בא ברוב אור השמש, וענינו בנמשל, שמרוב התענוג, החביבות והאהבה (שזהו מ"ש73 על יד ימינך, ע"ד אברהם אוהבי75 ) של הקב"ה לבניו, שהם בנ"י, שמושרשים בעצמותו, נעשה ענין הצל, שמתנענע כמו תנועות האדם (שלפי ההתעוררות לתתא נעשה ההתעוררות לעילא). ומזה מובן, שכדי לפעול הענין דארוממך אודה שמך, שתהי' ההעלאה לבחי' הרוממות כו', ומשם יומשך למטה בבחי' שמך (שזהו מה שנפעל בר"ה, כנ"ל), צריכה להיות עבודת האדם ג"כ באופן כזה, היינו, לא רק בכחות הגלויים כו', אלא לרומם את עצמו וכחות נפשו למעלה מסדר השתלשלות שלו. והיינו, שעבודתו צריכה להיות באופן נעלה יותר מהעבודה כפי שהיא מצד שם הוי' שנחקק בנשמתו ובכל עשר כחות נפשו שהם בדוגמת ד' האותיות דשם הוי' [כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בלקו"ת פרשת ראה אנכי76, שבשעת קבלת התורה נמשך לכאו"א מישראל בחי' הוי' כו', וזהו ענין קבלת הדיבור אנכי הוי' אלקיך77, פי', שיהי' בחי' שם הוי' מאיר ומתגלה בך כ"כ עד שיהא נקרא על שמך להיות אלקיך, אלקים שלך], ועאכו"כ למעלה יותר מבחי' אלקי, כמו אלקיך, כחך וחיותך, כפי שנמשך בריבוי הכחות שמתלבשים ברמ"ח אברי הגוף, ועאכו"כ למעלה מבחי' אתה, לשון נוכח, כפי שנמשך בענינים ואברים הגלויים, והיינו, שכל ענינים אלו נעשים אצלו באופן דארוממך, כיון שעבודתו היא מתוך מס"נ וקבלת עול באופן שהקב"ע היא עיקר העבודה, שזהו החידוש בקב"ע דר"ה לגבי הקב"ע של כל השנה כולה78. וזהו גם הכלי שהקב"ה יקבל את ההכתרה (כפי שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר בכ"מ בדרושי ר"ה שלו79 ). וכל זה פועל האדם ע"י עבודתו באופן דממעמקים, ומן המיצר80, ובאופן דלך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש81, היינו, שהלב אומר בקשו פני, שמבקש שימצאו את פנימיותו82, ועד להפנימיות שבפנימיות (כמבואר בלקו"ת83 פרטי הדרגות שבפנימיות הלב), ועי"ז פועל גם למעלה שתהי' ההמשכה מבחי' הפנימיות, פניך הוי', שזוהי דרגא שלמעלה גם מהענין דכחשיכה כאורה84, שלכן אומרים בר"ה85 יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה86, באופן של בחירה שאינה קשורה עם טעם, אפילו לא טעם כמוס, אלא מפני שישראל מושרשים בהעצמות.

ו) ועפ"ז יובן מ"ש דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, בזמן שהוא מצוי גם ליחיד, שזהו"ע נעלה יותר גם מהענין דבכל קראנו אליו, אף שאליו קאי על בחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות87. והענין בזה, דהנה, גם כשישנם כל הבחי' הנ"ל דהוי' אלקי אתה, ואפילו בחי' פלא, הנה כל זמן שאין הענין דארוממך, עד לרוממות והתנשאות עצמית, הרי זה אמנם למעלה מבחי' מדותיו, אליו ולא למדותיו, אבל זוהי בחי' אליו ששייך לומר עליו שישנם גם מדותיו. וע"ד הידוע88 שהפרדס89 מפרש שאליו ולא למדותיו קאי על האור המתלבש בכלים (והיינו שהכלים נקראים מדותיו, ואליו קאי על האור המתלבש בכלים). וכמו"כ ישנו פירוש הבעש"ט, שאליו קאי על האורות שמהווים ומחיים את הכלים. ואפילו לפי פירוש רבינו הזקן (במאמר דמוצאי יוהכ"פ)88 שאליו קאי על עצמות אוא"ס, הרי זה עדיין אליו ששייך אצלו גם הענין דמדותיו, אלא שעתה היא הקריאה אליו ולא למדותיו. ולמעלה מזה הוא הענין דארוממך, רוממות והתנשאות עצמית, ששם לא שייך כלל הענין דמדותיו, כיון שאינו בגדר מדות כלל, אפילו לא באופן של שורש ומקור למדות, ואפילו לא באופן של שלילת ענין המדות. וזהו העילוי דדרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב גם לגבי (בכל קראנו) אליו ולא למדותיו. ולכן, בהענין דבכל קראנו אליו, הנה אף שהקריאה היא אליו ולא למדותיו, מ"מ, יש חילוק בין ציבור ליחיד, כי זהו בחי' אליו שיש בו גם מדותיו, אלא שהקריאה היא אליו ולא למדותיו. ולמעלה מזה הוא הענין דבהמצאו ובהיותו קרוב, דקאי על פשיטות העצמות, שהוא בהמצאו ובהיותו קרוב גם ליחיד, כי, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא (כנ"ל ס"ה), ואז העבודה היא בבחי' היחידה שבנפש, כתורת רבינו הזקן הידועה ש"כאן ליחיד" היינו בחי' היחידה90, ועי"ז פועל שפשיטות העצמות תהי' באופן דבהמצאו ובהיותו קרוב.

וכן הוא גם באמירת שיר המעלות ממעמקים בעשי"ת, שבכל יום ויום ישנו הענין דממעמקים, והיינו, דכיון שזהו"ע שלמעלה לגמרי משייכות לבחי' מדותיו, לכן לא שייך לחלק שהענין דממעמקים ישנו רק ביום הראשון, ואח"כ ההמשכה היא מדרגא שכבר נמשכה ונתגלתה ביום הראשון, שהרי זהו ענין שלמעלה מדרגות כו', אלא זהו באופן שבכל יום ויום ממשיכים ממעמקים כו'. ודוקא ענין זה (ממעמקים) שייך לכל בני עלמא, היינו, לא רק למי שיכול לומר בכל לבי דרשתיך, שעבודתו מצד המוח והלב היא בשלימות, כמו דוד [שאף שאמר זאת בשם כנסת ישראל, ה"ז באופן שזוהי אמירתו של דוד, ולכן ה"ז מורה על עבודה ששייך בה חילוקי מדרגות כו'], אלא שיר המעלות דזמינין כל בני עלמא למימר כו', זמינין דייקא, היינו, שמזומנים ומוכנים כו', וזהו בכחו של כאו"א, ועד שאינו צריך להתבוננות, וכתורת רבינו הזקן על הפסוק91 שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, שכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו', אינו רוצה ואינו יכול להיפרד ח"ו מאלקות92 (כולל גם שלא להיפרד מאלקות כפי שהוא הוי' אחד, שנמשך בד' רוחות העולם ובז' רקיעים וארץ93 ).

ז) וזהו דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבבוא עשי"ת אומרים לכל אחד מישראל, כל יחיד ויחיד בפני עצמו94, שהקב"ה נמצא וקרוב אליו, ובהמצאו דייקא, באופן של מציאה, היינו, שאין זה ענין הקשור עם יגיעה, אלא ישנו מן המוכן, ומה שנדרש ממנו אינו אלא הענין דדרשו וקראוהו, והוא מקיים זאת, ומתוך פנימיות נפשו, לך אמר לבי בקשו פני, שזוהי כללות העבודה מצד יחידה שבנפש, שנעשית במשך כל עשרה ימים אלו. ומזה נמשך אח"כ בכל עשר כחות נפשו, במשך כל השנה כולה, שתהי' שנה מבורכת בלימוד התורה וקיום המצוות באופן של חיות מחודש, כיון שהמשיך חיות חדש וכח חדש מלמעלה מעלה, עד למעלה שאין למעלה הימנו, ולמעלה מגדר מעלה ומטה. ותומשך ברכת הוי' בכתיבה וחתימה וגמר חתימה טובה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה95, כפי שפעלו בתק"ש הענין דענני במרחב י-ה80, ועד שנמשך באופן דעשית פלא, בעולם העשי', עולם התחתון, עד לעשי' ממש, בבני חיי ומזוני רויחי, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד כי שמת מעיר לגל, דקאי על חורבנה של צור, ולאח"ז נעשה בנינה של ירושלים (החל מהענין דירושלים בעבודת כאו"א מישראל, שזהו"ע שלימות היראה96 ), ועד למ"ש בהמשך הקאַפּיטל97, ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.