בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
א. על הפסוק1 "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו'", הקשו מפרשי התורה2: "למה היתה הקהלה זאת פה מביתר מצוות ה' אשר דיבר משה אל בני ישראל", שהתורה מלאה בהם, ואעפ"כ לא מצינו שמשה הקהיל את ישראל כדי למסור להם ציוויים אלו?
ותירצו3, שכוונת הכתוב לרמז למאמר המדרש4: "אמר הקב"ה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך (תלמידי-חכמים שב)דורות הבאים (שנקראים בשם משה, כמארז"ל5 "משה שפיר קאמרת") להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה". וכיון שבפרשה זו נאמר הציווי על שמירת שבת, לכן נאמר כאן ציווי זה, לרמז ש"בשבתות .. נקהלים לשמוע הדרשה"6.
ומקשה הצ"צ7 על תירוץ זה: "אך עדיין יקשה, למה עשה כן במה שמצות שבת נאמרה באגב [שהרי בפרשה זו מדובר בעיקר אודות עשיית המשכן, וענין השבת נזכר כאן רק בדרך אגב, "לומר שאינו דוחה את השבת"8], ולא במקום שכל עיקר הפרשה עלי'"?
וכיון ש"ויקהל משה" נאמר בפרשה זו דוקא, הרי מוכח, שזה נוגע (לא לענין השבת, אלא) לענין המשכן.
ב. ובהקדמה:
התכלית ד"ועשו לי מקדש" היא – "ושכנתי בתוכם"9 (לשון רבים), "בתוך כל אחד ואחד מישראל"10, שזהו ענין נעלה יותר מהענין ד"ושכנתי" שבמשכן – ע"ד שמצינו11 שגדלה מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש, לפי שנרות המקדש "כשאין ביהמ"ק קיים .. אף הנרות בטלות", משא"כ נרות חנוכה "לעולם אל פני המנורה יאירו .. אף לאחר חורבן בגלותנו", וזוהי גם מעלת "ושכנתי בתוכם" לגבי המשכן, שהמשכן והמקדש אינם קיימים עתה, ואילו המשכן ומקדש הרוחני שבכאו"א מישראל קיים לעולם.
והענין ד"ושכנתי בתוכם" נעשה ע"י "ועשו לי מקדש": עי"ז שבנ"י בנו את המשכן הגשמי – נמשך המשכן הרוחני שבכאו"א מישראל באופן נצחי.
ומזה מובן, שכל פרטי הענינים שהיו בבנין המקדש הגשמי – ישנם גם בסדר העבודה שבכאו"א מישראל, במשכן הרוחני שלו.
ועד"ז בנוגע להקדמת ענין השבת למלאכת המשכן:
בנין המשכן הגשמי – הי' בחול דוקא, ולא בשבת.
אבל בנוגע למשכן הרוחני, הנעשה ע"י קיום המצוות – הרי אדרבה, ענין זה ישנו בשבת יותר מאשר בימות החול, שהרי בימות החול עסוק האדם ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"12, כמ"ש13 "ששת ימים תעבוד", ואיתא במכילתא14 "זו מצות עשה", וכדי לקיים מצוות עליו להתנתק מעניני מלאכתו, וכדאיתא בתניא15 שזהו ענין של מס"נ כו'; משא"כ ביום השבת, שאין לו עסק עם עובדין דחול, אזי יכול לעסוק הרבה יותר בענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ונמצא, שהקדמת אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן בנוגע למשכן הרוחני, היא (לא באופן שלילי, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, אלא) חלק מסדר העבודה: לכל לראש צ"ל "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו'" כדי להורות על ענין השבת, ולאחרי הקדמה זו יכול להיות "קחו מאתכם תרומה גו'"16 – בנין המשכן, ועד שעי"ז יהי' "וכבוד הוי' מלא את המשכן"17.
ג. בהמשך השיחה – שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"א ע' 109 ואילך – נתבאר החילוק שבין תרומת האדנים לתרומת המשכן:
תרומת האדנים – אף שהיתה בסכום שוה לכולם, מחצית השקל18 (שמורה על האחדות שמצד עצם הנשמה), מ"מ, נתחייבו בה רק אנשים בני עשרים ומעלה19 (שלימות העבודה בכחות פנימיים); ואילו תרומת המשכן – אף שהיתה בכל אחד כפי נדבת לבו (מדריגות פרטיות20), השתתפו בה אנשים נשים וטף (כמו ענין שמצד העצם ששוה בכל). ודוגמתם בעבודת האדם: בק"ש ותפלה21 – החיוב הוא רק לאנשים, אבל אצל כולם בנוסח שוה22; ואילו בלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת כל היום – חייבים כולם, אבל יש חילוקים באופן ושיעור החיוב. ולכאורה אחליפו דוכתייהו?
והביאור – שהעבודה דק"ש ותפלה (תרומת האדנים) היא מצד כחות פנימיים, שלכן מוטלת על אנשים דוקא, אלא שהיא חדורה23 בהודאה וביטול שמצד עצם הנשמה (שבאמירת מודה אני24), ולכן היא בנוסח שוה25; ואח"כ באה העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת כל היום בעשיית הדירה בתחתונים (תרומת המשכן) – שעל ידה נעשית המשכת העצמות, שלכן חייב בה כאו"א מבנ"י26, אלא שיש חילוקי מדריגות באופן העבודה.
וכשם שהיסוד וההקדמה לעבודת כל היום היא הביטול וקב"ע שמצד עצם הנשמה שבאמירת מודה אני – הנה גם בעבודת המשכן היתה ההקדמה ד"ויקהל משה27 את כל עדת בני ישראל" (שזהו בדוגמת אמירת מודה אני28), כדי לעורר את עצם הנשמה29 שיש בכאו"א מבנ"י בשוה30, ואח"כ בא הציווי על בנין המשכן: תרומת האדנים – עבודה פנימית31 שנרגש בה הביטול והקב"ע שמצד עצם הנשמה, ותרומת המשכן – דירה בתחתונים32.
* * *
* * *
ה. על הפסוק "ויקהל משה", איתא בזהר34 "רבי אבא פתח הקהל35 את העם האנשים והנשים והטף, מה להלן כו' אוף הכא כו'", היינו, שגם כאן הקהיל משה אנשים נשים וטף. ומובן, שעיקר החידוש הוא בנוגע לטף, שהרי בנוגע לאנשים ונשים מפורש להדיא בקרא36 "ויבואו האנשים על הנשים".
ובהתאם לכך, כיון שנמצאים כאן "טף", "תינוקות של בית רבן", שגדלה מעלתם כו', וכדברי הגמרא37 ש"הבל תינוקות של בית רבן" הוא "הבל שאין בו חטא" – יאמרו עתה "לחיים" וינגנו ניגון38.
וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוסח הברכה המקובל אצל אחינו בנ"י הספרדים: "יראה כהן בציון"39, במהרה בימינו.
* * *
ו. בהמשך להמדובר לעיל בענין נדבת בנ"י שעי"ז הוקם המשכן – יש להוסיף, שגם בתי-כנסיות ובתי-מדרשות הם דוגמת משכן ומקדש – "מקדש מעט"40.
וכשם שבמשכן, הנה אף שעמד במקום מסויים, מ"מ על ידו נמשכה ונתפשטה קדושה בכל המקומות, כן הוא גם בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שאף שהם עומדים במקום מסויים, מ"מ, צריכה קדושתם להשפיע על איש ישראל (לא רק בשעת התפלה והתורה, אלא) גם בהיותו בביתו, ועד שגם ברחוב צריך להיות ניכר שברחוב זה דר יהודי.
והנה, אף שבנדבת המשכן השתתפו כל ישראל, אנשים נשים וטף, מבלי הבדל (כנ"ל ס"ג), מ"מ, כשהוצרכו לבנות את המשכן בפועל, השתתפו בבנייתו רק "כל חכם לב"41. ועד"ז בנוגע לעבודת הקרבנות לאחר שהוקם המשכן, שאף שקרבנות ציבור באו מתרומת כל ישראל, מ"מ, עבודת ההקרבה בפועל היתה ע"י הכהנים בלבד.
ועד"ז בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות:
יש להשתדל ביותר שכאו"א מישראל יבוא להתפלל בבית-הכנסת (ובזמן התפלה לא יישאר אף אחד בביתו), והתפלה תהי' מתוך חיות והתלהבות כו' ("דאַווענען מיט אַ וואַרימקייט"), וכן שכאו"א מישראל תהי' לו קביעות בכל יום ללמוד תורה, לכל-הפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"42, וכן שכאו"א מישראל יתמוך בישיבות שבהם לומדים תורה כל היום, ועי"ז תהי' לו שייכות לתורה גם בשאר חלקי היום, בשעה שטרוד בעסקיו ואינו יכול ללמוד.
אך כל זה הוא רק בנוגע להשתתפות בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות; אבל כשמדובר בנוגע להנהגת בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות, הישיבות ותלמודי-התורה – הרי זה צריך להיות רק ע"י אלו הראויים לכך.
הגבאי בביהכנ"ס, ובפרט השמש43, שתפקידו להורות תמיד סדרי ההנהגה בביהכנ"ס, והחזן, שליח-הציבור, שצריך להעלות את תפלות כל הציבור (שבמקום קרבנות תקנום44) – צריכים להיות אנשים הראויים לכך.
ובמה מתבטאת העובדה שהם ראויים לכך – לכל לראש בהענין ד"ויקהל משה גו'", הציווי על שמירת שבת:
לדאבוננו, הנה במדינתנו יש צורך להבהיר, שמי שמחלל שבת בפרהסיא, אינו יכול להיות שליח-ציבור.
אין לבזות ח"ו איש ישראל, ואדרבה, יש לקרבו ולהשפיע עליו לבוא לבית-הכנסת ובית-המדרש, מתוך תקוה שמחר יעשה תשובה; אבל אעפ"כ, כיון שלעת-עתה עדיין לא הגיע ה"מחר", הרי הוא במעמד ומצב שאינו ראוי עדיין להנ"ל.
ואין לביישו ח"ו, אבל אפשר להסביר לו, שאף ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"45, וכל אחד נכשל לפעמים כו', מ"מ, יש חילוק במה נכשלים!
ועי"ז – לא זו בלבד שלא ידחו אותו כו', אלא אדרבה – עי"ז יבין בעצמו שהנהגתו אינו כדבעי, ויקדים יותר לעשות תשובה.
וגדולה מעלת שמירת שבת, כמארז"ל46 "אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה מיד הי' בן דוד בא"47.
*
ז. המאמר ד"ה החודש הזה לכם שנאמר לעיל הוא בעיקרו מאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, אשר, יום ההילולא שלו הוא ב' ניסן.
והנה, "הילולא" הוא מלשון חתונה, שתכליתה הו"ע הזיווג שענינו הוא המשכת כח האין-סוף בענין הלידה (כמשנ"ת במאמר).
ובכן, יה"ר שיהי' ענין של הולדה מיום ב' ניסן זה, והיינו, שההתעוררות שביום זה – החל מהימים שלפניו שבהם מזכירים אודות יום ב' ניסן, ומכ"ש ביום ב' ניסן עצמו – לא תהי' רק על יום זה בלבד, אלא תפעל על משך כל השנה, בנוגע לענין שעליו מסר בעל ההילולא את נפשו – הפצת לימוד החסידות.
וכפי שמבאר בעל ההילולא בארוכה בקונטרס עץ החיים48, שלימוד גליא דתורה אינו מספיק, אלא כאו"א מחוייב ללמוד גם פנימיות התורה, שהיא "עץ החיים" שעל ידו "ואכל וחי לעולם"49.
*
ח. יש ענין נוסף שנוגע לימים שלאחרי השבת:
במוצש"ק זה מתקיימת מסיבת "מלוה-מלכה" בנוגע לענין ה"מעמד"50, וכמבואר בכמה מכתבים51 הפירוש ד"מעמד" (שמעמיד כפשוטו כו').
ויה"ר שהתוועדות המלוה-מלכה תהי' כפי שצריכה להיות התוועדות חסידית – שעל ידה יתוסף בלימוד החסידות.
ט. ועוד ענין בנוגע לימים שלאחרי השבת:
כבר נקבע מכמה שנים המנהג לחלק מצה שמורה52, ובודאי ינהגו כן גם בשנה זו, וביתר שאת וביתר עז – שהרי שנה זו היא שנת הק"ן להסתלקות-הילולא של רבנו הזקן, וידוע מ"ש רבנו הזקן53 ש"בכל שנה ושנה יורד .. אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם", ובמילא מובן שבכל שנה צריכים להיות כל הענינים ביתר שאת, ועוד והוא העיקר – שבכל שנה מתקרבים יותר לביאת משיח צדקנו.
ויהי רצון שהמצה – שהיא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא"54 – תביא לידי חיזוק באמונה, ולא באופן של מקיף סתם, אלא באופן ד"ורעה אמונה"55, שהאמונה תאיר בפנימיות56.
[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].
______ l ______
הוסיפו תגובה