שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת חג הפורים*, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. איתא במדרש1 (והובא בתרגום שני ובאגדת אסתר2) שבין הטענות שבגללן באה הגזירה בדרך הטבע, היתה טענת המן על בנ"י, שבכל הזדמנות חוגגים ואומרים: שבת היום, יום טוב היום3, ועל זה אמר לו הקב"ה: "אתה מפיל עין רעה במועדיהם שלהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד כו'".

וכיון שגזירת המן היתה על כל בנ"י בשוה, "מנער ועד זקן טף ונשים"4, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע להיו"ט שניתוסף ע"י גזירה זו – ע"פ הכלל בכל מקום ד"מדה כנגד מדה"5 – שצריך להיות באופן שמאחד את כל הדרגות הנ"ל, "מנער ועד זקן טף ונשים".

ב. במה מתבטא הדבר בימי הפורים?

ובכן: בנוגע ל"מקרא מגילה" ואמירת "ועל הנסים" – הרי זה רק אצל אלו השייכים לשמוע ולהתפלל כו'. ובנוגע ל"משלוח מנות ומתנות לאביונים" – הרי זה אצל כל אחד לפי הישג ידו;

אבל ישנו ענין אחד – הן בקו השלילה והן בקו החיוב – שבו משתווים כולם: בקו השלילה – איסור הספד ותענית, ובקו החיוב – משתה ושמחה.

ובהקדמה:

כיון שהתורה וכל עניני' הם (תורת) אמת, הרי מובן, שכאשר התורה אומרת שימי הפורים אסורים בהספד ותענית, הנה כן הוא האמת, שאין ענין של הספד ותענית; אין על מה להספיד ח"ו ואין על מה להתענות, והיינו, שבבוא ימי הפורים, וישראל עושין (רוצים לקיים) רצונו של מקום, אזי מסלק הקב"ה את כל הענינים שבימים רגילים הי' יכול להיות על ידם ענין של היפך השמחה, כך, שהמעמד ומצב האמיתי הוא שאכן אין ענין של הספד ותענית.

ובנוגע לענין התענית, נכלל בזה גם שלילת עיקר ענין התענית, כדי לכפר על חטאיו, או (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע6) כדי למרק את נפשו, היינו, להתעלות לדרגא נעלית יותר – שאין צורך בענין התענית בשביל זה, ומגיעים לזה ע"י ה"משתה ושמחה".

ובענין זה – איסור הספד ותענית, ועאכו"כ בענין החיובי באופן של קום ועשה, משתה ושמחה – משתווים כל בנ"י, "מנער ועד זקן טף ונשים", ע"ד (ובשכר על מה) שהי' בלעו"ז, בענין הגזירה.

ג. ויש עוד הוספה בזה:

לכאורה יש מקום לחלק בין נער זקן ונשים, שמבינים את הטעם כו', לטף, שבהם נכללים גם אלו שאינם שייכים אפילו "לשמוע", כי אם "ליתן שכר למביאיהן"7.

אך האמת היא, שההשתוות היא גם עם ה"טף" שאינם שייכים להבנה – שהרי גם אצל ה"זקן" צריכה להיות השמחה באופן ד"עד דלא ידע"8, לא באופן של הבנה והשגה.

וכמדובר בארוכה בפורים שלפנ"ז9, בנוגע לשבע הענינים שבימי הפורים10: מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, אמירת "ועל הנסים", קריאת התורה, ועד לאיסור הספד ותענית ומשתה ושמחה באופן ד"עד דלא ידע" – שהסיום וחותם דימי הפורים הוא בסעודת פורים, שאז הוא עיקר החיוב "לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שהרי סעודת פורים נערכת ביום, לאחרי קיום כל שאר עניני הפורים (וכמובן, שאם יתחילו את ימי הפורים בענין ד"עד דלא ידע", לא יוכלו לקיים את קריאת המגילה וכל שאר הענינים שקיומם צריך להיות כשנמצאים במעמד ומצב שיכולים להבחין "בין ארור המן לברוך מרדכי"8).

ונמצא, שהסדר הוא, שהענין שבו מסיימים וחותמים את ימי הפורים, ואותו לוקחים על כל השנה כולה, הוא – ההתאחדות של כל בנ"י בשמחה של מצוה, באופן שאפילו תינוק בעריסה שלא בא עדיין להתפתחות השכל, הרי הוא מרגיש כבר ששמח בשמחה של מצוה, ואפילו אצל זקן, השמחה אינה מדודה לפי ההבנה והרגש שלו, אלא השמחה היא כפי ציווי הקב"ה שהוא בלי גבול ולמעלה מטעם ודעת, ולכן גם אצל יהודי השמחה היא באופן ד"עד דלא ידע".

ועי"ז ממשיכים ופועלים על כל השנה כולה שמחה שלמעלה מטעם ודעת, שפורצת כל הגדרים, עד שבאים למרחב העצמי – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"11, "נחלה בלי מצרים"12.

* * *

ד. מהי אמנם הסיבה לכך שגזירת המן היתה (וכתוצאה מזה הוצרכה גם שמחת פורים להיות) באופן שוה "מנער ועד זקן טף ונשים"? – הרי זה בגלל שאצל המן הי' נוגע הענין שבו משתווים כל בנ"י "מנער ועד זקן טף ונשים", וכיון שענין זה פגע בישות ומציאות שלו, לכן היתה גזירתו "מנער ועד זקן טף ונשים", מבלי לחלק ביניהם, ולכן כאשר "ונהפוך הוא"13, נקבעה גם השמחה באופן ד"מנער ועד זקן טף ונשים" בשוה.

וביאור הענין:

כמסופר בפשטות הכתובים – היתה נוגעת להמן העובדה ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"14, אלא ש"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו"15, ובגלל זה באה הגזירה על כל בנ"י.

וצריך להבין:

אמרו רז"ל16 שבנוגע ללשון הרע יכולים ללמוד מהמן, שאצלו הי' הכל מסודר כו', בשכל ובדעת.

ועפ"ז אינו מובן: וכי משום שמרדכי, ראש הסנהדרין17, לא יכרע ולא ישתחוה, צריך לגזור גזירה על כל בנ"י?!

הן אמת ש"לשלוח יד במדרכי לבדו" הי' מעט בשבילו, אבל אעפ"כ, אין זה שייך לכל ישראל עד ל"טף ונשים"; לכל היותר הי' לו לחשוב אודות כל הסנהדרין, הגדולים שבישראל, אנשי שכל שבישראל, אבל מה שייך שבגלל מרדכי תהי' גזירה גם על "טף ונשים"?!

אך הענין הוא: מה שהפריע ונגע להמן במציאותו של מרדכי הוא – לא היותו בר-שכל, הבנה והשגה, אדם גדול במדות, או מעלת העשירות וכל ריבוי המעלות שהיו למרדכי; להמן הפריע ונגע הענין שמצדו משתווה מרדכי עם כל בנ"י.

ובלשון הכתוב15 – "כי הגידו לו את עם מרדכי":

לכאורה אינו מובן: מהו קשר הדברים שהטעם לכך ש"ויבז בעיניו (שהי' מעט בשבילו) לשלוח יד במרדכי לבדו" הוא – "כי הגידו לו את עם מרדכי"?

אך הענין הוא18:

כאשר המן ראה אדם שמעמיד את עצמו בסכנת נפשות, שגם לאחרי "אמרם אליו יום ויום" "מדוע אתה עובר את מצות המלך"19, ה"מושל בכיפה"20, שכולם יהיו "כורעים ומשתחווים להמן", הנה "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – התחיל לחקור ולדרוש: מהו פשר המס"נ הלזו, האם זהו ענין של שכל או הרגש וכיו"ב.

ואז, "הגידו לו את עם מרדכי" – שאין זה בגלל שמרדכי הוא יוצא מן הכלל מכל בנ"י, אלא זוהי מהותו של "עם מרדכי", על כל חלקיו, שכל אחד ששייך ל"עם מרדכי" הוא במעמד ומצב ש"לא יכרע ולא ישתחוה".

ובמילא מובן, שלא יועיל "לשלוח יד במרדכי לבדו" – כיון שנשאר עם שלם, "עם מרדכי", ש"לא יכרע ולא ישתחוה".

ה. והענין בזה:

נקודת הענין ד"לא יכרע ולא ישתחוה" היא – נקודת היהדות. ובלשון רבינו הזקן21: "שמע ישראל", יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות.

ואם הוא עושה ענינים שאינם מתאימים כו' – הרי זה רק בגלל שנדמה לו (או שפיתו אותו לחשוב) שאין זה מנתק אותו מיהדות ומאלקות, אבל אילו הי' מרגיש שזהו דבר שמנתק אותו – לא הי' עושה זאת, שכן, כל אחד, יהי' מי שיהי', אם הוא רק יהודי, היינו שנולד לאם יהודי' – אינו יכול להיות נפרד מאלקות, ואינו זקוק למחשבה והתבוננות, ראיות והוכחות וכו' וכו'.

וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא22, שמצד זה שאצל נפש האלקית לא יכול להיות ענין של עבודה זרה, הרי הוא מוסר נפשו "אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחוות לע"ז, אף שאינו מאמין בה כלל בלבו", והיינו, שאע"פ שזהו"ע של מעשה בלבד, ללא אמונה כלל במוח או בהרגש בלב, כי אם פעולת הגוף בלבד, הרי ענינו של יהודי הוא "גוי אחד בארץ"23, היינו, שממשיך את אחדות הפשוטה גם בגוף, כך, שגם הגוף אינו יכול להיות נפרד מאלקות, אפילו ע"י פעולה גופנית שאינו מאמין בה כלל בלבו.

וענין זה נוגע ומפריע למציאותו של המן:

מבואר בחסידות24 שענינו של המן הוא "חוצפא בלא תגא"25, ללא טעם, כי אם ישות בלבד, שאינו יכול לסבול שתהי' איזו נקודה בעולם שלא תכיר במציאות שלו.

ועז"נ26 "ראשית גוים גו'" – שזהו המקור שממנו נמשכים כל עניני מדות רעות וכל המסתעף מהם, "ואחריתו עדי אובד" – שלא שייך בזה ענין של בירור כו', והיינו לפי שזהו הציור היותר תחתון בעבודה זרה, שזהו ההיפך מנקודת החיות של העולם והבריאה כולה, ועד לנקודת היהדות שבישראל.

ונמצא, ש"לא יכרע ולא ישתחוה" הו"ע נקודת היהדות שישנה אצל כל אחד מישראל, "מנער ועד זקן טף ונשים", ובכל אחד מהם היא בכל השלימות (ללא חילוקים באופן השלימות, למחצה או לרביע כו'), והיינו לפי שזהו ענינו של ה"חלק אלקה ממעל ממש"27 שישנו בכל אחד מישראל, וכשם שהקב"ה פשוט בתכלית הפשיטות, הנה גם ה"חלק אלקה ממעל ממש" הוא פשוט בתכלית הפשיטות.

וכיון שלהמן הי' נוגע הענין שבו משתווה מרדכי עם כל בנ"י, "עם מרדכי" – לכן היתה הגזירה על כל בנ"י, "מנער ועד זקן טף ונשים", וכמו"כ הי' גם הענין ד"ונהפוך הוא" אצל כולם – "מנער ועד זקן טף ונשים" – בשוה.

ו. וכן הוא בנוגע לשמחת פורים, שלא זו בלבד שכולם צריכים להיות בשמחה, אלא שהשמחה צריכה להיות אצל כולם באותו אופן – "עד דלא ידע":

ענין השמחה ישנו בכל המועדים – "מועדים לשמחה"28, ואדרבה: שמחת המועדים היא מצות עשה מן התורה29; משא"כ פורים וחנוכה שהם מצוות שמדברי סופרים, דברי קבלה30.

ואעפ"כ, דוקא בנוגע לשמחת פורים נצטווינו שתהי' באופן ד"עד דלא ידע", ולא בכל המועדים לשמחה ושאר עניני שמחה שהם מצות עשה מן התורה.

וטעם הדבר – כי, בחג הפסח, הי' ענין של יציאה משעבוד, ממ"ט שערי טומאה וכו' וכו', ועד"ז בנוגע לשאר המועדים; אבל בפורים – נתפסים הנשמה יחד עם הגוף בהענין ד"לא יכרע ולא ישתחוה", שזוהי נקודת היהדות – שלמעלה גם מהתורה, ורק לאחרי' בא ענין התורה, כדאיתא במדרש31 שמחשבתן של ישראל קדמה אפילו לתורה – שהיא אצל כל בנ"י בשוה.

ולכן, גם באופן השמחה משתווים כל בנ"י – הן "טף", תינוקות של בית רבן,

– שמהם שמעו את ה"בשורות טובות" על הגאולה, כמסופר בארוכה במדרש32 ש"בשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן .. פגעו (המן וכל בני חבורתו) במרדכי .. וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם .. שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך, אמר לו כו', פתח השני ואמר כו', פתח השלישי ואמר כו' (כפי שיתבאר לקמן (ס"ז) פרטי הענינים של ג' הפסוקים), כיון ששמע מרדכי כך, שחק והי' שמח שמחה גדולה", בה בשעה שזה עתה נתקבלה גזירת המן –

כפי שרואים במנהג ישראל (תורה הוא33) שבפורים יש שמחה מיוחדת אצל ילדים קטנים, בהכאת המן וכו' וכו', ביתר שאת משאר ימים טובים ומועדים שבכל השנה כולה,

והן "זקן", שפועל על עצמו לשמוח כמו תינוק של בית רבן – באופן ד"עד דלא ידע", שאז ניתוסף בזה גם העילוי דאתהפכא (דאף שלא שייך לחלק ב"עד דלא ידע", מ"מ, שייך לחלק באופן ההכנה לזה).

וכאמור לעיל – התכלית אינה ענין של דרוש, ביאור והסברה בהבנה והשגה, אלא שיהי' הענין ד"עד דלא ידע" בפועל, ולאחרי כן, להמשיך את הענין שלמעלה מטעם ודעת בכל השנה כולה.

* * *

ז. הביאור בסיפור המדרש34 הנ"ל (ס"ו) אודות שמחתו של מרדכי בשמעו מ"שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר" שלשת הפסוקים35, "אל תירא גו'", "עוצו עצה ותופר גו'", "ועד זקנה וגו'" – ששמחתו של מרדכי היתה מזה שראה שגם כש"באים מ.בית הספר"36 הרי הם חדורים באמונה ובטחון בהקב"ה, כמודגש בג' הפסוקים שמורים על ג' מדריגות-כתות37 בסדר החינוך זו למעלה מזו: כתה הא', אמונה ובטחון בהקב"ה שלא להתיירא "מפחד פתאום" ו"משואת רשעים", ללא צורך בטעם והסברה; כתה הב', ידיעה וודאית שמלכתחילה38 תופר העצה ולא יקום הדבר הבלתי-רצוי, וטעם הדבר, "כי עמנו א-ל"; וכתה הג', שההנחה היא שגם חוקי הטבע שקבע הקב"ה אין להם שליטה על בנ"י, דכיון ש"אני עשיתי", הרי "אני אשא .. אסבול ואמלט" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א ע' 206 ואילך.

ח. והנה, ג' מדריגות-כתות הנ"ל הם בענין החינוך עצמו; אבל עוד מקודם לכן ישנו כבר הענין דברית-מילה, שהו"ע המס"נ.

ובהקדמה:

כיון ש"אתם המעט מכל העמים"39, היינו, שבנ"י היו תמיד וישארו תמיד "המעט מכל העמים" בכמות, הנה לכל לראש צריכים להבהיר ולהבטיח אצל בנ"י את ענין המס"נ.

וכפי שמצינו בנוגע לכללות עם ישראל, שתיכף בצאתם ממצרים, הוצרכו לכל לראש לקפוץ לים40. ועוד לפני זה – כדי שתהי' היציאה ממצרים, הוצרכו לשחוט שה שהי' ה"עבודה זרה" של מצרים41, והקדימו42 ארבעה ימים לפני כן להודיע בכל המדינה שעומדים לשחוט את הע"ז של מדינה זו! – באופן כזה היתה התחלת לידת עם ישראל.

ועד"ז כשעמדו לקבל את התורה – "כפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא כו'"43. יהודי יודע שאין לו שני דרכים: או שהוא מקבל את התורה, או ש"שם תהא כו'", ואין ענין הממוצע; אם רצונו בחיים – עליו לקבל את התורה בכל פרטי'.

ועד"ז בחייו הפרטיים של כל אחד מישראל בכל יום ויום:

התחלת היום – עוד לפני שמתחיל ללמוד, ועוד לפני שמתחיל להתפלל – היא באמירת "מודה אני לפניך .. שהחזרת בי נשמתי", היינו, שמכיר בכך שזה עתה קיבל את נשמתו במתנה מהקב"ה, ובמילא הרי זה דבר הפשוט ש"מודה אני לפניך", ללא הגבלות וללא תנאים וללא מדידות של שכל והרגש וכו'.

ועד"ז בכללות חייו של כל אחד מישראל – שתיכף ומיד לאחרי שנולד ילד יהודי (שאז ישנה כבר הנקודה ד"מודה אני לפניך"), הנה "תחלת כניסת נפש זו הקדושה" (כלשון רבינו הזקן בשו"ע44) היא כשמכניסים אותו בבריתו של אברהם אבינו [וגם מי שנולד מהול, שזוהי דרגא של צדיק, צ"ל אצלו הטפת דם ברית45], שזהו"ע של מסירת-נפש – שהרי "מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא"46. וזהו הביאור בפנימיות הענינים בדברי הרמב"ם בספרו יד החזקה47, שענין המילה הוא סכנת נפשות. והיינו, שיהודי מעמיד את עצמו במצב של סכנת נפשות ע"פ דין, ובלבד שתהי' לו "ברית עולם"48 עם הקב"ה.

ט. ולאחרי המס"נ שבענין המילה – מתחיל ענין החינוך:

לכל לראש אומרים לו, "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא": אין לך להתפעל מהעובדה שתיכף ומיד בכניסתך לעולם – מיד לאחרי כניסת נפש הקדושה בגוף, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"49 – הנך נמצא במעמד ומצב ד"המעט מכל העמים", ובמילא, העולם כולו נגדך, כך, שישנו כבר מן המוכן "פחד פתאום" ו"שואת רשעים", שהרי עולם הזה – שבו ניתנה התורה ומצוותי' – הרשעים גוברים בו50.

והחינוך בזה הוא באופן שאינו יודע – ואינו שואל – טעם הדבר; הוא יודע שישנו "פחד פתאום" ו"שואת רשעים", ויודע שישנו הציווי "אל תירא".

ולאחרי שגדל ועולה לכתה גבוהה יותר, אומרים לו: כיון שהקב"ה נתן לך יכולת וכחות, עד לכח השכל שהוא תכלית העילוי בכחות – עליך לנצל את השכל כדי לבטל את ה"עוצו עצה" ו"דברו דבר", ש"תופר" ו"לא יקום".

וכיון ששייך כבר לשכל, הרי הוא יודע גם שהסיבה לכך ש"תופר" ו"לא יקום" היא – לא בגלל היותו חכם גדול, אלא – "כי עמנו א-ל".

וכאשר גדל עוד יותר ועולה לכתה גבוהה עוד יותר, אומרים לו יתירה מזה:

עד עתה דובר אודות ענינים בלתי-רצויים שיכולים לבוא מצד זה ש"הרשעים גוברים בו", ומצד תחבולות בני אדם; אבל עדיין יכול אתה לחשוב שהנך נתון תחת השליטה של "אותות השמים" וחוקי הטבע.

ועל זה אומרים לו: אם אתה מקבל חינוך יהודי – אזי מחנכים אותך באופן שהטבע אינו בעל-הבית עליך.

ואין זה באופן שהטבע מתבטל ממציאותו, והוא חי בגן-עדן; הוא חי בעוה"ז, במעמד ומצב שישנן ההגבלות של "זקנה" ו"שיבה" [והיינו, לא כשנמצא בישיבה או בבית-הכנסת בעת התפלה, שאז אין לו שייכות לחולשה של זקנה ושיבה, אלא כשיוצא לעולם, ששם נעשית חלישות מצד ענין הזקנה והשיבה, כך, שזקנה ושיבה הם בבחינת "משא" ו"סבל"], ואעפ"כ, אין זה פוגע בו ("עס רירט אים ניט אָן"). וטעם הדבר – דכיון ש"אני עשיתי", הרי הוא בעה"ב על הטבע, ולכן "אני אשא .. אסבול ואמלט", היינו, שהקב"ה מוציא אותו מכל הענינים הבלתי-רצויים הקשורים עם זקנה ושיבה.

י. וכאשר מרדכי ראה תינוקות שבאים מבית הספר עם חינוך באופן הכי נעלה – "הי' שמח שמחה גדולה".

וכאשר "אמר לו המן, מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו", "אמר, על בשורות טובות שבשרוני" – "בשורות טובות", ולא נבואה, כיון שרואה זאת בעיני בשר, כך, שאין לו מה להתיירא מהעצה הרעה של המן.

וכאשר המן שמע זאת, הבין היכן היא המלחמה – שאם רצונו בפעולתה של הגזירה, עליו לשלוח ידו תחילה באלו התינוקות, כי, אם יתחיל בנוגע לשאר בנ"י, ואלו התינוקות ימשיכו להתחנך באופן האמור, אזי לא תפעל הגזירה מאומה.

יא. וענין זה מהוה הוראה בכל המקומות ובכל הדורות:

בכל מעמד ומצב שבו נמצאים בנ"י, גם כאשר הקב"ה מברך אותם שיהיו ללא גזירות רח"ל, וללא מיצרים והגבלות כו' – הרי גם אז "אתם המעט מכל העמים".

וכיון שכן, הנה הדרך היחידה לפעול שמלכתחילה לא יהיו גזירות כו', היא – להבטיח את אופן הנהגתם של התינוקות בבואם מבית הספר, שידעו, שאין להם מה להתפעל מהעולם גם בהיותו כמו שהוא, ואדרבה, יש ביכלתם – ע"י השכל וכל הכחות שלהם – להתחכם ולהתגבר על העולם, ועד שנעשה בעה"ב על הטבע (ולא להיפך ח"ו), כדאיתא בירושלמי51 על הפסוק52 "לא-ל גומר עלי".

ואז נעשית שמחה גדולה, כיון שיודעים שאפילו אם ישנה איזו עצה רעה במקומו של המן, בגלל שישנו קטרוג על בנ"י – מתבטלת עצה זו, והקב"ה קורע אפילו גזר דין שכבר נחתם (כפי שהי' בימי הפורים53), ואדרבה – "ונהפוך הוא", "מאבל ליום טוב"54, מתוך שמחה גדולה, עד לשמחה באופן "דלא ידע".

* * *

יב. מצינו בתורה כו"כ ענינים שהם מן הקצה אל הקצה, ואעפ"כ, מתאחדים יחד שתי הקצוות ע"י תורת החסידות, שלוקחת את הענין כפי שהוא בתורה עד לרזין דרזין, תורת הקבלה, וממשיכה אותו עד לפשט שבתורה, והלכה למעשה בפועל, ועד להוראות בהנהגה היום-יומית, לא רק בזמני התפלה בבית-הכנסת ולימוד התורה בישיבה, אלא גם כאשר יוצאים לרחוב ל"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"55, להתעסק בעניני העולם באופן המותר ע"פ תורה, כמ"ש56 "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", ע"י העשי' בעובדין דחול שבעניני העולם, באופן ש"בכל דרכיך דעהו"57.

ועד"ז בנוגע לביאור דלעיל בנוגע לג' הפסוקים "אל תירא גו'", "עוצו עצה גו'", "ועד זקנה וגו'" – שאין זה סתם דרוש, אלא יש לזה יסוד בתורת הקבלה (כדלקמן סי"ג).

ובהקדם המדובר כמ"פ58 בנוגע לענין הדרוש, שאין זה הפקר לכל, כטעות "בעלי הדרוש" שחושבים שיכולים לומר ב"דרשה" גם ענין שאין לו יסוד, כיון ש"אין משיבין על הדרוש".

הן אמת שהכלל "אין משיבין על הדרוש" נאמר בכתבי האריז"ל59, ובודאי כן הוא ע"פ חכמת האמת, חלק הסוד שבתורה, אבל, אין הכוונה שבענין הדרוש יש חומה פרוצה, כך, שכל אחד יכול לומר ככל העולה על לבו – דכיון שדרוש הוא חלק בתורה, והתורה על כל חלקי' היא תורת אמת, הרי בודאי שגם בחלק הדרוש צריך להיות דרוש שהוא אמת.

אלא, שכל חלק בתורה יש לו כללים משלו. ולדוגמא: בנוגע לחשבון – הנה כשמדובר אודות הפרשת תרומות ומעשרות, צריך להיות החשבון כפשוטו, משא"כ בחכמת האמת יש מקום לסדר בחשבון שבו מונים גם את המספר הכולל, או מספר קטן ומספר גדול וכיו"ב, אף שסדר זה לא שייך בנוגע להלכה למעשה.

ועד"ז בנוגע לכלל ש"אין משיבין על הדרוש" – שהכוונה בזה היא ל"קושיא" כפי שהיא בחלק ההלכה, חלק הפשט, הרמז והסוד, והיינו לפי שהכללים שבחלק הדרוש שונים מהכללים שבשאר חלקי התורה. וע"ד שבחלק ההלכה גופא יש כללים שונים וגישות שונות, כמו החילוק שבין דיני ממונות ודיני נפשות, איסור והיתר, טומאה וטהרה, שלכן "איסורא מממונא לא ילפינן"60 וכיו"ב. אבל, ברור הדבר, שכל ענין צריך להיות מתאים ומכוון לפי הכללים שלו.

יג. ובנוגע לעניננו – הנה הביאור דלעיל בפסוקים "אל תירא וגו'", מיוסד על המבואר בארוכה בקבלה וחסידות:

ענין היראה ("אל תירא") – הוא במדות שבלב. ובענין זה מתחיל החינוך – כאשר "עיר פרא אדם יולד"61 – במדות בלבד.

ולאחרי כן, כאשר הולך וגדל – ישנם גם כל הדרגות שבענין המוחין, ואז ניתוסף גם הענין ד"עוצו עצה".

ויש להוסיף, שגם הענין ד"דברו דבר" קשור עם ענין המוחין – כידוע בענין "אבא יסד ברתא"62, שענין הדיבור (מלכות, ברתא) נעשה ע"י הוספה במוחין (אבא), שלכן אין התינוק יכול לדבר, אף שיש לו מדות שבלב, כיון שחסר אצלו ענין המוחין.

ולאחרי כן, הנה במוחין גופא באים לדרגא היותר נעלית, שנקראת בלשון הקבלה בשם "זקנה", ולמעלה יותר – "שיבה", ועד לדרגא שלמעלה משניהם, שזהו"ע ד"אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט".

ומזה נמשך אח"כ בדרוש – כפי שהדבר מתבטא בנוגע לענין החינוך, ועד להוראה בפועל בנוגע להנהגה היום-יומית, כמבואר בדברי רבותינו נשיאינו עד לרבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.

יד. ונקודת הענין:

יהודי צריך לידע "כלל" – שכל בנ"י, "מנער ועד זקן טף ונשים", הם במעמד ומצב ש"לא יכרע ולא ישתחוה", אלא, שישנו מי שטועה ועושה דבר מסויים בחשבו שאין זה בבחינת "יכרע וישתחוה", אף שבפועל הרי זה בבחינת "יכרע וישתחוה", וישנו מי שאינו מוכן לטעות ולרמות את עצמו; אבל ברור הדבר שכל אחד מישראל הוא במעמד ומצב ש"לא יכרע ולא ישתחוה", להיותו חלק מ"עם מרדכי", ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"27.

וכפי שהי' בימי מרדכי ואסתר – שאפילו אלו ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", או "שהשתחוו לצלם"63 [והרי לא מדובר כאן אודות אנשים יחידים, שהרי בשביל אנשים יחידים לא היו גוזרים גזירה על כל עם ישראל, וכדאיתא במדרש53: "שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה כו'"], הנה בשעה שנודעה הגזירה, והכריזו על "כנוס את כל היהודים"64, אזי "כולם כאחד [לא רק אלפים, מאות ועשיריות, אלא אפילו אחד] לא עלה על דעתם מחשבת חוץ ח"ו", "ומסרו עצמן למות כל השנה כולה" (כמ"ש רבינו הזקן בתורה אור65), וההסברה היחידה על זה היא – כי, בשעה שיהודי "תופס" ("כאַפּט זיך") שזהו ענין שנוגע ל"יכרע וישתחוה", אזי מתנער ממנו לגמרי, ועומד במס"נ.

[ולהעיר, שענין זה הראו ליהודים רבים בדורנו זה – מהצד ההפכי, רח"ל66:

גם ה"המן" של דורנו, ימ"ש, לא עשה חילוקים בין נער לזקן טף ונשים, וגם יהודי שחטא, עד לחטא כפי שהי' אצל עכן, שכפר וכו'67 – גם אותו שלח לתאי הגזים!...

וטעם הדבר – כיון שהרגיש שיש לו שייכות ל"עם מרדכי", וזאת – אפילו אם המיר דתו ("געביטן דעם רענדל"), דכיון שנולד יהודי, לא יועיל מאומה, והוא נשאר יהודי עד נשימתו האחרונה, וגם לאחרי כן.

וכדאיתא בירושלמי68 שאפילו אלו ש"אין להם חלק לעולם הבא" (כפי שנימנו בסוף מסכת סנהדרין69), הנה לאחרי שעברו את הענין ד"גפרית ומלח שרפה כל ארצה"70, יש גם להם חלק לעוה"ב, וטעם הדבר – לפי שזהו "מעשה ידי להתפאר"71, וכיון ש"אני עשיתי", מעשה ידיו של הקב"ה, שהוא נצחי, ולא שייך אצלו ענין של העדר המציאות ח"ו, הרי כן הוא גם בנוגע ל"מעשה ידי"].

ובמילא מובן, שאסור להתייאש מאף יהודי (ומי שמתייאש – הרי זה שקר), כיון שכל יהודי, יהי' מי שיהי', "מנער ועד זקן טף ונשים", הוא במעמד ומצב ש"לא יכרע ולא ישתחוה", ולא רק שלא יעשה זאת סתם ככה, אלא גם כאשר הדבר קשור עם גזירת המן, והברירה היא בין לחיים או להיפך ("אתך אנו בין לחיים בין כו'"72) – לא איכפת לו, ועומד בתוקף על כך ש"לא יכרע ולא ישתחוה".

טו. וכיון שזהו מעמדו ומצבו של כל אחד מישראל – הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לענין ד"ואהבת לרעך כמוך"73:

אף שישנו הפירוש שציווי זה קאי על "רעך בתורה ומצוות"74, נכלל בזה כל אחד מישראל, כי, אפילו אם עכשיו אינו במעמד ומצב של "רעך בתורה ומצוות", הרי זה רק בגלל שהוא חי בטעות (כנ"ל), אבל כאשר יבואו אליו ויראו לו את האמת, שע"י הנהגה מסויימת נפרד מיהדותו, אזי "לא יכרע ולא ישתחוה".

והרי ענין זה הוא לא רק בנוגע לעבודה זרה כפשוטה, אלא גם שלא לעבור על רצונו של הקב"ה, כמבואר בתניא50 שזהו כמו ענין של ע"ז.

וההסברה הפשוטה בזה – מפני שזהו ציווי המלך, והעובר על ציווי המלך (ללא נפק"מ מה הוא הציווי), חייב מיתה. וכידוע הסיפור עם שמעי בן גרא, שכיון שעבר על הציווי של דוד מלך ישראל (אפילו כאשר הענין כשלעצמו אינו נוגע, לולי העובדה שזהו ציווי של דוד המלך), הנה מיד נעשה היפך החיים75.

והתוצאה מזה בנוגע לפועל – ע"פ הוראת רבינו נשיאנו, שבכל מקום שיהודי בא, או שביכלתו להגיע לשם, עליו להתאחד עם כל היהודים שיכול להגיע אליהם שם, וברור הדבר שהוא יעזור להם בדבר-מה, והם יעזרו לו בדבר-מה.

וענין זה מוסיף עידוד וחיזוק בעבודה, שכן, למרות שזוהי עבודה קשה, הרי כשבטוחים שתהי' הצלחה, נעשית העבודה מתוך מרץ ושמחה, כיון שיודעים שאין זו יגיעה לבדה מבלי לידע מה יהיו התוצאות, אלא יודעים בוודאות שאם רק יתעסקו, בודאי יפעלו, כי "לא ידח ממנו נדח"76.

וע"פ האמור – צריך להתעסק עם כל אחד מישראל, "מנער ועד זקן טף ונשים", ללא חילוק כלל, אפילו אלו ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" או "השתחוו לצלם" (וכנ"ל שרואים בצד ההפכי, איך התייחסו אפילו ליהודי שהמיר דתו רח"ל), שכן, אפילו אחד מישראל לא סר מן הדרך, כאשר נודע לו שמדובר אודות ענין שהוא בבחינת "יכרע וישתחוה".

טז. אבל עדיין יש מקום לשאלה: הן אמת שהוא יכול וצריך לפעול, והוא אכן יפעל, אבל, מהי התועלת והתכלית בכך שיתוסף עוד יהודי שיניח תפילין, עוד יהודי שישמור שבת, כאשר גם אז נשארים "המעט מכל העמים", וע"פ חוק יש לכבד את דעת הרוב ("מאַדזשאָריטי רולס") – "אחרי77 רבים להטות"?!

והמענה הוא – שבשביל זה ישנו ענין החינוך, שאומרים לילד יהודי: "אל תירא וגו'".

וכאמור לעיל (ס"ח) שההתחלה בזה היא מהענין דברית מילה, שלכאורה מדובר אודות ענין שנעשה אצל איש פרטי, אבל אעפ"כ, יש ללמוד ממה שמצינו אצל אברהם, שהי' יחידי, "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"78, ש"ביום הגמל את יצחק"79, "ה'ג' (שמספרו שמונה) מל"80, כשנכנס לבריתו של אברהם אבינו בהיותו בן שמונת ימים, טען עוג, ש"באצבע קטנה" יכול לעשות ממנו עפר ואפר ("אַש און פּאָרעך"), ואמר לו הקב"ה: "חייך שאת רואה אלף אלפים ורבי רבבות יוצאים מבני בניו ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידו"81, והיינו, שאפילו ע"פ טבע, הנה סוכ"ס מנצחים בנ"י לא רק בעוה"ב, אלא גם בעוה"ז; יכול להיות שיצטרכו להמתין דור א' או שני דורות, אבל ברור הדבר שסוכ"ס תהי' מפלתו של עוג.

ולאחרי ההתחלה מהכניסה בבריתו של אברהם אבינו (ועד"ז באשה ד"כמאן דמהילא דמיא"82), אומרים לו: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא",

ומוסיפים לומר לו: אל תחשוב שמספיק אמונה בלבד, ואילו השכל צריך להיות קשור רק עם עניני העולם, עניני מסחר וכיו"ב, אלא עליך להשתמש בשכל בשביל לימוד התורה, ואז, "עוצו עצה ותופר" – ע"י העצה שבלימוד התורה, "דברו דבר ולא יקום" – ע"י הדיבור בתורה, "למוציאיהם בפה"83,

וסוכ"ס לא תתפעל גם ממה שאומר טבע העולם בנוגע לזקנה ושיבה שדבר שנעשה ישן אין משתמשים בו, אלא "ועד זקנה גו' ועד שיבה", דכיון ש"אני עשיתי", היינו, שזהו דבר שנובע מהקב"ה, הרי זה נשאר בתקפו בכל הזמנים ובכל המדינות, מבלי הבט על מה שנעשה מסביב.

יז. ועוד ענין בזה:

ע"י ההנהגה האמורה, הנה לא זו בלבד שנשמרים ומתקיימים הענינים שהיו אצל ההורים, אלא עוד זאת – שניתוסף עוד יום טוב.

כאשר מקרבים יהודי תחת כנפי השכינה, ופועלים עליו לקיים עוד מצוה ועוד מצוה (איזו מצוה שתהי'), הנה לא זו בלבד שמוציאים אותו מהלעו"ז, אלא עוד זאת, שעי"ז ניתוסף עוד יו"ט על הימים טובים שהיו עד עתה.

וענין זה מתאים להמבואר בזהר84 שתלמיד חכם איקרי שבת, וכמרומז גם בסיפור הגמרא במסכת שבת85, שכאשר הגיע תלמיד חכם, הגישו לו סעודה מיוחדת, וכששאל לפשר הדבר, אמרו לו, שהכינו זאת לשבת. ועפ"ז, הנה כאשר פועלים אצל יהודי לגלות את יהדותו, להיות יהודי בגלוי, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים שכנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת86, אזי ניתוסף ענין של יו"ט – "מועדים לשמחה".

ואז ניתוסף עוד יהודי שמהלך בשמחה, כיון שמצא את מקומו בחיים, שכן, כל זמן שיהודי לא חי ע"פ תורה, אינו יכול להיות שלם בנפשו ושלם בלבו, ומ"ש87 "והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי גו'", הרי זה לזמן קצר בלבד88, אבל סוכ"ס יתפוס את האמת, וכדי שיתפוס את האמת ואעפ"כ יהי' בשמחה, צריך להעמיד אותו על דרך החיים שהיא דרכו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אלקי ישראל.

יח. וזהו התפקיד של כל אחד ואחת מישראל, לפעול בסביבתו על כל אלו שיכול להגיע אליהם, "מנער ועד זקן טף ונשים",

כולל גם הפעולה על התינוקות שבאים מבית הספר, שהפסוקים שלהם (שנעשים דרכם בחיים) הם "אל תירא גו'", "עוצו עצה וגו'", "ועד זקנה וגו'",

וענין זה פועל אצל מרדכי ש"שחק והי' שמח שמחה גדולה",

ומזה באים לימי הפורים, באופן שגם כאשר כל המועדים בטלים89, הנה "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"90, שנשארים קיימים לנצח, לעד ולעולמי עולמים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "סטאַוו יאַ פּיטוּ"].

* * *

יט. דובר כמ"פ אודות דברי הזהר91 שהתורה אינה ספר של סיפורים (כפי ששולל זאת במילים חריפות), אלא כל ענין שבתורה (גם חלק הסיפורים שבה) הוא הוראה ולימוד92.

וכמודגש גם בכלל "מעשה אבות סימן לבנים"93 – לא (רק) לימוד או תורת אבות, אלא (גם) מעשה אבות, היינו, סיפורי מעשיות והעשיות שהיו אצל האבות, הנה כל אחד מהם מהוה "סימן" ודרך סלולה בנוגע לאופן הנהגת הבנים.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"מעשה אבות", "אין קורין אבות אלא לשלשה"94, אברהם יצחק ויעקב, שזהו "סימן" לבנ"י הבאים אחריהם עד סוף כל הדורות – כן הוא גם בנוגע לכל המעשיות והסיפורים שבתורה, הן בתושב"כ והן בתושבע"פ, שכל אחד מהם הוא "תורה", לימוד והוראה, היינו, שיכולים ליקח ממנו הוראות בחיי היום-יום, בכל מקום ובכל זמן.

ובזה גופא – יש סיפורים שההוראה שבהם מוסתרת, ויש צורך להתבונן ולהתעמק כדי למצוא את המוסר-השכל שיכולים ללמוד מסיפור זה; אבל יש סיפורים שרואים בהם הוראה גלוי' (כיצד להתנהג בענין שמייגע ומבלבל כו'), ודי בלימוד הסיפור בתורה כפשוטו כדי לראות כיצד צריך להתנהג.

וכן הוא בענינא דיומא – בנוגע לסיפור המגילה, גם כשלומדים זאת כפשוטו, ובלבד שלא לחטוף, אלא ללמוד ולפרש את הדברים לעצמו, ומתוך ידיעה שאין זה באופן ד"הקורא את המגילה למפרע"95, כפירוש הבעש"ט96 שקורא את המגילה בתור סיפור שאירע (רק) בעבר, שאז "לא יצא"95, אלא צריך לידע שזהו מאורע שקורה עכשיו, ואז יוצא י"ח קריאת המגילה, כיון שהכוונה בקריאת המגילה היא – הלימוד של הקורא בנוגע אליו97.

כ. ובהקדמה:

כללות הימים טובים אצל בנ"י הם באופן מצומצם ומכוון לפי הצורך, לא פחות ולא יותר (כמו כל עניני תומ"צ שהם באופן ד"לא תוסף גו' ולא תגרע"98), והם: שלש רגלים, פסח שבועות וסוכות, וכן חנוכה ופורים, שנקראים ימים טובים בכמה הלכות ובכמה ענינים, ועד שבכמה ענינים הנה גם ראש השנה ויום הכיפורים נכללים במנין הימים טובים (כפי שהדבר נוגע לנוסח הקידוש וההבדלה וכיו"ב).

ומתאים גם לענין כפי שהוא בספירות – כפי שמבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה דרושי ר"ה99, שר"ה ויוהכ"פ הם בחי' הראש, שיש בו חיצוניות (ר"ה) ופנימיות (יוהכ"פ), פסח שבועות וסוכות הם בחי' חג"ת, וחנוכה ופורים הם בחי' נצח והוד.

וכיון שע"פ קבלה הנה נצח והוד הם "לבר מגופא"100, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לימים טובים דחנוכה ופורים:

הימים טובים דפסח שבועות וסוכות (ועד"ז בנוגע לר"ה ויוהכ"פ שנתפרשו בתורה: "בחודש השביעי באחד לחודש"101, ו"בעשור לחודש"102) – נקבעו בזמן שבנ"י היו במעמד ומצב של חירות, בהיותם בעלי-בתים על עצמם, כמודגש בהתחלת הימים טובים – חג הפסח, חג המצות, שהוא היו"ט הראשון, "ראש השנה לרגלים"103 – שנקרא "זמן חרותנו"; ועד"ז בחג השבועות, שאין לו קביעות בפני עצמו, אלא חל ביום החמישים לחג הפסח, בתור המשך אליו – הרי זה גם כשבנ"י הם במעמד ומצב של חירות, שאז חוגגים את "חג הקציר"104; ועד"ז בנוגע ל"חג האסיף"104, חג הסוכות, בגלל ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"105, שאז נעשו בנ"י לעם בפני עצמו, באופן שאין עליהם בעה"ב מלבד הקב"ה, אין עליהם אלא ה' אלקיהם106.

ואף שג' ימים טובים אלו הם בתקפם הן בזמן שביהמ"ק הי' קיים והן משחרב ביהמ"ק – הרי עצם קביעות הימים טובים קשורה עם היות בנ"י עם בפני עצמו, בעלי-בתים על עצמם.

משא"כ חנוכה ופורים – שהם כנגד נצח והוד ש"לבר מגופא" – נקבעו בזמן שבנ"י לא היו בעלי-בתים על עצמם:

ע"פ המסופר בארוכה בדברי ימי ישראל – נקבע חנוכה בזמן ששלטה "מלכות יון הרשעה", וקביעת היו"ט היא – לא על פריקת עול מלכות יון, שהרי העול של מלכות יון נשאר גם לאחרי ביטול הגזירה (למשך זמן קצר, ומיד לאח"ז (עוד לפני חורבן ביהמ"ק) היתה מלכות רומי, כמבואר במסכת שבת107 פרטי הזמנים בזה), אלא היו"ט הוא על ביטול הגזירה, והיינו, שלא היתה עוד מלכות יון הרשעה, אלא הניחו לבנ"י (וסייעו להם) ללמוד תורה ולקיים מצוות.

וישנו יו"ט נוסף שהוא "לבר מגופא" – היו"ט דפורים:

אע"פ שבזמן – קדם פורים לחנוכה, וזהו גם מה שהסיפור דפורים במגילת אסתר נכלל בכתבי הקודש, ואילו עניני חנוכה הם בתושבע"פ, מ"מ, בנוגע למעמד ומצב של בנ"י, הנה בזמן דחנוכה, אף ששלטה מלכות יון הרשעה, היו בנ"י על אדמתם (גם אז היו מעט מבנ"י בגולה, אבל עיקר ורוב בנ"י היו בארץ ישראל), ושם אירע נס חנוכה – בירושלים, ועל שם זה נקבעו ימי חנוכה בכל תפוצות ישראל;

משא"כ בפורים, הנה אפילו לאחרי שבטלה גזירת המן היו בנ"י במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים" (גם אז היו מעט מבנ"י בארץ ישראל, אבל, נוסף לכך שגם הם היו תחת מלכות אחשורוש שהיתה "מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה"108, כולל גם ארץ ישראל, הנה עיקר ורוב בנ"י היו במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"), כדברי המן לאחשורוש: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך"2, וכדאיתא במדרשי חז"ל109 שהמן אמר לאחשורוש: "שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך (שמלכות אחת מליאה מהם), מפוזרין הם בין העמים" [והרי המן לא אמר דבר שקר, שלכן למדים ממנו לכל הדורות כולם בנוגע ל"לשון הרע" (עד כמה צריך להזהר מלשון הרע) דוקא (כנ"ל ס"ד), ולא בנוגע ל"מוציא שם רע", כיון שאמר את האמת (אלא שהמן הרשע ידע איך לומר זאת באופן שיגרום תוצאה הפכית)], וגם המקום שבו היו מרדכי ואסתר, ובו אירע הנס כו' – הי' בגלות דוקא.

כא. אמנם, קודם שנגזרה הגזירה ולאחרי שבטלה הגזירה, היתה זו מלכות של חסד, שהניחה לבנ"י להתנהג כרצונם,

ולכן, כאשר אחשורוש ערך משתה לכל שריו ועבדיו, הזמין את כולם – יהודים ואינם-יהודים – בשוה, "כרצון איש ואיש"110, "כרצון מרדכי והמן"63,

ועד כדי כך, שמרדכי הי' "יושב בשער המלך"111, והיינו, שהמלך שהי' מושל בכיפה20, מינה והושיב את מרדכי בשער המלך, להיות מקורב למלכות שיש לו דעה במלכות, וכדאיתא במדרשי חז"ל שמרדכי הי' מהיושבים ראשונה במלכות112,

ולא עוד אלא ש"מרדכי יתיב בסנהדרין .. בתרע מלכא" (כפירוש התרגום111), היינו, שבשער המלך קבע מרדכי ישיבה ולמד תורה, ובזמנים הפנויים התעסק בעניני המלוכה.

ומובן, שבמצב כזה, שמרדכי יושב (יחד עם הסנהדרין) בשער המלך – בודאי הונח בשכלם של כל בנ"י שאין מה לחשוש כו'.

ועפ"ז אינו מובן113: כיצד יתכן שבמצב כזה תהי' גזירה על בנ"י?! – והרי לא מדובר אודות מדינה שאינה תרבותית, שלא ידעה כיצד להנהיג את המלוכה, ולא מדובר אודות אדם נחות דרגא ("אַ פּראָסטער מענטש") שאין להקשות עליו כיצד נעשה "צורר היהודים"; מדובר אודות השר ממוכן (זה המן114), אחד מ"שבעת שרי פרס ומדי .. היושבים ראשונה במלכות"115 (אלא שהי' הדיוט לגבי שאר ששת השרים114), ומובן, שכאשר אחשורוש בחר שרים, בחר בודאי באלו הראויים לכך.

כב. אך הענין הוא113 – שהן אמת שמרדכי הי' יושב בשער המלך (עם הישיבה שלו), אבל, באותו זמן היו גם יהודים ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע":

החטא שבהשתתפות בסעודתו של אחשורוש הוא – לא מאכלות אסורות, נבלות וטריפות, אלא ההנאה מזה שאותו רשע מזמין אותו לסעודה116; היתכן שיהודי מרגיש את עצמו נחות כ"כ – בגלל שמתבייש בכך שהוא יהודי, "המעט מכל העמים" – עד שההנאה שלו היא מזה ש"אותו רשע" בא ומזמין אותו ל"באַנקעט"!...

לכאורה, הרי זה דבר שאין לו מקום ע"פ שכל:

בנ"י היו אז ברום המעלה; בשער המלך יושבים יהודים, ובהיכל המלך יושבים יהודים בעלי השפעה, ועד ש"אחות יש לנו בבית המלך"117, כך, שלכאורה צריכה להיות אצל יהודי הרגשת עליונות ("געהויבן"). ואעפ"כ, ישנם יהודים שמרגישים את עצמם נחותים, שלכן נהנים מזה שאותו רשע מזמין אותם לסעודה.

והגע עצמך:

אחשורוש – בתחילת מלכותו הי' רשות לבנות את ביהמ"ק118, והוא מתגאה ומתפאר בכך שנמצאים ברשותו כלי המקדש ובגדי כהונה של בנ"י, ומחשיב ל"יחוס" את העובדה שביכלתו ליהנות מהם119; ולעומת זאת, יש יהודים שנהנים מסעודתו של אותו רשע, למרות שרואים בסעודה זו עצמה שאחשורוש מתגאה בכך שלאבי זקנו של היהודי הי' ביהמ"ק, והוא (אחשורוש) יכול ליהנות מהכלים שהיו שם!

ובכן: כאשר ההנהגה היא להיפך מ"אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים", אלא יהודי מרגיש את עצמו נחות, "ונהי בעינינו כחגבים"120, וממתין על ההסכמה של "אותו רשע", שיתן לו "סמיכה" שהוא "אַ פיינער אמריקאַנער", "אַ פיינער שושן-הבירה איד" – הרי זה פוגע בקיומו של עם ישראל!

כג. וכיצד מגיעה הצרה?

ובכן: כאשר נהנים מסעודתו של אותו רשע, וע"י אותו רשע מתחילים להתחבר עם שר רשע, אזי מתחיל השר "לחוס" על ילדי ישראל, שאינו יכול לסבול את צערם, צער בעלי חיים – כמסופר בתרגום שני בנוגע לטענת המן על בנ"י ש"דתיהם שונות מכל עם"2, ש"לתמניא יומין גזרין ערלת בניהון ולא חייסין עליהון"!

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:)

בעמדנו בפורים – אפשר לומר "פורים תורה"121: בנוגע לשחיטה שנערכה עבור היהודים ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" – כיון שהי' זה ע"פ הוראת אחשורוש, לא רצה המן ללחום נגדה.

אבל, להיותו מ"אגודת ידידי בעלי החיים" ("יומען פרענדס אָוו ענימלס"), חיפש ומצא שמנהג בנ"י למול את ילדיהם בהיותם בני שמונת ימים, וטען, שאינם חסים על ילדיהם הקטנים – צער בעלי חיים!...

עד כמה הי' נוגע לו הענין של "צער בעלי חיים" – רואים מזה שרצה "להשמיד4 להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים"!...

– זהו אדם שדואג ל"צער בעלי חיים"!... בתחילה טוען, היתכן שאחשורוש מאפשר לעם ישראל למול את בניהם, מבלי לחוס עליהם, ומסקנתו היא, שבגלל זה צריך להרוג את כל העם!...

והמשיך לטעון גם בנוגע לשנת השמיטה (והרי שנה זו היא שנת השמיטה), כמסופר בתרגום שני: "לשבעא שנין קרין שבועא כו'", ואין זורעים את שדותיהם במשך כל השנה, ובכך פוגעים בנכסי המדינה [אחשורוש עצמו, שהי' בשושן הבירה – לא הי' נוגע לו כלל העובדה שבשנת שמיטה לא מעבדים את השדות בארץ ישראל, אלא, שלהיותו מושל בכיפה, מלך גם על ארץ ישראל], ובגלל זה צריך לאבדם!

כד. המשך השיחה, שכשם שהגזירה לא היתה באופן טבעי, אלא בגלל ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", כך גם העצה לביטול הגזירה לא היתה באופן טבעי, ע"י שתדלנות באי-כחם של בנ"י הקרובים למלכות, אלא ע"י תשובה ותענית, כדברי אסתר:64 "לך כנוס את כל היהודים122 .. וצומו עלי .. שלשת ימים123 .. וגם אני ונערותי אצום כן", ורק לאח"ז הלכה אסתר124 להשתדל אצל אחשורוש, כיון שרצונו של הקב"ה שיעשו משהו גם בדרך הטבע, וההוראה מזה, בנוגע לאופן ההנהגה בעת צרה125, שהפעולות בדרך הטבע צ"ל רק לאחרי הפעולה הראשונה לחזק את הקשר עם הקב"ה ע"י קיום התומ"צ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 191 ואילך.

כה. וזוהי כללות ההוראה מסיפור המגילה על כל הזמנים – גם בימי מנוחה ושלום, ששון ושמחה – באופן שאין צורך לחפש "נמשל", כיון שזהו הסיפור של כל זמן:

גם בזמן של מנוחה כו' – הרי בנ"י הם "המעט מכל העמים", ותמיד ישנם כאלו שכאשר נזכרים שבנ"י הם עם ש"לא יכרע ולא ישתחוה", אינם יכולים לשקוט, כיון שזה פוגע בישות שלהם.

ואעפ"כ, מתנהגים בנ"י באופן ש"דתיהם שונות מכל עם",

– מבלי להתבייש בכך, ואדרבה: דוקא עי"ז שמתנהגים באופן של "עם לבדד ישכון", אזי "ובגויים לא יתחשב"126, היינו, שמתעלים למעלה מכל הגויים, ובאופן שגם הגויים אומרים כן. –

ובאופן שידוע ומפורסם "בכל מדינות מלכותך" שבבוא יום השבת מכריזים בנ"י: "שבת היום", ובבוא השנה השביעית מכריזים "שביעית היום", ועד"ז בשנת היובל, "יובל היום"2, ואינם מתפעלים מאלו שאומרים שעי"ז מחריבים את כלכלת המדינה – דכיון ששמירת שבת ויו"ט ר"ח וכו' ע"י בנ"י היא רצונו של הקב"ה, שהוא המנהיג של כל המדינות, הרי זה בודאי גם הקיום של המדינה.

ובאופן כזה מתנהגים בנ"י גם אצל המלך – כמו מרדכי, שהי' "יושב בשער המלך" והביא עמו את הישיבה על פתחו של שער המלך, וכמו אסתר, שבהיותה בבית המלך, הקפידה על שמירת שבת וכשרות המאכלים וכו' וכו', ואימתי הי' היוקר שלה אצל המלך אחשורוש – כשנודע לו שהיא בת דודתו של מרדכי ("כי הגידה אסתר מה הוא – מרדכי – לה"127), שאז היתה לה תפיסת מקום אצלו לא רק ברוחניות, אלא גם להיותה נכדתם של מלכים (שאול המלך), כפירוש רש"י (מדברי המדרש128) על הפסוק129 "ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה", ש"בתחילה הי' מדבר עמה ע"י שליח, עכשיו שידע שממשפחת מלכים היא, דיבר עמה הוא בעצמו".

וזוהי ההוראה מהמגילה בחיי היום-יום, ובפרט בארץ הלזו, שבה מניחים לבנ"י ללמוד תורה ולקיים מצוות, שמירת שבת ויו"ט וכו', עם כל ההידורים – אלא שחסר רק התוקף הדרוש, לידע, שהן אמת ש"אתם המעט מכל העמים" בכמות, אבל הסיבה לכך היא בגלל שככל שניתוסף יותר ברוחניות, הולכת ומתמעטת הכמות, וכמבואר בחסידות130 שככל שישנו ריבוי האורות ישנו מיעוט הכלים.

ובסגנון פשוט – שיהודים לוקחים לא עם כמות, אלא עם איכות; גויים – יודעים זאת כבר מזמן, וגם יהודים ידעו זאת, אלא שיש כאלו ששכחו זאת, ויש כאלו שעכשיו רוצים לשכוח זאת, וליהנות מזה ש"אותו רשע" מזמין אותם לסעודה, וזאת – למרות שבבואם לסעודה רואים ש"אותו רשע" מתגאה בבגדי כהונה וכלי ביהמ"ק של בנ"י, שזכה שנמצאים בארמון שלו (כנ"ל בארוכה).

וכאשר מתנהגים ע"פ המוסר-השכל שלוקחים מהמגילה – כפי שמוסרים לכל אחד מישראל הוראת מרדכי לכ"ב אלף ילדי ישראל, שאז "זכרם לא יסוף מזרעם"90, כיון שמקבלים זאת בכל התוקף וה"שטורעם" של "תורת אמת" כמו בשעת נתינתה בפעם הראשונה במעמד הר סיני – אזי "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"131, וכפי שמסיימים בהתחלת כל שבוע132: "כן תהי' לנו".

* * *

כו. דובר לעיל (סי"ט) אודות כללות התורה שהיא הוראה לכל אחד ואחת, לא רק חלק ההלכה שבתורה (כולל גם חלק השקו"ט שבהלכה, שמזה גופא יכולים ללמוד כמה הלכות), אלא אפילו חלק הסיפורים שבתורה, שאף שלכאורה אינם אלא דברי ימי ישראל, ובלשון הכתוב: "דברי מלכי ישראל"133, או "מלכי יהודה"134, ועד"ז "ויהי בימי אחשורוש"108, הנה גם בהם יש לימוד והוראה, ולא רק לאותם זמנים, אלא כשם שהתורה היא נצחית135, כך גם ההוראה שבה היא נצחית; אלא, שיש ענינים שההוראות שבהם מוסתרות, ויש ענינים שההוראות שבהם גלויות גם בשטחיות, וצ"ל רק הרצון להכיר בהם, ועל מנת לשמור ולעשות ולקיים.

וכמו ההוראה האמורה לעיל בנוגע לכללות המצב שהי' בימים ההם, כאשר "מרדכי יושב בשער המלך", ו"אחות יש לנו בבית המלך", וכן טעותם של אלו ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" (שאף שבבואם לסעודה ראו ש"אותו רשע" מתגאה בכך שזכה שיהי' לו כלי ובגד מאבי זקנו של יהודי, מ"מ, נהנה יהודי מזה ש"אותו רשע" מזמין אותו לסעודה) – כפי שניתן ללמוד מהסיפור הפשוט של המגילה כפי שמפרשים אותה לילדים ב"חדר".

וכמו"כ ישנם הוראות מכמה פרטים שנתבארו בתושבע"פ – במסכת מגילה ובמדרשי חז"ל על המגילה, וכן פירושי חז"ל על המגילה שהם לאחרי זמן המדרשים, שגם הם נכללים בכלל שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני136, אם זה פירוש שנתפשט ונתקבל ברוב ישראל, כפי שפוסק הרמב"ם בחלק האחרון של ספרו137, בנוגע לגזירה ותקנה שנתפשטה ונתקבלה ברוב ישראל, שנכללת בהציווי ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך גו'"138, ומזה מובן גם בנוגע לפירוש שנתפשט ונתקבל ברוב ישראל, שנעשה פירוש מקובל בתושבע"פ.

כז. בין הפירושים בנוגע לפרטי הענינים שבמגילה, מצינו, שלאחר ש"ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"139 [לאחר שהשיב לאחשורוש על שאלתו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו" – בחשבו "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" – "יביאו לבוש מלכות גו' ואשר נתן כתר מלכות בראשו וגו'", ואז, "ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי"140] – "וישב מרדכי אל שער המלך"141, ואיתא בגמרא142: "ששב לשקו ולתעניתו".

וצריך להבין:

ע"פ דין השו"ע, הנה מצד יוקר הגוף של יהודי, "אסור .. לצערו בשום צער .. אא"כ עושה בדרך תשובה, שצער זה טובה היא לו כו'"6.

וכידוע תורת הבעש"ט143 על הפסוק144 "כי תראה חמור שונאך", שאע"פ שכאשר מסתכלים בעיון בחומר הגוף ("חמור"), אזי רואים שהוא "שונאך", ששונא את הנשמה, ושונא רוחניות, כיון ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה"145, וא"כ, יכול להיות שתעלה מחשבה שלא לסייע לגוף, "וחדלת מעזוב לו", אלא לצערו ולשברו ע"י תעניות וסיגופים – הנה לא בזו הדרך ישכון אור התורה, אלא – "עזוב תעזוב עמו", היינו, שצריך לעבוד את ה' ביחד עם הגוף.

ובשביל זה יש צורך בגוף בריא – כפי שפוסק הרמב"ם146: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא", היינו, שזוהי הדרך לעבוד את ה'.

וכיון שכן, הרי מזה שמרדכי שב לשקו ולתעניתו, מובן, שלמרות שאחשורוש צוה להמן להרכיב את מרדכי ברחוב העיר ולקרוא לפניו ש"המלך חפץ ביקרו", עדיין דאג מרדכי מה יהי' עם גזירת המן, ולכן, לא זו בלבד שהותר לו אלא שהוצרך לענות את הגוף בלבוש שק ותענית.

ולכאורה אינו מובן:

מרדכי הבין תכסיסי מלוכה, להיותו משרי אחשורוש, וא"כ, בראותו שהמלך מצוה לא' השרים שירכיבהו בעצמו [כדאיתא במדרש147 שהמן הציע לעשות זאת ע"י שליח, ואחשורוש לא הסכים, אלא צוה שהמן בעצמו יעשה זאת] ברחוב העיר, בפירסומה של העיר שושן, ויכריז ש"המלך חפץ ביקרו" – הי' צריך להבין שכבר ניצח את המן, "דידן נצח"148, ובמילא, אינו צריך עוד להתענות, וכיון שאינו צריך – אסור לו להתענות; ואעפ"כ אומרת הגמרא בפשיטות שמרדכי "שב לשקו ולתעניתו"?!

כח. והביאור בזה – שמהוה גם הוראה אלינו – שליהודי לא נוגע מה נעשה מצד תכסיסי מלוכה:

אצל מרדכי הי' מונח בפשיטות, שהעובדה שיכולה להיות גזירה על בנ"י "להשמיד ולהרוג ולאבד" (ועד"ז בנוגע לכל גזירה שלא תהי'), היא בגלל שהי' אצלם איזה ענין של חטא כלפי הקב"ה ("עפּעס האָבן זיך אידן פאַרזינדיקט פאַר דעם אויבערשטן").

כאשר בנ"י נמצאים ביחד עם הקב"ה, הרי כשם שגוים אינם יכולים לעשות מאומה להקב"ה כביכול, כמו"כ אינם יכולים לעשות מאומה לבנ"י, ש"בנים אתם לה' אלקיכם"149; לא יתכן שמלך יניח לעשות משהו לבנו.

אלא מאי – יש קושיא: רואים שעושים משהו לבנו והוא שותק, ובלשון חז"ל150: "נכרים מרקדין בהיכלו .. משתעבדים בבניו אי' גבורותיו .. הן הן גבורותיו כו'" – הנה התירוץ על זה הוא: "מפני חטאינו גלינו מארצנו"! – לא מפני גודל הצבא, ריבוי חיילים ופרשים וכו', שהי' למלכות רומי או לנבוכדנצר, היו יכולים לגרש את בנ"י מארץ ישראל; הסיבה היחידה לכך היא: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובגלל זה הנהיג הקב"ה את נבוכדנצר והביא אותו למקום פלוני בניגוד לרצונו כו'.

אצל מרדכי, וכן אצל כל יהודי מאמין, לא יתכן שיהיו ספיקות בדבר; אם הוא רק מאמין שהקב"ה הוא בעה"ב בעולם, ואם הוא רק מאמין שהקב"ה נתן את התורה ובה נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם"149, "בני בכורי ישראל"151 – הרי השכל הפשוט מחייב שלא יתכן שמישהו יוכל לפגוע ביהודי, אם ה' לא צוה.

מהי הסיבה לכך, שהקב"ה – שהוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להטיב152 – יאמר שיעשו ליהודי דבר בלתי טוב? – בודאי אין זה בשביל לצערו ולענותו, אלא בהכרח לומר שיש צורך "לרחוץ צואת בנות ציון"153, והיינו, לפי שישנו חטא ועוון, שאצל בנ"י הרי זה כמו כתם שצריך לרחצו ולהסירו, הנה יש כתם שיכולים להעבירו ע"י מים קרים, אבל אם הכתם חדר עמוק יותר, אזי יש צורך במים חמים, ובשעת מעשה, הנה הבן הקטן – שאינו יודע טעם הדבר – צועק על כווייתו מחום המים, ואעפ"כ עושה זאת "אביו הרחמן", כיון שרוצה לרחוץ צואת בנו יחידו (כפי שמאריך רבינו הזקן באגה"ק154).

כט. וזוהי הסיבה שמרדכי "שב לשקו ולתעניתו":

מרדכי ידע שלא בגלל שהמן שונא את בנ"י יש בכחו לגזור עליהם גזירה, ולא בגלל שגם אחשורוש שונא את בנ"י לא פחות מהמן (כדאיתא במדרש155) יש בכחו לחתום על האגרות "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" – שהרי המן ואחשורוש אינם בעלי-בתים על בנ"י; סיבת הגזירה היא "מפני חטאינו".

וכיון שכן, הנה גם בראותו שאחשורוש והמן רוצים לחזור בהם מהגזירה – לא נשתנה מאומה אצל מרדכי כתוצאה מזה שנעשה שינוי אצל גויים; לא הם גזרו את הגזירה, אלא הגזירה היא מצד הגזר-דין בבית-דין של מעלה, ובינתיים לא ראה שיש איזה ענין שישנה ויבטל את הגזר-דין דב"ד של מעלה.

אלא מאי, המן מוליך אותו ברחוב העיר ומכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", בגלל שאחשורוש צוה עליו "מהר קח את הלבוש ואת הסוס גו'" – הרי זה שינוי שנעשה אצל המן ואחשורוש, ואילו בנ"י, אין להם שייכות אליהם; בנ"י שייכים להקב"ה.

ולכן, אימתי יפסיק מרדכי את תעניתו ויפשוט את שקו ויחזור ללבוש בגדי מלכות – כשידע שהקב"ה נעשה טוב אליו, וכיצד אפשר לפעול על הקב"ה – לא עי"ז שיחפש איזו עצה בדרך הטבע, אלא עי"ז שימשיך ב"שקו ובתעניתו".

ורק לאחרי שמרדכי ראה שבנ"י עמדו בנסיון וצמו "שלשת ימים לילה ויום"64 – הנה בידעו שענין זה מבטל כל הגזירות מלמעלה, הרי כשבטלה הגזירה למעלה, בטלה בדרך ממילא הגזירה למטה.

ולאחרי כן, צריך להיות גם ענין של עשי' בדרך הטבע, ולכן "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות"156, והלכה לדבר עם אחשורוש.

ל. וענין זה מהוה הוראה בכל הזמנים ובכל המקומות157:

ישנם כאלו שרוצים לפעול שהגוי יסכים על ענין פלוני.

ובכן: לכל לראש – יש להבטיח ("באַוואָרענען") מה אומר על זה מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכיצד אפשר להבטיח זאת – הנה כיון שסיבת הגזירה היא "מפני חטאינו", אזי מבטלים את הגזירה ע"י ביטול "חטאינו", או שמבטלים מחצית הגזירה ע"י ביטול מחצית החטאים.

ורק לאחרי כן, יש לעשות גם "כלי" בדרך הטבע.

לא. וזוהי גם הוראה לכל אחד מישראל בחיי היום יום, אפילו בימי שלום ושלוה:

כאשר אדם מתעסק בפרנסתו בכדי להרויח עבור ההוצאה, הנה בידעו שהוא חי בעיר שיש בה תחרות, וצריך להתחרות עם כו"כ שאינם מקדימים להתפלל בבית-הכנסת וללמוד שיעור בתורה לאחרי התפלה וכו' וכו', יכול לחשוב, שאם הלה יפתח את חנותו לפניו, אזי יחטוף ממנו את כל הקונים.

אבל יהודי יודע מה שאומרים בברכת המזון, שנתינת הפרנסה – "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים" – היא מ"אלקינו מלך העולם", וא"כ, מהי התועלת בתפירת ארנק או כיס גדול158, כשצריך להבטיח שיהי' לו מה להכניס בהם...

לכל לראש עליו להבטיח שהקב"ה ירצה ליתן לו מזונות, וכיצד מבטיחים זאת – עי"ז שירוץ לחנות חצי שעה קודם? – לא זו הדרך "לשחד" את הקב"ה;

רצונך לפעול על הקב"ה – עליך להתפלל בציבור, ולומר קאַפּיטל תהלים לאחרי התפלה, ואח"כ ללמוד שיעור בתורה ("מבית הכנסת לבית המדרש"159), ולאחרי כן – כשיש בידך הבטחת הקב"ה שיתן לך פרנסתך ופרנסת בני ביתך – הנה כיון ש"אין סומכין על הנס"160, וצריך להיות ענין של עשי', "בכל אשר תעשה"56, אזי ישנו ציווי בתורה (בשו"ע161): "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"55.

אלא מאי, בעולם המסחר אין מקום להנהגה כזו; מצד עולם המסחר – מוטב לקצר בתפלה ובלימוד, ומה טוב אם ידחה את התפלה ליום השבת, ובימי החול יעסוק במסחר במשך ששה מעת-לעת רצופים, וכך יצא ידי חובתו הן עבור הקב"ה, עי"ז שיקדיש את יום השבת כולו לתפלה, וגם עבור המסחר, במשך ששת ימי החול – הנה על זה אומרים לו:

"הזן את העולם כולו בטובו" – צריך להיות בכל יום, בכל יום הנך צריך לקבל פרנסה מהקב"ה, ש"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"162, ולכן, בכל יום עליך להתקשר עם הקב"ה,

ומהו הדבר שמקשר אותך עם הקב"ה – אין זה עריכת פרסומת גדולה, או עי"ז שתהי' מ"משכימי קום" ו"מאחרי שבת" בחנות; הקב"ה בעצמו אמר לך מה מקשר אותך אליו – קיום כל התורה, כפי שנמשכה ובאה עד לשולחן-ערוך ובדברי האחרונים שלאח"ז.

יהודי צריך לעשות דבר שהיכולת לעשותו היא בידו בלבד – עניני יראת שמים, שעל זה אמרו רז"ל163 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ואילו פרנסה – נותן הקב"ה, ואין צורך שיחטוף ויעזור להקב"ה, כי בודאי יסתדר הקב"ה גם ללא העזר והסיוע שלו; עליו רק לקיים מ"ש בתורה "אשר תעשה", שתהי' איזו עשי' בדרך הטבע.

וזהו מה שלמדים מסיפור המגילה – שאף שלכאורה הי' מרדכי יכול לחשוב ("געוואַלד גרויס וויי געשריען"): כאשר עומדת גזירה על בנ"י – ישב להתענות?! צריכים לרוץ להשתדל אצל המן ואחשורוש! – ואעפ"כ, "שב לשקו ולתעניתו", בידעו, שאין לו עסק עם המן, וגם לא עם אחשורוש (ולכן, גם כשנעשה שינוי אצלם בהיחס למרדכי, אין זה נוגע אליו); זהו ענין ששייך להקב"ה, כך, שיש צורך לבטל את הגזירה למעלה, ע"י תענית שלשה ימים (יחד עם ילדי ישראל שהולכים בדרכיו של מרדכי, ומכריזים "אתך אנו בין לחיים בין כו'"72), ורק אח"כ יש לעשות כלי בדרך הטבע ע"י הליכת אסתר לאחשורוש, ביום השלישי, מתוך בטחון שסוכ"ס תתבטל הגזירה למטה, כיון ש"חמת המלך שככה"164, כדאיתא במדרש165 שקאי על מלכו של עולם.

וזוהי ההוראה מקריאת המגילה באופן שאין זה "למפרע", מאורע שהי' פעם; זהו דבר שמתרחש בכל יום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי וששי, ואפילו שבת:

התחלת כל יום אצל יהודי היא – באמירת "מודה אני לפניך .. שהחזרת בי נשמתי", היינו, שזה עתה נעשה ברי' חדשה עי"ז שהקב"ה נתן לו את הנשמה, ואח"כ מתפלל להקב"ה ומבקש ממנו כל הברכות – שהקב"ה שהוא "חונן הדעת", יחון אותו בדעת, ו"מברך השנים" יברך "את כל תבואתה לטובה", ו"שומע תפלה" ישמע תפלת עמו ישראל, ומברך על זה בשם ומלכות, כך, ש"אין כאן שום ספק כלל"166; ורק לאח"ז הולך לעשות פעולה בדרך הטבע, והקב"ה נותן לו פרנסתו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"167.

[נתבאר שהעסק בפרנסה כשלעצמו הוא כמו הליכה לבנק ללא צ'ק – ראה לקו"ש הנ"ל (סכ"ד) ע' 193].

והנהגה זו היא הדרך לקבל לא רק עולם הבא, אלא גם עולם הזה – כמבואר בארוכה בקונטרס ומעין168, שגם בעניני עוה"ז לא יכול יהודי לקבל השפעה ממקום בלתי טהור; יהודי קשור עם הקב"ה – "בנים אתם לה' אלקיכם", ולכן מקבל פרנסתו מהקב"ה,

– וגם אם יש מצב ש"ברגע קטן עזבתיך"169, "מפני חטאינו", הרי זה רק "לרגע קטן", ורק בתור הכנה כדי שלאח"ז תתחזק ההתקשרות והאהבה בין הבן עם אביו שבשמים (כמבואר באגה"ק154) –

ומה שנעשה מסביבו – אם ערך ה"מניות" ירד או עלה, וכן אם מורידים אותו או מעלים אותו וממנים אותו ליושב-ראש ("טשערמאַן") – אין זה נוגע כלל! יהודי צריך לדעת שאם הוא השלים את התענית, אזי ביכלתו להיות "טשערמאַן" מוצלח!

זוהי איפוא ההוראה גם בנוגע לימי שלום ושלוה (כאשר אין צורך ב"שקו ותעניתו") – שצריך להתנהג ע"פ הוראת מלכו של עולם, שאחרית וראשית שלו170: להשכים בבוקר ולילך לבית-הכנסת, ומבית- הכנסת לבית-המדרש, ורק לאח"ז – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ואז נעשה אצלו יום בריא, שבוע בריא ושנה בריאה, בבני חיי ומזוני רויחי, מתוך "אורה ושמחה וששון ויקר"131.

* * *

לב. כשם שיש לימוד והוראה מפרטי עניני פורים, ומפרטי סיפורי המגילה ופירושי המגילה, החל מתרגום ומדרש ועד לפירושי האחרונים שנתקבלו ברוב תפוצות ישראל – כמו"כ (ועאכו"כ ש)יכולים ללמוד הרבה מהענינים הכלליים שישנם במגילה ובימי הפורים.

הביאור בשני ענינים מופלאים שבהשקפה ראשונה אינם מובנים: (א) פורים הוא היו"ט היחידי ששמו171 אינו בלשון הקודש (כמו כל שאר המועדים), אלא172 בלשון פרסי173, (ב) מגילת אסתר היא היחידה מכל כתבי הקודש שבה לא נזכר שמו של הקב"ה174 (אף שאפילו בעניני חול נוהגים להזכיר תמיד שמו של הקב"ה175, ש"מלא כל הארץ כבודו"176) – שגם כאשר יהודי מתעסק בעניני מסחר עם אינם-יהודים ומדבר עמהם בלשון פרסי, וגם כשנמצא במקום שבו אסור להזכיר שמו של הקב"ה, הרי הוא במעמד ומצב שלמעלה מהטבע כו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש הנ"ל (סכ"ד) ע' 189 ואילך.

לג. ובפרטיות יותר:

ישנם רבים, אפילו יהודים דתיים, שטועים טעות גדולה – שרק בשעת התפלה, לימוד התורה וקיום מצוה, שונה יהודי מכל שאר העמים, אבל בשעה שעוסק במסחר, ששם מדבר בלשון פרס ומדי, או באנגלית (ולדעת כמה פוסקים177, אסור להשתמש בלשון קודש כשמדברים עם אינם-יהודים, ובעניני חול) – מה החילוק בינו ובין כל אדם שנולד אנגלי או אמריקאי!

בהיותו במקום קדוש – מתנהג כיהודי, אבל כשנמצא במקום שע"פ דין אסור להזכיר בו שם שמים, כיון שאינו מקום טהור – מותר לו להתנהג כמו גוי.

וכאשר אומרים לו ש"בכל דרכיך"57, וכפי שמפרט הרמב"ם178: "במאכלו ובמשקהו וכו'", ענינים שעושה גם גוי שמדבר באנגלית או בלשון פרס ומדי וכיו"ב, צריכה להיות הנהגתו באופן ד"ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"179 – אזי טוען, שהנהגה כזו יכולה להיות בחג הפסח ("זמן חרותנו"), בחג השבועות (בעמדו אצל הר סיני, והעולם כולו הכריז "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלהים אחרים"), או בחג הסוכות, ר"ה ויוהכ"פ, ואפילו בחנוכה; אבל לא בהיותו בגלות, במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים".

ובפרט – טוען הוא – כשנמצא במקום שבו אסור להזכיר שמו של הקב"ה; כשם שיש מקום שבו צריך להזכיר שמו של הקב"ה, ויש מצוה בדבר, כמו"כ יש מקום שבו מצַוה הקב"ה שלא להזכיר את שמו, להיותו מקום בלתי קדוש, מקום מטונף; באמירת ברכה – חייבים להזכיר שמו של הקב"ה, ואילו בעניני רשות, מסחר וכיו"ב – אסור להזכיר שם שמים לבטלה.

לד. והמענה לזה, שזוהי הנקודה העיקרית שלוקחים מימי הפורים – יו"ט שהוא "לבר מגופא", מחוץ לגוף של קדושה, שלכן נקרא בלשון פרס ומדי, ולא נזכר בו בגלוי שם שמים:

ובהקדמה – שכל זה הוא בדיוק: כשם שכל שאר הימים-טובים נקראים בשמות בלשון הקודש דוקא – כך נקבע שמו של יו"ט זה בכתבי הקודש בשם "ימי הפורים", בלשון פרסי דוקא; וכשם שבכל שאר כתבי הקודש צריך לכתוב את שמותיו של הקב"ה, ובזה תלוי' כשרות הס"ת כו' – כך גם תהי' מגילת אסתר כדבעי דוקא כאשר לא יוזכר בה שם שמים. ודוקא באופן כזה נעשית השלימות של כ"ד כתבי קודש, והקומה שלימה של כל הימים טובים (כנ"ל ס"כ).

והענין בזה – שצריך לדעת, שהשם "פורים", "על שם הפור", אינו ענין בפני עצמו, אלא זהו תוכן הענין של "גורל", כפי שנתלבש בלבוש המעלים ומסתיר; ולא עוד אלא שעל ימי הפורים מברכים ברכה בשם ומלכות, כולל גם ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", שזוהי ברכה מיוחדת שלא בירכו בשבת פרשת זכור, אלא דוקא לאחרי שיוצאים מקדושת השבת ונכנסים לימי הפורים, אף שנקרא "על שם הפור", ולא "גורל".

וכן בנוגע למגילה – שהיא חלק מכתבי הקודש, ולמרות שבגלוי לא נזכר בה שם שמים, הרי בכל המגילה ישנם ראשי-תיבות וסופי- תיבות180, רמזים וגימטריאות שמזכירים על הקב"ה.

ה"קונץ" הוא – שגם במעמד ומצב שצריכים להשתמש בשם "פור" במקום השם "גורל", וגם במעמד ומצב שע"פ דין אסור להזכיר בו שם שמים – צריך להיות ניכר על יהודי שהוא שייך ל"עם מרדכי", ש"לא יכרע ולא ישתחוה" גם כאשר הדבר כרוך עם גזירה "להשמיד להרוג ולאבד".

ומזה למדים הוראה כללית עד לימינו אלו – שהענין ד"בכל דרכיך דעהו"57 הוא לא רק כאשר "כל דרכיך" מתנהלים בלשון הקודש, אלא גם כאשר נמשכים ובאים בלשון תרגום, בלשון מדי ופרס, ובכל הלשונות של שבעים אומות העולם, שע"פ דין צריך לדבר בלשונות אלו כדי שתהי' אחיזה בדרכי הטבע – הנה גם אז צריכה להיות ההנהגה ד"בכל דרכיך דעהו"; ובאופן ש"שמעו הולך בכל המדינות"181, והיינו, שאינו מסתיר את עובדת היותו יהודי, כך, שבשעה שמדבר באנגלית חושבים שהוא "אנגלי" (וכיו"ב בנוגע לשאר הלשונות), אלא בכל המדינות מגיע הקול שזהו "מרדכי (ולא סתם מרדכי, אלא מרדכי) היהודי", היינו, שבאיזה לשון שמדבר, ובכל מקום שנמצא ובכל מה שעושה, ניכר ונראה שהאדם שמדבר והולך ועושה כו' – הוא "יהודי", ש"כופר בעבודה זרה" ו"מודה בכל התורה כולה" (כדברי הגמרא182).

לה. ודוקא כאשר ההנהגה היא באופן כזה – אזי נעשה יו"ט באופן שגם כאשר כל המועדים בטלים, הנה "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"90.

ועוד זאת, שדוקא עי"ז נעשה הקיום של כללות התורה ומצוותי':

איתא בגמרא43 שבשעת מ"ת "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית .. מכאן מודעה רבה לאורייתא (שקבלוה מאונס183) .. הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב184 קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר". ולכן כתב בעל הלכות גדולות185 (ועד"ז בשאילתות דרב אחאי גאון186) ש"עדיף יום פורים כיום שניתנה בו תורה".

כלומר: כדי להבטיח שבנ"י ימשיכו תמיד ללמוד תורה ולקיים מצוות – הנה בנוגע לקבלה שקיבלו על עצמם במעמד הר סיני, יכולים להשיב ולטעון ש"קבלוה מאונס"; ודוקא מה ש"הדור וקבלוה בימי אחשורוש", שאז היו בנ"י במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים", והיתה גזירת המן וכו', הרי זה פועל קיום וחיזוק בכללות התורה (כולל גם בכל המועדים שיהיו כדבעי) – "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", ועד שנעשים למציאות אחת.

וענין זה (שנעשים מציאות אחת עם התורה) הוא באופן ש"ליהודים היתה אורה", "אורה זו תורה"187, וגם אורה כפשוטו (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"188) – שהתורה היא באופן של "אורה", והיינו, שאין זה באופן שהתורה נשארת במקום שלמד, ואילו הוא יוצא אח"כ לרחוב כו', אלא התורה מאירה את כל ימיו, כך, שבכל מקום שהולך יש לו נר שמאיר ומראה לו היכן לילך, מה לעשות ומה לא לעשות.

ומ"אורה זו תורה" נמשך עד ל"יקר אלו תפילין"187, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"189.

ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – שנמשך ב"אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו,

ועד שממשיכים שמחה באופן ד"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"8, ששמחה זו מבטלת את כל הגדרים ומדידות והגבלות,

וזוכים לשנת שמחה, ועד לקיום היעוד190 "שמחת עולם על ראשם", בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

לו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו גו'.

* * *

לז. נהוג בכל שנה ושנה שבימי הפורים עורכים מגבית עבור "קופת רבינו", כפי שהנהיגו רבותינו נשיאינו, ולפי הסדר הנהוג כאן – נותן כל אחד כפי נדבת לבו הטהור191.

וכיון שבפורים ישנו הענין ד"עד דלא ידע", הנה אף שאינני יודע אם אכן קיימו את הענין ד"עד דלא ידע" בנוגע לשכל, הרי בנוגע לנתינת הצדקה, בידו של כאו"א ליתן סכום כזה שיהי' ניכר מיד שנתנו בהיותו במעמד ומצב ד"עד דלא ידע", שכן, בענין הצדקה, הרי בנוגע למקבל אין נפק"מ אם אכן הנותן "לא ידע" (בשכל) בפועל, או שבשכלו "ידע", ובלבד שהנתינה היא במדה כזו כאילו "לא ידע".

וכיון שהקב"ה בודאי אינו נשאר בעל-חוב192 – יקויים מ"ש193 "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות וגו'", כמובא גם בפס"ד השו"ע יו"ד בהתחלת הלכות צדקה194.

וכל הרוצה – יכול גם לציין שמו בצירוף שם האם, ואזכיר על הציון.

והעיקר – שתהי' הנתינה מתוך שמחה וטוב לבב, וביד רחבה, וכאמור, באופן ד"עד דלא ידע", ללא ההגבלות של ידיעה.

ואז יהיו גם "אורה ושמחה וששון ויקר" ללא הגבלות, באופן של "ופרצת"11, עד ל"נחלה בלי מצרים"12, כאן למטה מעשרה טפחים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שמן הסתם יחלקו הפתקאות. אח"כ צוה לנגן הניגון "מפי א-ל"].

* * *

לח. נזכר לעיל (ס"א) שבתרגום שני ואגדת אסתר הובאו פרטי הטענות של המן על בנ"י ש"דתיהם שונות מכל עם".

ובהקדמה – שבפסוק נאמר רק כללות הענין ש"דתיהם שונות מכל עם", ובתושבע"פ נתבארו גם פרטי הענינים שבדבר בהוספה על תושב"כ, כבכל המקומות, ובזה גופא – הנה בגמרא3 הובא רק בקיצור, ובמדרש רבה (אסתר רבה)1 – בפרטיות יותר, ואילו בתרגום שני ובאגדת אסתר2 הובאו פרטי הטענות באריכות גדולה:

בגמרא3 איתא שהמן טען שבנ"י "מפקי לי' לשתא בשה"י פה"י", "שבת היום פסח היום ואנו אסורים במלאכה"195.

אבל, ענין השבת כולל כמה פרטים: שבת בימים – יום השביעי בשבוע, שבת בשנים – שנת השמיטה, עלי' נאמר196 "שבת לה' .. שבת שבתון", ושבת בשמיטות – שנת החמישים, שנת היובל; וכמו"כ חג הפסח – להיותו "ראש לרגלים"103, הרי הוא כולל את כל הימים טובים.

ועפ"ז יש לבאר שבתרגום שני ובמדרש אגדה נתפרטו כל הענינים שנזכרו בגמרא בכללות: לא רק חג הפסח ("פסח היום"), אלא גם חג השבועות וחג הסוכות, וכן ראש השנה ויום הכיפורים, ואפילו ראש חודש שגם הוא נקרא "מועד"197; וכן בנוגע לשבת – לא רק שבת בימים ("שבת היום"), אלא גם שנת השמיטה ושנת היובל.

ונמצא, שאין סתירה בדבר, אלא, כשם שבפסוק נאמר רק "דתיהם שונות גו'", שזהו בכללות גם לגבי דברי הגמרא, הנה גם דברי הגמרא הם בכללות לגבי האמור בתרגום שני ואגדת אסתר; וכשם ש"דתיהם" כולל שבת ופסח, כך שבת ופסח כוללים את כל עניני השבת וכל (עניני הפסח שהם כל) הרגלים כולם, כפי שנימנו בפרטיות בתרגום שני ובאגדת אסתר.

לט. וע"פ האמור לעיל (סכ"ו) שכל חלק בתושבע"פ שנתקבל ברוב ישראל הוא בכלל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שנאמר למשה מסיני, מובן, שגם פרטי הענינים שנאמרו בתרגום שני ואגדת אסתר הם מדוייקים ואמיתיים, להיותם חלק מ"תורת אמת".

ובהוספה בזה – ע"פ דברי רבינו נשיאנו שאמר כמ"פ שגם הסדר בתורה הוא תורה198, וענין זה הוא לא רק בתושב"כ, ששם נוגע הסדר דקדימה ואיחור לגבי כלל ופרט או פרט וכלל, וכיו"ב, אלא גם בתושבע"פ נוגע הסדר, ולדוגמא: לענין סתם ואח"כ מחלוקת או מחלוקת ואח"כ סתם, וכיו"ב. וכן גם במדרש ותרגום, אין לחשוב שלא נוגע הסדר; כיון שזהו חלק מתושבע"פ, הנה הסדר בחלק זה הוא גם תושבע"פ.

ולהעיר, שיש כאלו שרוצים להתבטא שלא כדבעי בנוגע לחלק האגדה שבתורה, או בנוגע לפנימיות התורה, נסתר שבתורה. אבל, ידוע הפתגם שאמר החתם סופר – כפי ששמעתי מנכדו, באמרו ששמע זאת בן מפי בן עד לחת"ס בעצמו – שמי שחולק בנגלה על נסתר דתורה, הרי זה סימן, שבנסתר, חולק הוא על נגלה דתורה (עכ"ל החת"ס)199.

וענין זה מובן וגם פשוט – שהרי "תורה אחת לכולנה"200, ובפרט ע"פ המבואר בזהר91 שנגלה דתורה ונסתר דתורה הם "גופי תורה" ו"נשמתא דאורייתא", והרי אי אפשר לחלוק על הנשמה ולהסכים עם הגוף, בה בשעה שכל מציאות התורה היא להיפך – שהעיקר היא הנשמה, ולאח"ז בא הגוף, ועאכו"כ אצל בנ"י שצריכים לעשות נשמתם עיקר וגופם טפל (כמובן מדברי רבינו הזקן בתניא פרק לב).

מ. ובנוגע לעניננו – מצינו שינוי בסדר הענינים שנאמרו בתרגום שני ואגדת אסתר בשייכות לפרטי הענינים ד"שבת היום":

בתרגום שני נאמר: "לחמשין שנין קרין יובלא, לשבעא שנין קרין שבועא" (שמיטה) (ואח"כ מונה גם שאר חילוקי הזמנים – ר"ח ושבת); ואילו באגדת אסתר הסדר הוא להיפך: "לשבע שנין עבדין שמטתא, ולחמשין שנין עבדין יובלא".

ולכאורה אין זה אלא שינוי הסדר בלבד, ואין ללמוד מזה ענין שנוגע להלכה. אבל אעפ"כ, הרי זה בכל זאת סדר הפוך, ולכן רוצים לחפש טעם הדבר.

מא. ויש לומר – ע"פ האמור כמ"פ201 שכל ענין שבפנימיות התורה בהכרח שיבוא גם בנגלה – שענין זה תלוי בב' השיטות בהלכה שמצינו בנוגע לשמיטה ויובל:

איתא בתו"כ202: "שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל, והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית". וכן הוא במסכת ערכין203: "וקראתם דרור בארץ לכל יושבי'204, בזמן שכל יושבי' עלי'", ואעפ"כ, גם בזמן שאין כל יושבי' עלי' שאין היובל נוהג, "מנו יובלות לקדש שמיטין", כי שמיטה נוהגת גם כאשר אין היובל נוהג.

ועפ"ז, סדר הדברים הוא – שאי אפשר להתחיל עם יובל לפני שמיטה, שהרי "היובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית", ובהכרח להתחיל עם שמיטה, שזהו הסדר שבאגדת אסתר: "לשבע שנין עבדין שמטתא, ולחמשין שנין עבדין יובלא".

אמנם, התוס' בערכין205 מביא מ"ש בירושלמי206: "וזה דבר השמיטה שמוט207, בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחד שמיטת יובל ואחד שמיטת שביעית, בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית, בזמן שאי אתה משמט יובל אי אתה משמט שביעית" (וא' התירוצים בתוס' על הסתירה שבין שתי הדעות הוא – ש"תנאי היא").

ועפ"ז, הסדר שבאגדת אסתר ששמיטה קודמת ליובל, אינו מדוייק – דכיון ש"בזמן שאי אתה משמט יובל אי אתה משמט שביעית", הרי צריך להיות יובל תחילה. ובהתאם לכך הוא הסדר שבתרגום שני: "לחמשין שנין קרין יובלא, לשבעא שנין קרין שבועא" – תחילה יובל ואח"כ שמיטה.

וכאן רואים שלא זו בלבד שגם בחלק האגדה שבתורה כל פרט הוא מדוייק, ויש בו הוראה ועד לפס"ד בנגלה דתורה, אלא אפילו הסדר באגדה שבתורה הוא לא רק מדוייק, אלא יש בו נפק"מ ו"מאי בינייהו" בנגלה דתורה – שהחילוק בסדר הדברים בין תרגום שני לאגדת אסתר הוא בהתאם לב' השיטות של הירושלמי והבבלי אם "בזמן שאי אתה משמט יובל אי אתה משמט שביעית", או ש"היובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית".

[ואין להקשות מהכלל שאין למדים מדברי אגדה208, שהרי מצינו גם ש"אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות"209. ועכצ"ל, שאין הכוונה כפשוטו, כי אם ע"ד דברי הגמרא במסכת ב"ב210 "אין למדין הלכה לא מפי למוד כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה", והיינו, שכל זמן שלא בא לידי הלכה למעשה, יכול להיות שבינתיים ניתוספה סברא חדשה, דין חדש, ובמילא נשתנתה ההלכה. ועד"ז בנוגע לכלל שאין למדין מדברי האגדה – שהכוונה בזה היא כאשר יש סתירה לזה מהלכה כו'211].

מב. וע"פ האמור כמ"פ שמכל ענין צ"ל הוראה בעבודת ה' – יש לבאר גם את ההוראה בעבודת האדם לקונו משני הסדרים הנ"ל בנוגע לשביעית ויובל212:

ויובן בהקדם החילוק בין שמיטה ליובל ע"פ חסידות וקבלה213 – שענינה של שנה השביעית (שנת השמיטה) בספירות הוא ספירת המלכות (שלכן האיסור הוא רק בנוגע לעבודת הארץ, בחי' המלכות), וענינה של שנת החמישים, שנת היובל, הוא בספירת הבינה, "עלמא דחירו"214 (שלכן יוצאים עבדים לחירות וחוזרים לבתיהם215).

וענינם בכללות עבודת האדם – שישנה העבודה בשלימותה כפי שהיא מצד קבלת עול מלכות שמים (ספירת המלכות), וישנה העבודה בשלימותה כפי שהיא מצד הבנה והשגה, גדלות והרחבת המוחין, "רחובות הנהר" (ספירת הבינה).

וע"פ המבואר בכ"מ, צ"ל אצל כל אחד מישראל שני הענינים: יש צורך בעבודה מצד קבלת עול, כמבואר בתניא216 שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", ויש צורך בעבודה מצד הרחבת המוחין, "ארץ טובה ורחבה"217.

ובזה גופא יש שני סדרים ואופנים:

הדרך הסלולה לרבים, אשר, התורה על הרוב תדבר218, היא – בהתאם לשיטת הבבלי (שהלכה כמותו לגבי ירושלמי219) ש"היובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית", שביעית תחילה ואח"כ יובל – שהתחלת העבודה צריכה להיות מצד קבלת עול, ורק אח"כ יכולים לבוא לעבודה שמצד הבנה והשגה.

וכפי שרואים בסדר היום – שההתחלה היא באמירת "מודה אני לפניך", ורק לאח"ז באה ההתבוננות בפסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, ועד שבאים ל"בכל מאדך"220, שהו"ע של התפשטות בלי גבול, ע"ד ענין "עלמא דחירו".

וכן הוא בכללות העבודה – שההתחלה צריכה להיות מצד קבלת עול, ולאחרי כן, הנה הקבלת עול גופא מכריחה שצריך גם למלא מוחו בחב"ד שבתורה (כמבואר בתניא216), ועד שעבודתו היא באופן ש"כל יושבי' עלי'", היינו, שמקבץ את כל עשר כחות נפשו [וכפי שסיפר רבינו נשיאנו221 אודות זקנו, שנקרא על שמו, שכאשר שאלו אותו בנוגע לתפלה – כשפגשו אותו משך זמן רב לאחרי זמן התפלה בביהכנ"ס כשהוא אוחז עדיין קודם התפלה – השיב, שתפלה בציבור פירושה לקבץ את כל עשר כחות נפשו, וכאשר יסיים לקבץ את ה"מנין" של עשר כחות נפשו, אזי יעמוד להתפלל], כולל ובמיוחד חב"ד שבנפשו, שהם אמות ומקור למדות222, לקבץ אותם ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"223.

אך ישנו גם הסדר כפי שהנשמה נמצאת למעלה – שאז ההתחלה היא מ"נשמה .. טהורה היא", ואח"כ "אתה בראתה אתה יצרתה כו'"224, ועד שבאים לעולם שבו יש צורך בענין של קבלת עול.

וסדר זה בעבודה שייך ליחידי סגולה שזכו לכך שנשמתם שולטת בגופם, והם עובדי הוי' בנשמתם225 (שזהו עילוי בנשמה גופא), ומובן, שמצד גודל מעלתם, פוחת אצלם הצורך בקבלת עול, כך, שעיקר עבודתם היא באופן של הבנה והשגה, ורק לאח"ז, לאחרי שעבודתו היא "בכל לבבך ובכל נפשך גו'"220, בכל עשר כחות נפשו (שזהו"ע ד"כל יושבי' עלי'", כנ"ל), אזי מגיע למסקנא שכל זה אינו מספיק עדיין, שהרי "תכלית הידיעה שלא נדעך"226, ולכן צריך להיות אצלו גם ענין הקבלת עול (אבל ענין הקב"ע הוא מצד ההכרח, ואילו עצם מציאותו היא – "שאול מרחובות הנהר", התפשטות גדולה בהבנה והשגה).

ומובן, שאלו שעבודתם בסדר האמור, הם מועטים ביותר לגבי אלו ש"התורה על הרוב תדבר", שעבודתם מתחילה באופן של קבלת עול, ומצד הקבלת עול מתחילים גם ללמוד ולבוא לידי הבנה והשגה.

מג. וע"פ האמור כמ"פ227 שכל ענין בתורה כלול מכל הענינים שבתורה, ועד שכן הוא אפילו במצוות, שכל מצוה כלולה מכל המצוות, הרי מובן גם בנוגע לעבודת כל אחד מישראל, שאע"פ שרוב ועיקר עבודתו היא בא' מב' אופנים הנ"ל, צ"ל אצלו זמנים קבועים, לזמן מן הזמנים, שבהם עובד עבודתו גם באופן השני (כשם שצריך ללמוד הן תלמוד בבלי והן תלמוד ירושלמי, אע"פ שהדין וההנהגה בפועל הם כאחד מהם).

והענין בזה:

אע"פ שסדר העבודה ע"פ רוב הוא באופן שתחילה מונין שמיטין, שהו"ע העבודה שמצד קבלת עול, ואח"כ באים ליובל באופן ש"כל יושבי' עלי'", שמורה על שלימות העבודה בכל עשר כחות נפשו – הנה מזמן לזמן צ"ל גם סדר העבודה ששייך ליחידי סגולה, שהגישה הראשונה היא באופן של הבנה והשגה, ודוקא מצד עומק ההבנה וההשגה באים למסקנא ש"תכלית הידיעה שלא נדעך", ושם יכולים להגיע רק ע"י קבלת עול.

ובפרט אצל תלמידי חכמים ותלמידי הישיבות, שתורתם אומנתם (במובן הפשוט, כפי ששייך גם עתה), שעיקר ענינם הוא לימוד התורה,

– וכמ"ש רבינו הזקן228 "שיש ב' מיני נשמות בישראל, נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם, ונשמות בעלי מצוות העוסקים בצדקה וגמ"ח", מארי תורה ומארי עובדין טבין, ואע"פ ש"גם ת"ח צריכים לעסוק בגמ"ח", הרי "תורתן עיקר ורוב ימיהם בה, ומיעוט ימיהם בגמ"ח" –

הנה אף שלימוד התורה צריך להיות באופן של הבנה והשגה דוקא, מ"מ, לעת מן העיתים צריך כל אחד לבוא לידי החלטה ש"תכלית הידיעה שלא נדעך" – לא רק בידיעת אלקות, אלא אפילו בלימוד התורה, ועד שלא יתכן באופן אחר, כי, התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ועלי' נאמר "ואהי' גו' שעשועים גו' לפניו"229, ו"נעלמה מעיני כל חי"230, וכיון ש"לפניו" התכלית היא "שלא נדעך", הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לענין שהוא "שעשועים גו' לפניו".

מד. וזהו גם הקישור עם ימי הפורים:

דובר לעיל (סל"ה) שבימי הפורים "קיימו מה שקבלו כבר" במ"ת, שלכן "עדיף יום פורים כיום שניתנה בו תורה".

ומזה מובן, שכל הענינים שישנם בתורה משתקפים בפורים, וכל עניני הפורים צריכים להשתקף בתורה.

וכיון שבין עניני הפורים (ז' המצוות שבפורים) ישנו הענין דקריאת התורה כפשוטו וגם הענין ד"עד דלא ידע" כפשוטו, הרי מזה נמשך גם בפנימיות הענינים, בעבודת האדם לבוראו – שתהי' העבודה באופן שלמעלה מטעם ודעת, "עד דלא ידע" דקדושה,

ובאופן שמהעבודה ד"בכל מאדך" יומשך בכל עשר כחות הנפש ("כל יושבי'"), "בכל לבבך ובכל נפשך",

וע"פ דברי הגמרא במסכת ברכות55 שכאשר בנ"י "עושין רצונו של מקום" (ע"י העבודה ד"בכל מאדך"231), אזי "מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר232 ועמדו זרים ורעו צאנכם" – תומשך הרחבה גם בענינים הגשמיים, שתהי' שנת הרחבה כפשוטה, בבני חיי ומזוני רויחי.

מה. [ואח"כ אמר:]

עומדים אנו כבר לאחר חצות לילה, ובמילא מתקרבים לסיום ההתוועדות יותר מאשר להתחלתה, ובינתיים, לא רואים אפילו אחד מהמסובים שיקיים "עד דלא ידע" כפשוטו.

אולי יהי' אצל אחד המסובים ענין של מסירת נפש, ויעשה זאת באופן ד"עד דלא ידע"233 – לא בגלל שמבין בשכלו שצריך לעשות כן, אלא יעשה ה"לא ידע" גופא מצד "עד דלא ידע"234.

* * *

מו. ישנם השיעורים שהרבי פירסם והפיץ וצוה לשמרם – שיעורי חת"ת [בהזכירו235 את הפתגם שאמר הצמח-צדק לאדמו"ר מהר"ש: "ויהי חתת אלקים גו' ויסעו"236, שהי' זה סיוע עבורו בכו"כ ענינים], ר"ת ח.ומש תהלים ותניא.

שיעורי החומש השייכים לימי הפורים (פורים ושושן-פורים) הם פרשה ראשונה ופרשה שני' של פרשת תשא, עד שלישי. וכאן רואים איך שכל הענינים בתורה הם מתאימים ומכוונים – ששיעורים אלו שייכים לתוכן ועד לפנימיות הענינים דימי הפורים:

השייכות של הפרשה הראשונה דפ' כי תשא ליום הפורים היא – ע"פ דברי הגמרא237: "מרדכי מן התורה מנין, דכתיב238 מר דרור ("ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וגו'"), ומתרגמינן מירא דכיא"239.

וגם הפרשה השני' דפ' כי תשא שלומדים בשושן-פורים (שגם הוא מימי הפורים), שבה מסופר אודות חטא העגל – שייכת לפורים:

בנוגע לסיבת הגזירה "מפני שהשתחוו לצלם" – שואלת הגמרא63: "וכי משוא פנים יש בדבר" – אם אכן "השתחוו לצלם", "איך240 זכו לנס"? והגמרא מתרצת: "הם לא עשו אלא לפנים (מיראה), אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים".

כלומר: הן אמת שבנוגע לב"ד של מטה, הנה כיון ש"האדם יראה לעינים"241, אין נפק"מ אם המעשה הוא רק "לפנים" אם לאו, וכאשר יש עדים שמעידים על עשיית המעשה, הרי זה נחשב למעשה של ע"ז, אבל אעפ"כ, כשמדובר אודות גזירה בב"ד של מעלה, הנה "ה' יראה ללבב"241, וכיון שרואים ש"הם לא עשו אלא לפנים", אין זה נחשב לענין של ע"ז, ובמילא, גם הגזירה היתה רק "לפנים".

ועד"ז מצינו בנוגע לחטא העגל:

לכאורה: כיון שזה עתה היו בנ"י במתן-תורה, וכמ"ש בפרשה זו גופא242: "ויתן אל משה ככלתו", "שנמסרה לו במתנה ככלה לחתן .. בכ"ד קישוטין"243 – איך יתכן שבמשך ארבעים יום יבואו לידי חטא העגל?!

ומבואר בדברי הראשונים (בפי' הרמב"ן244 ועוד מפרשים245) בארוכה, שמעשה העגל לא הי' ענין של ע"ז ח"ו, וראי' לדבר, מהמפורש בפסוקי פרשה זו, שהסיבה לכך שאמרו "אלה אלהיך ישראל גו'"246, היא: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי' לו"244, והיינו, שחיפשו רק להחליף את משה, ולא היתה לזה שייכות כלל לענין של אלקות;

בנ"י המשיכו להאמין בהקב"ה כמו מקודם, אבל, כיון שיש צורך ב"ממוצע", כפי שהי' עד עתה ענינו של משה רבינו, כמ"ש247 "אנכי עומד בין ה' וביניכם", היתה טענת ה"ערב רב", שכיון ש"זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים (שלהיותו ה"ממוצע", הנה כשרצה הקב"ה להוציא את בנ"י ממצרים, הי' הדבר באמצעות משה) לא ידענו מה הי' לו", צריך למצוא תחליף עבורו.

ונמצא, ש"הם לא עשו אלא לפנים": "לפנים" – כפי שהמצריים הסתכלו על זה – ראו שאומרים "אלה אלהיך ישראל" כפשוטו, שזהו"ע של ע"ז; אבל בנ"י עצמם ("כשלשת אלפי איש"248) – חיפשו רק מנהיג במקום משה רבינו.

מז. ויש להוסיף גם בנוגע לקישור של הפרשה השני' עם הפרשה הראשונה דימי הפורים:

בנוגע לפורים איתא בגמרא3 ומדרש249 שהקב"ה הקדים רפואה למכה – שזהו מ"ש250 "ויהי אחר הדברים האלה", "אחר שברא הקב"ה רפואה למכה", "איזה רפואה ברא להם, מה כתיב למעלה מן הענין, בימים111 ההם ומרדכי יושב וגו'"251.

וגם בפרשת כי תשא נקבע סדר זה – שתחילה נאמר "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", "מרדכי מן התורה", ואח"כ מסופר אודות מעשה העגל. ותוכן סמיכת שני הענינים הוא – שהענין ד"מר דרור", "מרדכי מן התורה", הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה דחטא העגל שלאח"ז252.

וכאמור, שכאן רואים את הקישור של הפרשיות בחומש שצריכים ללמוד בימי הפורים – לשון רבים: פורים ושושן פורים שלאחריו.

מח. וכאמור כמ"פ – הרי זה לימוד הנוגע אלינו:

ענינה של תושב"כ היא – הוראה שנוגעת להנהגה בחיי היום יום. ובנדו"ד, ההוראה היא – שצריך לידע שתמיד מקדים הקב"ה רפואה למכה, ולכן, אין להתפעל "מפחד פתאום ומשואת רשעים", כי, ברור הדבר שלפני שהגיע ה"פחד פתאום" וה"שואת רשעים", הקדים הקב"ה והכין את הרפואה שעל ידה מבטלים זאת, ועד שאין זה חל מלכתחילה, שלכן "אל תירא".

אבל עדיין אינו מובן: כיצד יש בכלל ענין של מכה – הרי הקב"ה הקדים כבר את הרפואה, וכאשר "אני ה' רופאך", צריכה להיות הרפואה באופן ש"לא אשים עליך"253 (מלכתחילה), ולא כפי שהי' בזמן גזירת המן, ועד"ז בגזירות שלאח"ז?!

אך הענין יובן ע"פ משנת"ל במאמר254 – שזהו לפי שיש עסק עם בעל בחירה ששרשו מעולם התהו, ונמצא במעמד ומצב שיש בו האורות תקיפין כו', ולכן, כאשר בוחר להתנהג כפי שהי' בימי שלמה, שמכל עמי הארץ באו לשמוע חכמת שלמה, אזי הרפואה היא באופן ש"לא אשים עליך", אבל אם הוא מתעקש כו', ועדיין לא נתמלאה סאתו כו', אזי נעשה אופן הב' ברפואה, שלאחרי ש"אשים", הרי זה מתבטל כו'.

מט. ובהמשך לזה, הנה במאמר של הצ"צ (שנזכר לעיל במאמר255) – מאמר שישנו בגוף כתב יד קדשו – קרוב לסיום המאמר, ישנו עוד קטע (שלא נזכר לעיל בהמאמר), שבו מבאר הצ"צ256 מ"ש257 "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם":

צריך להבין דיוק הלשון "לשיניהם" – דלכאורה הול"ל בידם, בממשלתם, ברשותם וכיו"ב, ומה שייך הדבר לענין ה"שן" דוקא?

ומבאר, דהנה כתיב258 "אוי לרשע רע", היינו, שה"אוי" של הרשע גופא הוא ה"רע" שבו, שזהו תכלית הרע, וקיום מציאות הרע היא ע"י האות ש', שיש לה שייכות לקדושה (כמבואר בהקדמת הזהר259), והו"ע הניצוצות דתהו שנפלו ונבלעו ברע דלעו"ז, ועד לאופן שהם מוקפים מהרע מכל הצדדים, שזהו שהאות ש' ד"רשע" היא בין הר' לע', ר' בתחילה, ע' בסוף, וביניהם הש' שמוקף מהם.

וזוהי הברכה המיוחדת "שלא נתננו טרף לשיניהם" – ש"אע"פ שהשי"ן שהוא הקצת טוב שיש בהם, שרשו גבוה מאד מעולם התהו, ואנו מעולם התיקון, עכ"ז לא נתננו טרף לשיניהם, ואדרבה, הם נשברו כו'".

ומביא גם מ"ש בסידור האריז"ל260 בנוגע לרשע: "ואף אתה הקהה את שיניו" – שמוציאים מה"רשע" את הש', ונשאר רק "רע"261 [וכמ"ש262 "אשר שלט האדם באדם לרע לו", "ששליטת אדם בליעל באדם דקדושה הוא לרע לו, בכדי להוציא הניצוצות מה שנבלע בו"263, כמ"ש264 "והוצאתי את בלעו מפיו", ונשאר רק "רע לו"], ואז יכולים לו ("מ'קען זיך אַיינקערן מיט אים") – שמתבטלת מציאותו, "כהמס דונג"265, כיון שנשאר אצלו רק "תמצית דתמצית" (כלשון המאמר266) הנצרך להקיום שלו.

וממשיך במאמר לבאר המשך הכתוב267 "עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ":

"עושה" – הוא לשון הוה, ואיתא באלשיך268 דקאי על "השמים החדשים והארץ החדשה" שנאמר בהם הלשון "אשר אני עושה"269, לשון הוה, שהם מתהווים ע"י חידושי תורה בעסק התורה (כמ"ש בזהר בראשית270).

והרי ידוע ש"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה" הם מבחי' שלמעלה מתהו ותיקון, למעלה מכללות הבריאה שהיתה כבר.

ומסיים271: "ולכן, אע"פ ששרש נש"י הוא מהתיקון שלמטה מעולם התהו, עכ"ז עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ חדשים מהתומ"צ שלנו, שזהו בחי' שלמעלה מעלה מהתהו וכנ"ל, ועי"ז נעזרנו שלא נתננו טרף לשיניהם, עם היות שרשם מעולם התהו" (וע"ד משנת"ל272 שיש בחי' שלמעלה מתהו ותיקון, שממנה נמשך להיות "הנני מושיעך מרחוק").

נ. וענין זה הוא בכחו של כאו"א מישראל – לבטל כל עניני רע (אותיות ר' וע'), עי"ז שמוציאים מהם את ניצוצי הקדושה, שזהו האות ש', ובאופן שמהאות ש' נעשה ששון ושמחה.

ופועלים הענין ד"מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו'"273, עם כל ששת הענינים שנימנו בכתוב, כמבואר בתורה אור274 שהם כנגד ששה סדרי משנה,

ועי"ז נמשך ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו, ועד ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"275, שבזה נכלל גם בירור והעלאת ניצוצי הקדושה שנתגלגלו אצל עמי הארץ.

ולהעיר גם מביאור אדמו"ר האמצעי בשערי אורה276 בנוגע לב' האופנים בענין הגאולה, שיש מעלה ב"לא זכו בעתה" לגבי "זכו אחישנה"277 – בנוגע לבירור והעלאת כל הניצוצות.

והעיקר – שתהי' כבר הגאולה באופן כזה או באופן כזה,

וכדברי בעל התורת חסד בנוגע למחיית זכר עמלק: ובלבד למחותו כדבעי278,

שאז יהי' "הכסא שלם והשם שלם"279, וכמ"ש280 "והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד".

* * *

נא. האמור לעיל (סל"ב) אודות ענין השם (שם האדם וכל השמות שבקדושה), שאין זה ענין הסכמי, אלא השם קשור עם תוכן הענין, ועד שע"י השם נמשך החיות לדבר הנקרא בשם זה, כלשון הכתוב281: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", כפי שמבאר המגיד ממעזריטש באור תורה, רמזי תורה282, וכמבואר גם בלקוטי תורה283 ובכ"מ בארוכה284 – הרי זה גם בנוגע לשמות הספרים של כתבי הקודש, שכל ספר יש לו שם מיוחד, החל מ"בראשית", "שמות", "ויקרא", "במדבר" ו"דברים", וכן בכל שאר השמות של כל כ"ד כתבי הקודש.

וכן הוא בנוגע למגילה:

אע"פ שבנוסח ד"ועל הניסים" נאמר "בימי מרדכי ואסתר", שמזכירים את שניהם, ומקדימים מרדכי לאסתר, והיינו לפי שמרדכי הוא העיקר, ואילו אסתר היא "בת דודו"285, ו"את מאמר מרדכי אסתר עושה" להיותה "באמנה אתו"286, מ"מ, כשבאים לסוף וסיום הדבר, בנוגע לקריאת שם המגילה, הרי השם שבו נקראת המגילה בתושבע"פ (במסכת סופרים287 ובגמרא288) הוא – לא מגילת מרדכי, וגם לא מגילת מרדכי ואסתר, ואפילו לא מגילת אסתר ומרדכי, אלא "מגילת אסתר" דוקא289.

וכיון ששם זה נעשה חלק מתושבע"פ, הרי מובן, שבו מתבטא התוכן והנקודה הפנימית של ימי הפורים: השם "מגילה" – הוא שם משותף לכל חמש המגילות; ואילו השם של המגילה שבה נכתבו "דברי הפורים האלה"290 הוא – "אסתר", שבזה דוקא מתבטא תוכן הענין דימי הפורים.

נב. וענין זה בא בהמשך להאמור לעיל (סל"ב) אודות הדבר פלא שמצינו בנוגע לפורים ומגילת אסתר – שהיו"ט נקרא בשם שהוא בלשון פרס ומדי (לא ע"ש ה"גורל", אלא "על שם הפור"), והמגילה נכתבה באופן שלא נזכר בה שם הוי', וגם לא א' משאר ז' שמות שאינם נמחקים, ועד שלא נזכר בה כלל אודות הקב"ה כביכול (היפך הענין דשם שמים שגור בפי כל, אפילו בפי נשים ותינוקות כו'291).

ובהתאם לכך נקבע גם שמה של המגילה292:

כאשר צריכים לבחור שם למגילה, הנה במקום לקרותה ע"ש מרדכי, שרומז על הענין ד"מר דרור" – קורין אותה בשם שמורה על העלם והסתר: "אסתר", כדברי הגמרא237: "אסתר מן התורה מנין, שנאמר293 ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

ועד כדי כך, שהשם "אסתר" שהוא ע"ש "הסתר אסתיר" מורה על הסתר כפול, כפי שמפרש הבעש"ט294 שההסתר עצמו הוא מוסתר, היינו, שההסתר הוא לא רק באופן שיודעים לכל-הפחות שנמצאים במצב של הסתר, אלא יתירה מזה, ש"ביום ההוא" ישנה הפעולה של "אנכי" להסתיר את ההסתר גופא, שלא יודעים שזהו הסתר, כיון ש"שמים חושך לאור"295.

וכפי שסיפר רבינו נשיאנו296 אודות א' מחסידי קרעמענטשוק, שביקר בקישינוב, והשתתף בהתוועדות שנערכה למטה במרתף, וכשנכנס א' ואמר שכאן חשוך, והשיב לו א' המסובים, שכאשר יתרגל לכך, אזי לא יהי' חשוך – אמר החסיד האורח: זוהי כל הצרה – שכאשר מתרגלים לחושך, אזי נדמה שאין זה חושך!...

נג. והענין בזה:

לכאורה אינו מובן: מדוע נקראת המגילה ע"ש ההסתר שהי' בשעת גזירת המן – הרי במגילה מסופר גם "תוקפו של נס"297, שאז נתבטל ההסתר, ואדרבה: "כל שרי המדינות גו' מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם"298, ואפילו "עמי הארץ .. נפל פחד היהודים עליהם"275, ובפרט ע"פ פירוש הרמ"א299 "שמתפחדים ממה שמפחדים היהודים .. יראת שמים עליהם"; וכיון שקריאת המגילה היא בגלל הנס המסופר בה, למה נקראת המגילה ע"ש ההסתר שהי' בשעת הגזירה, ולא ע"ש המצב שלאחרי ביטול הגזירה, כאשר "נפל פחד היהודים עליהם"?!

ומזה מובן, שגם לאחרי שבטלה הגזירה, ב"תקפו של נס" – הנה אסתר היא למעלה ממרדכי, ולכן נקראת המגילה ע"ש אסתר.

ומתאים גם עם פשטות הענינים ע"פ נגלה – כמסופר בגמרא300: "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות", היינו, שכתיבת המגילה נפעלה (לא ע"י מרדכי, אלא) ע"י אסתר דוקא, ועוד זאת, שבקשת אסתר היתה (לא רק על כתיבת הנס בכללות, אלא) "כתבוני.", שיכתבו אודותה!

ולכאורה אינו מובן: מה נוגע ענינה של אסתר – הרי העיקר הוא ש"את286 מאמר מרדכי אסתר עושה"?!

אך הענין הוא – שזוהי מעלתה של אסתר, ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה":

כיון שאסתר היתה בבית המלכות, הי' מרדכי חייב לנהוג כבוד באסתר המלכה, הן מצד דין המלכות, ש"דינא דמלכותא דינא"301, והן ע"פ דין תורה, שהרי אשת מלך כמלך, וכפי שמצינו כמה עניני כבוד שצריכים לנהוג אפילו באלמנתו של מלך302, ועאכו"כ בחייו של המלך, כך, שע"פ דין נגלה דתורה יש חיוב בכבוד המלכה.

וזוהי מעלתה של אסתר – שגם בהיותה במעמד ומצב של אסתר המלכה, הנה "את מאמר מרדכי אסתר עושה".

וע"ד מ"ש הרמב"ם בספרו יד החזקה303 (ספר של פסקי-דינים) בנוגע להנהגת המלך – שבדרך כלל צריך להתנהג באופן של "ואתהלכה ברחבה"304 – ש"מצוה על המלך לכבד לומדי התורה .. יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו כו'", וענין זה נאמר לא רק בנוגע לאגריפס, שלא הי' ממלכי בית דוד, אלא גם בנוגע למלך אמיתי – כפי שממשיך הרמב"ם: "וכן הי' יהושפט מלך יהודה עושה .. עומד מכסאו ומנשקו וכו'".

נד. וכאמור כמ"פ – כל ענין הוא הוראה בחיי יום יום, לא רק "בימים ההם", אלא גם "בזמן הזה" ובמקום הזה:

כל אשה בישראל – שהיא כמו אסתר – צריכה להתנהג באופן ש"כל כבודה בת מלך פנימה"305, "פנימה" דייקא, לא בגלוי, אלא באופן של הסתר, שזוהי ההנהגה באופן ש"את מאמר מרדכי אסתר עושה".

ועי"ז פועלת "כתבוני לדורות" – שמעמידה דורות ומחנכת אותם באופן ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך הוי'"306, "מעשה ידי להתפאר"71, וכאמור לעיל (סי"ד) שכשם שהקב"ה הוא למעלה מהזמן, גם כך מעשה ידיו הם נצחיים – "(כתבוני) לדורות", ולכן, אפילו כאשר כל המועדים בטלים, וכל ספרי הנביאים בטלים, הנה ימי הפורים לא יבטלו, ומגילת אסתר לא תיבטל90, אע"פ שבגלוי הרי זה ענין שנקרא בשם "אסתר".

וזוהי מעלתה של אסתר אפילו לגבי מרדכי – שהיא פועלת הענין ד"כתבוני לדורות", להעמיד דורות של "זרע ברך הוי'", ועד"ז בנוגע לכל אשה בישראל, שהיא עקרת הבית, עקרת בית ישראל, שפועלת הענין ד"בית ישראל ברכו את הוי'"307, וכפירוש החסידות ש"ברכו" הוא מלשון המשכה308, להמשיך הגילוי דהוי' (הי' הוה ויהי' כאחד309) בעולם, כמ"ש310 "ואמת הוי' לעולם", בעוה"ז התחתון, למטה מעשרה טפחים, מתוך אורה ומתוך שמחה ומתוך ששון ויקר.

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו – שמתוך הרחבה יעמידו בתים בישראל שכל אחד מהם הוא בנין עדי עד, ובנקודה הפנימית – בנים ובני בנים, "זרע ברך הוי'", שעמהם יצאו בקרוב לקראת משיח, ויאמרו: "ראו גידולים שגידלנו".

* * *

נה. בין הענינים שבהם חלוק פורים מכל שאר הימים טובים – שבנוגע לימי הפורים יש חילוק בין מושבות בנ"י: "כפרים", "עיירות גדולות", ו"מוקפות חומה"311, משא"כ בכל שאר הימים טובים, פסח שבועות וסוכות, ר"ה ויוהכ"פ, וגם חנוכה, שבהם אין חילוקים הנ"ל.

נו. ענין זה נוגע ושייך להמוזכר כמ"פ אודות כפר חב"ד:

לכאורה אינו מובן312: מדוע נקרא בשם "כפר" – הרי התפקיד של מקום זה הוא שממנו יתפשטו המעיינות בכל הארץ אשר "ארץ הקודש" יקרא לה, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"223, ובהתאם לכך הי' צריך לקרוא למקום זה בשם הכי נעלה.

הן אמת שה"מרכז" שממנו התפשטו מעיינות החסידות של הבעש"ט ורבינו הזקן, ועד"ז בנוגע לשאר תלמידי הבעש"ט והרב המגיד, לא הי' ב"עיירות מוקפות חומה", ואפילו לא ב"עיירות גדולות", אבל, כל זה הי' בחוץ לארץ, במדינות שבהם לא נוגע החילוק של כפר ועיר ועד לעיירות מוקפות חומה; משא"כ כשמדובר אודות ארץ הקודש, ובקביעת שמות בלשון הקודש – הנה מלכתחילה הי' פלא גדול: מדוע נקרא בשם "כפר חב"ד", ולא "עיר חב"ד"?!

בשלמא בנוגע לעיירות מוקפות חומה – הרי אי אפשר עכשיו לחדש זאת, כיון שצ"ל מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.

ולאמיתתו של דבר, הא גופא שהתיישבו במקום זה הוא בודאי בהשגחה פרטית, כשם שקביעת השם היא בהשגחה פרטית, וא"כ, הי' הקב"ה יכול לסדר שיתיישבו במקום שהי' מוקף חומה מימות יהושע בן נון.

נז. ויש לומר בדרך אפשר – שזהו מצד המעלה שיש ב"כפר" לגבי "עיר", ואפילו לגבי עיר מוקפת חומה:

איתא בגמרא313: "כל שראה יחזקאל ראה ישעי', למה יחזקאל דומה, לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעי' דומה, לבן כרך שראה את המלך" (ובן כרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה, ואינו חש לספר), והיינו, שנבואת ישעי' היתה בעולם הבריאה314, ולכן לא התפעל כו', כיון שהי' זה אצלו דבר רגיל, כ"בן כרך שראה את המלך", משא"כ יחזקאל שהי' בחוץ לארץ, "בתוך הגולה על נהר כבר"315, הנה בראותו "מראות אלקים"315, הי' זה ב"קול רעש גדול"316 ("מיט אַ שטורעם"), ולכן סיפר כל הפרטים, כ"בן כפר שראה את המלך".

והנה, אף שלכאורה מודגשת כאן המעלה של "בן כרך" לגבי "בן כפר", הרי, ע"פ המבואר בחסידות317 – מיוסד על דברי הגמרא במסכת חולין318 – שיש מעלה באופנים לגבי שרפים, שמזכירים את השם "ברעש גדול"162 דוקא, משא"כ שרפים, שכיון שאצלם אין זה דבר חידוש, חסר אצלם ה"שטורעם", ובמילא, אין אצלם "רעש גדול" – מובן, שיש גם מעלה ב"בן כפר" לגבי "בן עיר".

נח. ובנוגע לעניננו:

כאשר צריך לפעול שיפוצו המעיינות ויציפו ("פאַרפלייצן") אפילו את ה"חוצה", ולהלהיב ולשלהב ("אויפפלאַקערן") את כל הסביבה "בלבת אש"319 (כתורת הבעש"ט שהובאה ע"י רבינו נשיאנו, ונתפרסמה בדפוס320) – יש צורך במעלה של "בן כפר שראה את המלך", שמגלה ומפרסם את פרטי הדברים מתוך רעש ו"שטורעם" (כמו פרטי הענינים שנתבארו בנבואת יחזקאל, שלולי זאת, הנה מנבואת ישעי' לא היו מגיעים לידיעתנו).

וע"ד התביעה שתבע אחד אצל רבינו נשיאנו321, אשר, הן אמת שע"פ שיטת חסידות חב"ד הנה הצורך בענין המופתים הוא דוקא בשביל פרעה... ובלשון הכתוב322: "רבות מופתי בארץ מצרים", ואילו בנוגע לבנ"י יש צורך בלימוד באופן של הבנה והשגה, וכמבואר במכתבו הארוך של רבינו נשיאנו (שנדפס ב"התמים"323) החילוק בענין זה בין חסידי חב"ד לשאר החסידים – הרי כל זה הוא בנוגע לראיות ופלפולים כו', אבל רואים בפועל בימינו אלה, שכאשר מראים "מופת", הרי זה פועל זעזוע ("גיט זיך יענער אַ טרייסל")... ואילו כשנותנים מאמר חסידות בהבנה והשגה עמוקה, הרי אפילו כשלומד אותו מתחילה ועד סוף ומבין אותו, הנה לאח"ז הולך ומתיישב לאכול "קוגל"!...

ולכן, ראו אצל רבינו נשיאנו את ענין המופתים בריבוי גדול לגבי הדור שלפנ"ז – כידוע לכל אלו שרצו להתבונן בזה:

נוסף לכך שהרבי עצמו הי' "מופת חי" – כפי שאמרו הרופאים324 שבע עשרה שנה לפני ההסתלקות, שעצם המציאות של חיים חיותו בעלמא דין הו"ע שלא הי' לזה מקום בדרך הטבע (אלא, שזהו ענין שלא נתפרסם לרבים, שלא ידעו פרטי הענינים בזה) – הרי היו גם עניני מופתים, כפי שכמה וכמה מאלו שנמצאים כאן ראו בעצמם בעיני בשר (ואעפ"כ, הראו "קונץ" – שהתיישבו לאכול "קוגל" (לא רק לאחרי לימוד החסידות, אלא) גם לאחרי ראיית ה"מופת"!...).

ובכל אופן, בנוגע לפעולה על הזולת, רואים בפועל, שכאשר נגשים אליו מתוך "שטורעם", הרי זה פועל וחודר במהירות ובמדה גדולה יותר מאשר הגישה שע"י הסברה, הבנה והשגה.

ויש לומר, שזהו הטעם שע"פ השגחה נקבע השם "כפר" דוקא – כדי להדגיש את ההתפעלות מהעובדה ש"הגדיל והפליא הוי' לעשות בארץ"325, להוציא אותם מתוך נסים גלויים מן המיצר אל המרחב (ועי"ז פתחו את הדלת למאות ולאלפים מאחינו בנ"י, שיעברו בה בחסד וברחמים326), והתפעלות זו ימשיכו ויביאו לידי "בכן", מסקנה ותוצאה בנוגע לפועל – בנוגע להפצת לימוד התורה, נגלה וחסידות, וקיום מצוותי' בהידור, באופן דהולך ומוסיף הולך ואור, ועד שיאירו את חושך הגלות, "ולילה כיום יאיר"327, "כימי צאתך מארץ מצרים"328 – כן יהי' לנו בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש].

* * *

נט. ישנו ענין נוסף במאמר הצ"צ (בגוף כת"י קדשו) הנ"ל (סמ"ט):

בהמשך להמבואר329 ששרש עולם התהו הוא משם ס"ג, שהחילוק בינו לבין שם ע"ב הוא באופן המילוי דאות ו', שבשם ס"ג אות ו' היא במילוי אל"ף (וא."ו), ולא כמו בשם ע"ב שהאות ו' היא במילוי יו"ד (וי."ו) – ממשיך הצ"צ ומקשר זאת עם מ"ש330 "דבר צוה לאלף דור", כמבואר במדרשי רז"ל331 שקאי על התורה (כי "דבר" סתם היינו דבר הוי') שניתנה לכ"ו דורות, לאחרי תתקע"ד דורות (שמספרם "אלף דור"), שטרדן הקב"ה ולא בראן (כיון שאין העולם מתקיים בלא תורה), ו"שתלן בכל דור ודור והם הם עזי פנים שבדור"332, והיינו, שה"עזי פנים" שבכל דור הם מתתקע"ד הדורות שבמספר ה"אלף דור" שבהם הי' העולם ללא תורה (וזהו ענין שני אלפים תהו – תהו שקדם לתיקון – שקדמו לנתינת התורה).

ומוסיף בהגהה לאחרי המאמר333, שזהו "מה שהפיל פור לחודש אדר", כי, "אדר" הוא "אלף דר".

וממשיך: "אכן יש אלף דור דקדושה, וזהו מדר דר", כדי להתמודד ולהתגבר על אלו מהתתקע"ד דורות הנ"ל שטרדן בכל דור ודור.

ועפ"ז מבאר334 טעם הצורך ב"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"335 – "דקשה, הא גבי פרעה כתיב336 ותכחד וכו' ואולם בעבור זאת כו', שברגע א' הי' יכול להאבידו, ומדוע בעמלק המלחמה מדר דר"? – "אלא, כי עמלק הוא חוצפא .. נמצא בחי' תתקע"ד שטרדן בכל דור שהן עזי פנים שבדור, זהו בחי' עמלק, וא"כ, מוכרח להיות מלחמה זו בכל דור עד כלות תתקע"ד דור הנ"ל".

וענין זה נעשה ע"י אלף דור דקדושה, שעל ידם מנצחים את המלחמה בעמלק, עד שנעשה השם שלם והכסא שלם279.

ס. והנה, אף שבנוגע לכללות ישראל, יהי' הענין ד"השם שלם והכסא שלם" רק לאחרי דרא דמשיחא, שהרי ב"מלחמה להוי' בעמלק מדור דור" נכלל גם "דרא דמשיחא" (כפירוש התיב"ע), ורק לאח"ז יהי' "השם שלם והכסא שלם", מ"מ, ע"פ המבואר באגה"ק337 שנוסף על הגאולה הכללית, ישנה גם הגאולה הפרטית של כל אחד מישראל ("פדה בשלום נפשי"338) בשעת התפלה, הרי מובן, שישנו גם הענין ד"השם שלם והכסא שלם" (ע"י הנצחון במלחמת עמלק) כפי שהוא בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל.

ובהקדים – שגם להדעות339 שמצות קריאת פרשת זכור היא רק פעם אחת בשנה, ועל ידה יוצאים י"ח "זכור את אשר עשה לך עמלק"340, הרי המצוה היא (לא רק פעם אחת בשנה, אלא) מצוה תמידית, וראי' לדבר, מהדין שהובא גם בשו"ע של רבינו הזקן341 שבברכות ק"ש יש לזכור מעשה עמלק (א' מהשש זכירות).

וע"פ המדובר בהתוועדות דיום הש"ק342, שע"י עצם הענין ד"זכור את אשר עשה לך עמלק", "שזוכר ורע בעיניו הרע דעמלק ודואג בנפשו על זה כו'"343, אזי מחליש ועד שמבטל את הישות והמציאות והקרירות של עמלק – נמצא, שבאופן פרטי ישנו הענין ד"השם שלם והכסא שלם" בעבודת כל אחד מישראל, אם רק עובד עבודתו לה' כדבעי, כפי ש"רחמנא לבא בעי"344 – בעבודה שבלב זו תפלה345.

סא. ומהלימודים שבזה – בנוגע לענין התפלה:

ובהקדם – שהצמח צדק מביא ראי'346 שאפילו מי שתורתו אומנתו זקוק לתפלה, שהרי אין לך מי שתורתו אומנתו יותר ממשה רבינו, שהתורה נקראת על שמו, כמ"ש347 "זכרו תורת משה עבדי", ואעפ"כ, הי' משה זקוק גם לתפלה, כמ"ש348 "ואתחנן אל הוי'".

וההתחלה בזה – היתה בעת מלחמת עמלק, כמפורש בקרא שכאשר "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל"349, אזי "והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"350, והרי "ירים משה ידו" הו"ע התפלה.

כאשר בנ"י הוצרכו למים – איתא במדרז"ל351 ש"שנה להם (משה) פרק אחד (או הלכה אחת)", ועי"ז נבקע הסלע, ויצאו מים חיים, להשקות את העדה ואת בעירם352; אבל במלחמת עמלק – לא מצינו שמשה התיישב ללמוד תורה עם בנ"י, אלא "ירים משה ידו", שזהו"ע התפלה. ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל353 שהענין ד"ירים משה ידו" הי' רק במשך ג' שעות, ואח"כ היו צריכים עצות כו'.

סב. וההוראה מזה:

גם אלו שתורתם אומנתם צריכים לידע שישנה הסכנה מפני עמלק – שכן, עמלק לא הי' "עם הארץ", אלא אדרבה: "יודע את רבונו"354, היינו, שהיתה לו ידיעה לא רק בנגלה דתורה, אלא גם בחכמה אלקית (כפי שנקראת ע"י הרמב"ם355), ואעפ"כ, הרי זה לא הפריע לו להיות "מכוין למרוד בו"354 רח"ל.

והעצה לזה היא – לא ענין התורה ("שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת"), אלא דוקא ענין התפלה ("ירים משה ידו"), ועד לאופן ד"תפלה שבלב", עם הלב ובתוך הלב (כפירוש רבינו הזקן356).

וזוהי ההוראה לכל אחד מישראל: אצל בעלי עסק – בודאי צריכה להיות התפלה כדבעי357; ואפילו אלו שתורתם אומנתם – הרי אין לך אופן נעלה יותר בתורתו אומנתו מכמו שהי' אצל משה, ואעפ"כ, כאשר "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל", אזי הי' הענין ד"ירים משה ידו", שזהו ענין התפלה, ודוקא עי"ז – "ויחלוש .. את עמלק ואת עמו לפי חרב"358.

וענין זה הי' נוגע לא רק לזמנו, אלא גם לדורות שלאח"ז, "מדור דור", עד ל"דרא דמשיחא".

ולאחרי זה באים לפרשת יתרו, שהיא הפרשה דמתן-תורה – להמשיך את הענין דנתינת התורה, החל מ"אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלהים אחרים על פני", ועד ל"כל אשר לרעך"359 – "בכל דרכיך דעהו"57, והיינו, שיהי' לימוד התורה וקיום מצוותי', הן סור מרע והן עשה טוב, ועד שיומשך ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים"360 ו"בכל דרכיך דעהו", מתוך הרחבה, שמחה וטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ו' פעמים). "ניע זשוריצי כלאָפּצי". "אני מאמין". "צמאה לך נפשי"361. ואח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כאָטש מי כודי באַטשקי נאַשי דאָברי"].

* * *

סג. דובר בהתוועדות דיום הש"ק362 אודות המעלה שבקביעות שנה זו, שיום השבת הוא בסמיכות לימי הפורים – שכאשר יוצאים משבת זכור נכנסים מיד לימי הפורים, ואז ישנה הסמיכות ד"נזכרים" ל"נעשים":

הפירוש הפשוט בכתוב90 "והימים האלה נזכרים ונעשים" הוא – כפירוש רש"י – "נזכרים, בקריאת מגילה, ונעשים, משתה ושמחה ויום טוב לתת מנות ומתנות"; אבל ישנו גם פירוש הגמרא במסכת מגילה363 ש"נזכרים" קאי על קריאה בתורה בפרשת זכור: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (שממנו יצא המן, כמ"ש364 "משרש נחש (שהוא עמלק) יצא צפע" (הוא המן)), ו"נעשים" קאי על ימי הפורים עצמם.

ולפי הפירוש של תושבע"פ – לא לפי פשוטם של כתובים, אלא לפי הלכה של כתובים – הרי האפשרות היחידה שתהי' סמיכות של "נזכרים" ל"נעשים" היא כאשר ימי הפורים הם מיד לאחרי שבת זכור.

סד. לכאורה יש עוד קביעות שבה תהי' הסמיכות של "נזכרים" ל"נעשים" – בפורים שחל להיות בשבת:

ובהקדמה – שאיתא בירושלמי365 "לית כאן חל להיות בשבת", היינו, שיום הפורים (י"ד באדר) אינו חל בשבת. אבל, קביעות זו היתה יכולה להיות בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי', שהרי לאחרי נס פורים – שהי' בסמיכות לתקופת בית שני – היו מקדשים ע"פ הראי' במשך כמה דורות ושנים, מאות שנים!

והנה, בנוגע לפורים שחל בשבת, נשאלת השאלה: מתי קורין פרשת זכור – בפורים עצמו, שאז, ה"נזכרים" וה"נעשים" הם באותו יום, או שקריאת פרשת זכור היא בשבת שלפניו.

ולכאורה יש לומר, שהדבר תלוי בחקירה366 בנוגע לענינים שהתורה אמרה שצריכים להיות זה אחר זה, כבנדו"ד: "נזכרים" ואח"כ "נעשים" – האם יכולים לעשותם בבת אחת: אם הדיוק הוא שיהיו זה אחר זה דוקא, ולא בבת אחת – אזי צריכים לקבוע פרשת זכור בשבת שלפנ"ז; ואם הכוונה בסדר דזה אחר זה היא (לא לשלול שלא יהיו בבת אחת, אלא) רק שלא יהיו בסדר הפכי – אזי יכולים לקרוא פרשת זכור בשבת שבו חל פורים.

אבל לאמיתו של דבר, הנה גם לפי הדעה ש"נזכרים ונעשים" צ"ל זה אחר זה דוקא, ולא בבת אחת, יכולים שפיר לקרוא פרשת זכור בשבת שבו חל פורים – כי, כשם שבפורים עצמו הסדר הוא שקודם קורין בתורה "ויבוא עמלק", ואח"כ קוראים את המגילה, הנה גם בפורים שחל בשבת יקראו תחילה פרשת זכור, ואח"כ יקראו את המגילה (ביום, שעיקר מצות קריאת המגילה באופן של פרסומי ניסא הוא ביום דוקא367), כך, שה"נזכרים" שע"י קריאת פרשת זכור יהי' לפני ה"נעשים" שע"י קריאת המגילה ושאר המצוות דפורים (ולא בבת אחת).

אמנם, מצינו שהגמרא363 מפלפלת בדברי רב שס"ל ש"פורים שחל להיות בערב שבת .. מקדימין פרשת זכור .. כי היכי דלא תיקדום עשי' לזכירה" – "חל (פורים) להיות בשבת עצמה, אמר רב הונא לדברי הכל אין מקדימין (אין קורין זכור לשעבר, דהא השתא לא קדמה עשי' לזכירה), ורב נחמן אמר עדיין היא מחלוקת" (אף בזו אמר רב מקדימין, כדי שתקדם זכירה לעשי' דעיירות).

ועפ"ז, הרי האפשרות היחידה לסמיכות של "נזכרים" ל"נעשים" היא בקביעות שנה זו, שפורים חל ביום ראשון, מיד לאחרי קריאת "זכור את אשר עשה לך עמלק" בשבת שלפנ"ז368.

סה. ונתבאר לעיל362 שהמעלה בקביעות זו היא – ש"עד מהרה ירוץ דברו"369, היינו, שכאשר "הימים האלה נזכרים" – "זכור את אשר עשה לך עמלק", הנה תיכף ומיד "נעשים" – "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

– בנוגע למלחמה עצמה, הנה לדעת כמה מפרשים מוני המצוות, החיוב הוא על המלך, ולא על כל אחד מישראל370, שלכן, לאחרי מלחמת עמלק שהיתה ע"י יהושע, הנה מיד כשנתמנה המלך הראשון בישראל, שאול המלך371, נערכה על ידו המלחמה בעמלק372.

אבל, כפי שענין זה שייך משחרב ביהמ"ק, הנה בקביעות שנה זו שפורים חל ביום הראשון בשבוע, אזי "הימים האלה נזכרים" – בשבת, בקריאה ד"זכור את אשר עשה לך עמלק", ומיד לאח"ז, ללא הפסק זמן בינתיים – "נעשים", בעשיית ימי הפורים, שאז היתה מחיית עמלק בפועל ע"י תליית המן ועשרת בניו.

וכיון שע"י מחיית זרעו של עמלק נעשה "השם שלם והכסא שלם", שזוהי הפעולה של מלכא משיחא – נמצא, שבקביעות שנה זו ישנה המעלה ד"זכו אחישנה"277.

סו. וכמדובר כמ"פ – יש מכל ענין הוראה בעבודת האדם לקונו:

בכללות עבודת האדם יכול להיות מעמד ומצב שמבין בשכלו כו', ואעפ"כ, אין זה נמשך במעשה בפועל, ועד שאפילו כאשר אינו מתבייש ואומר ("נזכרים") מה שהבין בשכלו שצריך לעשות כך וכך, אעפ"כ, אין זה מכריח אותו ("עס מאָנט באַ אים ניט אַרויס") לעשות כן בפועל ממש ("נעשים").

וטעם הדבר – כיון שחסר אצלו הענין דמוח שליט על הלב373, ולכן, אף שישנה ההבנה וההשגה במוח, אין זה פועל על הלב, ובמילא אין זה פועל על המעשה בפועל.

וכידוע בנוגע לשני הענינים דטמטום המוח וטמטום הלב374, שגם במעמד ומצב שאין טמטום המוח, עדיין יש מקום לטמטום הלב, והיינו, שבמוחו מבין את כל הענין, ואעפ"כ, אינו נמשך בלבו, מפני טמטום הלב.

וכידוע המאמר של רבינו הזקן375 בביאור הדיוק במ"ש ביעודים דלעתיד לבוא "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"376 – "לב. האבן" ו"לב. בשר" דייקא, ולא "מוח האבן" ו"מוח בשר" – שעפ"ז תירץ מה שצריך ללמוד אפילו עניני העבודה שלעת-עתה לא שייכים אליהם, כי, עי"ז שתהי' כבר עתה ההבנה וההשגה בענינים אלו, אזי יצטרך להיות התיקון רק בנוגע ללב ("והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"), כיון שבנוגע להלימוד וההבנה במוח פעל כבר האדם בעצמו.

וכיון שכל הענינים שיהיו בימות המשיח בתכלית השלימות, תלויים במעשינו ועבודתינו במשך ימי הגלות377 – הנה מעין זה ישנו בקביעות שנה זו, שתיכף לאחרי ש"נזכרים" בהבנה והשגה, הרי זה נמשך מיד במעשה בפועל ("נעשים").

סז. ויהי רצון שכן יהי' גם בנוגע למ"ש בסיום התפלה: "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" – שיהי' זה באופן ד"נזכרים ונעשים", היינו, שה"נעשים" דבנין ביהמ"ק השלישי, שזהו"ע שתלוי בהקב"ה, יהי' "במהרה בימינו" ממש, מיד לאחרי ה"נזכרים" בתפלה, שמזה יומשך בפועל ממש למטה מעשרה טפחים.

ואז יהי' גם שלימות הענין ד"ותן חלקנו בתורתך" – כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות תשובה ובסוף הלכות מלכים, ש"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח (לא בשביל עניני עשירות וכיו"ב) .. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", "לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת", ומסיים: "שנאמר378 כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הראה על המזונות והמשקה שע"ג השולחן, ואמר: מסתמא יערכו גם מחר התוועדות, ולכן יקחו את כל הענינים וישתמשו בהם עבור ההתוועדות.

ואח"כ אמר: עומדים אנו כבר בהסיום... (והורה לכו"כ מהמסובים שיסיימו את המשקה שבכוס, וכן צוה לכו"כ מחשובי וזקני החסידים שיאמרו לחיים379 על כוס מלא380. וכן נתן משקה לאלו שנסעו לשבת בכדי לזכות חיילים יהודים בשמחת פורים).

ואח"כ הכריז: נשאר עדיין משקה על השולחן?! – יש לסיים זאת.

והוסיף בבת-שחוק: אין כוונתי שישפכו זאת, שהרי זה איסור ע"פ שו"ע – "בל תשחית"381, ובפרט בשנה השביעית, שצריך להיות "לאכלה"382, ואסור להשחית...

והוסיף להכריז: "כלים383 רקים אל תמעיטי"... כל כלי שעדיין אינו ריק, יש לרוקן אותו!

אח"כ שאל עוד הפעם: "כלים רקים" – כל הכלים רקים כבר?!

ואח"כ התחיל לנגן הניגון "אבינו מלכנו"].

* * *

סח. כיון שעכשיו כבר "שושן-פורים", הרי זה "שלושים יום לפני החג" של ימי הפסח, שבהם ישנו החיוב ש"דורשין בהלכות החג"384 – להתחיל ללמוד הלכות ימי הפסח, שרבים ועצומים הם בכלל, ובפרט כפי שהם בשולחן ערוך של רבינו הזקן, ובפרטי פרטיות וביחוד – כשלומדים את השו"ע של רבינו הזקן בעיון המתאים, שאז יכולים למצוא תילי תילין של הלכות מפרטי ההלכות ומדיוקי הלשונות וכו' וכו', כמובן – וגם פשוט – מהקדמת בני הגאון המחבר שמבארים האופן בו כתב רבינו הזקן את שולחנו הטהור, שולחנו הזהב.

[בסיום ההתוועדות נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א משקה לכמה מהמסובים, ואח"כ הכריז: "כל385 הפושט יד נותנים לו"!...

כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לחלק משקה לכל א' מהמסובים שפשט ידו386, באמרו – בשמחה רבה – "לחיים ולברכה".

לאחרי חלוקת המשקה – ברך כ"ק אדמו"ר שליט"א ברכה אחרונה, והתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"387].

______ l ______