בס"ד. ש"פ משפטים, פרשת שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשכ"ג

(הנחה בלתי מוגה)

פקודא1 ליתן מחצית השקל בשקל הקדש2 וכו' מאן מחצית השקל כו' אבנא למשקל בה דא י'. עשרים גרה השקל2 דא יו"ד. העשיר לא ירבה3 כו' על י' כו' עשר ולא אחד עשר, והדל לא ימעיט3 כו' מעשר, כד"א4 עשר ולא תשע, ממחצית השקל דאיהו י' (רע"מ פ' תשא5). ומבאר אדמו"ר הזקן6 בפירוש העשיר לא ירבה, שעשיר קאי על הדעת, אין עשיר אלא בדעת7, ואעפ"כ, לא ירבה על י', עשר ולא אחד עשר, כי, כשהדעת נמנה אין הכתר נמנה, וכשהכתר נמנה אין הדעת נמנה8, ונמצא, שיש רק י' ולא י"א. והענין הוא, כמבואר בע"ח (שמ"א פ"ג9) שיש בכתר ב' בחינות. בחי' הא' שנמנית במנין העשר ספירות, ובחי' הב' שאינה נמנית במנין העשר ספירות. חיצוניות הכתר, בחי' אריך, להיותה שרש הנאצלים, נמנית במנין העשר ספירות (וזהו שהכתר נמנה). משא"כ פנימיות הכתר, עתיק, שנעתק ונבדל מהנאצלים (בחי' תחתונה שבמאציל), אינה נמנית במנין העשר ספירות (וזהו שאין הכתר נמנה). ועל זה אמרו כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה, כי, זה שהכתר נמנה קאי על חיצוניות הכתר שנמנה במנין הספירות (כנ"ל), ומזה מוכח, שהמנין הוא מנין הספירות מצד חיצוניותן. ולכן אין הדעת נמנה עמהם, כי, דעת הוא בחי' פנימיות, שלכן על ידו דוקא נעשית הולדת המדות (ועש"ז נקרא מפתחא דכליל שית10), כמבואר בתניא11 שהדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה12 והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו וכו', וכיון שדעת הוא בחי' הפנימיות, לכן אינו נמנה במנין הספירות מצד חיצוניותן (שאז נמנה חיצוניות הכתר). וכשהדעת נמנה, שזהו במנין הספירות מצד פנימיותן, אז אין הכתר נמנה, לפי שפנימיות הכתר הוא נעתק ונבדל ואינו נכלל במנין העשר ספירות.

ב) והנה בספר משנת חסידים13 איתא להיפך, שכאשר מונים הספירות מצד חיצוניותן, אזי נמנה הדעת, ולא הכתר. והמקור לדבריו הוא גם ממ"ש בע"ח – במק"א – בשער מוחין דצלם14, שבבחי' החיצוניות, משלים הדעת לי"ס, ובבחי' הפנימיות, הכתר הוא מכלל הי"ס. אבל ע"פ מ"ש בע"ח שמ"א פ"ג שדוקא בחי' עתיק אינו במנין הע"ס, והרי עתיק הוא בחי' פנימיות הכתר, עכצ"ל, שהטעם שהדעת נמנה כשפנימיות הכתר אינו נמנה, הוא משום שדעת הוא בחי' הפנימיות, ונמנה במנין הספירות מצד פנימיותן. ומ"ש במשנת חסידים (מע"ח שער מוחין דצלם) שדעת נמנה במנין הספירות בבחי' החיצוניות, ה"ז לכאורה שיטה אחרת. והטעם שאדמו"ר הזקן סמך יותר על מ"ש בע"ח שמ"א פ"ג, הוא, לפי ששם מדובר בכללות הכתר, משא"כ בשער מוחין דצלם מדובר בכתר דז"א. ובמילא נמשך מזה גם ההבדל בענין הדעת, שלדברי המשנת חסידים נמנה הדעת מצד חיצוניותו דוקא, משא"כ לדברי אדמו"ר הזקן נמנה הדעת מצד פנימיותו, דכיון שבחי' הכתר שאינו נמנה במנין הע"ס (ונשלם ע"י מנין הדעת) הוא פנימיות הכתר, עכצ"ל שהשלמת מנין הע"ס ע"י הדעת היא מצד הפנימיות.

אמנם כל זה אינו מספיק עדיין ליישב דברי הע"ח, שמ"ש בשער מוחין דצלם שבבחי' הפנימיות נמנה כתר (כתר דז"א, ודוגמתו גם בכללות הכתר) במנין הע"ס, אינו בסתירה למ"ש בשמ"א פ"ג שפנימיות הכתר אינו במנין הע"ס, דכיון ששניהם הובאו בע"ח, עכצ"ל שאינם בסתירה זל"ז, אלא הם מתאימים זל"ז.

ומבאר הצ"צ15, שבחי' עתיק שהוא פנימיות הכתר ממש, ודאי אינו במנין הספירות, כמ"ש בשמ"א פ"ג, ומ"ש בשער מוחין דצלם שבבחי' הפנימיות נמנה כתר במנין הספירות, קאי (לא על בחי' עתיק, אלא) על פנימיות אריך, בחי' מוחא סתימאה. והענין הוא, שהמבואר לעיל שבחי' אריך שהיא חיצוניות הכתר נמנית במנין הספירות, ה"ז רק בכללות, אבל בפרטיות יותר, הנה בבחי' אריך גופא יש דרגא שאינה נמנית במנין הספירות. ובבחי' אריך ה"ז להיפך מאשר בכללות הכתר. והיינו, שבכללות הכתר, החיצוניות (אריך) היא במנין הספירות, והפנימיות (עתיק) אינה במנין הספירות. משא"כ בבחי' אריך, ה"ז להיפך, שהחיצוניות אינה במנין הספירות, ואילו הפנימיות היא במנין הספירות, כי, חיצוניות אריך היא בחי' כתר שבכתר, בחי' גלגלתא, בחי' המקיף, והיא למעלה מבחי' פנימיות אריך, בחי' חכמה שבכתר, מוחא סתימאה, ולכן, בחי' גלגלתא, עם היותה בחי' החיצוניות, אינה במנין הספירות, משא"כ בחי' מוחא סתימאה, עם היותה בחי' הפנימיות [ועד שנקראת פנימיות הכתר לגבי גלגלתא שנקראת חיצוניות, וזהו שהמוח חשוב יותר מהגלגלת, וכפי שמצינו בהלכות טרפות16 שנקב בעצם הגלגלת אינו במשהו כמו נקב בקרום המוח17], מ"מ, ה"ה למטה מבחי' גלגלתא, ונמנית במנין הספירות. ועפ"ז אתי שפיר שמ"ש המ"ח (ע"פ הע"ח שער מוחין דצלם) שבבחי' הפנימיות נמנה הכתר במנין הספירות, קאי על מוחא סתימאה שבאריך, ומ"ש אדמו"ר הזקן שבבחי' הפנימיות אין הכתר נמנה, קאי על הפנימיות דכללות הכתר (ולא נחית להחילוק שבין החיצוניות להפנימיות שבבחי' אריך גופא), היינו, בחי' עתיק, שלכל הדעות אינה נמנית במנין הספירות.

וזהו שבמנין הספירות מצד פנימיותן, שאז אין הכתר נמנה (כי פנימיות הכתר, בחי' עתיק, אינו במנין הספירות), נמנה הדעת במקום הכתר להשלים מנין העשר ספירות, כיון שדעת הוא בחי' הפנימיות, ושרשו מבחי' פנימיות הכתר. ועל זה נאמר העשיר לא ירבה, דכיון ששורש הדעת הוא בפנימיות הכתר, יש קס"ד שירבה מעשר, היינו, שגם הכתר (שורש הדעת) ימנה, ועז"נ העשיר לא ירבה מעשר, כי הארת הכתר שנמשכת בדעת אינה אלא מבחי' חיצוניות הכתר (שהיא במנין הספירות מצד חיצוניותן), משא"כ פנימיות הכתר אינה נמשכת ומאירה בדעת, ולכן נמנה רק הדעת ולא הכתר.

ג) וממשיך (ברע"מ שם5) והדל לא ימעיט, דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כד"א עשר ולא תשע. וע"פ המבואר לעיל שהעשיר לא ירבה קאי על דעת, מובן, שגם הדל לא ימעיט קאי על דעת. והענין בזה, שיש ב' בחינות בדעת, דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון הוא המחבר חכמה ובינה, שלהיותם הפכיים זמ"ז18, הרי החיבור שביניהם יכול להיות רק ע"י כח עליון שלמעלה משניהם19, כתורת המגיד20 על הפסוק21 עושה שלום במרומיו, מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש כו'22, שהשלום (חיבור) ביניהם נעשה ע"י גילוי הארה שלמעלה משניהם, שמתבטלים ממציאותם, כמשל שני שרים שבעמדם לפני המלך מתבטלים ממציאותם כו', ומזה מובן שדעת עליון שמחבר חכמה ובינה הוא למעלה משניהם, ששרשו בבחי' הכתר. ולמטה מזה דעת תחתון, שעל ידו נעשית ההמשכה ממוחין למדות, שענין זה אינו באופן של חיבור הפכים ע"י כח עליון כו', כי, אף שגם מוחין ומדות הם הפכיים זמ"ז, הרי הדעת (ד"ת) נקרא מפתחא דכליל שית, משום שכולל בו כל השש מדות, ופעולתו אינה אלא שתהי' התגלות המדות, שלזה אין צורך בכח עליון כו'. והנה, בנוגע לדעת עליון שמחבר חו"ב מצד שרשו בכתר, יש קס"ד למנות (נוסף על דעת) גם כתר, שעי"ז ירבה מעשר, ועל זה נאמר העשיר לא ירבה, כיון שפנימיות הכתר אינו נמנה במנין הספירות מצד פנימיותן (שאז נמנה הדעת, כנ"ל). משא"כ בנוגע לדעת תחתון, כיון שאין נמשך בו בחי' הכתר (שהרי אין בו הכח עליון לחבר הפכים שנמשך מבחי' הכתר), לכן נקרא דל. ועל זה אומר והדל לא ימעיט מעשר, כיון שיש בו עכ"פ דעת תחתון שגם הוא משלים למנין הספירות מצד פנימיותן.

ד) ועוד פירוש במ"ש והדל לא ימעיט23, דל דא צדיק (כמ"ש ברע"מ שם5), דקאי על ספירת היסוד שנקרא צדיק24, והטעם שנקרא דל הוא להיותו יתום מאמו, בחי' בינה, כי בינה עד הוד אתפשטת ולא יתיר25, היינו, שאינה מגעת עד היסוד, לפי שיסוד ענינו להשפיע לבי"ע, ולכן, בינה שהיא בבחי' מקבל, אינה נמשכת ביסוד שענינו ההשפעה למטה, ורק בנוגע לחכמה, הנה יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א26, שמקבץ כל הענינים ומשפיע למלכות, ועל ידה גם לבי"ע. והענין בזה, שבינה שענינה השגה, השגת אלקות, אינה יכולה להיות נמשכת למטה, כי אם למעלה, בגן עדן, ששם נהנין מזיו השכינה27, נהנין דייקא, היינו, לא רק גילוי בבחי' מקיף בלבד, אלא באופן שנמשך בפנימיות, ועל זה נאמר28 להנחיל אוהבי יש, יש דוקא, שמורה על ההשגה דבינה שהיא בבחי' יש29, דכיון שבא לכלל השגה באלקות ה"ז בחי' יש. משא"כ חכמה, להיותה למעלה מהשגה, בחי' אין, ה"ה נמשכת גם למטה במקום שאין בו ההשגה דבינה (נוסף לכך שנמשכת בהשגה גופא לפעול הביטול שלמעלה מהשגה, כמו מודים חכמים לר"מ30). והנה, כיון שדל קאי על יסוד שהוא יתום מבינה, לכן יש קס"ד שימנה רק תשע (ללא בינה), ועל זה אומר והדל לא ימעיט מעשר, כי, אף שבינה עד הוד אתפשטת, מ"מ, כיון שהחכמה נמשכת גם ביסוד (יסוד אבא ארוך כו'), שמקבץ כל הענינים ומשפיע למלכות (ועל ידה גם לבי"ע), הנה ע"י ספירת המלכות נשלם גם ביסוד (שנקרא דל) המספר דעשר, כידוע בענין אנכי שלומי אמוני ישראל31, דקאי על ספירת המלכות שמשלמת לכל ספירה וספירה32.

ה) והנה לאחרי שנתבאר הענין דהעשיר לא ירבה, יותר מעשר, והדל לא ימעיט, פחות מעשר, שהעשר הוא מחצית השקל, יש לבאר הענין דעשרים גרה השקל שהוא ב"פ עשר, שעל זה אומר (ברע"מ שם5) אבנא למשקל בה דא י', עשרים גרה השקל דא יו"ד, היינו, שמילוי היו"ד, שהוא ו"ד, הוא ג"כ עשר, ושניהם יחד (י' עם המילוי ו"ד) הם עשרים, ומחצית השקל הוא י' (עצם האות י') בלא המילוי, והוא אבנא למשקל בה, כמו אבן המשקולת שבה שוקלים הסחורה, שהסחורה היא הו"ד דהמילוי, והאבן שבה שוקלים הסחורה הוא עצם האות י' בלא המילוי.

ויובן בהקדם הביאור בענין מילוי היו"ד ע"י ו"ד, שעל זה מביא הצ"צ33 ב' פירושים. פירוש הא' שכותב עליו כך מ"כ (מצאתי כתוב). ופירוש הב', מכת"י אדמו"ח ז"ל (אדמו"ר האמצעי). פירוש הא', שעצם היו"ד הוא כמו שנמצא במחשבה, שכאשר חושב אות י', יחשבנו כמו שהוא בציורו בכתב (ללא המילוי), ורק כאשר צריך לומר אות י' בדיבור, אי אפשר לאמרו אלא עי"ז שיבטא עוד ב' אותיות עמו, היינו ו"ד (ועד"ז באות א', שבמחשבה ה"ה כמו בכתיבה, רק א' בלבד, אבל כשצריכים לקרותו בדיבור, ניתוסף עוד ב' אותיות עמו, היינו ל"ף, שעי"ז נעשה אל"ף). והיינו, שעשר גרה (מחצית השקל) הוא י' כמו שהוא במחשבה, ועשרים גרה הוא כמו שהיו"ד בא בדיבור, שאז ניתוסף בו המילוי ו"ד. ופירוש הב', שעצם היו"ד הוא (לא רק בהיותו במחשבה, אלא) גם כשבא בדיבור, דאף שיצטרך לפרש כל ג' האותיות יו"ד, מ"מ, גם כשמפרש כל ג' האותיות יו"ד, העיקר הוא האות י', והאותיות ו"ד, הם טפלים לאות י' כמו פירוש לגוף הענין, ולכן ה"ה בהעלם, ובגילוי הוא י', עשר גרה. ועשרים גרה הוא כשהמילוי אינו טפל לאות י' אלא בא בפ"ע דוקא, שאז הוא בגילוי. ומסיים הצ"צ34 שדבריו של אדמו"ר האמצעי (פירוש הב') עיקר. ונמצא, שיש ג' מדריגות. הא', י' לבדו (עצם הי'). הב', ו"ד כפי שהם טפלים לי'. והג', ו"ד כפי שבאים בפ"ע. ועפ"ז, אבנא למשקל בה דא י', הוא י' לבדו, והסחורה הנשקלת הוא ו"ד כפי שהם טפלים לי', ולמטה מזה, כפי שבאים בפ"ע.

ועפ"ז צריך להבין מהו"ע דאבנא למשקל בה דא י', דהנה, אבן המשקולת תכליתו אינו אלא בשביל משקל הסחורה, והוא טפל לגבי הסחורה שהיא העיקר, ואיך אפ"ל שהיו"ד שהו"ע החכמה, ראשית הספירות, אינו אלא בדוגמת אבן המשקולת שהוא טפל לגבי הסחורה, שדוגמתו בנמשל צ"ל דרגא שלמעלה מחכמה.

ו) אך ביאור הענין הוא, דהנה, ביו"ד שהיא החכמה כלולים ו"ד שהם קול ודיבור, כי ו' מורה על הקול שנעשה מהרכבת ומזיגת ג' היסודות אש מים רוח שנמשכים מג' מדות חג"ת שהם כללות המדות (ו'), וד' מורה על הדיבור, ושניהם (ו"ד) כלולים תחילה בהעלם בחכמה (י') וטפלים אלי', ואח"כ נמשכים בגילוי ובאים בפ"ע ויורדים למטה להיות על ידם התהוות בי"ע (שהתהוותם ע"י אותיות הדיבור), וכיון שירדו למטה, צריכים להעלותם לשרשם. והענין בזה, שהקול ודיבור (ו"ד) שנמשכים בגילוי ובאים בפ"ע, יורדים לשם ב"ן, שהוא המקור דבי"ע, ששם נפלו הניצוצות משבירת הכלים שהי' בשם ס"ג. ולכן צ"ל השפעת והמשכת החכמה, אות י', שהוא שם מ"ה שמברר ב"ן, בחכמה אתברירו35, ועי"ז מתעלה שם ב"ן, שהו"ע העלאת הו"ד. אמנם עלי' זו היא באופן ששם ב"ן עולה לשרשו בשם ס"ג שלמעלה משם מ"ה המברר. וזהו אבנא למשקל בה דא י', שהאות י', חכמה, שם מ"ה, שעל ידה נעשה בירור ועליית הניצוצות מלמטה למעלה, היא בדוגמת אבן המשקולת שנותנים בכף המאזנים ועי"ז עולה הסחורה (הנמצאת בכף הב') למעלה, ולא עוד אלא שעליית הסחורה היא למעלה יותר מאבן המשקולת שלמטה ממנה וטפלה אלי', ודוגמתו בנמשל, ששם מ"ה המברר (שקודם הבירור הוא למעלה משם ב"ן), הוא בדוגמת אבן המשקולת שעל ידו עולה שם ב"ן לשרשו ומקורו שלמעלה יותר משם מ"ה המברר.

ז) ועוד יש לומר בפירוש אבנא למשקל, שאבן היינו ב"ן בתוספת א', שהאל"ף הוא שם מ"ה (שהוא במילוי אלפין), והפירוש דא' ב"ן (אבן) היינו בחי' ב"ן שכבר נתקן ונתחבר בשם מ"ה, כי גם מ"ה כלול מב"ן. ואבן זו (א' ב"ן, שם מ"ה כפי שכולל ב"ן) נקראת אבנא למשקל בה, שעל ידה נעשה בירור הניצוצים. אמנם, עפ"ז צריך להבין למה גדלה מעלת המתברר לגבי המברר (שהמברר אינו אלא בדוגמת אבן המשקולת שמעלה את המתברר לדרגא נעלית יותר), כי, משנת"ל (ס"ו) שזהו מצד עליית שם ב"ן לשרשו שלמעלה משם מ"ה, אינו מספיק עדיין, שהרי מעלה זו יש גם בהמברר, שהוא בחי' א' ב"ן, בחי' ב"ן שכבר נתקן ונתחבר בשם מ"ה, ובמה תגדל מעלת המתברר עוד יותר. אך הענין הוא, שיש חילוק בין אחר הבירור (דבר שכבר נתברר) וקודם הבירור (דבר שלא נתברר עדיין), שכל מה שלא נתברר עדיין, להיותו למטה יותר, ה"ז מורה ששרשו למעלה יותר, כידוע שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר36. וזהו37 הטעם שהמלאכים נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה אליהם מהקרבנות שע"ג המזבח, וכדקדוק לשון הזוה"ק38 ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון, דלכאורה אינו מובן, למה נהנין המלאכים מהקרבנות שענינם בירור ניצוצות דב"ן, הרי גם המלאכים עצמם שרשם משם ב"ן, שלכן נקראים מלאכים עליונים שבמרכבה בשם ארי' ושור כו', לפי ששרשם משם ב"ן (בגימטריא בהמה39). אלא, שהמלאכים העליונים הם משם ב"ן לאחרי שכבר נתברר, משא"כ הבהמות הגשמיים שהם משמרי האופנים שלא נתבררו עדיין, שרשם למעלה יותר [וכשם שבמלאכים גופא, הנה האופנים שעבודתם ברעש גדול כו', שרשם למעלה יותר מהשרפים, ומכ"ש נפש הבהמית שנמשכה משמרי האופנים40, ששרשה למעלה יותר], ולכן נהנין המלאכים מבירור ניצוצות דב"ן שע"י הקרבנות דוקא, לפי ששרשם נעלה יותר. ומזה מובן גם בנוגע למעלת הבירורים דשם ב"ן, שהם בדוגמת הסחורה שבכף המאזנים, לגבי שם מ"ה המברר כפי שכולל גם שם ב"ן (א' ב"ן) שהוא בדוגמת אבן המשקולת, כי, התכללות שם ב"ן בשם מ"ה היא לאחרי הבירור, ואין זה בערך לגבי עבודת הבירורים להעלות את הניצוצות שלא נתבררו עדיין ששרשם למעלה יותר, כשם שאבן המשקולת אינה בערך לגבי מעלת הסחורה שהיא העיקר.

ח) ויש לומר שזהו גם החילוק בין ב' הפירושים דלעיל (ס"ה) באופן המילוי דאות י' ע"י אותיות ו"ד, שהם בדוגמת הסחורה שעולה ע"י אבן המשקולת (י' ללא המילוי), אם הו"ד הם רק טפלים לי', או שגם באים בפ"ע. והיינו, שבהירידה דהו"ד (קול ודיבור) שיוצאים מעצם הי' (עצם החכמה), יש ב' אופנים. אופן הא', שגם ביציאתם מעצם הי' ה"ה כלולים בהי' וטפלים אלי'. ואופן הב', שהירידה היא למטה יותר, שהו"ד אינם כלולים בהי' וטפלים אלי', אלא באים בפני עצמם. ויש לומר שהחילוק ביניהם הוא בדוגמת החילוק שבין שם ב"ן לאחר הבירור לגבי הענינים שלא נתבררו עדיין (כנ"ל ס"ז), והיינו, שהו"ד כפי שכלולים בהי' וטפלים אלי', הם בדוגמת שם ב"ן לאחרי שמתברר ונכלל בשם מ"ה, והו"ד כפי שיורדים למטה יותר ובאים בפני עצמם, הם בדוגמת הענינים שלא נתבררו עדיין. ונמצא, שאמיתית ענין הסחורה שעולה למעלה ע"י אבן המשקולת, קאי (לא על הו"ד כפי שכלולים בהי' וטפלים אלי', שהרי, להיותם בדוגמת שם ב"ן שכבר נתברר ונכלל בשם מ"ה, הרי הם בדוגמת אבן המשקולת (א' ב"ן) שעל ידה נעשה בירור הניצוצים, אלא) על הו"ד כפי שיורדים ובאים בפני עצמם דוקא. וביאור הענין, ע"פ הידוע בביאור החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי תשובה, שאף שגם ע"י עבודת הצדיקים בקיום המצוות בדברים גשמיים נעשה בירור הניצוצים דשם ב"ן, מ"מ, כיון שבירור זה הוא ע"י דברים גשמיים שמקיימים בהם מצוות התורה, הרי זה בדוגמת שם ב"ן לאחרי שכבר נתברר, ולכן, עיקר הענין דבירור הניצוצים דשם ב"ן נעשה ע"י עבודת בעלי תשובה (לא בקיום המצוות, אלא) בהפיכת הרע ממש, שעבודה זו דוקא היא הסחורה האמיתית שעולה למעלה ביותר מאבן המשקולת שהוא הכח המברר.

ט) ועפ"ז יתבאר כללות הענין דמצות מחצית השקל, זה יתנו גו' מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. דהנה, שקל הקודש, שהוא עשרים גרה, נחלק לב' חצאים של עשר גרה, מחצה הא' הוא העשר דעצם האות י' (ללא המילוי), ומחצה הב', הוא העשר דו"ד (מילוי היו"ד). וכיון שמחצה הב' (ו"ד) יורד למטה לשם ב"ן, צריך לחזור ולהעלותו למעלה, ועז"נ תרומה לה', מלשון הרמה, שהו"ע העלאה מלמטה למעלה. והעלאה זו נעשית ע"י מחצה הא' (י'), עשר ספירות הכלולים בחכמה, שהו"ע המשכת שם מ"ה לברר ולהעלות שם ב"ן, ועז"נ זה יתנו גו' מחצית השקל, שנתינה זו היא המשכת מ"ד מלמעלה למטה לצורך המשכת שם מ"ה (שעל ידו יהי' הבירור דב"ן). ועז"נ העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, כי, הבירור שע"י החכמה (בחכמה אתברירו) הוא ע"י עשר ספירות שבה, לא פחות ולא יותר, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר, כי הבירור הוא (לא ע"י כתר, אחד עשר, אלא) ע"י חכמה דוקא (עשר). ומחצה הא' (י'), נקרא אבנא למשקל בה, שעל ידו נעשה עליית מחצה הב' (ו"ד) למעלה יותר, שזהו"ע בירור והעלאת שם ב"ן לשרשו שלמעלה יותר משם מ"ה המברר. וזהו גם כללות הענין שע"י נתינת מחצית השקל היו לוקחים קרבנות ציבור41, היינו, שנתינת מחצית השקל היא הנתינת כח מלמעלה לעבודת הקרבנות, בדוגמת המשכת שם מ"ה שעל ידו נעשה בירור והעלאת שם ב"ן, שזהו"ע הקרבת הקרבנות ע"ג המזבח (כנ"ל). ויש להוסיף, שבענין הקרבנות (שבאים ע"י מחצית השקל) מרומזת גם ההמשכה מלמעלה שנעשית לאחרי כללות העבודה דבירור והעלאת שם ב"ן (נוסף על ההמשכה והנתינת כח מלמעלה, אתערותא דלעילא, שעל ידה נעשית כללות עבודת הקרבנות באופן של אתערותא דלתתא), שזהו"ע הארי' דאכיל קרבנין42, שרומז על המשכת המ"ד שלאחרי כללות העבודה באופן של העלאת מ"ן.

י) ויש לקשר כהנ"ל עם מ"ש בפרשת השבוע43 ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי וגו'. דהנה, מבואר בתו"א44 שמ"ש כי תקנה גו' קאי על משה רבינו שעליו נאמר לפנ"ז אשר תשים לפניהם, לפי שגדול כחו להמשיך בחי' הדעת בכנסת ישראל, גם בנשמות שהם מבחי' זרע בהמה, נשמות דבי"ע, שהם כמעט כל הנשמות שבדורותינו, ועז"נ אשר תשים לפניהם, היינו, שימשיך בחי' הדעת לפנימיותם45. והמשכת הדעת היא הנתינת כח מלמעלה, אתערותא דלעילא, שעל ידה תהי' כללות עבודת בנ"י, אתערותא דלתתא, במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא46, שזהו"ע דשש שנים יעבוד, שעי"ז פועלים את שלימות ההמשכה והגילוי מלמעלה שתהי' לעתיד לבוא, שזהו"ע ובשביעית גו'47. ועד"ז הוא במצות מחצית השקל, שגם בה נאמר למשה רבינו דוקא כי48 תשא את ראש בני ישראל וגו'49, כי, ע"י משה רבינו נמשכת הנתינת כח שמרומזת בנתינת מחצית השקל, מחצית הא' (י'), שעל ידה נעשית כללות עבודת בנ"י בבירור והעלאת שם ב"ן, מחצה הב' (ו"ד), הן עבודת הצדיקים והן עבודת הבעלי תשובה (ב' האופנים בהמילוי דו"ד שהוא מחצה הב', כנ"ל ס"ח), שכללותה הו"ע עבודת הקרבנות, שבה נכללת גם ההמשכה מלמעלה שבאה לאחרי כללות העבודה, שזהו"ע ארי' דאכיל קרבנין (כנ"ל ס"ט). וענין זה נמשך בכל דור ודור ע"י נשיאי ורועי ישראל, אתפשטותא דמשה שבכל דרא50, שהם הממשיכים כח לכל בנ"י שבדור להשלים ולסיים את מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות וכל שית אלפי שנין דהוי עלמא, ועי"ז באים לשנה השביעית, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים51.

______ l ______