בס"ד. שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשל"א.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו".
א. נהוג בהתוועדות כזו – הקשורה עם יאָרצייט, כשחל בימות החול – להתחיל עם סיום מסכתא1.
ובהקדמה – שאע"פ שבכלל נחשבת כל התורה כולה לענין אחד (לגבי כמה ענינים)2, ועאכו"כ ששים המסכתות עליהם נאמר3 "ששים המה מלכות" (כדאיתא במדרש4 ), שנקראים כולם בשם אחד: "מלכות", מ"מ, לגבי כמה ענינים נחשבת כל מסכת לענין בפני עצמו, וכמובן גם מהכלל "כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי"5.
ולכן נקראים המסכתות בשם "מלכות", לשון רבים, ולא "מלכה", בלשון יחיד, אע"פ שבעניני קדושה משתמשים בלשון יחיד גם בנוגע לרבים, ולדוגמא: "כל הנפש הבאה לבית יעקב .. שבעים"6, כמבואר במדרש7 ש"יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש" (לשון יחיד).
ולכן, בדרך כלל מחפשים לערוך סיום על מסכת שיש לה שייכות (שהרי יש מסכתות שיש להם שייכות יותר משאר מסכתות) מצד התוכן או מצד הזמן, ועאכו"כ כשהשייכות היא הן מצד התוכן והן מצד הזמן.
ובנדו"ד, הרי זו מסכת יומא:
התחלת המסכת היא: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים כו'" – שבזה מודגשת השייכות בענין הזמן להתוועדות שנערכת באחד משבעת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (שהרי לא מדובר כאן רק אודות יום השביעי שלפני יוהכ"פ, אלא אודות כל שבעת הימים, כולל גם ו' תשרי).
וסיום המסכת הוא בענין התשובה: "תשובה מכפרת וכו'", "דרש רבי אלעזר בן עזרי' וכו'", עד "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'" – שבזה מודגשת השייכות גם מצד תוכן המאורע של יום זה ("יאָרצייט"), שהרי בנוגע לענין האבלות רח"ל (ועד"ז בנוגע ל"יאָרצייט") מבאר הרמב"ם בהל' אבל8 (ע"פ מ"ש9 "והחי יתן אל לבו") שקשור עם ענין התשובה: "יפשפש במעשיו כו'", על מנת לתקן את הצריך תיקון.
ולהעיר מהמדובר כמ"פ שענין התשובה והתיקון הוא בנוגע לג' ענינים: (א) בנוגע לעשיית דבר בלתי-רצוי, "אשר לא תעשינה"10, ובכללות הרי זה הענין של מצוות לא תעשה, (ב) בנוגע לענינים שהי' לו לעשות ולא עשה, ובכללות הרי זה ענין של מצוות עשה, (ג) בנוגע לשלימות העבודה "כדבעי לי' למיעבד" (כמסופר בגמרא11 אודות העונש המבהיל על זה ש"כדבעי לי' למיעבד לא עבד"), שבזה נכלל הציווי שלא להשאר על מקומו, אלא לילך "מחיל אל חיל", כמ"ש12 "ילכו מחיל אל חיל (עד ש)יראה אל אלקים בציון" (כמובא בכ"מ בש"ס13 ), וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע שלו14 (בתוספת כמה מראי-מקומות15 ) בנוגע ל"היוצא מבית הכנסת ("מיד אחר התפלה") לבית המדרש כו'"; ומזה מובן גם בנוגע לעסק בדרך ארץ ("הנהג בהן מנהג דרך ארץ"16 ) שלאח"ז, שצ"ל באופן של הליכה מחיל אל חיל לגבי מעמדו ומצבו בבית הכנסת ובבית המדרש – שזהו הענין ד"בכל דרכיך דעהו"17, שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה" (כדברי הגמרא בסוף מסכת ברכות18 ).
וג' ענינים אלו הם – כלשון הכתוב19 : (א) "סור מרע", (ב) "ועשה טוב", (ג) "בקש שלום" – שלום גם מלשון שלימות20, והרי השלימות של דבר חי בכלל ובמיוחד אדם חי היא לילך "מחיל אל חיל".
ב. ה"הדרן" על מסכת יומא,
– הביאור במשנה האחרונה שבמסכת21 : "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר22 וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר23 מקוה ישראל ה', מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (לאחרי דרשת ראב"ע בנוגע לחילוק שבין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו24 ),
בהקדם הביאור בהתחלת25 המסכת: "שבעת ימים קודם יוהכ"פ מפרישין כה"ג מביתו .. ומתקינין לו כה"ג אחר תחתיו .. אף אשה אחרת .. שנאמר26 וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו":
כשם שבהתחלת המסכת החיוב של הכה"ג ביוהכ"פ27 להיות נשוי הוא (לא רק תנאי בעבודות דיוהכ"פ, אלא) מעלה ושלימות בכה"ג גופא [ונפק"מ להלכה28 – שגם "שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות29, הכל בכה"ג נשוי", כמ"ש הרמב"ם30 ] – דכיון ש"ביתו זו אשתו", וכדברי ר' יוסי31 (אודות הנהגתו המיוחדת באופן של הידור32 ) "מעולם לא קריתי .. אלא לאשתי ביתי", שראה את הענין ד"אשתו" (לא בתור ענין כשלעצמו33, אלא) אך ורק בתור "ביתו" (עיקר ותכלית הנישואין – הולדת בנים), הרי זה נוגע לשלימות מעלת ה"אדם", שהרי "כל מי שאין לו בית אינו אדם"34 – כך גם בסיום המסכת, שהכפרה והטהרה דיוהכ"פ אינה מצד מעלת היום, אלא מצד מעלת ישראל, כדמוכח ממ"ש "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו'" – לא רק ביוהכ"פ.
אמנם, פסוק זה מדבר בזמן הגאולה, עת רצון (בדוגמת יוהכ"פ); ולכן מביא גם הפסוק "מקוה ישראל ה'" – גם בזמן שאינו עת רצון35 ובמצב בלתי רצוי. אבל הפסוק הראשון הוא "וזרקתי" – הזאה דוקא (ולא טבילה), שבאה מלמעלה, ובכחה לטהר מטומאת מת36, להיותה מצד הקשר העצמי של בנ"י עם הקב"ה. ומצד קשר עצמי זה, "הקב"ה מטהר את הטמאים", גם במעמד ומצב שהטהרה היא רק ממקצת טומאה, וגם לאח"ז נשארים "טמאים"37 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 172 ואילך.
ג. ויש להוסיף בביאור השייכות של ה"הדרן" הנ"ל להתוועדות ביום זה – שבו מודגשת גודל מעלתה של אשה בישראל:
בהתחלת המסכת – "ביתו זו אשתו", והיינו, שבנוגע לגודל הענין ד"איש וביתו"38, "זכו כו'"39, הנה אע"פ שלפעמים מודגשת מעלת האיש, "איש דרכו לכבוש"40, ו"איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה" (כדאיתא בתדב"א41 ) – מודגשת בהתחלת מסכת יומא מעלת האשה דוקא: "ביתו זו אשתו", שהאשה היא זו ש"בונה" [שהרי "בית" הוא גם מלשון "בנין" (כמ"ש בעלי השרשים42 )] את הכה"ג שיהי' ראוי לעבוד עבודתו ביום הקדוש בקודש הקדשים.
וענין זה מודגש גם בסיום המסכת במאמרו של רבי עקיבא "אשריכם ישראל כו'" – ש"אשתו" היא זו ש"בנתה" אותו43.
ד. וענין זה שייך גם לכללות עשרת ימי תשובה:
ובהקדים המדובר פעם44 אודות דיוק לשון הגמרא45 בנוגע למ"ש46 "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים" – דלכאורה, הלשון "בין" קאי על הענינים שבין שני הקצוות, ובנדו"ד, "בין ראש השנה ליום הכיפורים" יש רק שבעה ימים, ולא עשרה ימים47 – שבר"ה ויוהכ"פ (שהם שני הקצוות של הימים שביניהם) יש ב' ענינים: (א) ר"ה ויוהכ"פ הם חלק (פרט) מ"עשרה ימים", ששוים בכך שעליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", (ב) ונוסף לזה יש בר"ה ויוהכ"פ ענין בפני עצמו (שאינו בכל עשרת ימי תשובה): בר"ה – כמארז"ל48 שהקב"ה מבקש מבנ"י "אמרו לפני מלכיות בר"ה (ולא בימים שלאח"ז) כדי שתמליכוני עליכם" [וכמ"ש ר' סעדי' גאון49 שזהו א' הטעמים לתקיעת שופר, ש"כן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות כו'"], וביוהכ"פ – "לכפר50 גו' אחת בשנה"51 (יום אחד בשנה, ולא עשרה ימים).
וע"פ מ"ש במכילתא52 שהקב"ה אומר "קבלו מלכותי ("אנכי הוי' אלקיך"53 ) ואח"כ אגזור עליכם גזירות", הרי מובן, שלאחרי הענין ד"תמליכוני עליכם" שבר"ה (התחלת עשי"ת) בא כללות ענין התורה ומצוותי' ("אגזור עליכם גזירות"), שעל ידם נבנית מציאות האדם "זאת התורה אדם"54 – ברמ"ח אברים שכנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידים שכנגד שס"ה מצוות לא תעשה55 (שנזהר שלא לעשותם), בנין שלם – "תמים תהי' עם הוי' אלקיך"56, ועד לכללות בנין העולם באופן ד"לשבת יצרה"57, שיהי' כפי רצון הבורא.
ובשביל זה יש צורך ב"ביתו זו אשתו" – "עזר כנגדו"58, כדברי הגמרא59 "במה אשה עוזרתו לאדם .. אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש (בתמי') .. נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו", היינו, שכדי שהחטים יהיו מאכל אדם – שהמאכל הוא העיקר שכולל כל חלקו בעולם – יש צורך ב"עזר" של "ביתו זו אשתו".
ה. וכמו"כ ישנה גם השייכות המיוחדת לר"ה:
ההפטרה של היום הראשון של ר"ה היא – בנוגע לחנה.
ולהעיר, שכיון שההפטרה צריכה להיות קשורה עם הקריאה60, הרי מההפטרה מובן גם ענינה של הקריאה, והיינו, שבקריאה בחומש (תושב"כ) קשה לפעמים למצוא את הנקודה העיקרית, ואילו בנביאים מתפרש הדבר בדיוק יותר.
ובנדו"ד: בקריאה מסופר אמנם אודות שרה, אבל לא רק אודותה, אלא גם אודות אברהם ואודות יצחק כו', כך שעדיין לא יודעים מהי הנקודה והעיקר; וענין זה מתגלה בהפטרה – שכל אריכות הדברים היא [לא אודות גדולת אלקנה; ענין זה נזכר בקיצור: "ועלה האיש .. מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' .. בשילה"61, ואילו כל האריכות היא] אודות חנה, ועד לסיום ההפטרה: "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו"62, דקאי על דוד שנמשח בקרן ע"י שמואל (ששקול כמשה63 ), בנה של חנה.
[ולהעיר גם מדברי הגמרא במסכת ברכות64 בנוגע להלכות תפלה: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה" (שבהם מסופר אודות הנהגת חנה בתפלתה). והרי ענין התפלה – "סידור שבחו של מקום" בג' ראשונות, בקשת צרכיו, והודאה בג' אחרונות65 – כולל כל חיי האדם עלי אדמות: תחילה ישנו הענין דאמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי" וברכות השחר – ענינים שהאדם מקבל מן המוכן, ללא טירחא; לאח"ז צריך לטרוח ולבקש צרכיו, וגם לעשות "כלי" בשביל זה; ולאח"ז ישנו הענין דנתינת שבח והודי'. והרי ה"בנין" של כללות חיי האדם נעשה ע"י "ביתו זו אשתו" (כנ"ל ס"ד), וכמודגש אצל חנה, שהיא זו שגידלה והעמידה כו' את שמואל, שעל ידו נעשה הענין ד"וירם קרן משיחו" (כסיום ההפטרה)].
ועי"ז נשלם גם הענין של הכתרת הקב"ה למלך בר"ה:
בר"ה מכתירים את הקב"ה ל"מלך על כל הארץ", וכפי שמבקשים "מלוך על העולם כולו בכבודך" – "מלוך" דייקא, שמורה על מלוכה ברצון (ולא "ממשלה" שהיא בעל כרחו)66. וענין זה נעשה עי"ז שבנ"י מקבלים אותו למלך עליהם – "תמליכוני עליכם", אך עדיין אין זה מספיק, אלא צריך גם לפעול בכל העולם, וכפי שאומרים בברכת "מלכיות": "לתקן עולם".
וענין זה נעשה ע"י "וירם קרן משיחו" – כפסק הרמב"ם בהלכות מלכים67 : "יעמוד מלך מבית דוד .. וילחם מלחמת ה' וינצח, ויבנה בית המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל, ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר68 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה .. לעבדו שכם אחד", בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
* * *
ו. ידוע69 ש"ראש השנה" (שנקרא בשם "ראש") הוא לא רק תחילת השנה (סתם), אלא בדוגמת ה"ראש" שמנהיג את כל הגוף, ועד שכל אברי הגוף נכללים תחילה בראש, וממנו מקבלים חיותם, גם לאחרי שנמצאים כל אחד במקומו, כך, שאפילו החיות של האצבע הקטנה שברגל נמשך מהמוח שבראש, ולא רק חיות סתם, אלא כל התנועות והפעולות מונהגות ע"י הראש; ועד"ז בנוגע לראש השנה, שענינו "תמליכוני עליכם"48, שיום זה צריך להנהיג את כל ימי השנה (כמו שהראש מנהיג את כל האברים), שצריכים להיות מונהגים מהמעמד ומצב שבו עומד יהודי שממליך את הקב"ה על עצמו, ועי"ז על חלקו בעולם ועל כל העולם, כפי שמתפלל ומבקש מהקב"ה: "מלוך על העולם כולו בכבודך".
וכשם שלא די בהתכללות של האברים בראש, שבו ישנה הידיעה איך צריך להנהיג את הידים והרגלים, אלא יש צורך בפעולת היד והרגל בפועל ממש – כן הוא גם בר"ה, שההחלטות הטובות שמקבלים בר"ה על כל השנה כולה, צריכים לבוא במעשה בפועל בפרטי ימי השנה (שהם בדוגמת פרטי האברים), בנוגע לעבודה ותפקיד של כל יום, ובלשון הזהר70 : "כל יומא ויומא עביד עבידתי'".
והיינו, שנוסף לכך שכל זה נכלל בראש השנה, הרי תכלית הכוונה היא – שלאח"ז תהי' שנה שלימה ברוחניות ובגשמיות, אלא, שבמשך השנה יהי' ניכר שזוהי שנה של יהודי שהמליך את הקב"ה עליו ועל כל העולם כולו בתחילת וראש השנה, שאז הרי זה באופן ש"עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"71, והיינו, שכאשר ראש (רשית) השנה הוא אצלו כדבעי, אזי נמשך הענין ד"עיני ה' אלקיך" עד ליום האחרון של השנה ("אחרית שנה").
ז. והנה, בנוגע לכללות העבודה במשך השנה, יכולים להיות שתי הנהגות: אם מסתפקים בפעולה בנוגע לעצמו, או שרוצים לזכות עוד מישהו ולפעול עליו כו' – כפי שנרמז גם בהפטרה של ר"ה:
מסופר בהפטרה ש"לחנה אין ילדים"72, ולכן "ותבכה ולא תאכל"73, וכאשר אלקנה אמר לה: "למה תבכי ולמה לא תאכלי .. הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים"74 [ש"עשרה" מורה על ריבוי ושלימות75, ואילו "אנכי טוב לך (יותר) מעשרה בנים"] – לא קיבלה חנה את טענתו, ועד כדי כך, שאפילו לא היתה צריכה להסביר את עצמה (שהרי בהפטרה לא נזכר איזה מענה בדיבור ובהסברת טעם ושכל), והמשיכה לבכות, "ותתפלל על ה' ובכה תבכה"76, ובאופן שאפילו "קולה לא ישמע"77, עד כדי כך, שאדם מן הצד, אפילו כהן גדול, הי' נראה לו שזהו ענין שלא בדעת, כמ"ש77 "ויחשבה עלי לשכורה".
והגע עצמך:
אלקנה טוען, שכיון שעלה לרגל וצריך להקריב קרבנות – עולת ראי', והקב"ה אומר לו "כדרך שבא ליראות כך בא לראות"78, היינו, שכשם שהקב"ה רואה אותו, כך הוא רואה אלקות במוחש – איך יתעסק עתה עם "עשרה בנים"?!... אין זה "ענין" עבורו; "אנכי טוב לך מעשרה בנים"!
אבל חנה לא מסכימה לכך, ומבקשת "ונתתה לאמתך זרע אנשים"79, ומוסיפה, שאם אין ברירה אחרת, לא תלך לשילה במשך שתי שנים, "עד יגמל הנער"80, כדי להכין ילד יהודי למעמד ומצב שיהי' "שאול לה'"81, "וישב שם עד עולם"80. – כדאי שלא תעלה לרגל לשילה במשך שתי שנים, כדי שלאח"ז תעלה לרגל ותביא עמה את הילדים; תחילה ילד אחד, ולאח"ז גם הבאים אחריו.
ומבלי הבט על כך שבתחילה הונח אצל אלקנה באופן אחר – הסכים אלקנה על אופן הנהגתה של חנה, ככל פרטי הדברים עד סוף ההפטרה.
ובפועל – הצליחה חנה בפעולתה, כמ"ש82 "אלקי ישראל ימלא את שלתך אשר שאלת מעמו", ועד שילדה שבעה בנים – "עקרה ילדה שבעה"83, ובאופן של "זרע אנשים" (ככל השבחים שדרשו על זה בגמרא במסכת ברכות84 ), ועד שאמרה שירה: "עלץ לבי בה' רמה קרני גו'"85, ועד "וירם קרן משיחו"62, כיון שזכתה לבן שממנו התחילה גאולת כל עם ישראל – שהרי שמואל משח את "משיח ה'"86, דוד המלך, עליו נאמר87 "דוד מלך ישראל חי וקיים".
ח. והנה, "התורה היא נצחית"88, וכאמור כמ"פ שלא זו בלבד שדיני התורה הם נצחיים, אלא התורה כולה היא נצחית, היינו, שכל ענין שבתורה, אפילו ענין שלכאורה אינו אלא סיפור מאורע שאירע לפני אלפי שנה, וא"כ, מה שייכים פרטי הדברים ואפילו כללות הדברים בנוגע אלינו – הרי בגמרא למדים מתפלת חנה בנוגע לתפלת כל אחד ואחד (כנ"ל ס"ה), ומזה מובן גם שכל הפרטים שמצינו בהנהגת חנה מהווים הוראה נצחית לכל אחד ואחת, בכל מקום ובכל זמן.
ובכן, בענין זה כפשוטו יש מוסר-השכל בנוגע לדורנו:
יכולה להיות שיטה ש"אנכי טוב לך", היינו, שאדם מסתפק עם עצמו או גם עם אשתו, וכן האשה עם בעלה, באופן שמשתדלים בטובת עצמם; ואילו בנוגע לבנים – סומכים כביכול על הקב"ה, כלשון חז"ל89 : "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים".
ולכאורה הרי זה ענין שיש לו מקום בתנ"ך – "ה' אורי וישעי .. מעוז חיי"90, או בלשון ההפטרה: "אנכי טוב לך מעשרה בנים", היינו, שכאשר סומכים על הקב"ה ("אנכי"), הרי זה יכול להיות תחליף ל"עשרה בנים"!
אמנם, בנ"י לא מקבלים טענה זו – כמו חנה [שהיתה נביאה עבור כל בנ"י, וכנ"ל מדברי הגמרא במסכת ברכות, שממנה למדים כיצד צריכה להיות הנהגת כל אחד מישראל במשך כל הדורות] שמלכתחילה לא קיבלה את הטענה ד"אנכי טוב לך מעשרה בנים", ולא היתה צריכה לבאר במילים91 מדוע אינה מקבלת זאת!... אלא המשיכה לבכות, עד שנתמלאה בקשתה ל"זרע אנשים".
ומזה מובן, שכאשר הורים רוצים שהכל יהי' כדבעי, ולא יצטרכו לבכות ח"ו – הנה לכל לראש צריך להשתדל ביותר ("זיך פאַרלייגן") בנוגע לילדים, ואופן ההשתדלות בזה צריכה להיות כמו בנוגע לעצמו, או עוד יותר מזה, כיון שבזה תלוי האושר שלו.
וכאשר אומרים לו: הנך יכול לעשות מעשים טובים, ולפעול עם עצמך כו' עד שיהי' "טוב לך מעשרה בנים" – הנה אם הוא מתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, אינו מקבל סברא זו, ועד כדי כך מופרך הדבר אצלו, שאינו צריך להשיב על זה!
וההוראה היא בפרט בנוגע לתקופתנו זו, שרואים מה שנעשה עם ה"בנים", כולל גם בנות – שאין דבר שיכול להיות תחליף להתעסקות עם "עשרה בנים".
וכאשר בא מישהו ואומר "אנכי טוב לך מעשרה בנים": מדוע הנך צריך למסור נפשך עבור "הִיפִּי" וכיו"ב, בה בשעה שאתה יכול לעסוק עם עצמך, ללמוד תורה בהתמדה ושקידה, וגם לעזור לאותם ילדים שבלאה"כ לומדים כבר בישיבה – אומרים לו, שיש צורך ב"עשרה בנים"; בכל מקום שישנו "בן", ילד יהודי – הרי הוא צריך להיות בנה של חנה, בנה של אשה כזו שמיד כשגומלת את בנה ("כאשר גמלתו"92 ) מביאה ונותנת אותו למשכן ואוהל ה' – "השאלתיהו (מלשון שאלה ונתינה) לה'"81, באופן ש"ישב שם עד עולם"80, היינו, שבמשך כל ימי חייו הרי הוא קשור ונמצא במשכן ה'; אם בתור משמש בקודש, או אפילו סוחר או פקיד – נותן לו הקב"ה את האפשרות לעשות מהמקום שנמצא בו משכן ה', ביהמ"ק לו ית', ובאופן ש"ישב שם", בהתיישבות, ו"עד עולם", מתוך מנוחה וחיים טובים, לאריכות ימים ושנים טובות.
ט. וכאשר מתנהגים באופן האמור, אזי מצליח הקב"ה להתברך ב"זרע אנשים" (כפירוש הגמרא במסכת ברכות84), ומתברכים בבנים ובנות שהולכים בדרך התורה והמצוה, שזהו גם דרך הישר כפשוטו, כאמור לעיל93 בנוגע ל"מצוות שבין אדם לחבירו", שאין זה באופן שאינם "בין אדם למקום", שהרי אז לא תהי' ההנהגה "בין אדם לחבירו" כדבעי; אימתי בטוחים שיעמדו ב"לא תגנוב" "לא תגזול" "לא תחמוד" וכו' – בשעה שציוויים אלו באים אצלו בהמשך אחד ל"אנכי הוי' אלקיך"53, בעשרת הדברות שכולם "בדיבור אחד נאמרו"94 (שזהו לא רק בהמשך אחד, אלא ענין אחד).
וכך מעמידים "צבאות הוי'" שילכו לקבל פני משיח צדקנו, ובאופן שיוצאים מהגלות "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"95, לא רק הבנים המובחרים, אלא באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד"96, שלא משאירים אפילו ילד יהודי אחד בגלות.
וכמדובר כמ"פ97 שאין זה כמו בגלויות שלפנ"ז: כשיצאו מגלות בבל, נשארו יהודים בבבל, ואעפ"כ הרי זה נחשב לגאולה, וכן כשיצאו מגלות יון, מדי ופרס, נשארו יהודים גם בגלות; אבל בנוגע לגאולה מגלות זה – כותב רש"י98 שהקב"ה "צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר99 ואתם תלוקטו לאחד אחד", והיינו, שהקב"ה לא ישאיר אפילו יהודי אחד בגלות.
אלא מאי, צריכים לעזור ולעשות משהו בענין זה – להכין את בנ"י; הן אם מדובר אודות המובחר מה"עשרה בנים" והן אם הוא הפחות שבהם.
ובכללות הם עשר הסוגים שיש בבנ"י, כפי שנימנו בפסוק100 "אתם נצבים וגו'", "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך", "פרט הכתוב עשר מדרגות"101, והרי כל אחד מעשר מדרגות וסוגים אלו יש לו "בנים".
וכאשר מישהו טוען שכיון שפלוני הוא בנו של "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", אין פלא שמתנהג באופן כך, ובמילא אין זה נוגע אליו, ובלבד שיעמיד את עצמו "לפני הוי' אלקיכם" – הנה על זה נאמר בפסוק100 שצ"ל "כולכם"!
– אמנם לא נוטלים מיהודי ענין הבחירה... אבל יש צורך להכין את כל ילדי ישראל שכאשר יבוא משיח יהיו מוכנים כולם לענין ד"תלוקטו לאחד אחד בית ישראל"; והכנה זו היא ע"י שילמדו עמהם את ה"אל"ף-בי"ת" של יהדות.
וכאשר צועק שהוא חכם גדול, ואינו לפי כבודו להשפיל את עצמו ללמד "אל"ף-בי"ת", "זקן ואינו לפי כבודו"102, ו"מה לכהן בבית הקברות"103 וכו' וכו' – כבר אמר ישעי' על הקב"ה "כרם הי' לידידי"104, אע"פ שיש מקום לשאול מה עושה הקב"ה שם – "מה לידידי גו'"105 – בה בשעה ש"ויקו לעשות ענבים ויעש באושים"106, ואעפ"כ נמצא שם הקב"ה, וכמ"ש107 "השוכן אתם בתוך וגו'".
וזהו גם הדיוק בלשון חז"ל "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל", שגם כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב בלתי-רצוי, לא נאמר עליו הלשון כמו ב"מקוה מטהר את הטמאים", כי אם "מטהר את ישראל", כיון ש"אע"פ שחטא" קוראו הקב"ה בשם "ישראל"108.
אלא מאי – רצונו של הקב"ה ש"ראשיכם שבטיכם" יתעסקו גם עם "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".
ובנוגע לטענה שישנו ענין שהוא "טוב לך מעשרה בנים" – הנה מלכתחילה אין צורך להשיב עלי', כיון שמובן הדבר שאצל "חנה" לא תתקבל טענה זו (כנ"ל ס"ח).
י. ובענין זה צריכה להיות אחת ההחלטות של ראש השנה – כי:
א) ר"ה מזכיר את הענין דמ"ת109 (כמדובר כמ"פ), ובנוגע למ"ת איתא בדב"ר110 "אילו היו ישראל (ששים ריבוא) חסרים אפילו אדם אחד לא היתה השכינה נגלית עליהן".
ב) ידוע מ"ש רבינו הזקן101 ש"אתם נצבים היום" קאי על ראש השנה, "יום דינא רבא"111, ואז צריך להיות הענין ד"כולכם לפני הוי' אלקיכם".
וכיון שאומרים זאת בתחילת השנה כדי לפעול על כל השנה, הרי זה סימן שזהו ענין שלפי כחו של כל אחד ואחד, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"112 ; הקב"ה לא נותן ליהודי עבודה לפני שנותן לו את הכח שיוכל לעשותה במילואה, ויתירה מזה: לעשותה בשמחה ובטוב לבב, כמ"ש113 "עבדו את הוי' בשמחה".
ואז מקבל הקב"ה תפלת עם ישראל ברחמים, וזוכים לשנה מבורכת, "שנת אורה" ו"שנת ברכה", ועד ל"שנת גאולה" – שיוצאים מהגלות, ו"קהל גדול ישובו הנה"114, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.
* * *
יא. בהאמור לעיל אודות חנה שהביאה את בנה למשכן ה', ניתוסף עוד פרט – שמאורע זה הי' "כאשר גמלתו"92, וכיון שזמן היניקה הוא עד כ"ד חודש115, נמצא, שהביאה אותו למשכן ה' בהיותו בן שנתיים!
ובענין זה יש גם הוראה ומענה לאלו הטוענים: מהי המהירות בענין החינוך?! – יכולים להמתין עד לזמן ש"ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב"116, כשיגדל ויתבגר בשכלו, ואז יודיעו לו מהי יהדות, ומהי המשמעות של "אתה בחרתנו מכל העמים"117, במה הוא שונה מכל שאר הילדים; אבל מהי המהירות להתחיל זאת מגיל שנתיים?!
המושג "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה" – מתאים לדין בשולחן-ערוך118 שנכתב בעיירה קטנה בארץ-ישראל, בקראקא שבאירופה או ברוסיא וכיו"ב,
אבל עתה, בימינו אלו, שכל דבר נעשה במהירות, ויש מצב של הרחבה, כך, שתהי' לילד אפשרות ללמוד כמה שנים ללא דאגות הפרנסה – אין צורך להתחיל "משהתינוק מתחיל לדבר";
יש זמן להמתין עד ש"ידע בין טוב לרע", לאחרי י"ב י"ג או ט"ו שנה, ואז יסבירו לו במה הוא שונה מכל שאר הילדים, אבל בינתיים, צריך לדבר עמו אודות הענינים שבהם הוא שוה לכל הילדים – שזהו דבר שמתקבל בנקל יותר בשכלו של הילד, מבלי להעמיד "מחיצה" שמבדילה אותו שהוא שונה מכולם, "דתיהם שונות מכל עם"119, וצריך להיות מחושב וזהיר כו', שזוהי תנועה שהיא היפך האהבה וקירוב הלבבות וכו' וכו', וכאשר הילד הוא עדיין בגיל רך, לא בריא להחדיר בו את ההרגשה שהוא שונה מכולם.
צריכים אמנם להבטיח שלאח"ז יהי' שומר תורה ומצוה, אבל כיון שנעשה מחוייב בזה רק בהיותו בן י"ג שנה, או ילדה בהיותה בת י"ב – יש זמן להכין אותו לכך שלשה או ששה חדשים לפנ"ז, ולכל היותר "נקי יהי' .. שנה אחת"120 ; שנה לפני הבר-מצוה יתחילו ללמדו במה הוא שונה משאר הילדים שהוא חי עמהם באותו רחוב, באותה שכונה או באותה עיר.
אך על זה מסופר בהפטרה – שלא זו הדרך, אלא בהיותו בגיל שנתיים צריכים כבר להביאו למשכן ה'!
יב. ולאמיתו של דבר, הנה לא זו בלבד שהנהגה זו אינה גורמת לפירוד הלבבות – אלא אדרבה: אם לא מתנהגים כן, הולכים נגד טבעו של הילד, שלהיותו בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה, הנה בטבעו אינו רוצה (ויתירה מזה) אינו יכול להיות נפרד מאלקות (כפתגם רבינו הזקן121 ),
אלא מאי, יכולים להכין אותו שיהי' זה אצלו באופן טבעי, מבלי שיתעוררו אצלו קושיות וכו' שיגרמו לו פיצול נפשי – עי"ז שיעמידו אותו מלכתחילה בדרך זו, שיודע שהוא בנו של הקב"ה, שבחר בו ("אתה בחרתנו מכל העמים"), יחד עם הוריו זקניו וזקני זקניו, וכל הדורות שלפנ"ז, עד למעמד הר סיני, באמרו, שישנו עולם גדול, ו"אתם המעט מכל העמים"122, עם אחד קטן בכמות, שמסביבו ישנם שבעים אומות העולם, ואעפ"כ, "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"123 ;
הנני בוחר בכם, אומר הקב"ה, ונותן לכם הנהגה מיוחדת הקשורה עם תרי"ג מצוות התורה – חלקם נוהגות בכל מקום, וחלקם נוהגות רק בארץ ישראל או רק בזמן שביהמ"ק קיים (ככל פרטי התנאים שבמצוות); כשם שהנחת תפילין היא רק בימות החול, ולא בשבת, כך יש מצוות שקיומם רק בא"י ולא בחו"ל, ויש מצוות שקיומם רק כשביהמ"ק קיים, ולא בחורבנו של ביהמ"ק, אבל, אין זה מחליש ח"ו את התוקף והנצחיות שבמצוות התורה.
והחינוך צריך להיות כפי שמחנכים "אדם" (שקאי על כל מין האנושי) – שהרי הכל מודים שחינוך של בן-אדם המדבר צריך להיות שונה מהאופן שבו מחנכים עגל להיות "רב תבואות בכח שור"124, "שור לעול וחמור למשאוי"125, שמרגילים אותו ע"י "מלמד" כו' – "למה נקרא שמו מלמד שהוא מלמד את הפרה"126, ואילו חינוך של ילד, מין המדבר, צריך להיות באופן שונה; וכמו"כ בחינוך של ילדים גופא ישנו האופן שבו מחנכים ילד יהודי.
ובנוגע לזמן התחלת ענין החינוך127 – יש דין בהלכות תלמוד תורה (לא בספר מוסר, אלא דין בשולחן-ערוך)118 "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו (לא סתם שיר, אלא) תורה128 צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – "מורשה" (ירושה) דייקא, כמדובר כמ"פ שענין הירושה אינו תלוי בשנים; גם תינוק בן יומו הוא "יורש"129 בשלימות כמו בן י"ג שנה, בן עשרים או בן שבעים שנה.
ובלשון ההפטרה: "כאשר גמלתו", שזהו הזמן ששמואל התחיל לדבר, "משהתינוק מתחיל לדבר", שזהו בגיל שתי שנים לערך130, וזהו הזמן שצריכים להביא אותו "בית ה' שילה"92.
ודוגמתו בכל אחד – שחדרו של הילד, צריך לעשותו "בית ה' שילה". וכאשר החדר נעשה משכן לה' – הרי מובן שלא ידברו שם דברי-גנאי, יהי' שם אוכל כשר ומזוזה כשרה, וכדי שירדם ויישן, ינגנו ניגון הקשור עם יהדות וקדושה131. וזוהי הדרך שיגדל להיות "זרע אנשים".
יג. אך עדיין ישנו מי ששואל: מה שייך כל זה לילד בן שנתיים שעדיין אין לו שכל?!
ובכן, במשך מאות שנים סמכו על זה שכך אומרת תורה שבע"פ; ועכשיו, כיון שהקב"ה יודע שנמצאים בדור יתום ששורר בו חושך כפול ומכופל, באו גם חכמים בחכמת הרפואה וגילו "דבר חדש"132 – שהרושם שנעשה אצל הילד בטרם ידע להבחין בין טוב לרע, בהיותו בן שנתיים, שנתיים וחצי או שלש שנים, משפיע עליו עד סוף ימי חייו בעלמא דין!
וכאמור, ענין זה נתפרש כבר בדין פשוט בשולחן-ערוך, ש"משהתינוק מתחיל לדבר" צריך כבר להשריש בו ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".
וכך הי' מיד במתן-תורה – שהתחלתו ביצי"מ וקריעת ים סוף – כדאיתא בגמרא במסכת סוטה133 ש"עוברים שבמעי אמן אמרו שירה", "אז ישיר משה"134, וזו היתה ההתחלה שממנה הלכו למתן-תורה, מתוך ידיעה שכאשר ילד יהודי הוא עדיין עובר במעי אמו, ישנו כבר הענין ד"אתה בחרתנו מכל העמים", והענין ד"זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו"135.
ובכל אופן, שיעשו זאת בגלל דברי הרופאים... "שלא לשמה", ובלבד שכך תהי' ההנהגה בפועל.
יד. וכאשר רק מחליטים להתנהג כן, אזי רואים בפועל שזוהי טובתו של הבן או הבת.
ואז מצליחים שיהיו לא רק "בני" באופן ד"רויחי", אלא גם חייהם של ההורים יהיו באופן ד"חיי רויחי", ובדרך ממילא תהי' גם הפרנסה באופן ד"מזוני רויחי".
וכידוע הדיוק בסדר הדברים136 : "בני חיי ומזוני" (רויחי) – כידוע שגם הסדר בתושבע"פ תורה הוא137 – שלכאורה סדר זה תמוה, והוצרך להיות להיפך, שהרי תחילה נותן הקב"ה "חיי", ולאח"ז נותן "מזוני", ורק לאחרי החתונה ישנם "בני", ואעפ"כ הסדר בגמרא הוא: "בני חיי ומזוני"?!
אך הענין הוא – שכאשר מתבוננים אזי רואים במוחש אצל הורים הראויים לשמם, בעלי הנהגה והרגש אנושיים, שהאפשרות לכך שיהנו מ"חיי" ו"מזוני", ובאופן ד"רוויחא", היא, כשהענין ד"בני" הוא אצלם באופן ד"רוויחא", ואם לאו, רח"ל, חייהם אינם חיים ומזונותיהם אינם מזונות!
וכפי שמצינו אצל אברהם, היהודי הראשון, "אחד הי' אברהם"138, שטען להקב"ה: "מה תתן לי (מה תועלת בכל אשר תתן לי) ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר"139.
והגע עצמך: אברהם אבינו הי' עבד להקב"ה, והי' במעמד ומצב ש"אנכי עפר ואפר"140, כך, שלא הי' שייך שידבר מתוך "ברייטקייט". אבל אעפ"כ, כשהגיע לענין זה ש"לי לא נתתה זרע"141 – אמר להקב"ה: מה נוגע לי כל זה – חיי ומזוני וכל הברכות ששמע בעצמו מהקב"ה – ילדים אני צריך!...
וזוהי ההנחה הראשונה אצל "אחד הי' אברהם", שכדי שיהי' הענין ד"ויירש את הארץ"138, מוכרח להיות באמצע "זרעו". – העובדה שהוא בעצמו יקבל את הארץ, אינה מספקת אותו; הוא צריך "בני"142.
וכאשר ישנם "בני" – אזי חייו הם "חיי" ומזונותיו הם "מזוני", ובכולם – "רויחי".
וענין זה הוא בטבע של כל אדם, ועאכו"כ בנוגע לבנ"י – "אתם קרויין אדם"143, על שם "אדמה לעליון"144.
טו. וכאן באים לשאלה הידועה (כמדובר כמ"פ) – "מיהו יהודי":
אצל גוים לא הי' ספק בדבר; אין לך גוי שהתעורר אצלו ספק "מיהו יהודי". ואין לו צורך בהוכחה שכלית; אם הוא שונא אותו, הרי זה סימן שהוא יהודי, שכן, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב"145, ולכן, כשיש מישהו בצד השני של הרחוב שבראותו אותו מתעורר אצלו רגש של שנאה, אזי יודע שהוא "יהודי".
ולכאורה הי' צריך להיות כך אצל בנ"י בקו ההפכי – שכאשר רואה מישהו שיש לו רגש של אהבה אליו, "ואהבת .. כמוך"146, הרי זה סימן שהוא יהודי – "רעך".
אבל כאן מתערב היצה"ר ומבלבל את ה"יוצרות":
בין הענינים שהקב"ה נותן לכל אחד מישראל כל הדרוש לו כדי למלא שליחותו – ישנו גם הענין ד"ואהבת לרעך כמוך", היינו, שנותן לו מדה של אהבה שיוכל לנצלה לאהוב את כל בנ"י, אפילו מי שנמצא בקצה העולם147.
אבל בא היצה"ר ומתערב ואומר: שמע נא! עם פלוני – עליך לריב, עם פלוני – לא להיות שוה בשוה, ופלוני פוגע במציאות שלך וכו'. וכיון שנשארת בלבו קצת אהבה שאינה מנוצלת – אזי מחפש גוי, רח"ל! אבל כיון שאינו יכול לומר על גוי "ואהבת לרעך כמוך" – נפלה לו המצאה: הוא יכריז על הגוי שהוא יהודי!
הגוי צועק שהוא גוי, וכולם צועקים שהוא גוי! אבל הוא מבקש מהגוי שימציא לו "תעודת נייר" שבה יהי' כתוב שהוא יהודי, ואז ירשום אותו בתור "יהודי", ויהיו לו אצלו את כל הזכויות, ועד – ע"ד הצחות – "ואהבת לרעך כמוך"...
בעת מתן תורה, קבע הקב"ה שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודי', או מי שנתגייר כהלכה, עי"ז שהקב"ה נתן כח במילה וטבילה [ובזמן שביהמ"ק הי' קיים – גם קרבן]148 ליצור יהודי חדש.
כשם שביכלתו של הקב"ה לברוא את העולם כולו יש מאין בששת ימי בראשית – כך יש ביכלתו לפעול שבגוף זה תומשך נשמת ישראל, שאז גם הגוף נעשה גוף יהודי, ועד לפסק הרמב"ם149 שאז יכול לומר "לאבותינו" [לא רק "אלקי אברהם", אלא "לאבותינו", כולל גם יצחק ויעקב], כיון שהתגייר ע"פ הדרך שהורה הקב"ה שעל ידה ממשיך נשמת ישראל בגוף זה, ומאז נעשה יהודי, ללא אפשרות של חרטה ("ס'איז פאַרפאַלן"!...), "אע"פ שחטא – ישראל הוא"108.
ואי אפשר לפעול זאת בדרך אחרת – שאז נשאר שייך ל"כל עם ולשון". וכאשר מישהו מרמה את עצמו ומרמה את הגוי לחשוב שנעשה יהודי – הנה סוכ"ס סובלים צרות מהגוי.
ועוד ענין בזה: ישנם כאלו שהם ראויים להתגייר, וכאשר מגיירים אותם שלא ע"פ דיני תורה – נמצא שדוחים ולא מניחים אותם ליכנס "תחת כנפי השכינה"!
וכל זה – רק בגלל ענינים של מלחמה בין זה לזה, בין מפלגה אחת לשני', כך, שכל אחד רוצה להראות ש"ידו על העליונה", וכל שאר ה"חשבונות" שמעורבים בזה (שאינם ראויים להקרא בשם "חשבון"); בשביל זה מוכנים לסכן ארבעה-עשרה מליון יהודים, ולעורר קנאה ושנאה של ריבוי עצום של גוים, ולדחות כאלו שהיו יכולים להיות "גירי צדק", ולרמות אותם שאכן נעשו כך, בה בשעה שנשארו ויישארו גוים כמקודם!
טז. ובהמשך לכך שעוררו כמ"פ שזוהי פירצה איומה לבטל את המחיצות ש"בין ישראל לעמים" – היתה הבקשה וההצעה150 שינצלו את הזמן של ראש השנה כדי לעורר על ענין זה:
"מצות היום בשופר"151, והרי הטעם דתק"ש קשור עם מתן תורה109 – כפי שאומרים בברכת שופרות: "אתה נגלית בענן כבודך .. על הר סיני" – שאז היתה הבחירה בבנ"י, כדין השו"ע152 "כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה", ולכן יש להזכיר ליהודים את הטעם של תקיעת שופר, ולעורר שידעו ש"בנו בחרת מכל עם ולשון".
– אין הכוונה שצריך להלחם ח"ו עם "כל עם ולשון"; תפקידם של בנ"י הוא ללמוד תורה ולקיים מצוות ו"לתקן עולם במלכות שד-י"153, אבל צריך לידע שיש "כל עם ולשון", וישנם בנ"י שהם "עם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"123.
ולכן יש להזכיר קודם תקיעת שופר, שעומדים כעת לתקוע בשופר, שמזכיר את קול השופר שהי' במעמד הר סיני, שאז הי' הענין ש"בנו בחרת מכל עם ולשון".
יז. ובהמשך לזה שאלו, שכאשר עומדים כבר לאחרי ר"ה, מה ניתן לפעול בזה בשייכות לזמן דעכשיו?
ובכן, המענה הוא – שאדרבה, יום כיפור הוא הזמן המתאים לעורר על זה עוד יותר מאשר ראש השנה, כי:
בנוגע לר"ה – הנה הענין של תקיעת שופר מזכיר על השופר של מתן תורה שהי' בששי בסיון. והיינו, שאין זה ענין שהי' בר"ה עצמו, שכן, מ"ת הי' בזמן אחר בשנה – בששי בסיון, אלא שהתק"ש דר"ה מזכירה את התק"ש שהיתה בששי בסיון בקשר למ"ת.
ואילו בנוגע ליום כיפור – לא צריך להזכר אודות ענין שהי' בזמן אחר, אלא זהו ענין ששייך ליום זה עצמו:
איתא במשנה154 : "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים .. ביום חתונתו זה מתן תורה", "יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות".
והיינו, שביוהכ"פ ניתנה התורה באופן שנשארת קיימת לעד, שהרי בנוגע ללוחות ראשונות שניתנו בששה בסיון – היו האותיות פורחות155 והלוחות נשתברו, ורק התורה שבעל-פה שלמדו אז נשארה בשלימותה; ואילו בנוגע ללוחות אחרונות שניתנו ביוהכ"פ – נשארו גם הלוחות בשלימותם (אלא שנגנזו156 ).
זאת ועוד, שהחידוש של לוחות אחרונות על לוחות ראשונות – הוא הענין ד"כפליים לתושי'"157 :
בלוחות ראשונות היו בנ"י בדרגת צדיקים – שהרי מ"ת הי' ענין של גיור, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (כדברי הגמרא במסכת יבמות158 ), ללא עוונות; היתה זו התחלה חדשה של תקופה חדשה של עם חדש שקיבל על עצמו – באמירת "נעשה ונשמע"159 – לחיות את חייו ע"פ תורה ומצוות.
אך כאשר הי' לאח"ז ענין של חטא ועון – לא ידעו מה יהי' הדין עכשיו.
ובענין זה הי' החידוש של לוחות האחרונות – שהקב"ה אמר "סלחתי כדברך"160, "בשמחה ובלב שלם" (כפירוש רש"י161 – ממדרש162 ), והרי ענין הסליחה הוא לאלו הזקוקים לכך – בעלי עבירה, ועי"ז נעשו בדרגת בעלי תשובה, ולהם ניתנו לוחות אחרונות.
ובכן, בבוא ערב יום כיפור ויום כיפור, צריך להכריז לפני יהודים, שידעו שזהו "יום סליחה ומחילה וכפרה", "סלחתי כדברך", וענין זה בא לידי ביטוי בכך שהקב"ה נותן לבנ"י את התורה מחדש, אלא שנותנה לבעלי תשובה.
ובזה מודגש יותר ש"בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"123:
בשעה שבנ"י הם צדיקים והגוים הם באופן אחר – אין זה פלא כ"כ ש"אתה בחרתנו"; אבל כאשר רואים שבנ"י נכשלו רח"ל בא' מג' העבירות החמורות כו', ואעפ"כ נתרצה הקב"ה ביוהכ"פ ואמר למשה שעכשיו יכול הוא ליתן לוחות אחרונות לכל אחד מישראל ולכל בנ"י יחדיו, וזה יהי' סימן על כל הדורות כולם ש"סלחתי כדבריך" – אזי נתחדש ביתר תוקף וביתר עוז ש"בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה", "ובנו בחרת מכל עם ולשון".
וכן הוא בכל שנה ושנה – שכל אחד מישראל וכל בנ"י ביחד בטוחים שיפעלו ביוהכ"פ מחילה וסליחה וכפרה,
ומסיימים את יוהכ"פ בהכרזת "שמע ישראל הוי' אלקנו הוי' אחד"163, היינו, שתפקידם של ישראל ("שמע ישראל") להחדיר את ההכרה והידיעה ש"הוי'" שהוא "אלקינו" נעשה "הוי' אחד", עי"ז שממשיכים את הא' שרומז על אלופו של עולם בח' וד' שרומזים על ז' רקיעים וארץ (ח') וד' רוחות העולם (כפי שמביא הב"י164 מדברי הסמ"ק),
וזוהי הדרך שתקויים ההכרזה שבה מסיימים בסוף: "לשנה הבאה בירושלים", בגאולה האמיתית והשלימה – לאחרי הקדמת התקיעה גדולה, שמזכירה עוד הפעם את התקיעת שופר שבמתן-תורה, שהיא ההכנה ל"תקע בשופר גדול לחרותנו", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שתהי' בקרוב ממש, ובדרך ממילא – "לשנה הבאה בירושלים"165.
יח. ולכן:
בהמשך להצעה לדבר בראש השנה אודות ענין הנ"ל – הנה ביום הכיפורים יש לדבר אודות ענין זה ביתר שאת וביתר עוז,
ולבאר, שענינו של יוהכ"פ הוא שבו ניתנו לוחות האחרונות, ונתנו אותם לישראל שחטאו, אלא ש"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"108; כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', אם נולד לאם יהודי', או שנתגייר כהלכה, כפי שהבטיח הקב"ה שעי"ז נעשה מישראל, הנה "אע"פ שחטא ישראל הוא", ואז נכלל הוא ב"ברית .. אשר הוי' אלקיך כורת עמך", "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים"166.
ועי"ז פועלים שלום בכל העולם כולו, ואדרבה: "ועמדו זרים (ובהיותם "זרים", עם בפני עצמו) ורעו צאנכם"167, באופן שחיים בשלום ובאחוה.
וזוהי הדרך לפעול ש"לשנה הבאה בירושלים", בקרוב ממש.
* * *
יט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה דרשו הוי' בהמצאו גו'.
* * *
כ. דובר כמ"פ שכל ענין שיש לו אחיזה בגשמיות, נקל יותר לפעול שבודאי יומשך במהרה בפועל ממש כל הענין במילואו168, אע"פ שהאחיזה בגשמיות היא רק באופן של מעין ודוגמא.
ובכן:
ישנה ההבטחה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"169, שכללות ענינה הוא ביטול כל הענינים של מדידה והגבלה, ובפרט מדידת והגבלת המקום, שזהו פירוש הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" כפשוטו.
והענין שיש לו שייכות והוא מעין ודוגמא לזה – הרי זו האפשריות שישנה עכשיו לשמוע מעבר לים את הדברים הנאמרים כאן, והיינו, שהדיבור שמדברים כאן מתפשט ונמשך "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" בכל קצוי תבל, בכל מקום שנוצר קשר ע"י דרכי התקשורת שנתחדשו בימים אלו, אבל ברוחניות היו תמיד, ועד שכבר בתחילת הבריאה הי' ה"אור שברא הקב"ה ביום ראשון" [לא ב"יום אחד", שהו"ע בפני עצמו, אלא "ביום ראשון", ראשון לכל הימים שיבואו לאח"ז] שמצד טבע הבריאה הי' באופן ש"אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו"170.
ולכל לראש – בנוגע לארץ ישראל, שהרי הענין ד"ופרצת" נאמר בהמשך ל"הארץ אשר אתה שוכב עלי'"171 – "ה.ארץ", ארץ ישראל, ואיתא בגמרא172 : "מאי רבותי' .. מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו כו'", כך, ש"הארץ אשר אתה שוכב עלי'" היתה ארץ ישראל כולה; ובהמשך לזה נאמר "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
והיינו, שכאשר נמצאים בארץ הקודש, ומחליטים לעמוד בציור של "יעקב" – י' עקב, כפי שמפרש רבינו הזקן173, שהיו"ד [שהיא ההתחלה וראש התיבה של שם הוי', שלכן רומזת על ספירת החכמה174 ] נמשך עד ל"עקב" [כהתורה הידועה175 על הפסוק176 "עקב אשר שמע אברהם גו'", שהחידוש של אברהם הוא שגם ה"עקב" שלו "שמע" מה שאברהם צריך לשמוע], והיינו, שכל מציאותו היא היו"ד ("אַ "יו"ד"-מענטש"), אדם שבו ניכר היו"ד, כפי שנמשך וחודר גם ב"עקב", ועד לאופן ש"יעקב הלך לדרכו"177 – אזי "קפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב".
כא. וההתחלה בזה היא כבר עתה – כשאומרים להם "לחיים", והם עונים "לחיים ולברכה",
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) מסתמא עוד יגיע זמן שיוכלו לסדר שכשם ששומעים שם מה שמדברים כאן, יוכלו לשמוע כאן איך שהם עונים "לחיים ולברכה"178, אבל ברור הדבר בלי שום ספק שכן היא המציאות –
ועי"ז נפעלת ברכה והמשכה בכל ארץ ישראל, וממנה נמשך בכל הארצות – כשם ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"179, והטעם שכך יהי' בפועל לעתיד לבוא הוא בגלל שפעלו זאת ע"י מעשינו ועבודתינו עתה (כמ"ש רבינו הזקן בתניא180 ).
ולכל לראש נמשך הענין שהקב"ה קיבל את ההכתרה שבנ"י המליכו אותו עליהם, ועי"ז על כל העולם – "מלוך על העולם כולו בכבודך",
החל מכיבוש כל ארץ ישראל שתהי' ארץ ישראל השלימה, לפי הגבולות שנתן הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים181, ובאופן ש"נתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"182,
ומשם נמשך בכל הארצות כולם – ש"שותים מתמצית ארץ ישראל"183 – בכל מקום שבו נמצא יהודי ועושה מד' אמותיו וחלקו בעולם "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"71,
ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כולל גם הריסת השרידים האחרונים של כותלי הגלות,
ובעגלא דידן הולכים "ביד רמה"184 ו"בריש גלי" (כפירוש התרגום) לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"95, עם כל בנ"י מצפון ומדרום וכו', ובאופן ש"כספם וזהבם אתם"185 (נוסף על הנפשות), ו"קהל גדול ישובו הנה"114, ו"שמחת עולם על ראשם"186.
* * *
כב. דובר במשך ימים אלו187, שנוסף על ענין התורה (שמדברים דברי תורה), ונוסף על ענין התפלה וברכות, צריך גם את הקו השלישי – הקו של גמילות חסדים, קו הצדקה.
ולכן – כהמנהג בהתוועדויות אלה – כל הרוצה ישתתף בלבב שלם וביד נדיבה ב"קרן חנה"188,
וכמדובר כמ"פ אודות תכלית הקרן – לסייע לנשי ובנות ישראל שרצונן לעסוק בהכנת עצמן כדי לחנך תלמידים ותלמידות בדרך התורה והמצוה, או כדי לחנך ולהנהיג ביתם – כשיקימו חיים משפחתיים – באופן המתאים להמדובר לעיל (ס"ב) במאמר המשנה בהתחלת מסכת יומא: "ביתו זו אשתו", שפועלת שלימות בכה"ג שיוכל לעבוד עבודתו ביום הקדוש, בעבודת פנים שבקודש הקדשים, וכן בנוגע לכל העבודות של יום קדוש זה.
וכל הרוצה – יציין גם שמו ושם אמו, ביחד או בפיתקא בפני עצמה, כדי להזכירו בעת רצון על הציון למילוי משאלות לבבו לטובה.
ויה"ר שגם הקב"ה יתן הצדקה שלו, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"189, לכל אחד ואחת בכל המצטרך להם בשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטם, ובני חיי ומזוני רויחי ברוחניות190, ועד – בגשמיות ורוחניות גם יחד (שזוהי דרגא שלישית "העולה על כולנה"), ו"כל הנותן בעין יפה נותן"191 (ככל הפרטים והדיוקים שישנם במאמר חז"ל זה), ולמטה מעשרה טפחים.
* * *
כג. דובר כמ"פ שצריך גם לקשר את ענין היום עם הפרשה בחומש (משיעורי חת"ת), ובנדו"ד, הרי זה השיעור של יום השלישי בפרשת "וזאת הברכה", שהתחלתו192 : "וליוסף אמר מבורכת הוי' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וגו'".
והענין בזה – כידוע ש"שמים" מורה על הענינים שלמעלה, "שמים לרום"193, ובזה גופא מוסיפים ובזה גופא מוסיפים "מטלא דשמיא מלעלא"194, היינו, שב"שמים" גופא הרי זה "לעילא"; ו"תהום" מורה על הענינים שלמטה, וב"תהום" גופא מוסיפים "תחת", והיינו, שבזה נכללים כל הענינים מלמעלה מעלה עד למטה מטה.
ובכל ענינים אלו נמשך הברכה – "מבורכת", ויתירה מזה: באופן ד"ממגד", שמורה על ענין התענוג, שאז נמשכים כל הענינים בתכלית השלימות.
ויה"ר שכל אחד יחליט ויעשה בפועל כל התלוי בו בכל הענינים הנ"ל, הן בענינים רוחניים שנקראים בכללות בשם "שמים", והן בענינים הגשמיים שנקראים בשם "ארץ", ולמטה מזה – בשם "תהום", ולעשות זאת מתוך תענוג אמיתי, ועד שיומשך גם בתענוג כפשוטו, כיון שהתענוג שלו נעשה התענוג האמיתי, שאז תהי' ברכה והצלחה שלא בערך, כיון שמצד תענוג נעשית ההמשכה ללא מדידה והגבלה (במכ"ש מההמשכה שע"י הרצון).
וכל זה יומשך עד לאופן של יוסף ("וליוסף אמר מבורכת וגו'") – "יוסף הוי' לי בן אחר"195, כפי שמבאר הצמח צדק196 שגם מ"אחר" עושים "בן", כך, שכל הבנים יהיו "זרע ברך הוי'"197, בנים ובנות הולכים בדרך התורה והמצוה, ועי"ז מעמידים את ה"קומה שלימה"198 של כל בנ"י וכאו"א מישראל, ועד שיקויים היעוד99 "ואתם תלוקטו לאחד אחד" ברוחניות, ותיכף ומיד "תלוקטו לאחד אחד" בגשמיות כפשוטו, בגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ד' הבבות לרבינו הזקן (בבא הד' – פ"א), באמרו, שצריך להשלים זאת מראש השנה199, וכן הניגון "ניע זשוּריצי כלאָפּצי". ואח"כ צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך".
הודיעו לכ"ק אדמו"ר שליט"א שסידרו את ה"שידור" באופן שיוכלו לשמוע מארץ הקודש אמירת "לחיים"200, וכאשר עדיין לא היו יכולים לשמוע – הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א שיאמרו "ויהי נועם", כפי שמצינו באחרונים201 שכאשר לא היו יכולים לתקוע בשופר קראו לתוכו "ויהי נועם" ושוב יכלו לתקוע202 (ולאחרי שאמרו "ויהי נועם וגו'", שמעו שאומרים מארץ הקודש "לחיים").
כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה, אח"כ התחיל לנגן הניגון "כי אנו עמך ואתה אלקינו", ואח"כ התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].
הוסיפו תגובה