לעושה נפלאות, ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ז

בס"ד. ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ז

התוועדות ב – המשך להתוועדות יום שמחת תורה

(הנחה בלתי מוגה)

לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו1. הנה פסוק זה הוא הפסוק השני מהפסוקים שאומרים לפני ההקפות, ובא מיד לאחרי הפסוק אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו2. וצריך להבין, מהו קשר הענינים בין שני פסוקים אלו. וגם צריך להבין מהו ענינם של פסוקים אלו בתור הקדמה והכנה לענין ההקפות.

ב) והנה בפסוק לעושה נפלאות גו', יש ב' פירושים. פי' הא' הוא פירוש רש"י על הפסוק: בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו, השמים והארץ השמש והירח. והיינו, שנפלאות קאי על בריאת השמים והארץ השמש והירח. והטעם שרש"י מוסיף ומפרט שמש וירח, אף שלהיותם צבא השמים הרי הם נכללים ב"שמים", כמ"ש3 את השמים לרבות צבאיהם, יש לומר, שכוונתו לכלול גם ענין הזמן, כי, שמים וארץ הו"ע המקום, ולכן מוסיף גם שמש וירח, שע"פ הילוכם נקבע ענין הזמן, כמ"ש4 יהי מאורות גו' לאותות ולמועדים ולימים ושנים, והיינו, דכשם שענין המקום הוא נברא, כך גם ענין הזמן הוא נברא5. וזהו לעושה נפלאות גדולות לבדו, שעשיית הנפלאות הללו, שזהו כללות ענין המקום (שמים וארץ) והזמן (שמש וירח), אינה אלא ע"י הקב"ה לבדו, וכדאיתא במד"ר6 בב' או בה' נבראו המלאכים כו', הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל הי' מותח בדרומו של רקיע וכו', אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי7, מי אתי כתיב, מי הי' שותף עמי בברייתו של עולם. והיינו, שכללות ענין הבריאה מאין ליש הוא בכח הבורא בלבד, ולא בכח הנבראים, ובלשון החוקרים שענין זה אינו בחיק הנבראים, ואפילו לא בהבנה והשגה שלהם, ולכן נקרא בשם נפלאות גדולות. ופי' הב', כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר8, שאביו כ"ק אדנ"ע פירש בשם הבעש"ט, שהקב"ה הנה כל מה שהוא עושה (היינו, לא רק מעשה הבריאה בששת ימי בראשית, אלא כל עשיותיו של הקב"ה) הוא נפלאות גדולות לבדו, וגודל הפלאתם של הנפלאות רק הוא לבדו יודע זאת (ובלשון הגמרא9, שאפילו בעל הנס אין מכיר בנסו). ומסיים בכתוב, כי לעולם חסדו, שזהו א' מגדולתם של הנפלאות, שע"י "כי" (בגימטריא ל'), שהם למ"ד כלים דזו"נ דאצילות שנעשים נר"ן לבי"ע10 (ועל ידם היא ההתהוות דבי"ע11), נמשך גילוי חסדו ית', בחי' רב חסד דעתיקא קדישא, שהוא חסדו ית' האמיתי, בעולם [וע"ד דרשת חז"ל12 הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו, והיינו, שההמשכה שמצד חסדו, חסד דעתיק, היא למעלה מההמשכה שע"י התומ"צ, שלכן, אף שלא היו ראויים כו', מ"מ, זן אותם בחסדו, ולא עוד אלא שהאריכו ימים כו'13, והיינו לפי שמצד חסדו ית' לא נוגע מעשה התחתונים, וכמ"ש14 אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו ומה מידך יקח].

ג) והנה ע"י ההתבוננות בכהנ"ל, יתעורר האדם בתשוקה לדבקה בו ית'. וע"ד משנת"ל15 בנוגע להתבוננות בפסוק אתה הראת גו', שזוהי ההתבוננות שאוא"ס הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית16 [שהרי התחלת הפסוק היא אתה הראת לדעת, שפירושו, כפי שתרגם אונקלוס, את איתחזיתא למידע כו', וכמו שפירש רבינו הזקן17, אתה, דו, היינו עצמות א"ס, הראת, האָסט זיך באַוויזן, לדעת, אַז מ'זאָל דיר וויסן כו', והיינו, שתיבת לדעת קאי על אתה, שתהי' הידיעה בעצמות א"ס, ולכאורה אינו מובן, הלא עצמותו ית' הוא למעלה גם מתואר בורא, וכידוע שלא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו18, והרי אפילו מדריגת בורא היא באין ערוך לגמרי אל הנבראים, ועאכו"כ בחי' העצמות, וא"כ, איך שייך שתהי' הידיעה (לדעת) בהעצמות (אתה). אך הענין הוא, שזה גופא הוא בכח העצמות, שזהו אומרו אתה הראת, שזוהי הנתינת כח מעצמותו ית' (אתה), שיוכל להיות ענין הידיעה גם בהעצמות, למעלה מעלה עד אין קץ. ומצד זה באה גם הידיעה שהוי' הוא האלקים (כהמשך הכתוב), שהוי' ואלקים כולא חד19, והיינו, דאף ששם הוי' פירושו הי' הוה ויהי' כאחד20, שהוא למעלה מענין הזמן שנחלק לעבר הוה ועתיד, וגם למעלה מענין המקום, משא"כ שם אלקים, שעל ידו היא התהוות העולמות, הוא שרש ומקור להתחלקות דזמן ומקום, שזהו ששם אלקים הוא לשון רבים21, שמורה על ענין ההתחלקות, וא"כ, השמות הוי' ואלקים הם הפכיים זמ"ז, מ"מ, הוי' הוא האלקים, שכולא חד. וסיום הפסוק הוא, אין עוד מלבדו, שעל זה אמרו רז"ל22 ואפילו כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, הנה זה עצמו שמכחישים פמליא של מעלה, גם זה אין עוד מלבדו ית', והיינו, שלא זו בלבד שגם מצד בריאת שמים וארץ (ע"י שם אלקים) שאין בהם התנגדות לשם הוי', ישנו וניכר הענין דהוי' הוא האלקים, אלא עוד זאת, שאפילו כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, שהם מג' קליפות הטמאות, מטה מטה עד אין תכלית, הנה גם המציאות שלהם אינה אלא מצד זה שאין עוד מלבדו, וגם בהם ניכר שאין עוד מלבדו], שעי"ז יתעורר האדם בתשוקה עצומה לדבקה בו ית'. ונתבאר, שכדי שתהי' הדביקות בו ית', הרי זה ע"י לימוד התורה דוקא, כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ולכן, כאשר האדם לומד תורה, שעי"ז מתאחד שכלו עם חכמת התורה ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו (כמבואר בתניא23), אזי נעשים ישראל וקוב"ה (ע"י אורייתא) כולא חד24, וכמבואר בתניא25 שהיחוד שע"י לימוד התורה (דאורייתא וקוב"ה כולא חד26) הוא באופן נעלה יותר מאשר היחוד שע"י קיום המצוות (שהם רק אברין דמלכא27).

ד) ויובן בהקדם המבואר במאמר של אדמו"ר מהר"ש (שהשנה היא שנת המאה להתחלת נשיאותו) משמח"ת תרכ"ז28, שמביא מ"ש במד"ר פל"ה29 בשם הגדות ירושלמי30, כתוב אחד31 אומר וכל חפצים לא ישוו בה, וכתוב א'32 אומר וכל חפציך לא ישוו בה, חפציך הם אבנים טובות ומרגליות, לא ישוו בה, וכל חפצים לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים שהם המצות, לא ישוו בה. נמצא דעת הירושלמי שכל המצות לא ישוו נגד בחי' התורה. ובגמרא דידן33 חולק על זה, שרמו ג"כ, כתיב כל חפציך כו' משמע הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים כו', ומשני, כאן במצות שאפשר לעשות ע"י אחרים, וכאן במצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים. ומזה משמע שמצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים ישוו בה. ומסיים במאמר: ומחמת שכעת שמחת תורה, נבין דעת הירושלמי, שכל חפצים הם המצות לא ישוו בה. וצריך להבין, איך אפשר לומר שכל חפצים הם המצוות לא ישוו בה, היינו, שהתורה היא למעלה מהמצות, הרי אמרו רז"ל34 גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, וזהו כל ענין התורה שבה נתפרש כיצד לקיים את המצוות, ואיך יתכן לדחות מצוה בשביל לעסוק בלימוד התורה שכל ענינה הוא לבאר כיצד לקיים את המצוה.

אך הענין הוא35, דהנה כתיב36 תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, פי' מורשה הוא לשון ירושה, שהתורה היא בבחי' ירושה. וצריך להבין, הלא כתיב37 כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, שכולם קיבלו את התורה, אפילו אלו שלא היו בשעת מ"ת בגופים (כדאיתא בפרקי דר"א38), ואיך שייך לומר שהיא ירושה, שענין הירושה הוא שהאבות קיבלו את התורה והבנים ירשו מהם כו', ובאמת קיבלו כולם בשוה. וגם צריך להבין, שהרי אמרו רז"ל39 התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, היינו, שהתורה אינה בבחי' ירושה, כי אם שצריך האדם לייגע את עצמו וללמוד תורה. ונקודת הביאור בזה, שיש ב' בחי' בתורה, בחי' הא' היא בחי' התורה ששייכת לקיום המצוות, שעל זה אמרו רז"ל34 גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, קיום המצוות. ובחי' הב' היא בחי' התורה שלמעלה מענין המצוות, שזוהי בחי' התורה כפי שהיא נעלמה מעין כל חי40, שגם בחי' זו ישנה בלימוד התורה למטה, וכידוע41 שלכן נענש דוד באמרו42 זמירות היו לי חוקיך43, כיון שיש בתורה בחי' נעלית יותר, שעלי' נאמר44 ואהי' אצלו גו' שעשועים, אצלו דוקא45. וב' בחי' אלו הם בחי' הירושה שבתורה, והבחי' שלמעלה מענין הירושה (כדלקמן).

ה) וביאור הענין הוא, דהנה, בבחי' הא' שבתורה, שהו"ע הלימוד המביא לידי מעשה דקיום המצוות, הרי גם לימוד התורה הוא כמו ענין המצוות, א' מתרי"ג מצוות התורה. והנה, ענין המצוות הוא לפעול בירור וזיכוך בדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות, כמו תפילין בקלף גשמי וציצית בצמר גשמי, שעם היותם עניני העולם, שמצד עצמו הו"ע של העלם46 והסתר, הנה ע"י קיום המצוות יהיו כלים לאלקות, והיינו, שענין המצוות הוא להפוך דבר חול למצוה וקדושה, ועד לקדש הקדשים. ועד שאפילו המצוות התלויות בלב, כמו אהבת ה' ויראתו, הרי לא די באמירת ואהבת את ה' אלקיך47 בדיבור, אלא מתנאי המצוה שהאהוי"ר יהיו ניכרים וחדורים בבשר הלב הגשמי (עס זאָל אים דורכנעמען)48, וכמו באהבה ויראה בדברים גשמיים, שהאהבה ניכרת בהתרחבות הלב, והיראה ניכרת בהתכווצות הלב, וכמ"ש49 ופחד ורחב לבבך, ועד שפועל גם בשאר אברי הגוף, וכמו"כ צריך להיות באהבת ה' ויראתו, שצריכים לפעול בבשר הלב. וכן הוא גם בלימוד התורה, שהלימוד פועל זיכוך ושינוי בכלי המוח, וככל שילמד יותר אזי יזדכך השכל יותר, שיוכל להבין ולהשכיל ברוחב ועומק יותר ובנקל יותר כו'.

והנה בחי' זו שבתורה ששייכת לקיום המצוות שענינם הוא בירור העולם היא בחי' הירושה שבתורה. והענין בזה, דהנה איתא בפרקי דר"א50 שני בנים היו לו ליצחק, יעקב ועשו, עשו נטל חלקו עוה"ז, ויעקב נטל חלקו עוה"ב. וכיון שעוה"ז מצד עצמו שייך לעשו, הרי מובן שבירור עוה"ז (ע"י קיום המצוות בדברים גשמיים להעלותם לקדושה שיהיו כלים לאלקות) הו"ע של ירושה, שיעקב יורש את הענינים הגשמיים דעוה"ז שמצד עצמם שייכים הם לחלקו של עשו. ויש להוסיף, שענין הבירור וירושת חלקו של עשו הוא (לא רק בנוגע לדברים הגשמיים שבהם מקיימים את המצוות, אלא) גם בנוגע לגוף האדם המקיים את המצוות, דאף שזהו גוף של איש הישראלי, הרי חיות הגוף (גם של איש הישראלי) הוא מאכילת ושתיית דברים גשמיים, ולא רק גידול הגוף לאחר שנולד הוא מאכילה ושתי', אלא גם עצם התהוות ולידת הגוף, שעל זה אמרו רז"ל51 שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה אביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו כו' אמו מזרעת אודם שממנו כו', הרי ידוע שגם טיפות אביו ואמו (שמהם נעשה הולד) נעשים ע"י האכילה והשתי' של האב והאם, ונמצא, שגם עצם התהוות הגוף הוא ע"י מאכלים ומשקים גשמיים, שמצד עצמם שייכים לחלקו של עשו. וא"כ, גם בנוגע לגוף האדם המקיים את המצוות ישנו ענין הבירור וירושת חלקו של עשו.

והענין בזה ע"ד הקבלה, כידוע ששרש הדברים הגשמיים הוא מז' מלכין קדמאין דתהו שנפלו בשבירה, שנאמר בהם52 וימלוך וימת, דמאן דנפיל מדרגי' איקרי מית53, וכיון שלאחרי ענין המיתה ישנו ענין הירושה, הנה יעקב שעליו נאמר54 הלא אח עשו ליעקב, הרי הוא מברר את הניצוצות דתהו שנפלו בדברים הגשמיים, ועי"ז יורש את האורות דתהו, שזהו השרש דעשו. וזהו ענין מלך השמיני, הדר55, שלא נאמר בו וימת, כי הוא בחי' התיקון שמברר בחי' התהו56, ועליו נאמר55 ושם עירו פעו, מלשון פעי', דהיינו בחי' עולם הדיבור, בחי' המלכות, שממנה נעשה בנין כל העולמות (שלכן, כאשר צריך להיות בנין כל העולמות בר"ה, אזי צריך לבנות מחדש את כל הע"ס שבספירת המלכות57), ושם אשתו מהיטבאל55, בגימטריא מ"ה וב"ן56, שזהו כללות ענין הבירורים, בירור שם ב"ן ע"י שם מ"ה. והבירור הוא ע"י קיום המצוות, שעל ידם ממשיכים בחי' הדר כבוד מלכותו (שקשור עם המלך השמיני הדר), שלמעלה מבחי' המלכות.

ו) אמנם כל זה הוא בבחי' הא' שבתורה ששייכת לקיום המצוות, שענינם הוא בירור העולם, שזהו מש"נ58 בראשית גו', ב' ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית59, היינו, שבריאת העולם היא בשביל ישראל ובשביל התורה, שזהו מה שישראל מבררים את העולם ע"י קיום המצוות וע"י התורה כפי ששייכת לקיום המצוות, ועי"ז יורשים האורות דתהו, ומצד זה נקראת גם התורה בשם ירושה, מורשה גו'. אך יש גם בחי' התורה כפי שהיא מצד עצמה, שהיא למעלה מקיום המצוות שענינם הוא בירור העולם, ולכן היא למעלה מענין הירושה, ועז"נ התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, אלא היא בבחי' מתנה, כמ"ש60 ויתן אל משה ככלותו גו', וכמו שאומרים בנוסח ברכת התורה: נותן התורה, ומקדימים לומר אשר בחר בנו כו' ונתן לנו את תורתו, תורתו דייקא, שזוהי מדריגת התורה שעלי' נאמר ואהי' אצלו שעשועים, ונעלמה מעין כל חי.

ובזה יובן גם מה שמצינו ב' בחי' בלימוד התורה של הקב"ה61, שבמקום א' אמרו62 כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו (דהיינו בכל זמן), ובמקום א' אמרו63 שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה. והענין בזה, שמה שאמרו שהקב"ה קורא ושונה כנגדו, הוא בחי' חיצוניות שבתורה שהיא לפי ערך עבודת האדם באתעדל"ת, שזהו כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, כנגדו דייקא, והו"ע ההמשכה מבחי' החכמה שבתורה ולמטה, כי אתעדל"ת מגעת רק עד בחי' החכמה. אך מה שאמרו שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, הו"ע המשכת אוא"ס ב"ה בבחי' החכמה שבתורה בבחי' אתעדל"ע מצד עצמו שלא ע"י אתעדל"ת.

ז) והנה הבחי' היותר נעלית שבתורה שלמעלה מירושה, כי אם בבחי' מתנה מלמעלה, ניתנה לכאו"א מישראל בשעת מ"ת. וזהו כללות הענין דמ"ת, כמ"ש64 וירד הוי' על הר סיני גו', וכדאיתא במדרשי חז"ל65 שירד עם כל הפמליא שלו כו', והו"ע מעשה מרכבה, שעל זה אמרו66 דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא, והיינו, שמעשה מרכבה נקרא דבר גדול לגבי התורה שנקראת דבר קטן, והיינו, לפי שבמ"ת נמשך בבחי' החכמה שבתורה מבחי' עצמות אוא"ס, שלמעלה משם אלקים, ולמעלה משם הוי', שזהו שהתחלת מ"ת היא אנכי, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות וקוץ כו'67. וזהו גם מש"נ אתה הראת לדעת גו', דקאי על מ"ת, שאז הי' גילוי העצמות כו'.

אמנם אף שמדריגת התורה מצד עצמה היא בבחי' מתנה, מ"מ, צריך להיות בה גם ענין של יגיעה, כמאמר התקן עצמך ללמוד תורה כו', שזהו בכדי להמשיך זאת בפנימיות. וזהו גם מש"נ במ"ת אנכי הוי' אלקיך68, שהגילוי דבחי' אנכי צריך להיות נמשך בהוי', ועד שנעשה אלקיך, כחך וחיותך69. ויתירה מזה, שגילוי זה נמשך ופועל גם בעולם, שזהו שאמרו רז"ל70 על הפסוק71 ארץ יראה ושקטה, בתחילה (קודם מ"ת) יראה ולבסוף (ע"י מ"ת) שקטה, והיינו, שנוסף על גילוי העצמות במ"ת, אתה הראת גו', נעשה עי"ז מציאות חדשה בקיום כל העולמות, שקיומם הוא לא רק מצד בחי' כי חפץ חסד הוא72, בחי' החסד שלפני הצמצום, אלא בחי' העצמות.

ח) וזהו גם ענין שמח"ת שלאחרי חג הסוכות, דהנה, בחג הסוכות נמשכת על כל השנה כולה שמחה של מצוה, ובשמח"ת נמשכת על כל השנה כולה שמחה של תורה73, שענין שמחה זו הוא בחי' אור מקיף של התורה עצמה, דהיינו מה שלא יוכל להתלבש גם בחכמה שבתורה ונשאר בבחי' מקיף, שהוא בחי' שעשועי המלך בעצמו כו'. וזהו שבשמח"ת לפני הקפות אומרים הפסוק אתה הראת לדעת גו', כיון שהשמחה דשמח"ת קשורה עם הדרגא היותר נעלית בתורה, בחי' העצמות שנתגלה במ"ת, שאז אתה הראת לדעת גו'. ולאח"ז אומרים הפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו, כי, עבודת האדם היא להמשיך את הגילוי דאתה הראת גו' בבריאת שמים וארץ ובכל עשיותיו של הקב"ה (שעליהם נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו, כנ"ל), ובאופן שחסדו ית', רב חסד דעתיקא קדישא, יומשך בעולם, והיינו, שהמשכה זו שבתחלת הבריאה היתה מצד כי חפץ חסד הוא, צריכה להיות עכשיו ע"י עבודה דוקא74, ועי"ז פועלים שיומשך בעולם גילוי נעלה יותר מכמו שהי' בתחילת הבריאה (לא רק בחי' חסדו, אלא בחי' העצמות), וכמבואר באגה"ק75 שבכל שנה יורד אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה. ומשמח"ת נמשך על כל השנה כולה, החל מלימוד התורה, שתהי' שנת תורה, וכן שנת אורה, שנת ברכה ושנת הצלחה בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים39, ועד לבכל דרכיך דעהו76 (כמבואר בדרושי חסידות77 המעלה דבכל דרכיך דעהו לגבי כל מעשיך יהיו לשם שמים), שעי"ז באים לקיום היעוד78 כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.