שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. ידוע הפתגם שאמר רבינו נשיאנו כמ"פ בשם רבינו הזקן (וכבר נדפסו הדברים1), שצריכים לחיות עם הזמן, היינו, לחיות עם פרשת השבוע, כי, כל הענינים והמאורעות שבמשך השבוע יש להם שייכות עם פרשת השבוע.

ומזה מובן בנוגע ליום הש"ק פרשת בשלח, חמשה עשר בשבט – שגם ענינו של חמשה עשר בשבט, "ראש השנה לאילן"2, שייך וקשור עם פרשת בשלח.

וענין זה מודגש בפרשת השבוע החסידית ("די חסידישע פרשה") – בתורה אור, ובאריכות יותר במאמר של הצמח-צדק (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו), וכן במאמר של אדמו"ר מהר"ש (שכנראה מיוסד על מאמר הצ"צ):

בענין "ויהי בשלח פרעה את העם"3, מבואר בתו"א4, ש"על ישראל בגלות מצרים כתיב5 וזרעתי' לי בארץ .. כתיב6 קדש ישראל לה' ראשית תבואתה .. שישראל נקראו תבואת ה', והוא כמו שאדם זורע תבואה עד"מ בשביל התוספת שיצמח וכו'", ומסיים, שפרעה "הי' משלח פארות וענפים ועושי פרי כו'" (כלשון הכתוב ביחזקאל7: "ותהי לגפן ותעש בדים ותשלח פארות").

ובמאמר של הצ"צ8 מוסיף, ש"ראשית תבואתו היינו ג"כ ראשית לבחי' פירות האילן", וכמובא גם בתו"א המשל בנוגע לפירות – "שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה, וכמ"ש9 ואנכי נטעתיך שורק וגו', שהוא זמורה של גפן, כדי להצמיח גפן שלם".

ובזה רואים מיד את השייכות לחמשה עשר בשבט, ר"ה לאילן, כולל ובמיוחד –"גפן", שהוא אילן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כמ"ש10 "ארץ גו' וגפן וגו'".

ב. ויש לבאר כללות הענין ד"ויהי בשלח פרעה את העם":

ובהקדים – שענין זה שייך לכל ימי השבוע של פרשת בשלח, ובפרט ליום הש"ק, שבו נעשית העלי' של כל הענינים של ימי השבוע, כמ"ש11 "ויכולו השמים והארץ גו'", היינו, שהן הענינים הרוחניים, "שמים", והן הענינים הגשמיים, "ארץ", מתעלים ביום השבת עד לבחי' התענוג, כפי שמבאר הצ"צ12 ש"ויכולו" הוא מלשון תענוג, והרי עיקר ענין התענוג הוא ביום השבת, כמ"ש13 "וקראת לשבת עונג", שלכן מצוה "לענגו" (כפי שמביא רבינו הזקן בהתחלת הלכות שבת14).

וביום הש"ק פרשת בשלח – קשור ענין העונג דיום השבת עם הענין ד"בשלח", וכן גם בנוגע לכל עניני הפרשה, כמו ענין השירה, ענין המן וענין השליו (שגם הם קשורים עם ענין העונג) – שקשורים עם הענין ד"בשלח", שזהו השם של כל הפרשה.

ולכאורה אינו מובן:

"בשלח" – קאי על פרעה ("בשלח פרעה את העם"), וא"כ, איך אפשר לומר שענין התענוג דיום השבת (וכן כל שאר הענינים הנעלים שבפרשה זו) קשור עם "בשלח פרעה"?!

ובפרט ע"פ הידוע שענין התענוג יכול להיות רק בדבר עיקרי, ולא בדבר טפל – שזהו החילוק בין תענוג לרצון, שרצון יכול להיות גם בדבר טפל, ולדוגמא: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"15, והיינו, שגם רצון שאינו מצד עצמו, אלא מצד הכפי', נקרא ע"פ תורה בשם רצון; משא"כ ענין התענוג שייך רק בדבר עיקרי.

וזהו הטעם שענין הרצון דלמעלה ישנו גם בקליפות, שהרי לולי הרצון, לא היו הקליפות יכולים לקבל חיות לקיום מציאותם (כיון שלא יכולה להיות מציאות שהיא היפך הרצון); אבל ענין התענוג דלמעלה אינו שייך בקליפות, ובלשון הידוע: "דין לא הניין לי'"16, היינו, שלא שייך בהם ענין של הנאה ותענוג. ועד שגם הרצון בענין הקליפות הוא רק חיצוניות הרצון, אבל לא פנימיות הרצון (כמבואר גם בתניא17).

ג. ונקודת הביאור בזה – ע"פ משנת"ל במאמר18 המשל של הבעש"ט19 "למלך ששלח בנו יחידו למרחקים כדי שיהי' לו אח"כ יותר תענוג", שכן, כל זמן שבן המלך נמצא אצל אביו המלך, לא יודעים עדיין מעלת כחו כו', ודוקא כאשר המלך שולח אותו למרחקים, ושם מתנהג באופן הראוי לבן מלך, אזי מתגלית גודל מעלתו של בן המלך, ועי"ז נעשה אצל המלך "יותר תענוג".

ומזה מובן גם בנוגע לענין ד"בשלח פרעה את העם", כנ"ל (ס"א) שפרעה "הי' משלח פארות וענפים כו'" – כמבואר בהדרושים הנ"ל, שדוקא ע"י הירידה לגלות ושעבוד מצרים נתעלו בנ"י למדריגה נעלית יותר, והיינו, לפי שבהיותם במצרים ביררו בנ"י את הניצוצות דעולם התהו, שבו היו אורות מרובים, לא רק בכמות, אלא גם באיכות20, ועד שעי"ז מגיעים לבחי' שלמעלה מתהו ותיקון, כמבואר בתורת רבינו הזקן21 בענין "משכיל לאיתן האזרחי"22.

וזהו גם מה שדרשו רז"ל23 על הפסוק24 "ופרעה הקריב", "שהקריב לבם של ישראל לאביהם שבשמים".

ויש להוסיף ולבאר גם ע"פ פירוש רש"י בפשוטו של מקרא – "הקריב עצמו":

ובהקדם משנת"ל25 בענין המשכת עצם אור השכל ע"י משלים וחידות דוקא (וכפי שיתבאר לקמן26 הדיוק בלשון המאמר27, שבתחילה כותב משלים וחידות, ואח"כ כותב רק משלים), והיינו, שהמשכת העצם היא בענינים פשוטים דוקא. ומזה מובן, שיש מעלה בפירוש ע"ד הפשט, שקשור עם העצם, לגבי הפירוש ע"ד הדרוש, שקשור עם בחי' הגילויים.

ולכאורה, פירוש רש"י ע"ד הפשט ש"הקריב עצמו" (להלחם עם בנ"י) הוא באופן של חסרון לגבי פירוש המדרש ש"הקריב לבם של ישראל לאביהם שבשמים"?

ויובן ע"פ המבואר במאמר של הצ"צ28 (על יסוד המבואר בתורה אור29) בפירוש מאמר רז"ל30 "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה", ש"ע"י התעלות הניצוצים .. ששרשם מבחי' (ש)למעלה מהרצון (שזהו"ע "עוברי רצונו") .. יומשך לעושי רצונו מבחי' חד ולא בחושבן כו'".

ובהקדמה31 – שבתורה לא שייך ענין של מקרה, ולכן, כאשר הלימוד בנוגע ל"עושי רצונו" הוא מ"עוברי רצונו", אין זה רק שה"קל וחומר" מ"עוברי רצונו" מגלה את אופן ההמשכה ל"עושי רצונו", אלא שע"י הענין ד"עוברי רצונו" ניתוסף אצל "עושי רצונו" עילוי גדול יותר (מצד גודל מעלת הניצוצות כו'), באופן ד"על אחת כמה וכמה", לא רק ב"פ ככה, ג' או ד' פעמים ככה, אלא בריבוי בלי גבול.

[וע"ד המבואר במעלת העבודה באופן של אתכפיא (שאז שייך עדיין מעמד ומצב ד"עוברי רצונו") לגבי אתהפכא ("עושי רצונו")32, שמצד זה גדלה באין ערוך מעלת "עובד אלקים" לגבי "אשר לא עבדו"33, כמבואר בתניא34].

ונמצא, שעי"ז שפרעה "הקריב עצמו" להלחם עם בנ"י, ניתוסף עוד יותר אצל בנ"י – שנתקרבו לאביהם שבשמים.

ועפ"ז מובן שדוקא עי"ז ש"בשלח פרעה את העם" נעשה "יותר תענוג", ועד לעצם התענוג, כפי שמתבטא גם בענין השירה שבפרשת בשלח, כידוע בענין השיר שבתורה ("שירֹה"35, שהכתיב הוא שירה, והקרי הוא שירו), שזהו ענין הטעמים שבתורה (שלמעלה מענין האותיות והנקודות), ענין התענוג.

ד. ואם הדברים אמורים בנוגע לגלות מצרים – הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לגלות האחרון:

ובהקדם המבואר לעיל (ס"א) שכללות ענין הגלות הוא בדוגמת ענין הזריעה בשביל התוספת שע"י הצמיחה.

ובענין זה יש חילוק בין תבואה לפירות36 – שבתבואה באה הצמיחה לאחרי משך זמן קצר מהזריעה, ואילו בפירות באה הצמיחה רק לאחרי משך זמן ארוך מהנטיעה, ובהתאם לכך, הנה גם מעלת הצמיחה בפירות היא באין ערוך לגבי מעלת הצמיחה שבתבואה.

ומזה מובן גם בנוגע לענין הגלויות – שהגלות האחרון אינו דומה לכל שאר הגלויות, כיון שאריכות הגלות הוא באין ערוך לגמרי!

ה. לכאורה: כיצד שייך לומר שאריכות הגלות הוא באין ערוך – הרי זה בגדרי הזמן?

אך הענין הוא – שבשאר הגלויות ידעו מלכתחילה כמה זמן יארך הגלות, וכמו בגלות מצרים: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה גו' ואחרי כן יצאו גו'"37, וכן בנוגע לגלות בבל – שמלכתחילה ידעו שהגלות יהי' במשך שבעים שנה38, ועד"ז מובן בנוגע לגלות יון כו'; משא"כ בנוגע לגלות האחרון – כיון שלא נתפרש בו זמן קצוב, ולא יודעים כמה זמן יארך הגלות, לכן עצם הגלות הוא באופן שבאין ערוך, ללא הגבלה.

ועפ"ז יש לבאר מאמר המדרש39 בנוגע לחלום יעקב, ש"הראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים עווקים (שליבות סולם40), ושל מדי נ"ב, ושל יון ק"פ (כנגד מספר השנים שהיו בתוקף מלכותם41), ושל אדום עולה ולא יודע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, אמר, אפשר שאין לזה ירידה וכו'" – דלכאורה אינו מובן:

הרי גם גלות אדום (גלות האחרון) הוא בהגבלת זמן – שזהו שהגאולה תהי' "בעתה"42, ויתירה מזה, שיכול להיות גם "אחישנה"42, אבל בבוא הזמן – "בעתה" – בודאי תהי' הגאולה, וא"כ, מדוע ראה שרו של אדום "עולה ולא יודע כמה", עד שחשב ש"אין לזה ירידה"?!

בשלמא בנוגע אלינו – אין אנו יודעים את הקץ, אבל בנוגע ליעקב – הרי ידע את הקץ, כפי שפירש רש"י על הפסוק43 "האספו ואגידה לכם גו'", ש"ביקש לגלות את הקץ", וא"כ, למה לא הי' יעקב יכול לראות שגם עליית שרו של אדום היא בהגבלה?!

ובפרט שמדובר כאן אודות חלום, שזהו ענין שלמעלה מדיבור, והיינו, שאין זה כמו ענין שכבר בא בגילוי בדיבור [שלכן "צדיק ורשע לא קאמר"44, אף ש"כלפי שמיא גליא"45], אלא באופן שנשאר למעלה מדיבור, כמו ענין ה"קץ" שהוא באופן ש"לבא לפומא לא גליא"46, וא"כ, הי' יכול יעקב לראות בחלום את ההגבלה בעליית שרו של אדום, באופן שהדבר לא יבוא בגילוי בדברי המדרש.

אך הענין הוא – כאמור לעיל – שהגלות האחרון (גלות אדום) שונה מכל שאר הגלויות בכך שלא נתפרש בו זמן קצוב, כך, שהוא באופן שאין בו הגבלה – "עולה ולא יודע כמה .. אפשר שאין לזה ירידה".

ולהעיר:

בהעדר ההגבלה של הגלות האחרון יש גם מעלה – שהגאולה יכולה להיות גם באופן ד"אחישנה", ועד כדי כך, שמצינו במדרש47 שמיד לאחרי החורבן נולד מושיען של ישראל (שבשעת החורבן געתה פרתו על החורבן, ומיד לאח"ז געתה פעם שני', על שנולד מושיען של ישראל), היינו, שהגאולה היתה יכולה להיות מיד ברגע שלאחרי החורבן.

[ויש להוסיף, שמעין זה מצינו גם ביצי"מ – שהיתה מעין הגאולה העתידה, כמ"ש48 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובמילא, גם גלות מצרים היתה מעין הגלות האחרון (נוסף לכך שכל הגלויות נקראו על שם מצרים49) – שכבר בהתחלה, כאשר הקב"ה הודיע אודות הגלות, נאמר מיד "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"37, ועוד זאת, שלמרות שמלכתחילה נאמר "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"37, הרי בפועל הי' זמן הגלות רק מאתיים ועשר (רד"ו) שנה – אם בגלל שהחשבון דארבע מאות שנה מתחיל מלידת יצחק, שכבר אז היו "בארץ לא להם"50, או בגלל שקושי השעבוד השלים את החשבון דארבע מאות שנה51].

אבל לאידך גיסא, העובדה שלא יודעים כמה זמן ימשך הגלות, גורמת לכך שקשה יותר לסבול את הגלות, ועד שקשה לסבול אפילו עוד רגע אחד בגלות, כיון שזהו רגע שאין בו הגבלות, וזאת, לא רק בגלל אריכות הגלות עד עתה, אלא שכבר מתחילת הגלות הרי זה באופן שלמעלה מהגבלה, וע"ד המבואר בענין "יום שכולו ארוך"52, "שגם בתחילתו הוא ארוך"53.

ו. אך מהי הסיבה לכך שהגלות האחרון הוא ללא הגבלות?

ובכן, הסיבה לכך היא בגלל ש"לפום צערא אגרא"54: כיון שהשכר והגילויים של הגאולה העתידה לבוא הם באין ערוך לגמרי, בלי גבול, לגבי מה שהי' בגאולות שלפנ"ז – צריכה להיות הקדמת הגלות גם באופן שבאין ערוך כו'.

ולכן, גם העבודה בגלות האחרון צריכה להיות באופן שלמעלה מהגבלות, וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר55, שעכשיו צריכה להיות העבודה להפוך את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, שזוהי עבודה שלמעלה מהגבלות.

ומכל זה מובן, שגם הענין ד"בשלח פרעה את העם", ש"הי' משלח פארות וענפים כו'", שזהו העילוי שנעשה אצל "עושי רצונו" ע"י "עוברי רצונו", שעי"ז נעשה "יותר תענוג" – הוא באופן נעלה יותר בגלות האחרון, באין ערוך מכמו שהי' בגלות מצרים.

ז. וההוראה וה"בכן" מכל האמור לעיל בנוגע לפועל ממש:

יש יהודי שטוען: למה הוציאו אותו מד' אמות של תפלה, וד' אמות של תורה ומצוות – מוטב הי' אילו הי' נשאר שם, ואז לא היו לו כל הקשיים שישנם עתה בהיותו ב"מצרים".

ולאידך גיסא – ממשיך לטעון – כיון שלקב"ה לא איכפת שנמצא שם, הנה גם הוא, לא איכפת לו:

יש לו ראי' ממ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו56, שכאשר יהודי בא למקום מסויים, אין זה בבחירתו [לאחרי שכבר נמצא במקום זה, יש לו בחירה להתנהג כרצונו; אבל עצם ביאתו למקום זה אינה תלוי' בבחירתו], אלא "מה' מצעדי גבר כוננו"57.

ובכן: הקב"ה הביאו למקום כזה שלא זו בלבד שיש בו גויים, אלא גם היהודים – להבדיל – שנמצאים שם אינם מקפידים על קיום תומ"צ כדבעי, ובנוגע לבניו – אין שם ישיבה שבה יוכלו ללמוד נגלה דתורה ופנימיות התורה, ולא רק שאין שם ישיבה לבחורים, אלא אין שם אפילו "חדר" לילדים קטנים, ועאכו"כ שאין שם מוסד חינוך עבור בנות. וכיון שלקב"ה לא איכפת הדבר, שלכן הביאו – יחד עם בניו ובנותיו – למקום כזה, הרי זו ראי' והוכחה שיכול להתנהג (לא כמו אינם-יהודים ח"ו, אבל) כמו אותם יהודים שאינם מקפידים על קיום תומ"צ כדבעי.

ועל זה אומרים לו:

כבר הי' לעולמים שהקב"ה שלח יהודים למצרים תחת שלטונו של פרעה, ותכלית הכוונה היתה – לא שישארו במצרים, אלא אדרבה: "בשלח פרעה את העם", ובאופן שיתוסף אצלם עילוי עי"ז שמקודם לכן היו במצרים.

ובכל אופן: גם אם בנוגע לעצמו בטוח הוא שיוכל לעמוד על עמדו גם במקום כזה (אף שאין האמת כן, שהרי אמרו חז"ל58 "אל תאמין בעצמך"), הנה בנוגע לילדיו – אוצר יקר של נשמות ישראל שנתן לו הקב"ה בתור "פקדון" לשמור עליו – ברור הדבר שצריך לשלוח אותם למקום שיש ישיבה שבה לומדים נגלה וחסידות, ומחנכים לאמונת ה', אהבת ה' ויראתו, ולא לסמוך על נסים שלא יושפעו מהסביבה כו', שהרי "לא סמכינן אניסא"59, ומה גם שנסים כאלו אינם מתרחשים...

ואם אינו רוצה לשלחם ממקום זה – אזי הברירה בידו להקים ישיבה במקום זה!...

ואם מאיזה סיבה שתהי' נדמה לו שאין הדבר ביכלתו, עליו לדעת, שהסיבה לכך שהביאו אותו ל"מצרים" היא רק בכדי שיצא משם, כנ"ל.

ומה שטוען שאין רצונו לצאת ממצרים בגלל שנמצא "במיטב הארץ"60, ויש לו פרנסה בהרחבה, ולאידך גיסא, שילוח הילדים לישיבה שנמצאת במקום אחר כרוך עם הוצאות כספיות גדולות – עליו לדעת, שהפרנסה באה מהקב"ה, "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"61, והסיבה לכך שהקב"ה נותן לו כסף היא רק בכדי שיוכל להוציא את ילדיו מ"מצרים" ולשלוח אותם לישיבה!

– כאשר הקב"ה נותן ליהודי עשירות, אזי מנסה אותו אם יוכל לעמוד בנסיון של עשירות, כך, שמוטב לעמוד בנסיון זה, כדי שלא יהי' צורך בנסיון באופן ההפכי, כלשון הכתוב62: "ראש ועושר".

ורק כאשר מתנהגים באופן כזה אזי יכולים לעבור את הגלות באופן שעי"ז ניתוסף "יותר תענוג", ועד לעצם התענוג, ו"באור פני מלך חיים"63, שנמשך "רב טוב לבית ישראל"64, בבני חיי ומזוני רויחי,

ועד שיוצאים מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו'"65, "לא תשאר פרסה"66, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

ח. ידוע שכל עניני העולם נלקחים מהתורה, כמארז"ל67 שהתורה היא "כלי אומנתו של הקב"ה .. מלך בשר ודם בונה פלטין .. דיפתראות ופינקסאות (כמו מפה) יש לו כו', כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", "אסתכל באורייתא וברא עלמא"68, וכיון שכן, הרי בהכרח לומר שכל עניני העולם ישנם תחילה בתורה, ולולי זאת, אין להם קיום כו'.

ומזה מובן גם בנוגע להמוזכר לעיל אודות הנסיון דעשירות – שכשם שישנו הנסיון דעשירות בעולם, כמו"כ ישנו הנסיון דעשירות כפי שהוא בתורה.

ובהקדמה – שכללות בנ"י נחלקים לב' סוגים: יששכר, יושבי אוהל שעיקר עסקם בתורה, וזבולון, בעלי עסקים שעיקר עסקם בעניני העולם. ועפ"ז, אם הנסיון של עשירות יהי' שייך רק אצל בעלי עסק, זבולון, הרי זה עיוות הדין, וכמ"ש69 "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בתמי'), ועכצ"ל, שגם אצל יושבי אוהל, יששכר, יש נסיון של עשירות (אם כי בדקות יותר, כשם שהעבודה היא בדקות יותר, "בחומר דא קל וחומר כו'"70).

ט. והענין בזה:

ענין העשירות בתורה הוא – כאשר יהודי לומד תורה והקב"ה נותן לו הבנה והשגה גדולה ורחבה, כידוע שבאותיות הקבלה והחסידות קאי ענין העשירות על ספירת הבינה71.

והנסיון שבזה – לפי שיכול להיות שתמורת זה שהעסק בתורה יפעל ענין הביטול, כמ"ש72 "ונפשי כעפר לכל תהי'", הנה מצד ההבנה וההשגה יבוא לידי ישות וגאוה, באמרו, שע"פ תורה יכול להיות הלימוד שלו באופן שאפילו הקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני"73 (אף שהאמת היא שהתנאי לזה הוא שיורגש אצלו שהוא "בן" – "נצחוני בני" דייקא, שכל מעלתו אינה מצד עצמו, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"74, אלא מצד האב (הקב"ה), וכמבואר בחסידות75 בפירוש מארז"ל76 "יפה כח הבן מכח האב", שהיתרון של הבן לגבי האב הוא "מכח האב", אלא שאצל האב הי' ענין זה בכחות הנעלמים, ואילו אצל הבן הרי זה נמשך גם בכחות הגלויים).

וכפי שמצינו בגמרא77 בנוגע לירבעם בן נבט – שגדלה מעלתו בלימוד התורה, עד כדי כך, שכל תלמידי חכמים היו דומין לפניו כעשבי השדה – שכאשר הקב"ה אמר לו "חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו (ירבעם בן נבט) מי בראש, בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא", והיינו, שבהיותו במעמד ומצב של עשירות הכי גדולה בתורה, עד שהקב"ה הי' מדבר עמו כדבר איש אל רעהו – לא עמד בנסיון, ובא לידי ישות וגאוה כו'.

וענין זה הוא מצד ירידת התורה למטה לעסוק בבירור הרע, כמבואר ברע"מ78 שזהו"ע עץ הדעת, אילנא דטוב ורע, שלכן יש בתורה קושיות שהם מסטרא דרע כו', כמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים79, ולכן יכול להיות שהלימוד יהי' שלא באופן המתאים, ועד שיפעל בו ירידה כו'.

ואין זה בסתירה לכך שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכדאיתא בגמרא80 ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר81 הלא כה דברי כאש .. מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה" – כי, לא מדובר אודות ירידה בקדושת התורה ח"ו, אלא רק בנוגע לאדם הלומד, וכדברי הגמרא82 שכאשר הלימוד הוא באופן ש"לא זכה" ח"ו, אזי התורה "נעשית לו. סם כו'" (היפך "סם חיים").

י. וענין זה קשור עם תורת הבעש"ט (שכבר נדפסה בכתר שם טוב83) – "אַ געוואַלדיקע תורה" – בפירוש מאמר המשנה במסכת אבות84, "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", וז"ל:

"קשה, דהול"ל ומפסיק ממשנתו, והוה ידעינן דהי' שונה (ולמה צריך להוסיף "ושונה ומפסיק ממשנתו". ובפרט ע"פ הידוע גודל דיוק לשון המשנה עוד יותר מאשר לשון הגמרא, וכדברי הרמב"ם85 שלשון המשנה הוא "דבר קצר", ובמילא הוא בתכלית הדיוק). עוד קשה (מהו אומרו) מעלה עליו הכתוב, ולא מפרש איזה כתוב".

ומבאר, שהפירוש ד"המהלך בַדרך" (בפתח), הדרך הידועה, הוא – ש"הולך בדרך הישר", דרך התורה והמצוות, "ואפילו הכי, הוא יחידי, שאינו דבוק בהשי"ת", והיינו, לא מבעי כשעוסק במעשה המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, אלא גם כאשר עוסק בתורה שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, יכול להיות שהוא "יחידי" – לא רק ביחס ליהודי נוסף, ש"לא מתאים לו" להתקשר עמו, כיון שאינו בערכו, אלא גם ביחס להקב"ה, כי, "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"86 דוקא, ואילו כשהאדם מרגיש את עצמו למציאות יש, אין הקב"ה שורה עמו87, ונמצא, שהוא "יחידי".

והמשנה מדייקת: "ושונה ומפסיק ממשנתו" – "ר"ל מפסיק את עצמו מהש"י מחמת משנתו, דהיינו, שבאה לו גדלות והתפארות מחמת משנתו (שסובר שהוא משנתו שלו), ואומר מה נאה אילן זה, ועל עצמו אומר כן בלבו, כמ"ש88 כי האדם עץ השדה (ואומר דהוא אילנא די רבא ותקיף89), ומה נאה ניר זה, כמ"ש90 נירו לכם ניר (פי' שאומר שמכין לעצמו חלק לעוה"ב ע"י משנתו)".

ועל זה אומר התנא: "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" – ה"כתוב שנאמר91 תמים תהי' עם ה' אלקיך, פי', אפילו כשתעסוק בתורה שנאמר בה92 תורת ה' תמימה .. תהי' עם ה' אלקיך", היינו, שגם אז צריך להיות הביטול להקב"ה כו'.

יא. וכשם שהדברים אמורים בנוגע ללימוד התורה, כן הוא גם בנוגע לכללות העבודה בענין המדות:

ובהקדם ביאור דיוק הלשון המשנה "מה נאה אילן זה", כאמור לעיל ש"האדם עץ השדה" – שזוהי גם השייכות לחמשה עשר בשבט, "ראש השנה לאילן" – דלכאורה אינו מובן הטעם שהאדם נמשל ל"עץ השדה" דוקא, שהוא ממין הצומח, הרי מין החי ועאכו"כ מין המדבר הם למעלה ממנו?

ויובן ע"פ משנ"ת בי"ט כסלו93 אודות מאמר רבינו הזקן (במענה על שאלת הצמח-צדק) שעיקר ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו (או מדותיו הטבעיים)94, וכמובא בספרי חסידות פולין בשם ר' סעדי' גאון95, שכללות ענין התורה הוא לפעול שינוי במדות דוקא.

וע"פ הידוע שמדות הם בחי' צומח, כיון שיש בהם ענין הצמיחה מקטנות לגדלות96, יובן הטעם שהאדם נקרא "עץ השדה" דוקא – כיון שעיקר עבודתו היא שע"י התורה ישנה את מדותיו, בחי' צומח, שלא יהי' בבחי' מציאות יש, לומר "מה נאה אילן זה", אלא באופן ד"נפשי כעפר לכל תהי'", כנ"ל.

יב. ונחזור לעניננו – שישנו ענין נסיון העשירות כפי שהוא בתורה (בדוגמת נסיון העשירות בגשמיות), והרי ע"י העמידה בנסיון זה באים למדריגה נעלית יותר, ע"ד האמור לעיל (ס"ג) בענין "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה", שעי"ז ניתוסף "יותר תענוג".

ויש לקשר זה גם עם ענינו של "ראש השנה לאילן", שיש בזה ב' דעות, אם הוא "באחד בשבט" או "בחמשה עשר בו"2:

המעלה של יום חמשה עשר בחודש היא – שבו הלבנה היא במילואה, "קיימא סיהרא באשלמותא"97, וזהו טעם הדעה שר"ה לאילן הוא בחמשה עשר בו.

אך יש דעה שר"ה לאילן הוא באחד בשבט, כי, כדי לבוא להעילוי דשלימות הלבנה, הרי זה דוקא ע"י הקדמת ההעלם וההסתר שהלבנה בתכלית הקטנות, נקודה בלבד, לאחרי שנסתרת ונעלמת לגמרי ברגע שלפני המולד – ע"ד האמור לעיל שדוקא ע"י "עוברי רצונו" נמשך ל"עושי רצונו" גילוי נעלה יותר, "יותר תענוג", וכיון שההעלם כו' הוא הסיבה שמביאה את הגילוי היותר נעלה, לכן ס"ל שר"ה לאילן הוא באחד בשבט.

יג. אמנם, לאחרי העילוי שניתוסף אצל "עושי רצונו" ע"י (הבירור ד)"עוברי רצונו", באים למדריגה נעלית יותר, ששם אין שייכות כלל ל"עוברי רצונו"98.

ונקודת הענין בזה – שכללות הענין דפרעה כפי שהוא בשרשו אפילו קודם הצמצום (כמובן מהמבואר בתו"א99), הרי זה רק בבחי' אוא"ס כפי שהוא "למטה מטה עד אין תכלית"100, כמבואר בהמשך ההילולא101 ש"קאי על הגילוי וההתפשטות .. בבחי' א"ס .. עד למטה מטה במדריגות היותר אחרונות והיותר תחתונות", "ובפרט כמו שבא בהריבוי צמצומים העלמות והסתרים .. בקליפה וסט"א כו'", כפי שמביא הדוגמא מ"פרעה מלך המצרים וגבולים", ש"אומר לי יאורי ואני עשיתיני"102; אבל בבחי' ד"למעלה מעלה עד אין קץ"99, "בבחי' העלם האור, שהוא בהעלם אחר העלם ובעילוי אחר עילוי בבחי' העדר האור והעדר הגילוי"103 – אין נתינת מקום כלל למציאות הקליפות.

וע"ד המבואר במ"ש104 "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שיניקת החיצונים היא רק מבחי' המדות כפי שהן בהתגלות, אבל בהיותן כלולים ונעלמים בבינה, אין מהם יניקה לחיצונים, ומזה מובן, שקליפות שייכים רק לענין הגילוי, שזוהי הבחי' ד"למטה מטה עד אין תכלית", אבל לא לבחי' ד"למעלה מעלה עד אין קץ", ששייכת ונמשכת רק ל"עושי רצונו".

וענין זה ("למעלה מעלה עד אין קץ") – שנמשך ל"עושי רצונו" דוקא – נמשך גם למטה מטה עד לענינים גשמיים, כמודגש במנהג ישראל105 לאכול בחמשה עשר בשבט פירות גשמיים שנשתבחה בהם ארץ ישראל ("ארץ זבת חלב ודבש"106), שזהו"ע המשכת התענוג העליון בענינים גשמיים.

וכל זה נעשה ע"י עבודתם של בנ"י בקיום התומ"צ (לאחרי הקדמת העבודה בענין הבירורים והנסיונות כו'), כמ"ש107 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"108, אזי "ונתתי גשמיכם בעתם גו' ועץ השדה יתן פריו" ("הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות"108), וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"109, "שתי קומות"110, כפי שיהי' לעתיד לבוא (כמשנת"ל111 שאז תהי' שלימות נעלית יותר מ"קיימא סיהרא באשלמותא"), בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויולך הוי' גו'112.

* * *

טו. הביאור בדברי רש"י113 בענין החילוק בין "לחם" ש"שאלו כהוגן" ל"בשר" ש"שאלו שלא כהוגן" ("שהרבה בהמות היו להם, ועוד, שהי' אפשר להם בלא בשר"), והטעם שניתן להם "שליו", "מין עוף ושמן מאד", אף ששאלו בשר בהמה – ע"פ פנימיות הענינים114 – שלחם קאי על נגלה דתורה (כולל גם כפי שמלובשת בו פנימיות התורה, "מן"), והשמן שבבשר קאי על פנימיות התורה (כפי שהיא מצד עצמה)115, ולכן היתה ירידת השליו (א) שלא בהגבלה, (ב) ביום השבת בין הערביים, בזמן של "רעוא דרעוין"116 ששייך באופן מיוחד לפנימיות התורה117. אמנם, לאחרי מתן תורה, ובפרט כאשר "מצוה לגלות זאת החכמה"118, הנה גם שאלת הבשר היא כהוגן וכהוגן, שהרי צ"ל הפצת המעיינות חוצה119 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס120 בלקו"ש חט"ז ע' 161 ואילך.

* * *

טז. בהמשך להאמור לעיל (ס"א) אודות הקשר והשייכות של חמשה עשר בשבט לפרשת בשלח – יש בזה עוד ענין:

ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר121 אודות המנהג של המהר"ל מפּראַג בשבת שירה, שהי' מצווה ליתן לילדים "קאַשע", על מנת שיזרקוה לציפורים, לזכר מה שהי' בקריעת ים סוף, שגם הציפורים אמרו שירה יחד עם בנ"י, והילדים קטפו פירות שצמחו בים ונתנום לציפורים.

והרי ענין הפירות – קשור עם חמשה עשר בשבט, ר"ה לאילן.

וכאמור לעיל (ס"ג) – הנה כללות ענין צמיחת הפירות (שבאה לאחרי הזריעה כו') נעשה ע"י פרעה ("בשלח פרעה את העם", "ופרעה הקריב"), ש"הי' משלח פארות וענפים ועושה פרי כו'", שעי"ז נעשה "יותר תענוג".

יז. ויש לקשר זה גם עם הפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה – פרשת יתרו:

מבואר בזהר122 שענינו של יתרו הוא – יתרון האור הבא מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות123, שלכן, הנה דוקא לאחרי הודאת יתרו הי' הענין דמתן-תורה (כולל גם מה "שיתר פרשה אחת בתורה"124), ע"ד מעלת התשובה, שעי"ז נעשה "יותר תענוג".

וע"פ האמור לעיל (ס"ח) שהתחלת כל הענינים היא בתורה – הרי זה גם מה שלאחרונה מתחילים לאט לאט לצאת ביכלאַך חסידות מן המיצר אל המרחב, ובשבוע זה הגיע ביכל חסידות שרוב המאמרים שבו הם של הצמח-צדק (יש בו גם מאמרים של רבינו הזקן, ושאר הרביים), וביניהם יש גם מאמר קצר ביותר (שורות אחדות), וז"ל125:

א'ני ח'ותנך י'תרו126, ר"ת אחי, כמבואר בגלגולים ולק"ת127 שיתרו משרש קין, ומשה משרש הבל אחיו .. ומפני ששרשו של קין מאד נעלה משרשו של הבל, לכך יצא משה לקראתו וישתחוה לו כו'.

וזהו גם כללות ענין התשובה, שפועלת תיקון החטא, ועי"ז נעשה "יותר תענוג" כו'128, ועד שעי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, בעגלא דידן.