שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. ביום הש"ק זה קוראים בתורה פרשת שקלים (בפרשת תשא1: "זה יתנו גו' מחצית השקל גו'"), זכר למקדש2, כי, "באחד באדר משמיעין על השקלים", "כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה (שממנה לוקחין קרבנות ציבור) מן החדשה בזמנה, באחד בניסן"3, ולכן קורין פרשת שקלים בשבת שבו חל ר"ח אדר, או בשבת שלפני ר"ח אדר4, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"5, כל ימי השבוע הבא, כולל ר"ח אדר, ובפרט בקביעות שנה זו, שבסמיכות ליום השבת בא מיד ר"ח אדר [ואף שזהו רק יום א' דר"ח (ל' שבט), ואילו אחד באדר חל ביום שני, הרי בכמה ענינים, ובפרט בזמן הגלות ובחוץ לארץ, שייך גם יום א' דר"ח לחודש הבא, כמו בנוגע לתפלות וכיו"ב], הרי בודאי שיום הש"ק זה שייך לאחד באדר.

וע"י קריאת פרשת שקלים לפני ר"ח אדר, הנה "הימים האלה נזכרים ונעשים"6, וכמבואר בכתבי האריז"ל7, שכאשר "נזכרים" כדבעי, אזי "נעשים" –שכל ההמשכות שהיו נמשכים בזמן שביהמ"ק הי' קיים, חוזרים ונמשכים גם עתה.

ואע"פ שנתינת מחצית השקל היתה עבור הקרבת הקרבנות בביהמ"ק, ואילו עכשיו, כאשר ביהמ"ק חרב, לא שייך ענין הקרבת הקרבנות – הרי ידוע8 שכל ענין החורבן הוא רק בגשמיות, שכן, השליטה של הגויים היא רק על גשמיות הדברים, ואילו ברוחניות הענינים, הנה גם עתה קיים ביהמ"ק לעד ולעולמי עולמים.

ב. ועוד ענין בנתינת מחצית השקל – שנוסף על שייכותו לענין הקרבנות, יש בו גם ענין הצדקה:

מצינו בגמרא9 שלמדים כמה ענינים בנוגע לצדקה מנתינת מחצית השקל, ולדוגמא: "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה .. שנאמר10 ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים", שזהו פסוק שנאמר בהפטרה דפרשת שקלים בנוגע לנתינת מחצית השקל.

וכן איתא בגמרא9 (והובא להלכה בשו"ע11): "לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר12 והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו", ובתוס'13: "ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלקינו כתיב, דהיינו בדק הבית, כ"ש צדקה".

ולהעיר, שרש"י אינו מפרש על זה מאומה, והרי ענינו של רש"י לפרש הפשט14, כמו בפירושו על התורה שהוא "פשוטו של מקרא"15,

– ואף שפירושו על הגמרא אינו ע"ד הפשט ממש כמו פירושו על התורה, שהרי לימוד הגמרא הוא בעיקר ע"ד ההלכה והדרוש כו', הרי פירוש רש"י בערך לפירוש התוס' הוא הפשט של דברי הגמרא. וכידוע שבכל חלק שבתורה כלולים ד' הענינים דפשט רמז דרוש וסוד שבתורה, כי, ענין הלימוד הוא ש"מביא לידי מעשה"16, וכשם שבמעשה המצוות הנה בכל מצוה כלולים כל המצוות17, כך גם בלימוד התורה, כל חלק וענין שבתורה כולל את כל חלקי ועניני התורה, ועד שמצינו בתוספתא18 ש"כל התורה ענין אחד" –

ועכצ"ל, שלדעת רש"י הרי זה דבר הפשוט ומובן מאליו שהענין דמחצית השקל שייך לצדקה.

ג. וענין זה קשור גם עם פרשת השבוע (שבה קוראים שבעה קרואים) – פרשת משפטים:

בפרשת משפטים נאמר19: "אם כסף תלוה את עמי", שזהו ענין גמילות חסדים, שהיא גם ענין של צדקה, ואדרבה, כדאיתא בגמרא20: "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", והרי אין הכוונה שגמילות חסדים (שגדולה מצדקה) הוא ענין אחר שאינו שייך לצדקה (כמו "גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות", שהובא באותה סוגיא בגמרא), אלא שגמילות חסדים הו"ע נעלה יותר בצדקה גופא, למעלה מצדקה סתם, כמובן מדברי הרמב"ם21 "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמָך ונותן לו מתנה או הלואה כו'".

ועוד זאת:

בפרשת משפטים נאמר22: "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו", שזהו ענין של עשיית חסד (כמו צדקה).

ובזה גופא – הנה להדעה23 שצער בעלי-חיים דאורייתא, הרי זה ענין של חסד (צדקה) לא רק לבני-אדם, אלא גם לבעלי-חיים, ושייך גם בבהמה של נכרי; ולהדעה23 שצער בעלי-חיים לאו דאורייתא [וכפי שיתבאר לקמן (ס"ח) שזוהי גם המשמעות של פירוש רש"י], ושייך רק בבהמה של ישראל24 [ורק מדרבנן כן הוא גם בבהמה של נכרי, מפני דרכי שלום25] – הרי זה ענין של חסד (צדקה) רק לגבי בני-אדם.

ונמצא, שגם בפרשת משפטים מדובר אודות ענין הצדקה, וזוהי השייכות לפרשת שקלים, כיון שבנתינת מחצית השקל יש גם ענין הצדקה, כנ"ל.

ד. עפ"ז יש לבאר בנוגע למנהג "ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר, ומאחר ששלשה פעמים כתיב תרומה בפרשה26, יש ליתן ג'"27,

– וענין זה שייך במיוחד לפורים28, כמובן מדברי הגמרא29 "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן3 באחד באדר משמיעין על השקלים" –

דלכאורה אינו מובן:

ידוע שבזמן הזה צריך להזהר שלא לעשות דברים שדומים לקרבנות, כדי שלא יהי' נראה כמקריב קדשים בחוץ30. ומטעם זה הורה רבינו נשיאנו בנוגע לעריכת הסדר בחג הפסח (ד"מיסמך גאולה לגאולה", "פורים לפסח"31), שבשביל "זרוע" נוהגין לקחת (לא זרוע ממש, אלא) חלק מצואר עוף, שאינו קרב על המזבח, ולא עוד אלא שיש להסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע", וכל זה – מטעם הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח32.

ועפ"ז: למה לא חוששים ליתן עתה מחצית השקל, "זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר" – בה בשעה שנתינת מחצית השקל היתה עבור הקרבת הקרבנות?!

אך ע"פ האמור לעיל, שבנתינת מחצית השקל יש גם ענין של צדקה – אתי שפיר שאין מקום לחשש כלל.

זאת ועוד:

נתינת מחצית השקל בזמן הזה יכולה להיות באופן שאכן ישתמשו בזה בשביל הקרבת הקרבנות בביהמ"ק בפועל ממש, שהרי ביאת משיח יכולה להיות "היום" –"אם בקולו תשמעו"33, ובפרט ע"י העסק בהפצת המעיינות חוצה, כמ"ש באגה"ק דהבעש"ט34 שעי"ז פועלים ביאת משיח, ומובן, שאז אין לו רשות להתעכב אפילו רגע אחד35, וכיון שכן, הרי עד ר"ח ניסן, "חודש הגאולה"36, יוכלו כבר להשתמש במחצית השקל עבור הקרבת הקרבנות בביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים"37, בעגלא דידן ממש.

* * *

ה. בהמשך להאמור לעיל (ס"ג) בענין "כי תראה חמור שונאך", שזהו ענין של צדקה, שהיא כללות כל המצוות38, ולכן נקראת בשם מצוה סתם (כמבואר בתניא39) – יש להתעכב גם על תורת הבעש"ט על פסוק זה, שהיא הוראה (ככל תורות הבעש"ט שהם הוראות בנוגע לפועל, ונוסף לזה, הנה תורה זו היא הוראה) כללית בעבודת האדם לקונו.

ובהקדמה40 – שבתורה זו ישנו חידוש של הבעש"ט לגבי הדורות שלפנ"ז שהתנהגו ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל, ראשית חכמה וכיו"ב (ולהעיר, שהיו חסידים של רבינו הזקן שנהגו ללמוד ראשית חכמה41, ורבינו הזקן עצמו בלקו"ת42 מביא את הר"ח), שבדורות שלפנ"ז היתה עיקר העבודה באופן של תעניות וסיגופים, ובא הבעש"ט וחידש שעיקר העבודה צריכה להיות בשמחה, "עבדו את ה' בשמחה"43, ולא באופן של שבירת הגוף, אלא אדרבה – שתהי' העבודה עם הגוף.

[כלומר: גם בדורות שלפני הבעש"ט הי' ענין העבודה בשמחה, אלא שעיקר העבודה היתה ע"י תעניות וסיגופים, ורק בעתים וזמנים מיוחדים היתה העבודה בשמחה; ואילו הבעש"ט גילה שהעיקר היא העבודה בשמחה, ורק מזמן לזמן צריך להיות ענין של תעניות וסיגופים.

וע"ד החילוק שבין מארי תורה למארי עובדין טבין – שגם מארי תורה עוסקים במצוות, וגם מארי עובדין טבין לומדים תורה, והחילוק ביניהם הוא רק בנוגע לעיקר העבודה44].

ודרך זו בעבודה – ביאר הבעש"ט בפסוק "כי תראה חמור וגו'" [דאף שפסוק זה ישנו כבר מקדמת דנא, הרי זה כמו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שכבר נאמר למשה מסיני45, אלא שעד אז הי' בהעלם, ועד"ז בנדו"ד, שענין זה הי' בהעלם עד שהגיע הזמן ובא הבעש"ט – תלמיד ותיק – וגילה זאת], וכבר נדפסו הדברים ע"פ מה שסיפר רבינו נשיאנו46, והרי ידוע פתגם הצ"צ שדבר שבדפוס הוא לדורי דורות47.

ו. וזוהי תורת הבעש"ט:

"כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, תראה – "שונאך" – שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות.

[ובהקדם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר48, שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו, כך צריך לידע מעלות עצמו.

ולכן, כאשר יהודי מתבונן בהמציאות שלו, ה"ה יודע שהעצמיות שלו היא – הנשמה והרוחניות, שהרי אצל צדיק, עיקר מציאותו היא הנשמה49, וכמשנת"ל50 בנוגע לדברי רבינו הזקן באגה"ק51 ש"חיי הצדיק אינם חיים בשרים, כי אם חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה", וכיון ש"עמך כולם צדיקים"52, הרי עיקר המהות של יהודי אינה אלא רוחניות (אלא, שלאחרי ההתלבשות בגוף ונפש הבהמית, יש חילוקים באופן הגילוי כו', אבל עצם מהותו של כל יהודי אינה אלא רוחניות).

וכיון שכן, הרי הגוף (וכן נפש הבהמית, ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה"53) הוא "שונאך", ששונא את העצמיות שלך, שהיא הנשמה, כי, כאשר "גופם עיקר" אזי "נפשם טפלה" (כלשון רבינו הזקן בתניא פרק לב), וע"פ תורה, הנה כשבטל העיקר בטל הטפל54, כך, שהנשמה מצד עצמה אינה נחשבת אצל הגוף למציאות, ולכן הגוף אינו גורס את הנשמה.

והענין בזה – שאף ששרש הגוף הוא למעלה מהנשמה, שהרי שרשו הוא מתהו שלמעלה מתיקון55, ולכן, לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד56 "נקבה תסובב גבר", יהי' הגוף למעלה מהנשמה, ועד שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף57, אבל אעפ"כ, עכשיו, נמצא הגוף במעמד ומצב שיש בו הרגש הישות והפירוד כו', ועד להרגש שמציאותו מעצמותו – שזהו אמנם מצד שרשו, כיון שנלקח מהיש האמיתי, "שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו"58, ומצד זה נרגש גם אצל היש הנברא שמציאותו מעצמותו, אבל אעפ"כ, כפי שנרגש אצל היש הנברא, הרי זה ענין של ישות ופירוד. וכיון שכן, נמצא הגוף במעמד ומצב ששונא את הנשמה].

ועוד תראה שהוא – "רובץ תחת משאו" – שנתן הקב"ה להגוף שיזדכך ע"י תומ"צ [ובשביל זה צריך להיות "כשור לעול וכחמור למשאוי"59, למלא את השליחות שהוטלה עליו, שהנקודה העיקרית בזה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים60, ע"י הפיכת ה"שקר" ל"קרש", לעשות משקר העולם – קרשים למשכן61], והגוף מתעצל בקיומם.

[והיינו, שלא זו בלבד שאינו משתדל לקיים את השבועה "תהי צדיק"62, ש"אין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך כו'", אלא גם בנוגע לשבועה "אל תהי רשע"62 עכ"פ, "שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם כו'" (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא63), כיון שלא מדובר בנוגע לעניני דעות ומדות כו', אלא בנוגע לקיום התומ"צ בפועל ממש – גם בזה הוא מתעצל כו'].

ואולי יעלה בלבבך – "וחדלת מעזוב לו" (כפירוש רש"י: "שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, בתמי'") – שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבור את החומריות (דכיון שהגוף החומרי מפריע לעבודה, יש לשברו) – הנה לא בזו הדרך ישכון אור התורה, כי אם – "עזוב תעזוב עמו" – לברר את הגוף ולזככו, ולא לשברו בסיגופים.

[וענין זה הוא מצד "אור התורה" – כמובן משלילת הדרך של שבירת החומריות ע"י סיגופים, ש"לא בזו הדרך ישכון אור התורה" – כי, ללא ה"אור", רואים רק את חיצוניות הדבר, כפי שנראה לעיני בשר, אבל ע"י ה"אור" רואים את מעלת הגוף – שרק בשבילו ניתנה התורה למטה (ע"ד מארז"ל64 בנוגע לנתינת התורה למטה: "למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם"), וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אל בנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר – בהראותו על ידו – שבשבילה שפכו כל כך הרבה תורה ומצוות65, ולכך צריכה להיות העבודה עם הגוף דוקא, לבררו ולזככו].

וכיון שיש קס"ד בתורה "וחדלת מעזוב לו", שצריך לשבור את הגוף, והרי קס"ד בתורה היא גם תורה66 – לכן הי' פעם סדר עבודה לשבור את הגוף ע"י תעניות וסיגופים, אבל הבעש"ט גילה את הפירוש ד"עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות באופן של בירור וזיכוך הגוף.

[ובענין זה ניתוסף עוד יותר ע"י רבינו הזקן, כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר67, שהבעש"ט הראה כיצד צריך להיות סדר העבודה, ורבינו הזקן, ע"י תורת חסידות חב"ד, הראה כיצד יכול להיות הדבר בעבודת כל אחד מישראל].

ז. והנה ידוע שהבעש"ט הי' אומר תורותיו באופן פשוט, כך, שגם אנשים פשוטים יוכלו להבין, כי, הנהגת הבעש"ט – הן קודם התגלותו והן לאחר התגלותו – היתה לקרב את האנשים הפשוטים: קודם התגלותו – הי' מסתובב בין אנשים פשוטים ומדבר עמהם כו', ומלמד ילדי ישראל אל"ף-בי"ת וכו', וגם לאחר התגלותו הי' מקרב את האנשים הפשוטים ע"י אמירת תורות בסגנון המובן גם אליהם.

ובענין זה משתווה תורת הבעש"ט עם פירוש רש"י – כיון שרש"י מפרש פשוטו של מקרא, כפי שלומדים עם ילדים קטנים שמתחילים ללמוד תורה שבכתב, עוד לפני שלומדים עמהם משנה וגמרא.

ולאידך גיסא – בפירוש רש"י יש גם "יינה של תורה"68, פנימיות התורה, וע"ד משנת"ל (בהתוועדויות הקשורות עם יו"ד שבט69) בנוגע לסיפורים שבתורה, שבהם מתגלה "יותר תענוג", כמשל המלך ששלח את בנו למרחקים ואח"כ שב אליו, ע"י "שר א' חכם ששינה כסות ולשון כדמות הבן ההוא ונתקרב אליו במדריגתו כו'"70, שזוהי המעלה שיש בענין הפשיטות דוקא, שבזה משתווים פירוש רש"י ותורות הבעש"ט.

ח. הביאור בפירוש רש"י71, "כי תראה חמור שונאך וגו'", "הרי כי משמש בלשון דלמא .. וכה פתרונו, שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, בתמי', עזב תעזב עמו"72, ומביא דוגמא לדבר: "כיוצא בו כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו'73, שמא תאמר כן, בתמי', לא תירא מהם. ומדרשו כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת, פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו וחדלת, או בהמת נכרי ומשאו של ישראל וחדלת"74,

– דלכאורה אינו מובן: מדוע הוצרך הכתוב לשלול "שמא .. וחדלת" (וכמו שאינו שולל בפסוק שלפנ"ז75, "השב תשיבנו לו", אף שגם שם מדובר אודות "אויבך"76), ולכן מוסיף רש"י "מדרשו", שבזה בא הכתוב ללמד ש"פעמים שאתה חודל", ולכן צריך להזהיר שלא יורה היתר לעצמו שלא לקיים את הציווי, כיון שלפעמים נדחה חיוב פריקה, אם מצד כבוד האדם – "זקן ואינו לפי כבודו", או מפני שצער בע"ח לאו דאורייתא – "בהמת נכרי ומשאו של ישראל" (ששייך רק בפסוק זה, ולא בפסוק הקודם גבי השבת אבידה); ורש"י משמיט "הי' בבית הקברות"77 – כיון שזהו מקרה בלתי רגיל לגמרי78, וגם סיבת הפטור היא מצד החומר דטומאת כהן.

ובפנימיות הענינים – שב' הדוגמאות שבפירוש רש"י מכוונים כנגד שני הסוגים שנזכרו בשו"ע אדה"ז79 בנוגע להיתר תענית80: "בהמת נכרי ומשאו של ישראל" (כי, בשעת החטא, הגוף ונה"ב הם תחת ממשלת הקליפה – "בהמת נכרי"81, ואעפ"כ ה"ז "משאו של ישראל"82) – כנגד תענית של תשובה; ו"זקן (שקנה חכמה83) ואינו לפי כבודו" (לעסוק בבירור וזיכוך הגוף) – כנגד תענית של מירוק הנפש84.

ונמצא, שלפי פשוטו, אדם ישר הולך, אין מקום לסיגופים ותעניות – "וחדלת מעזוב לו" בתמי' – כתורת הבעש"ט הנ"ל; ואילו "מדרשו", "פעמים שאתה חודל כו'", מתייחס למי שחטא ופגם כו', שאז צריך להתענות85. והחידוש בתורת הבעש"ט86, שגם ענין התשובה ומירוק הנפש יכולים לפעול ללא סיגופים ותעניות –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א ע' 125 ואילך.

* * *

ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא.

* * *

י. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ג) בענין "אם כסף תלוה את עמי", שהרמב"ם מונה "שמונה מעלות" בענין הצדקה – יש ביניהם גם המעלה בנתינת הצדקה באופן ש"לא ידע (הנותן) למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח"87.

והמעלה בזה – מובנת בפשטות – שכאשר "לא ידע (הנותן) למי נתן", לא יהי' אצלו רגש של ישות וגאוה, כמו בשעה שיודע למי נתן, שאז יכול להתגאות בכך שהחי' את נפש העני שהתפרנס מהנתינה שלו, משא"כ כאשר אינו יודע למי נתן; וכאשר "לא ידע העני ממי לקח", אזי אינו מתבייש.

וכיון שאמרו רז"ל16 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שמזה מובן, שכל הענינים שישנם במצוות ישנם גם בתלמוד תורה שהיא מקורם, הרי מובן, שגם בלימוד התורה יש מעלה כאשר הנותן אינו יודע למי נתן, והמקבל לא יודע ממי קיבל*: כאשר הרב המשפיע יודע מי הוא התלמיד המקבל ממנו, והתלמיד יודע מי הרב שמשפיע לו – אזי יתכן שיהי' אצל הרב רגש של ישות וגאוה לומר "ראו גידולים שגידלתי", ואילו התלמיד, יש אצלו רגש של בושה וביטול כלפי הרב המשפיע; משא"כ כאשר "לא ידע כו'", אזי אצל המשפיע לא יהי' רגש של ישות וגאוה, ואצל המקבל לא יהי' רגש של בושה.

*) על השאלה שלכאורה צ"ל בלימוד התורה דוגמת ענין הצדקה באופן ש"לא ידע למי נתן" (לא רק בלימוד לאחרים, אלא גם) בלימוד לעצמו – ענה כ"ק אדמו"ר שליט"א:

הרי הענין דמצות צדקה (בכל אופני', כולל ד"לא ידע למי נתן") גדרה דצ"ל לאחר, דבנותן לעצמו אף שאין לו ר' זוז – אין זה צדקה, משא"כ בת"ת כן הוא.

אמנם, בנוגע ללימוד התורה, שעיקרה בדיבור, "למוציאיהם בפה"88 – איך יתכן מציאות כזו שהמשפיע לא ידע עם מי הוא לומד, והמקבל לא ידע ממי למד?

ויש לומר ע"ד הצחות – שהאפשרות לזה היא בלימוד התורה ע"י הרדיו, שהמשפיע אינו יודע מי הם השומעים, וגם המקבלים אינם יודעים ממי שומעים, שהרי יתכן שהם שומעים הקלטה מ"טייפּ", או שהלומד אינו זה ששמו נקרא עליו, אלא מישהו אחר.

ואע"פ שבלימוד התורה יש מעלה באופן ש"עיניך רואות את מוריך"89, ועד שאפילו לאחרי הלימוד, הנה "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו"90, וכפי שמבאר הצ"צ (ברשימות לתהלים91 על הפסוק92 "אך בצלם יתהלך איש") גודל המעלה שבדבר [ולהעיר, שגם בצדקה יש מעלה כשיודע כו' על שאינו יודע – שאז דוקא אפשרי "והמפייסו כו' בי"א"93], מ"מ, יש גם מעלה כאשר הלימוד הוא באופן שאינו יודע כו'94.

יא. ויש עוד מעלה בלימוד התורה ע"י הרדיו – בשייכות להפצת המעיינות חוצה, כפי שנמסר לי שזהו "יום השנה" ללימוד שיעורי התניא על הרדיו95.

בלימוד96 תניא ע"י הרדיו, ישנו הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" כפשוטו [כהפירוש הפשוט בתיבת "יפוצו" – הפצה בריבוי מקומות באותו זמן], כי97:

כשלומדים מאמר חסידות עם אחד, הנה בעת מעשה מגיע הלימוד רק לאחד, אלא שיש תקוה שאח"כ ילמד פלוני עם יהודי נוסף, והלה ילמד עם עוד יהודי, וכן הלאה, ועי"ז תהי' סוכ"ס הפצת ענין החסידות; ועד"ז כשלומדים אפילו עם קבוצה וכתה.

אבל כשלומדים חסידות ע"י הרדיו, נפעל ענין ההפצה בעת מעשה – שבאותו רגע מגיעים מעיינות החסידות בכל קצוי תבל, עד לחוצה היותר תחתון, שאפילו מי שלא הגיע עדיין לדרגא כזו שירצה ללכת לשמוע וללמוד חסידות, הנה בהיותו בביתו, מגיעים הדברים אליו, וגם למי שפתח את הרדיו לא בשביל זה, אלא כדי לשמוע ענין אחר שאינו בסוג זה כלל – הנה גם הוא שומע בינתיים דברי חסידות שנלמדים ברדיו.

ויתירה מזה: דברי החסידות שנלמדים ברדיו מגיעים לעולם אפילו במקומות שאין בהם יהודי שישמע אותם – גם לשם מגיעים מעיינות החסידות; ואפילו במקום שאין "כלי" שעל ידו יכולים לקלוט את הקול – הנה ידיעת הענין שמדברים ברדיו מגעת ונמצאת שם, ולא רק בכח אלא גם בפועל, אלא שחסר הכלי לקלוט אותה, אבל היא נמצאת שם בפועל, שהרי הכלי אינו יוצר ענינים חדשים.

ובפרט כשדברי החסידות שלומדים ע"י הרדיו נלמדים באופן של דברים היוצאים מן הלב, שאז נכנסים אל הלב98, ובמיוחד כשנאמרים באופן הביטול ד"יראו את ה'"99 (כמשנ"ת במאמר100), כפי' רז"ל101 ש"את" מורה על דבר שהוא טפל לעיקר, ובנדו"ד הרי זה הביטול של המדבר, שאינו מציאות לעצמו, אלא הוא רק צינור ("אַ טרייבל") שעל ידו עובר קולו של רבינו הזקן שמסר את עצמו אלינו ("זיך אונז איבערגעגעבן") בספר התניא, תושב"כ דתורת החסידות102 – הנה כשהלימוד הוא באופן כזה, הרי מובן גודל המעלה שבזה.

וע"פ האמור שבלימוד התניא ע"י הרדיו נעשה "יפוצו מעינותיך" כפשוטו, וגם הענין ד"קאתי מר"103, ביאת משיח צדקנו, צ"ל כפשוטו,

– התגלות המשיח למטה מעשרה טפחים בגשמיות (ולא רק כל עניני התגלות רוחניים שיש להם שייכות לעניני משיח104), וכפי שהרמב"ם פוסק בסוף וחותם הל' מלכים בביאור פרטי הענינים דביאת המשיח –

מובן, שכאשר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" באופן שה"יפוצו" הוא כפשוטו, הרי זה כלי לכך שיהי' "קאתי מר" כפשוטו,

שבקרוב ממש – ובלשון הכתוב33: "היום אם בקולו תשמעו" – יבוא משיח כפשוטו, ואז יקויים הענין שעומדים עתה לקרוא בתורה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"105 – בתוך כל אחד ואחד106 מישראל*.

*) הענין ד"ושכנתי .. בתוך כל אחד ואחד" – אפשרי גם עכשיו, ובא בפועל בעת ת"ת וכיו"ב107, אבל כשמפסיק נפסק ...108, משא"כ כשיהי' "ומלאה הארץ דעה גו'"109. ונוסף לזה, אפילו כשהענין ד"ושכנתי .. בתוך כאו"א" בא בפועל – יש חילוק עיקרי בין זמן הגלות להזמן שיבנה ביהמ"ק, שאז יהי' "כמצות רצונך" מפני שלימות האדם (המשך וככה110 בארוכה).