שיחת ש"פ וישב, ערב חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ וישב, ערב חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. איתא בגמרא1: "מאי חנוכה .. בכ"ה בכסליו .. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

אמנם, לפני נס פך השמן הי' גם נס הנצחון במלחמה – כמ"ש בנוסח ד"ועל הנסים": "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים .. תשועה גדולה .. ואחר כך .. הדליקו נרות בחצרות קדשך".

ב. והנה, בנוגע לנס פך השמן – הרי גם לדעת הרמב"ם2 שהיו מדליקין את המנורה לא רק בין הערביים, אלא גם בבוקר, מ"מ, "אין מחנכין את המנורה (הן בפעם הראשונה שהדליקו את המנורה, והן לאחרי שהי' הפסק זמן מאיזה סיבה, כמו בחנוכה) אלא בהדלקת שבעה נרותי' בין הערביים"3, ונמצא, שהנס דפך השמן הי' כשהדליקו את המנורה ביום כ"ה כסלו (לא בבוקר, אלא) בין הערביים.

אבל בנוגע לנס דנצחון המלחמה – יש ב' דעות4: דעת הרוב – שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ה (בבוקר, או בליל כ"ה), ומיד פינו וטיהרו את ביהמ"ק והדליקו את המנורה בין הערביים (וס"ל שאין לומר שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ד, שהרי בודאי לא היו מבטלים הדלקת המנורה יום א', אלא היו מדליקים את המנורה ביום כ"ד בין הערביים); ויש דעות שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ד, אלא שלא הספיקו להדליק את המנורה ביום כ"ד – לא בגלל ההדלקה עצמה, שאינה דורשת אריכות זמן, אלא בגלל שהיו צריכים לפנות ולטהר את ביהמ"ק כדי שיהיו יכולים להדליק את המנורה, ולכן היתה הדלקת המנורה רק למחרת – ביום כ"ה בין הערביים.

ומדברי רבינו הזקן משמע כדעה הב' – כמ"ש בתורה אור סוף פרשתנו5: "וזהו ענין הנס שהי' בחנוכה (וכן בפורים) שהי' תחלה מלחמה ואח"כ הנס ביום מנוחה", וכפי שמבאר "שמקודם צ"ל בחי' תדין", "בחי' גבורות".

ולהעיר, שמצד הטעם שצ"ל תחילה ענין הגבורות, עדיין אפשר לומר שהיו שניהם באותו יום, אלא שתחילה הי' נצחון המלחמה, ואח"כ נס פך השמן, ועיקר החידוש הוא שלא היו בבת אחת, כמו ביצי"מ בפסח שהי' נגוף למצרים ורפוא לישראל בבת אחת6. אבל ממ"ש בחצאי עיגול "וכן בפורים" – והרי בפורים "נקהלו גו' ביום שלשה עשר לחודש אדר ונוח בארבעה עשר בו" (ובשושן "נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו")7, בימים שונים – משמע, שהקדמת נצחון המלחמה היא ביום בפני עצמו – יום כ"ד.

וכן מפורש להדיא בספר המצוות להצמח-צדק8 (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו): "נס דניצוח המלחמה עם היונים שהי' בכ"ד כסלו". ומזה מובן שכך יש לפרש גם בתו"א, שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ד.

ג. אמנם, כד דייקת שפיר, הנה המבואר בתו"א והמבואר בסהמ"צ הם שני ענינים:

בתו"א מבואר שנצחון המלחמה הוא הכנה לנס פך השמן – "שמקודם צ"ל בחי' תדין", "בחי' גבורות" (כנ"ל).

והענין בזה – כמשנת"ל9 בענין "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית"10, שמבואר בזה בתו"א פ' בשלח11, ש"בצדקה זו משפט כתיב בה .. כי לא די לעורר בחי' חסדו וטובו יתברך בלבד, כי מאחר שהיא התעוררות בחי' אין סוף השוה ומשוה כו', הנה בבחי' זו נאמר12 שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, שגם השממית היא בחי' הקליפה וסט"א יש לה יניקה ואחיזה כו' .. וצריך לעורר בחי' משפט למעלה שלא יומשך חיות ויניקה אלא בסטרא דקדושה כו'".

ועד"ז בנדו"ד – שכדי שהגילוי אור שע"י נס פך השמן בהדלקת המנורה יומשך רק בקדושה, ולא תהי' יניקת החיצונים, צ"ל ההקדמה דנצחון המלחמה, שהרי ענין המלחמה הוא לבטל הקליפות כו'.

ואילו בסהמ"צ מבואר ענין נצחון המלחמה ביום כ"ד (לא בתור הכנה לנס פך השמן, אלא) כענין בפני עצמו.

ויש בזה מה שאין בזה: כאשר ענין הנצחון במלחמה שביום כ"ד בא בתור הכנה לנס פך השמן שביום כ"ה, כהביאור בתו"א – יש מעלה ביום כ"ד ששייך כבר לחנוכה (ערב חנוכה), אבל לאידך גיסא, הרי זה גם חסרון – שהוא רק הכנה לענין הבא לאחריו, ואילו מצד עצמו אין בו ענין ומעלה מיוחדים. וזהו מה שניתוסף ע"י הביאור בסהמ"צ – שביום כ"ד יש גם ענין ומעלה בפני עצמם.

ד. ונמצא, שביום כ"ד כסלו יש ב' מעלות:

א) ערב חנוכה, שהוא הכנה לשמונת ימי חנוכה (וכנ"ל שגם נצחון המלחמה ביום כ"ד הוא הכנה לנס פך השמן ביום כ"ה), ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו שערב חנוכה חל ביום השבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"13, והרי ימי שבוע זה הם ימי החנוכה.

ב) ענין בפני עצמו – שבו אירע נס נצחון המלחמה, שנוסף על היותו הכנה לנס פך השמן, הרי הוא נס גדול גם מצד עצמו, וכמבואר בארוכה בנוסח ד"ועל הנסים", שעיקרו בנוגע לנצחון המלחמה (ורק בסיומו נזכר ענין הדלקת הנרות), וגם אם לא הי' נס פך השמן, הי' ראוי לקבוע יו"ט על הנס דנצחון המלחמה (אלא שיש סיבה שקביעת היו"ט היתה על נס פך השמן דוקא)14.

ה. והענין בזה:

תוכן ענין נצחון המלחמה (ענינו המיוחד של יום כ"ד כסלו) בעבודת האדם הוא – "סור מרע", שזהו כללות הענין דמצוות לא תעשה.

והרי גם בענין דסור מרע, מצוות לא תעשה, יש ב' ענינים:

א) הכנה ל"עשה טוב", שזהו העיקר, שהרי המשכת האור נעשית ע"י מצוות עשה, "עשה טוב", אלא שבתור הכנה לזה צריך להיות הענין ד"סור מרע", ע"י שמירת מצוות לא תעשה. וכמבואר בלקו"ת15 שזהו "ע"ד משל המלך כשרוצה להיות לו דירה בבית חדש, אזי מתחילה צריך לנקותה מכל טינוף ולכלוך", וכך צריך תחילה "לבער הרע .. שלא יהי' שום לכלוך וטינוף ח"ו", ואח"כ יכול להיות קיום מצוות עשה שזהו "עד"מ תיקון וסידור כלים נאים שעי"ז יהי' הדירה בתחתונים".

ב) ענין בפני עצמו – כידוע16 שגם ע"י מצוות לא תעשה נמשך אור, ואדרבה, "מעלת האורות הנמשכים ע"י ל"ת גדולים וגבוהים יותר מהנמשכים ע"י מ"ע", והיינו לפי ש"שרש הל"ת .. מבחי' י"ה", למעלה מ"מצוות עשה שנמשכים מבחי' ו"ה", אלא "שאין לאותו האור כלי שיוכל לשכון בו בבחי' הן ע"י מעשה, רק ע"י לאו ושלילה כו'", "ודוגמא לזה17 במצות תפילין, דתפלה של ראש מצוה בפ"ע, ולמנהג ספרדים אין מברכים עלי', מפני שהמשכה זו היא ממקום נעלה מאד שאין מגיע שם אתעדל"ת כו'", וזהו גם הטעם שאין מברכים על מצוות לא תעשה18.

ו. אמנם, אף שיש מעלה בענין נצחון המלחמה, סור מרע, מצוות לא תעשה, כפי שהוא ענין בפני עצמו, הרי עיקר ההמשכה בגילוי היא ע"י פך השמן, עשה טוב, מצוות עשה. וכאמור לעיל, שעל מצוות לא תעשה אין מברכים, והיינו, שענין הברכה, שמורה על ההמשכה בפועל ובגלוי, הוא דוקא ע"י עשה טוב, ואילו האור שנמשך ע"י סור מרע הוא אור נעלה ביותר, שיתגלה רק לעתיד לבוא; ומה ששייך להמשכה עתה בפועל ובגלוי – הרי זה מה שנצחון המלחמה הוא הכנה לנס פך השמן, והיינו, שכללות הענין דסור מרע ע"י מצוות לא תעשה הוא הכנה לעשה טוב ע"י מצוות עשה.

ומזה מובן גם בנוגע ליום כ"ד כסלו שבו הי' נצחון המלחמה – שלמרות גודל העילוי שבענין נצחון המלחמה מצד עצמו, הנה ביום כ"ד כסלו אין מברכים ברכה מיוחדת, כיון שעדיין אין כאן ענין של המשכה בפועל ובגלוי, ולכן, עיקר ענינו של יום כ"ד כסלו הוא – היותו ערב חנוכה, הכנה לימי החנוכה, שבהם היא המשכת האור בפועל ובגלוי.

וזוהי גם ההוראה בעבודה בפועל:

לכאורה יכול יהודי לטעון שמספיקה העבודה דסור מרע, ומהו הצורך גם בעשה טוב – "שב ואל תעשה עדיף"19; מוטב לו להשאר בעולם המחשבה, במעמד ומצב שאינו שייך כלל לענינים של רע; הוא מרוצה מהמשכת בחי' י"ה (שרש מל"ת), ולמה לו לירד לבחי' ו"ה?!

ועל זה אומרים לו: אמירת ברכה – היא רק על מצוות עשה, כי דוקא ע"י עשה טוב נעשית ההמשכה בפועל ובגלוי, ואילו הענין דסור מרע הוא רק הכנה לעבודה העיקרית בעשה טוב.

וכיון שהענין דסור מרע הוא הכנה לעשה טוב, הרי מובן, שגם ביום כ"ד כסלו (שענינו נצחון המלחמה, סור מרע) ה"ה משתוקק ומתגעגע כבר לעבודה דהמשכת האור בימי חנוכה, ומצד התשוקה והגעגועים יש לו כבר שייכות להמשכת האור בימי חנוכה (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בארוכה20 שע"י הגעגועים הרי זה נחשב כמו שיש לו כבר את הדבר בפועל), שלכן, הנה גם במנחה דיום כ"ד כסלו אין אומרים תחנון (וכשחל ביום השבת אין אומרים צדקתך צדק)21, בגלל השייכות לחנוכה.

ז. ויש להוסיף, שהאמור לעיל שהעיקר הוא עשה טוב – מודגש גם בענין ד"פדה בשלום נפשי"22:

כללות ענין הפדי' יכול להיות גם ע"י נצחון המלחמה, אף שעדיין נשארה מציאותו של המנגד, אלא שכופים אותו כו'; אמנם, ישנו ענין נעלה יותר – שהפדי' אינה באופן של מלחמה, אלא באופן של שלום ("פדה בשלום"), והיינו, שאין ענין של התנגדות כלל, כיון שגם המנגד נתהפך לטוב, שזוהי המעלה דאתהפכא לגבי אתכפיא.

וענין זה הוא (לא ע"י סור מרע, מצוות לא תעשה, שזהו ענין של אתכפיא בלבד, אלא) ע"י עשי' בפועל דוקא – "עשי' לעילא"23, וכמודגש גם בדרשת רז"ל24 על הפסוק "פדה בשלום גו'" דקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור"25, היינו, שלא מספיק הדיבור דתפלה ותורה, "מעשה זוטא"26, אלא צריך להיות גם מעשה כפשוטו – גמ"ח, וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ש"בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אין דרך .. להפכא חשוכא לנהורא .. כי אם בבחי' עשי' ג"כ שהיא מעשה הצדקה", ולכן "כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו .. היא עבודת הצדקה"27, וכן מבאר שגם הענין ד"פדה בשלום נפשי" נעשה בעיקר ע"י עבודת הצדקה, ש"היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד כו'"28.

וכן תהי' לנו – שע"י ההתעסקות בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הציבור יהי' שלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד29 "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד".

* * *

ח. נוסף על השייכות של יום הש"ק זה לחנוכה, בגלל ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"13, ימי השבוע שלאחריו – הרי הוא שייך גם לי"ט כסלו שהי' בימי השבוע שעבר, בגלל שביום הש"ק נעשה ענין של עלי' וכליון ("ויכולו")30 בנוגע לכל ימי השבוע שעבר.

ובהתאם לכך, הנה כאן המקום להשלים ולהוסיף ביאור בהמאמר ד"ה פדה בשלום (שנאמר בהתוועדות די"ט כסלו31), בענין המארז"ל24 "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור":

ישנם32 שני דיוקים שלא נתבארו בהמאמר. והם: (א) מה שמחלק תורה גמ"ח ותפלה בציבור – לשתי חלוקות. (ב) דיוק הלשון "כל העוסק כו'", היינו שמדבר כאן באדם העוסק בתורה כו', ולא בענין התורה גמ"ח ותפלה בציבור עצמם (כלשון המשנה באבות33: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח").

ט. והנה, הביאור בדיוק הראשון, יובן בהקדם טעם הסדר של ג' ענינים אלו: תורה, גמ"ח ותפלה34 – דלכאורה הוצרך להקדים תפלה (בציבור) לתורה וגמ"ח, שהרי עיקר זמן ת"ת35 ומעלת לימוד התורה הוא כשהיא באה לאחרי התפלה דוקא, וכידוע בענין שתהא תפלתי סמוכה למטתי36. וכן גמ"ח היא לאחרי התפלה ולימוד התורה, וכהפס"ד37 – מביהכנ"ס (תפלה) לביהמ"ד (תורה) ואח"כ ילך לעסקיו – ינהג בהם דרך ארץ (שאז היא העבודה דגמ"ח).

ואף שגם קודם התפלה צ"ל גמ"ח, כמארז"ל38 "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", הרי ענינה של צדקה זו, הוא, מה שהיא הכנה לתפלה, ולא ענין העבודה דגמ"ח (מצד עצמה). ומכ"ש ש"יהיב פרוטה" אינו ענין של "העוסק כו' בגמ"ח", התעסקות בגמ"ח.

(וכ"ה גם בנוגע ללימוד התורה, דאף שגם קודם התפלה אומרים הפסוקים דיברכך וכו'39 – לימוד זה אין זה התעסקות בתורה40, ועיקר "העוסק בתורה" הוא אחרי התפלה דוקא).

ולכאורה הי' אפשר לתרץ, שטעם הסדר בגמרא הוא מצד הסדר שבפסוק, שבתחילה נאמר "בשלום" שהוא תורה וגמ"ח, ואח"כ – "כי ברבים היו עמדי" שהו"ע תפלה בציבור. אבל עדיין יוקשה בסדר הכתוב עצמו, שלכאורה צ"ל תחלה "ברבים היו עמדי", ואח"כ "פדה בשלום נפשי". ואף שלפי פשוטו "כי ברבים היו עמדי" הוא נתינת טעם על "פדה בשלום נפשי", ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"41, הרי מצינו בכמה כתובים, שמקדימים טעם הדבר להדבר עצמו.

י. והענין הוא, דהנה כללות עבודת האדם היא בשתים: העלאה מלמטה למעלה, והמשכה מלמעלה למטה. וזהו ההפרש בין תורה וגמ"ח לתפלה, שתורה וגמ"ח ענינם המשכה מלמעלה למטה, ותפלה ענינה העלאה מלמטה למעלה.

והנה, תכלית הכוונה הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים42, המשכה מלמעלמ"ט על ידי התורה וגמ"ח, אלא שבכדי שהתורה וגמ"ח יהיו כדבעי, הוא ע"י קדימת ההעלאה שבתפלה.

ועפ"ז יובן מה שמחלק ג' ענינים אלו לשתי חלוקות, ומה שמקדים תורה וגמ"ח לתפלה – שבתחילה מדבר בענין הכוונה ותכלית המכוון, שהיא ההמשכה שע"י תורה וגמ"ח, ואח"כ – בענין ההכנה לזה, והיא ההעלאה דתפלה.

ובכ"ז בתורה וגמ"ח עצמם מקדים תורה לגמ"ח, אף שדירה בתחתונים נעשה יותר ע"י גמ"ח מאשר ע"י תורה (וכמשנ"ת בתניא43 במעלת הצדקה) – נוסף על שכן סדרן במשך היום מביהמ"ד לעסקיו כו' כנ"ל, הרי בתורה וגמ"ח עצמם, אמרז"ל44 "ת"ת כנגד כולם". ואף שמבואר באגה"ק27 אשר עכשיו עיקר העבודה הוא בצדקה, הרי זהו עכשיו דוקא, "בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי'", אבל בימי רז"ל (שהם אמרו "כל העוסק כו'") עיקר העבודה הי' תלמוד תורה, כמבואר באגה"ק שם.

וע"פ כל זה יובן סדרן של ג' ענינים אלו: תורה, גמ"ח ותפלה (בציבור), שסדר זה הוא מלמעלמ"ט, לפי חשיבות הענינים: תורה, אשר (בימיהם) היא עיקר המעלה, אח"כ גמ"ח, שהיא למטה מתורה כנ"ל, ואח"כ תפלה, שהיא הכנה לההמשכה דתורה וגמ"ח.

יא. אך עדיין צ"ל, שהרי התורה היא נצחית, דמזה מוכרח אשר הסדר בג' ענינים אלו שבמאמר זה, מתאים הוא גם עכשיו.

וי"ל ע"פ המבואר במ"א45 שבהעלאה יכול להגיע למעלה יותר מאשר בהמשכה. ולפי"ז, תפלה שהיא העלאה מלמטלמ"ע, גדלה מעלתה על תורה וגמ"ח.

ועפ"ז יובן סדרן של ג' ענינים אלו גם עכשיו, שסדר זה הוא מלמטלמ"ע: בתחילה – תורה, אח"כ גמ"ח, אשר (עכשיו) היא למעלה מתורה, ואח"כ תפלה, שגדלה מעלתה על ההמשכה דתורה וגמ"ח, כנ"ל.

יב. ולהבין מה שאומר "כל העוסק כו'", שמדבר ע"ד אדם העוסק, ולא בענין התורה גמ"ח ותפלה בציבור עצמם – הנה:

בעסק התורה גמ"ח ותפלה בציבור, שהם כללות ג' הקוין, ישנם ב' ענינים: א', מה שנוגע להעולם, אַז אין וועלט זאָל זיך אויפטאָן די ענינים של ג' הקוין, שעי"ז יהי' דירה לו ית' בתחתונים. והב', מה שנוגע להאדם העובד, אַז ער דאַרף טאָן אין די ג' ענינים.

(ובדוגמת מה שבאכילת קדשים ישנם ב' ענינים: א', מצוה לאכול הזבח, שמצוה זו היא על האדם האוכל, ויש בה כמה תנאים ("למשחה, לגדולה"46, אינו חי47). ב', בנוגע להקדשים, שלא יבואו לידי נותר48 (ובענין זה אין נוגע התנאים דלמשחה וכו'49)).

והנה, בנוגע לעניננו (גאולת רבינו הזקן50), הרי מובן, אשר ג' דברים אלו – נוגע לאדם העובד, היינו רבינו הזקן, אשר הוא נפדה בשלום. וכמו שכותב51 "כשקריתי בפסוק פדה בשלום כו' יצאתי בשלום", אשר הוא עצמו עסק בג' ענינים אלו בהיותו במאסר (ולכן פעלה קריאתו), ועי"ז הוא נפדה בשלום.

וצריך להבין, איך הי' שייך בהיותו במאסר העבודה דתפלה בציבור. – דלימוד התורה ובאופן דעוסק, שייך גם בהיותו במאסר, וגם עסק בגמ"ח בהיותו במאסר, ע"ד שאמר הלל, כשהי' הולך לאכול, שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועני' הוא גופו52, אבל איך הי' יכול להתפלל בציבור?

והענין הוא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ53 (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות הילולא שלו) – דתפלת יחיד שהרבים צריכים לו הוא כמו תפלה בציבור.

והנה, ידוע פירוש רבינו הזקן54 בעל הגאולה והשמחה על מארז"ל55 כאן ליחיד כאן לציבור, דכאן ליחיד הוא בחי' יחידה שבנפש. ומזה שהגמרא מדמה "כאן לציבור" לענין "כאן ליחיד" (בעשי"ת), מובן, אשר גם הענין דתפלה בציבור, שייך לבחי' יחידה, דבענין הספירות הוא בחי' פנימיות הכתר, וכמשנ"ת במאמר56 שתפלה בציבור היא מבחי' פנימיות הכתר. וכ"ה גם בענין עסק התורה (פנימיות התורה) וגמ"ח (שלמעלה מצדקה) שהם מבחי' פנימיות הכתר – דבעבודת האדם היא בחי' יחידה.

ועפ"ז יובן מה שאומר כאן "כל העוסק כו'", שמדבר בנוגע להאדם – כי בחי' יחידה שבנפש היא למעלה מבחי' עולם. ולכן, אינו מדבר כאן בנוגע לתורה גמ"ח ותפלה בציבור עצמם, וואָס זיי דאַרפן זיך אָפּטאָן און אויפטאָן אין עולם, כ"א בנוגע להאדם העוסק, בחי' יחידה שלו, שלמעלה מענין העולם (משא"כ במשנה דאבות שמדבר בענין עמידת העולם, "על שלשה דברים העולם עומד", הנה שם נוגע ענין ג' קוין אלה כמו ששייכים לעולם).

*

יג. ועפ"ז תומתק יותר השייכות דפדה בשלום כו' וכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור לגאולת רבינו הזקן שענינה הוא הפצת מעינות תורת החסידות כנ"ל:

ענינה של תורת החסידות היא בחי' יחידה. וכמו שנת"ל (בשיחת י"ט כסלו57) דלהיות שחסידות היא בחי' יחידה, לכן היא נותנת חיות בכל ד' חלקי התורה, פשט רמז דרוש סוד, שהם בחי' נרנ"ח.

ולכן, ההכנה להנתינת רשות מלמעלה על הפצת המעינות, גילוי יחידה דתורה, היתה עבודת רבינו הזקן בבחי' יחידה שלו, ובחי' יחידה שלו האירה בכל ג' הקוין תורה גמילות חסדים ותפלה, שהם כללות עבודת האדם.

ועל ידי עבודה זו – גילוי היחידה והתגלותה בכל ג' הקוין – ניתן הרשות מלמעלה לגלות את המעינות, בחי' יחידה דתורה, ושתאיר ותכניס חיות בכל ד' חלקי התורה, נרנ"ח שבתורה, עד לבחי' נרנ"ח שבעולם, עד לבחינה היותר תחתונה שבעולם, עד אשר גם כח הפועל בנפעל וגם הנפעל עצמו (בחי' חוצה) יכיר וירגיש אשר "אין עוד מלבדו"58.

יד. ומכאן באים גם להקשר והשייכות שבין י"ט כסלו לחנוכה שמודגש ביום הש"ק זה שבין י"ט כסלו (בימי השבוע שלפני השבת) לחנוכה (בימי השבוע שלאחרי השבת)59:

השייכות שבין י"ט כסלו לחנוכה מתבטאת בענין הצדקה – שהרי הענין די"ט כסלו קשור במיוחד עם ענין הצדקה, כנ"ל (ס"ז), וגם בחנוכה נוהגים להרבות בצדקה60.

ובהתאם לכך, הנה בעמדנו בערב חנוכה צריכים לחטוף ("אַריינכאַפּן") ולעורר אודות ההוספה בנתינת הצדקה בימי חנוכה, ומה גם שכבר דובר על זה בשנים שלפנ"ז, ונוסף על הדיבור שהוא "מעשה זוטא", כבר באו הדברים בדפוס60, שזהו"ע של "מעשה רבה"26.

ויה"ר שע"י ההוספה בענין הצדקה יקויים הענין ד"פדה בשלום נפשי" – לא רק "כאילו פדאני כו'", אלא "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" בפועל ממש, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

* * *

טו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין ענין נרות חנוכה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

טז. דובר אודות מעלת תורת החסידות שהיא בחי' א"ס שברדל"א, שענין זה מתבטא בהמשכה בעולם61 למטה ביותר עד להפיכת טבע נפש הבהמית (לשנות טבע מדותיו62), כמארז"ל63 "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין"64, לתבל את היצה"ר ולהפכו לטוב, שענין זה הוא בכח העצמות דוקא, שהוא נמנע הנמנעות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בקונטרס ענינה של תורת החסידות65.

[בהמשך הענין נתבאר גם הקשר לחנוכה – כי66 ענין נרות חנוכה הוא להאיר את החושך ועד שהחושך עצמו נהפך לאור, שזהו"ע "כליא רגלא דתרמודאי"67, שפועלים הבירור גם בהענין ד"מורדת"68; וענין זה נעשה ע"י העבודה באופן של מס"נ שלמעלה מטו"ד69].

* * *

יז. יום הש"ק זה הוא גם שבת מברכים חודש טבת:

חודש טבת – אינו חודש מובחר, שהרי יש בו התענית דעשרה בטבת, שאז התחיל המצור כו', ועד שמצינו בו חומר מיוחד יותר משאר התעניות, שהרי יש דעה70 ש"אפילו הי' חל בשבת (אמנם לא בזמן הזה, ש"אינו חל לעולם בשבת", אבל הי' יכול להיות כן בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי'), לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו71 בעצם היום הזה, כמו ביום הכיפורים" (וכן משמע גם מדברי רבינו הזקן72).

אמנם, כל זה הוא רק בזמן הגלות, לאחר החורבן, כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אבל עתה, כשמגיע זמן הקץ ("שהקב"ה חישב את הקץ כו'"73), אזי גם עשרה בטבת נהפך "לששון ולשמחה ולמועדים טובים"74, כמו בפורים שנאמר בו75 "ונהפוך הוא", ועד שפועל על כל החודש – כמו פורים, שעם היותו ביום י"ד בחודש, ה"ה פועל על החודש כולו, כמ"ש76 "והחודש אשר נהפך גו'" – שמתגלה העילוי המיוחד שבחודש טבת שהוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף"77, והיינו78, שהיש הנברא נהנה מהיש האמיתי, והיש האמיתי נהנה מהיש הנברא.

יח. המשך השיחה – הרמז על הפיכת הגלות בפרשת השבוע, בדרשת ר' ירמי' בר אבא במסכת חולין79 על הפסוק80 "ובגפן שלשה שריגים", "גפן אלו ישראל81 .. שלשה שריגים אלו ג' רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה, והיא כפורחת, הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות82 .. עלתה נצה, הגיע זמנן של ישראל ליגאל .. הבשילו אשכלותי' ענבים, הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה", ומסיים, "אמר לי' ר' אבא לר' ירמי' בר אבא כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו" – ש"רב", שהפיץ תורה83 בבבל (מקום הגלות) דוקא, דורש כר' ירמי' בר אבא דוקא, שבדרשתו נרמז העילוי שע"י עבודת בנ"י בגלות, הן לבטל את המיצר של הגלות ("הגיע זמנן של ישראל ליגאל"), והן האתהפכא דמצרים ("לשתות כוס התרעלה") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ה ע' 166 ואילך.