בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
א. איתא במשנה1 "באחד באדר משמיעין על השקלים". ומטעם זה קורין בתורה פרשת שקלים לא יאוחר מר"ח אדר שבו "משמיעין על השקלים": כשחל ר"ח אדר בשבת – קורין פרשת שקלים בר"ח עצמו ("מוציאין ג' ספרים, באחת קורא פרשת השבוע, ובשני של ר"ח, ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים"2); ואם חל ר"ח אדר בימות החול – מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו3.
והענין בזה – שהתורה היא הנתינת-כח על כל הענינים,
הן בנוגע לכללות בנין העולם – כמאמר4 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", והן בנוגע לאיש פרטי בה"בנין" שלו ע"י הנישואין ("בנין עדי עד"5), – העלי' לתורה בשבת שלפני הנישואין6,
ועד"ז בנוגע להענין דמחצית השקל – שהנתינת-כח לזה היא מהקריאה דפרשת שקלים בתורה.
ב. והנה, כללות הענין דמחצית השקל הוא לצורך ענין חדש:
נתינת מחצית השקל בפעם הראשונה היתה לצורך ענין חדש שלא הי' לפנ"ז – עשיית אדני המשכן [כמ"ש7 "וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' בקע לגלגלת מחצית השקל גו' ויהי מאת הככר לצקת את אדני הקודש וגו'", משא"כ הקרשים והיריעות (וכלי המשכן) שנעשו מ"תרומת המשכן" ש"לא היתה יד כולם שוה בה (כמו מחצית השקל ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"8) אלא איש איש מה שנדבו לבו"9] – היסוד של המשכן, שבו מודגש עיקר החידוש שבעשיית המשכן (משא"כ הקרשים והיריעות שבאים לאחרי שכבר ישנו היסוד של המשכן אינם חידוש ממש).
וגם נתינת מחצית השקל בכל שנה ושנה "לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה"9 הו"ע של דבר חדש – שהקרבנות צריכים לבוא מ"תרומה חדשה"10 דוקא.
ונמצא, שבנתינת מחצית השקל מודגש ענין החידוש – הן החידוש שבעשיית המשכן עצמו, שהיסוד שלו נעשה ממחצית השקל, והן ההתחדשות שבכל שנה בהקרבת הקרבנות – שזוהי נקודה עיקרית בעבודת המשכן, כמבואר בהמשך ההילולא דיו"ד שבט11 (דמיני' אזלינן) – מתרומת מחצית השקל החדשה.
ויש להוסיף, שענין החידוש מודגש גם בהפטרה דפרשת שקלים – שבה מדובר אודות "הכסף המובא בית ה' .. לחזק את בדק בית ה'"12, "בדק הבית", שגם זה ענין של חידוש בביהמ"ק.
ג. עפ"ז יש לבאר טעם החילוק בין תרומת מחצית השקל לתרומת המשכן13:
במחצית השקל – נתחייבו אנשים ולא נשים14, ובאנשים גופא "מבן עשרים שנה ומעלה"15 (וכמפורש גם בהחשבון שבפ' פקודי7 "וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' בקע לגלגלת מחצית השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף וגו'"), משא"כ בתרומת המשכן – השתתפו לא רק אנשים, אלא גם נשים, כמ"ש16 "ויבואו האנשים על הנשים", ולא רק גדולים מבן עשרים שנה ומעלה, אלא גם קטנים שלא הגיעו לגיל י"ג שנה, כדאיתא באבות דר"נ17 שגם "טפלים" (טף) נתנו לתרומת המשכן.
וההסברה בזה18 – שכדי לפעול ענין חדש יש צורך בכח גדול, שישנו דוקא אצל אנשים – "איש דרכו לכבוש"19, ודוקא מבן עשרים שנה ומעלה, שנשלם כחו להיות "יוצא צבא בישראל"20, משא"כ לפעול הוספה בענין שישנו כבר – יכולים גם נשים וקטנים.
ולכן: אדני המשכן, שהם היסוד של המשכן, ענין חדש לגמרי – נעשו מתרומת מחצית השקל שניתנה ע"י אנשים מבני עשרים שנה ומעלה דוקא; משא"כ הקרשים והיריעות כו', כיון שאינם ענין חדש לגמרי, כי אם הוספה על יסוד המשכן שישנו כבר – היו יכולים להעשות מתרומת המשכן שניתנה גם ע"י נשים וקטנים.
אמנם, בנוגע לנתינת מחצית השקל לקנות מהן קרבנות ציבור שבכל שנה ושנה – "כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו (עליו) שוב אינו פוסק"14:
עם היות שקרבנות ציבור צריכים לבוא מ"תרומה חדשה", ענין חדש שאינו אלא בכחם של גדולים, שלכן לא נתחייבו קטנים בזה, מ"מ, כיון שאין זה ענין חדש לגמרי (כתרומת האדנים), שהרי גם בשנה החולפת (ובשנים שלפנ"ז) הקריבו קרבנות ציבור, אלא שיש בזה ענין של התחדשות שמתחילים להקריב קרבנות ציבור מתרומה חדשה של שנה זו, לכן, יכול הגדול לשקול גם על ידו של קטן.
ד. ועדיין צריך להבין:
כיון שבתרומת האדנים (שממנה נעשה יסוד המשכן) לא נכללו קטנים, גם לא באופן שהגדולים יתנו עבורם (דלא כבמחצית השקל שהיו נותנין לקרבנות ציבור) – נמצא לכאורה שאין לקטנים חלק בהיסוד של המשכן?!
ויובן בהקדם ביאור ענין המשכן (אדני המשכן וכו') בעבודת כאו"א מישראל – כמ"ש21 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד22 – ע"פ המבואר בד"ה היושבת בגנים (דשנת תש"ח)23 – שגם הוא מאמר של יום הילולא24:
אדני המשכן – הו"ע הקבלת עול, כי, "האדנים הם של כסף, דענינו בעבודה, כסף הוא כוסף ותשוקה, ואדני כסף הוא האדנות והתוקף על התשוקות והכוספים. דער יסוד פון משכן איז אַז מען איז אַ אדון אויף די תשוקות ורצונות, והוא בדרך קב"ע".
קרשי המשכן – מורה על העבודה דאתכפיא, שעי"ז מהפכים את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, כמרומז בכך שהקרשים היו מ"עצי שטים", מלשון שטות25.
ויריעות המשכן – מורה על העבודה דבחינת המקיפים, רצון ותענוג, ובזה צ"ל התכללות גוונים, כמרומז בכך שהיריעות נעשו מד' מינים, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, כמבואר בארוכה בהמאמר.
כלומר: קרשים ויריעות – מורים על עבודות ומדריגות פרטיות, ואילו אדנים, שעליהם עומדים הקרשים והיריעות – מורים על היסוד של כל העבודה (לפני שבאים לעבודות ומדריגות פרטיות), שזוהי המסירה והנתינה ("די איבערגעגעבנקייט") לקיום רצונו ית' בדרך קבלת עול, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"26, ועז"נ27 "דא תרעא לאעלא".
ה. ועפ"ז יש לבאר הטעם שתרומת האדנים שייכת רק לגדולים, ואעפ"כ, יש גם להקטנים חלק באדני (יסוד) המשכן:
הענין דקבלת עול, ביטול ומסירת הרצון – שייך לגדול דוקא, כי, גדול, יש לו "אייגענע רצונות", ולכן נדרש ממנו ביטול ומסירת הרצונות, ולהיותו גדול, יש לו גם את הכח הדרוש לפעול בעצמו ביטול ומסירת הרצונות; משא"כ קטן – כיון שאין לו "אייגענע רצונות", להיותו בטל לאביו, אין צורך ולא שייך לדרוש ממנו ביטול ומסירת הרצון, ובמילא, אין מקום להשתתפותם של קטנים בתרומת האדנים.
אבל, ביחד עם זה, מצד ביטולו של הקטן לאביו שמשתתף בתרומת האדנים ומבטל רצונותיו לאלקות – יש גם להקטן שייכות וחלק באדני המשכן שהם יסוד המשכן, הן בנוגע להמשכן הכללי, והן בנוגע להמשכן הפרטי שבכאו"א מישראל.
וענינו בעבודה – שעוד לפני התחלת העבודות הפרטיות ישנה כניסת נפש הקדושה, כפסק אדמו"ר הזקן בשולחנו28 ש"כניסת נפש זו הקדושה היא .. במצות מילה", ועל יסוד זה בנויים כל העבודות הפרטיות שנדרשים גם מקטנים (שלא נדרש מהם ביטול ומסירת הרצון משום שאין להם "אייגענע רצונות") – "בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך"29 – כי, אף שקטן אין לו מחשבה, הרי מעשה יש לו30, ו"הפעוטות מקחן מקח וכו'"31, ולכן נדרשים ממנו כו"כ עבודות פרטיות, כמו בתרומת המשכן עבור הקרשים והיריעות (עבודות פרטיות) שהשתתפו בה גם קטנים.
*
ו. והנה, בנוגע לכללות הציווי "ועשו לי מקדש וגו'" עי"ז ש"ויקחו לי תרומה"32 (שבזה נכלל הן תרומת האדנים והן תרומת המשכן) – מצינו סתירה (לכאורה) מרישי' לסיפי'33:
בתחילת הכתוב נאמר "ויקחו לי תרומה מאת כל איש", היינו, שלקיחת התרומה היא מכל בנ"י ("כל איש"), ללא הגבלת תנאי בדבר; ואח"כ ממשיך "אשר ידבנו לבו", היינו, שלקיחת התרומה היא מבנ"י שיש להם נדיבות לב דוקא.
ואין לומר ש"מאת כל איש" אינו כולל את כל בנ"י, כי אם (כפי שממשיך ומפרש) רק את "אשר ידבנו לבו" – דא"כ, לא הי' הכתוב צריך להקדים "מאת כל איש", אלא הול"ל "מאת אשר ידבנו לבו" בלבד, ועכצ"ל, שההקדמה ד"כל איש" כוללת את כל בנ"י, גם אלה שאינם במעמד ומצב ד"ידבנו לבו".
ויש לומר הביאור בזה – שמצד ציווי התורה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש", היינו, שהתורה דורשת ש"כל איש" ישתתף בעשיית המשכן, נעשה אצל "כל איש" המעמד ומצב ד"ידבנו לבו" (גם אם מצד עצמו לא הי' במעמד ומצב זה), שנעשה אצלו הרצון לעסוק בעשיית המשכן.
ז. וביאור הענין:
אצל כאו"א מישראל ישנה "כניסת נפש זו הקדושה" (כנ"ל ס"ה) – כניסה דייקא, היינו, שנפש הקדושה נכנסת בפנימיותו, ולא רק באופן מקיף בלבד.
והענין בזה – שאצל כאו"א מישראל יש אהבה מסותרת להקב"ה34, שרצונו וחפצו להיות מיוחד עם אלקות באופן פנימי, ו"נכלל בה גם דחילו"34, שירא ומפחד להיות נפרד ח"ו מאלקות, כמאמר רבינו הזקן35 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול ("ניט ער וויל און ניט ער קען") להיות נפרד ח"ו מאלקות – לא רק נפרד ממש ח"ו, אלא גם פירוד באופן כזה שהיחוד עם אלקות הוא (לא באופן פנימי, אלא) באופן מקיף בלבד.
ובהקדמה – שגם אומות העולם36 אינם כופרים בה' לגמרי להכחיש מציאותו ית' ולומר "לא הוא", אלא "קרו לי' אלקא דאלקייא"37, והיינו, שגם הם מודים שהקב"ה הוא בעה"ב עליהם, "א-ל העולם"38, אלא שהם מציאות לעצמם, והאלקות אינו (מיוחד עמהם באופן פנימי) אלא בבחי' מקיף בלבד, היינו, שהקב"ה הוא מעליהם ("ער איז איבער זיי"), אבל אין נוגע למציאותם.
והנה, אם יאמרו ליהודי שגם הוא יסכים להיות כמו גוי, ח"ו, ולהאמין שהקב"ה הוא מעליו באופן מקיף בלבד, ואינו מיוחד עמו באופן פנימי – הרי ימסור את נפשו על זה!...
ונמצא, שרצונו וחפצו של יהודי בטבעו – שאלקות יאיר אצלו להיות מיוחד עמו באופן פנימי, ואינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מהיחוד עם אלקות באופן פנימי להיות באופן מקיף בלבד (כמו אצל גוי) ח"ו.
ואין סתירה לזה מהמבואר39 בענין "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא"40, שמאמין ביכלתו ית' ואעפ"כ עובר על רצונו, שזהו מפני שהאמונה אצלו היא בבחי' מקיף בלבד – כי, פירוש הדברים הוא, שזה גופא שהוא מאמין בה' ורצונו וחפצו להיות מיוחד עם אלקות באופן פנימי דוקא, יכול להיות אצלו במקיף ובהעלם, כך, שיכול לעבור על רצונו ית' ולחשוב שבעבירה זו עודנו ביהדותו41, היינו, שנדמה לו שעדיין קשור ומיוחד הוא עם אלקות באופן פנימי;
ובזה היא עיקר העבודה – לפעול בנפשו שענין זה (האמונה בה' והרצון והחפץ להיות מיוחד עם אלקות באופן פנימי) גופא לא ישאר במקיף ובהעלם, אלא יתגלה אצלו בפנימיות ובגילוי.
ומובן עד כמה חשוב ונוגע ענין הגילוי – שהרי זוהי תכלית הבריאה, כדאיתא בע"ח42 שתכלית כוונת הבריאה כולה היא "שיתגלו שלימות כחותיו כו'", היינו, שאף שכל הענינים ישנם למעלה בכח ובהעלם, מ"מ, תכלית הכוונה היא שיבואו למטה בפועל ובגילוי דוקא43, ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם, שתכלית הכוונה היא שהאמונה והאהבה המסותרת תבוא בפועל ובגילוי דוקא.
ח. ועפ"ז מובן גם בנוגע להציווי "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו":
כיון ש"כל איש" מישראל נצטווה בתורה על עשיית המשכן, להיות משכן ומכון לשבתו ית' – נעשה אצלו מעמד ומצב ד"ידבנו לבו", שזהו הרצון והחפץ שלו שמתגלה במחשבת הלב.
וכתוצאה מזה נעשית אצלו כללות העבודה ד"ועשו לי מקדש" – שהסדר בזה הוא:
לכל לראש – האדנים שהם היסוד של משכן, שזהו"ע הקבלת- עול, "דא תרעא לאעלא", שהוא אצל כל בנ"י ("כל איש") בשוה,
ולאח"ז באים הקרשים והיריעות, שהו"ע העבודה שמצד כחות פרטיים שבה ישנם חילוקי מדריגות – "איש איש מה שנדבו לבו"9, "כל חד לפום שיעורא דילי', כמ"ש בזה"ק44 ע"פ45 נודע בשערים בעלה, דא קב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה שמשער בליבי'"46,
ועד שבאים לשלימות העבודה – יראה עילאה47, שהיא קשורה גם עם התחלת העבודה, יראה תתאה, כידוע48 שיראה עילאה קשורה עם יראה תתאה דוקא.
וההקדמה לכל זה: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל גו'" – כמו כל הענינים שנמשכים ע"י רועי ונשיאי ישראל דוקא, היינו, שע"י משה רבינו, ואתפשטותא דילי' שבכל דרא ודרא49, נמשך הכח לקיום הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, שכאו"א מישראל יהי' משכן ומקדש לו ית'.
* * *
ט. בין הדינים שנאמרו בפרשת השבוע – "ואלה המשפטים וגו'"50, "ואלה מוסיף על הראשונים וכו'"51 – ישנו גם הדין "אם כסף תלוה את עמי וגו' לא תשימון עליו נשך"52:
איסור רבית – הוא איסור חמור ביותר שנאמרו בו דברים מבהילים, עד כדי כך ש"כל המלוה ברבית .. אינו קם בתחיית המתים", כמובא (לא רק באגדות חז"ל, אלא) גם בפוסקים, כפי שמביא אדמו"ר הזקן לפסק הלכה בשו"ע שלו53 (אף שמכמה טעמים, וליתר דיוק: מצד ענינים שהם היפך השכל והטעם – מועטים העוסקים בלימוד הלכות רבית ועיסקא).
ולפלא: "מלוה ברבית" – לא נזכר בהמשנה54 ד"אלו שאין להם חלק לעולם הבא", כי אם, באגדות חז"ל55 – גבי מתים שהחי' יחזקאל, ש"כולם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד, א"ל הנביא רבון העולמים מה טיבו של איש זה, א"ל בנשך56 נתן ותרבית לקח וחי, חי' לא יחי'"57; ואעפ"כ, "אלו שאין להם חלק לעולם הבא" שנזכרו במשנה – לא כולם הובאו בדברי הפוסקים, ואילו המלוה ברבית שאינו קם בתחיית המתים שלא נזכר במשנה אלא באגדות חז"ל – הובא בדברי הפוסקים!
[הביאור בזה – נדפס בלקו"ש ח"ג ע' 1011 הערה 11. תו"מ ח"א ע' 75 הערה 25].
י. אמנם, בנוגע לגוי – לא זו בלבד שמותר להלוות ברבית, אלא אדרבה – "לנכרי תשיך58, זו מצות עשה"59.
וכמה דעות בזה: (א) אין מצוה להשיך לנכרי, אלא שנוסף על הלאו "לאחיך לא תשיך"50, ניתוסף גם "לאו הבא מכלל עשה" ד"לנכרי תשיך"60. (ב) מצות עשה להשיך לנכרי, אלא ש"המצוה .. כשילוה לעכו"ם לא ילוה לו בלא רבית, אבל לא בשביל כך עושה עבירה (שמבטל מ"ע) מי שלא ילוה לו מעיקרא ולא יקח ממנו רבית"61. (ג) יתירה מזה – גם ההלואה מעיקרא (כדי ליקח ממנו רבית) מצוה היא, כדמוכח מדברי הגמרא62 "אם כסף תלוה את עמי .. עמי ונכרי עמי קודם, פשיטא .. לא נצרכה דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם", ואת"ל שההלואה לנכרי אינה מצוה (ורק אם הלוהו מצוה ליקח ממנו רבית), נשארת הקושיא "עמי קודם, פשיטא", כיון שרק ההלואה לישראל היא מצוה, ועכצ"ל, שהמצוה היא גם להלוות לנכרי ברבית63.
ודברי אדמו"ר הזקן בשו"ע64: "מצוה מן התורה ליקח רבית מן הגוי, ואסור להלוותו בחנם, שנאמר לנכרי תשיך .. זו מ"ע ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם, כמ"ש65 ולא תחנם, לא66 תתן להם מתנת חנם" – יש לפרש גם כדעה הג', שלא זו בלבד שכאשר מלוהו צריך ליקח ממנו רבית (שזה נכלל כבר בהאיסור להלוותו בחנם משום לא תחנם), אלא שיש מצוה ליקח ממנו רבית, היינו, שמצוה להלוותו מלכתחילה כדי ליקח ממנו רבית.
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) הדיבור בנגלה דתורה ביום הש"ק, אף שאין זה דבר הרגיל67, קשור עם זה ש"מרעישים" ("מ'טומל'ט") לאחרונה – החל מח"י אלול, יום הולדתו של רבינו הזקן – שכיון שהשנה היא שנת הק"ן להסתלקותו, צריכים להציף את העולם ("פאַרטרינקען די וועלט") עם (תורה בכלל, וביחוד עם) תורתו של רבינו הזקן, בעל ההילולא. אך בפועל, לא זו בלבד שכשיוצאים לרחוב רואים שהעולם לא מוצף עדיין בתורתו של רבינו הזקן, אלא עוד זאת, גם אלה שהם עצמם צריכים לעסוק בזה, הנה לעת-עתה נשאר אצלם מקום פנוי שאינו ממולא בתורתו של רבינו הזקן. וכולי האי ואולי, שע"י הדיבור בנגלה דתורה בתורתו של רבינו הזקן ביום הש"ק, שמיני' מתברכין כולהו יומין68, יומשך התעוררות והוספה בכל זה גם בימות החול. –
ויש לבאר טעם הדבר – שאף שמדובר (לא רק אודות גוי שיש לו דין ד"מורידין כו'"69, ואם גופם, ממונם לא כ"ש, אלא גם) אודות גוי סתם, ש"אין מורידין"69, ואפילו גוי שקים לן שמקיים שבע מצוות בני-נח, ואעפ"כ, מצוה להלוותו ברבית.
[הביאור בזה – לאחרי הקדמת אריכות השקו"ט בענין מחילה ברבית – נדפס בלקו"ש חי"ב ע' 115 ואילך].
יא. [בסיום הביאור, שלקיחת רבית באופן המותר הו"ע העלאת ניצוצות הקדושה, כשיש הוכחה שניצוצות אלה שייכים אליו – הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
ויש לקשר ענין זה עם תורת הבעש"ט70 על הפסוק שבפרשת השבוע71 "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו" – שקאי (גם) על חומר העולם שיש בו ניצוצות קדושה שצריכים לבררם ולהעלותם.
אמנם, מובן וגם פשוט, שאין הכוונה שהאדם צריך לעסוק בכל הענינים שישנם בעולם ("וואו ער זעט נאָר אַ ענין אין וועלט דאַרף ער האָבן צו טאָן דערמיט"), אלא, התעסקותו צריכה להיות רק בעניני העולם שרואה ששייכים אליו – שזהו הדיוק ד"חמור שונאך", שונא שלך דוקא, היינו, שיש לו שייכות אליו, ועל זה נאמר הציווי "עזוב תעזוב עמו", שצריך להתעסק עמו, לבררו ולהעלותו לקדושה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ויה"ר שע"י כללות העבודה דבירור ניצוצות הקדושה שבעניני העולם, שזהו תוכן הענין דתחיית המתים (שגשמיות העולם שהוא הוה ונפסד, מיתה – נעשה כלי ודירה לקדושה, חיות ונצחיות72), נזכה לקיום היעוד73 "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא – רבינו הזקן, בעל ההילולא דשנת הק"ן, וכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא דחודש שבט (שעומדים בסיומו) – בתוכם, וישמיענו נפלאות מתורתו.
* * *
יב. מאמר ד"ה פקודא ליתן מחצית השקל כו'.
* * *
יג. דובר לעיל (ס"ג) שאף שנתינת מחצית השקל היתה ע"י גדולים דוקא, מ"מ, נתינת תרומת המשכן היתה גם ע"י (נשים ו)טף, שעי"ז נעשה "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, גם אצל (נשים ו)טף.
והנה, לאמיתתו של דבר, הרי בכאו"א מישראל (הגדולים) ישנו גם המעלה דטף – כמ"ש74 "כי נער ישראל ואוהבהו".
והענין בזה – שגם אלה שהם גדולים בהבנה והשגה, זקוקים הם לענין של אמונה, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו נאמר75 "פתי יאמין לכל דבר", וכיון שאמונה הו"ע של קטנות76, נמצא, שגם הגדולים בהבנה והשגה, קטנים הם – "נער ישראל".
ועל זה נאמר "כי נער ישראל ואוהבהו" ("כי" הוא נתינת טעם, שלהיותו בבחי' קטנות, "נער", לכן "ואוהבהו")77 – שהתגלות אהבת האב היא לבנו הקטן דוקא, ועד כדי כך, שהאב מצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן (כתורת הרב המגיד78), כולל גם – שהאהבה שבהעלם, שהיא מבחי' חסדים המכוסים, נמשכת ובאה בגילוי בעניני קטנות של הבן.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שהחסדים הנעלים, שמבחי' עלמא דאתכסייא79, יומשכו ויתגלו למטה בעניני הקטנות של בנ"י,
ובזה גופא – תומשך ההשפעה בעניני הקטנות של כל אחד לפי ענינו: יושבי אוהל בנוגע לעניני קטנות שלהם – בהשגת התורה ב"הוויות דאביי ורבא", שנקראים "דבר קטן" לגבי "מעשה מרכבה" שהוא "דבר גדול"80; ובעלי עסק בנוגע לעניני הקטנות שלהם – במילי דעלמא.
וכיון שנמצאים כאן גם קטנים בשנים (נוסף לכך שעל כל בנ"י נאמר "כי נער ישראל ואוהבהו") – כדאי ונכון שיאמרו "לחיים", וינגנו ניגון שמח81.
* * *
יד. המדובר לעיל (ס"א) שיום השבת פרשת שקלים שייך לר"ח אדר, "באחד באדר משמיעין על השקלים" – מודגש ביותר בקביעות שנה זו ששבת פרשת שקלים חל בערב ר"ח אדר, ובפרט בעמדנו ביום הש"ק ערב ר"ח לאחר חצות, זמן ששייך כבר לר"ח82.
וכיון ש"ראש חודש" כולל את כל ימי החודש83, ובפרט ימי החודש שבהם "קיימא סיהרא באשלמותא"84, שבנדו"ד, חודש אדר, הם ימי הפורים – הרי כאן המקום והזמן לעורר אודות ימי הפורים:
דובר כבר בשנים הקודמות באריכות85 ע"ד חובת ההשתדלות והפירסום בנוגע למצוות היום, "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"86, שחייבים בהם אנשים ונשים87, ומצד חינוך – גם קטנים וקטנות.
ויש להדגיש בהפירסום – שמצוות אלה נקל ביותר לקיימם: "משלוח מנות" – שני מיני מזון (או מין מזון א' עם איזה משקה) לאיש אחד (ואשה לאשה אחת) בלבד, ו"מתנות לאביונים" – שתי פרוטות לשני אביונים (פרוטה אחת לכל אחד) בלבד (אף שכל המרבה ה"ז משובח)88;
וביחד עם זה שנקל לקיימם, גדול ערכם של מצוות אלה שבהם מתבטא ענין האחדות – ענינו העיקרי של פורים, כידוע שהגזירה היתה בגלל העדר האחדות, ומשום זה נקבעו המצוות דפורים בענינים שמבטאים את אחדותם של ישראל89 – שעל זה אמרו חז"ל90 "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".
ובודאי שע"י התעמולה בענין זה, יתוספו אלפים מבנ"י ("טויזנטער אידן") שיקיימו המצוות דפורים, ומצוות בכלל, ועי"ז יפעלו ביאת המשיח שיבוא בדור שכולו זכאי91, במהרה בימינו.
* * *
טו. בהמאמר ד"ה היושבת בגנים הנזכר לעיל (ס"ד) כותב23: "יש להבין .. מ"ש21 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואמרז"ל92 כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעוה"ז ולא בעוה"ב .. בעוה"ב ניחא שהו"ע המקדש שבעולמות העליונים, אבל בעוה"ז, הרי עתה ביהמ"ק חרב .. ואיך הוא אינו זז כו', אלא זהו ושכנתי בתוכם, ואמרז"ל22 בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א, דכשם שבעת שביהמ"ק קיים הרי הי' ההשראה בתוך כאו"א, הנה כמו"כ גם עתה דכשאין ביהמ"ק קיים הוא ג"כ ושכנתי בתוך כאו"א, דכאו"א הוא מכון לשבתו ית'".
ועדיין צריך להבין – לאידך גיסא – בפירוש "אינו זז .. בעוה"ב":
"עולם הבא" בכללותו קאי על הזמן שעליו נאמר93 "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ .. שאין בהם לא זכות ולא חובה", לפי שאז יתבטל יצה"ר וכו'94.
וכיון שכן, אינו מובן מהו החידוש שגם אז יהי' הענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ש"אינו זז .. בעוה"ב"?!
טז. ויובן בהקדם ענין נוסף שמצינו בנוגע ל"עולם הבא" – "תלמידי95 חכמים [ויש גורסים96: "צדיקים", היינו, שאין זה ענין השייך לסוג מיוחד בבנ"י, תלמידי חכמים דוקא, אלא ענין ששייך לכאו"א מישראל, עליהם נאמר97 "ועמך כולם צדיקים"] אין להם מנוחה .. בעוה"ב, שנאמר98 ילכו מחיל אל חיל".
אמנם, ב"עולם הבא" גופא יש דרגא נעלית יותר – "יום שכולו שבת ומנוחה כו'"99 – מעמד ומצב של מנוחה, שלמעלה גם מהענין ד"ילכו מחיל אל חיל"100.
כלומר: נוסף לכך שעוה"ב בכללותו הוא מעמד ומצב של "מנוחה" לגבי עוה"ז, הרי, בעוה"ב גופא ישנו החילוק בין המעמד ומצב שעליו נאמר "ילכו מחיל אל חיל" להמעמד ומצב שלמעלה גם מענינים של עליות, שזהו אמיתית ושלימות ענין המנוחה.
וע"ד שמצינו בנוגע ליום השבת101 – שאף שבכללותו הו"ע של מנוחה ותענוג לגבי ששת ימי החול, הרי, ביום השבת גופא יש מעלה יתירה בסעודה שלישית, רעוא דרעוין102, שעז"נ103 "היום לא. גו'", מעין ודוגמת עוה"ב שאין בו אכילה ושתי'104, להיותו מבחי' תענוג עצמי הבלתי מורגש, שלימות התענוג.
וכיון שהמשכת כל הענינים היא ע"י התורה105, הנה ב' אופנים אלו ("ילכו מחיל אל חיל", ו"מנוחה") ישנם גם בתורה – שזהו החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה106: בנגלה דתורה – הלימוד הוא באופן ד"לאפשא לה"107, לחדש בתורה כו' – "ילכו מחיל אל חיל"; משא"כ בפנימיות התורה [בחי' ה"מעיין" שבתורה, בדוגמת המעיין שאין בו הגבלות, שמטהר בכל שהוא, ומטהר בזוחלין כו'108] – הלימוד הוא מתוך זהירות בשמירת דברי הרב109 – "מנוחה" שלמעלה גם מהעליות דהליכה מחיל אל חיל.
יז. עפ"ז יש לבאר החידוש במארז"ל92 "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם .. לעוה"ב .. במקדש ועשו לי מקדש":
"אינו זז" – שלילת השינוי – מורה על מעלת הנצחיות, שזוהי מעלת המשכן (שבו נתפרש הציווי "ועשו לי מקדש") גם לגבי בית המקדש, שהרי בבית המקדש הי' ענין של חורבן, משא"כ המשכן שנשאר קיים לעולם ולעולמי עולמים, כמארז"ל110 ש"נגנז אוהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו".
ויש לומר, ש"אינו זז (שלילת השינוי) לעולם .. לעוה"ב" – מורה על המעמד ומצב של שלימות המנוחה ששולל גם את השינוי ("זז") שבעליות מחיל אל חיל.
ונמצא, שבהענין ד"ועשו לי מקדש" מרומזת גם הדרגא היותר נעלית שאלי' מגיעים בנ"י (עליהם נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") בעולם הבא – לא רק "צדיקים אין להם מנוחה .. בעוה"ב .. ילכו מחיל אל חיל", אלא גם "יום שכולו שבת ומנוחה כו'", שלימות המנוחה שלמעלה גם מהעליות דהליכה מחיל אל חיל111.
הוסיפו תגובה